צור שיזף

כמה קרובה ערב הסעודית אלינו. כמה רחוקה וכמה אנחנו לא יודעים עליה כלום ולא מבינים אותה. את גודלה, עוצמתה, ואת היותה המקום בו נולד מוחמד שיצר את האסלם – על 2 מיליארד מאמיניו.

לתוך הגיאוגרפיה הגדולה של חצי האי ערב ואולי מעליה, מרחפת רוחו של מוחמד בן סלמן, יורש העצר שיש לו יומרות גדולות. וחזון. ערב הסעודית היא המתח בין מה שהיה ומה שיהיה והמציאות חסרת האיזון של המזרח התיכון. שכן ערב הסעודית היא ארץ של איזונים, איך מחברים את הגיאוגרפיה, איך מאכילים ומפרנסים את האוכלוסיה, מאיפה מגיעות הידיים העובדות, לאן זורמים הנפט והגז ומה צופן בתוכו העתיד- איך משחררים באופן מבוקר את השאיפות האזרחיות, את הצעירים, את הנשים, איך מחזיקים את כולם מרוצים – את השבטים בדרום הממלכה על הגבול התימני כל ידי סבסוד גידול הקפה ויבוא רב שלנים םשל ידיים עובדות מאתיופיה ואריתריאה, ובמקביל מעלימים עין מגידול הגאת בין עצי הקפה.

השליטה הדיגיטלית משחררת את המסורות השמרניות של הלבוש והתנועה, דואגת לכל צרכי האולוסיה (רפואה חינמית, מחירי דלק נמוכים, קפה מצוין ואוכל זול גם כשהוא מיובא ברובו) ומצד שני אוכפת את הפיקוח הדיגיטאלי הסמוי וההדוק.

הארץ נקשרת על ידי השלטון המרכזי בריאד  ברשת של כבישים שמגיעים לכל מקום, ברשתות הסלולאריות, שדות התעופה ורכבת מהירה מג'דה, למכה ומדינה. בנייתה החלה ב-2009  והיתה אמרוה להסתיים תוך 3 שנים, אבל הסתיימה ב-2018, שנתיים לאחר שמחמד בן סלמן הפך לשליט למעשה של ערב הסעודית.

עולי הרגל חייבים באשרת עולה רגל על מנת לעקוב ולפקח, למנוע הגעת גורמים קיצוניים ולייצא את מי שמאיים על השקט.

הרעיון של ניאום – עיר העתיד שחוצה ממזרח למערב מרמת אבן החול לחוף ים סוף לאורך 170 ק"מ ומחוברת על ידי רכבת פס מהירה ומשתרעת כמעט עד למצרי טירן  על פני שטח שגודלו כמעט כשטח ישראל עם השטחים (26,500 קמר) הוא רעיון נוסף במסגרת החיבורים. מחמד בן סלמן רוצה לחבר את ערב הסעודית עם צפון אפריקה. עם אפריקה. הוא ממשיך תהליך שהחל בו אביו לפי כמעט 30 שנה עם הזרמת כסף לאסלמיזיציה של הסאהל האפריקני ובניית מסגדים. בן סלמן מאמין בתרבות, ביצירת היסטוריה (חגרא – מיידאן סלאח), העברת האוכלוסיה מהכפרים הישנים והיפים לעיירות מודרניות וחסרות אופי והפיכת העתיקים (מיידאן סלאח, ח'ייבר) לשמורות טבע ארכיטקטוניות לטובת תיירי העתיד וחלון קפוא לעבר, ברכבות מהירות, בארכיטקטורה (המָראיה במידן סלאח, ניאום), בחיזוק הצבא ובדיגיטציה. הדיגיטציה של המטבע וכל השירותים הנילווים מאפשרים למי ששולט (הסעודים שמנהלים את הפועלים הזרים), לדעת איפה נמצא אדם בכל רגע נתון. כל דיבור שמשתמע כטרור או חליקה על השלטון – נענה בהשתקה. אתם מוזמנים לבוא – אבל ביקורת שאינה במסגרת אחריות טכנית אסורה.

האם אבן סלמן בונה את ארץ העתיד?

הוא בונה. המציאות מתערבת. פיתוח נאום נעצר. מומחים והשקעות לא קודמו מאז שהחל המשבר ומלחמה הישראלית – פרסית. הסוררים הם אירן מצד אחד וישראל שאיבדה את איזונה ובלמיה, המוסריים, הדתיים והצבאיים, מצד שני. ערב הסעודית נמצאת בין צבת של שתי מדינות סוררות. ומתוך ההכרה הזו, נולדה הברית בין סעודיה, טורקיה ופקיסטאן – כוחות צבאיים, עם שותפות דתית סונית, עם נשק גרעיני ואינטרסים משותפים שיכולים להאיים על המדינות הסוררות. זה לא בהכרח מאיים עלינו. אבל זה נועד בהחלט למטרה הזו.

המחשבה של מוחמד אבן סלמאן מעשית, דינמית וקרה לחלוטין. כל הכלים בידיו והכסף הגדול הוא לא לבזבוז. הוא לניהול זהיר לזמן שהממלכה תצטרך אותו באמת. הפוך מאצלנו. במידה רבה, אנחנו תמונת הנגטיב של ערב הסעודית. לפחות מבחינת ניהול פנים, הרעש והמלחמה המתמדת בה אנחנו נמצאים וחוסר היכולת שלנו להשתחרר ולתכנן אתת העתיד.. זה העתיד שהציע לנו אבן סלמן לפני מספר שנים עם הסכמי אברהם.

פעם

פעם קראו לערב המופלאה. וְפֶלִיקְס. העוף שאינו מת לעולם וחוזר מהחול. והיא תמיד הייתה עשירה ושיירות הובילו ממנה מור ולבונה וזהב האימפריה הרומאית זרם מחופי הים התיכון לפטרה ואחר כך לערב.

נסעתי לפגוש את מוחמד.

עסיר

ההרים שעל גבול תימן קראו לי. טסתי  לאבהא, בירת מחוז עסיר, מטפס מעל החום שרבץ על חופי הים האדום. הייתי בתימן ב-2008 כשהחותים איימו על יהודי ח'ות' והנשיא התימני של אז שלח מסוקים שיפנו את היהודים למלון בצנעא. תימן הפליאה אותי בארכיטקטורה, בקשיחות ובקנאותה הדתית. מה קורה בהרים בצד של ערב הסעודית?

גם בגובה של יותר מ-2000 מטרים היה חם, אבל כמו בכל מקום בסעודיה, הטלפון הוא האנק ולא הייתה שום בעיה לשכור רכב. אולי משום שרוב העובדים הם זרים. שכן חצי  מ-36 מיליון תושבי סעודיה הם עובדים זרים מתימן, הודו, בנגלדש, נפאל ומצרים, פלשתינאים, ירדנים, סורים ואחרים ונוח לבעלי הבית המקומיים לשלוט בהכנסות הרשומות. הסעודים הם המנהלים ושומרי הקופה.

אין נפט וגמלים בהרים של עסיר. המונסון מרטיב אותם. כבישים דו מסלוליים וסלולים הייטב מגיעים לכל מקום וכל מקטע שלהם, בכל מקום בסעודיה, נושא את שמו של הקבלן שבנה אותן עם תאריך הבניה ומספר הטלפון שלו, הוא האחראי לתקינותו של הכביש. והם מגיעים לכל כפר נישא ונידח ולצידם עמודי החשמל ועמודי הרשתות הסלולאריות.

שיטחה של ערב הסעודית 2.15 מיליון קילומטרים רבועים. גדולה מישראל פי מאה. כשטחה של רוב מערב אירופה. מולדתם של 18 מיליון ערבים וביתם של עוד 18 מיליון עובדים זרים.

כשהתרחקנו מאבהא כמה עשרות קילומטרים דרומה לכיוון הגבול התימני, התגבהו לצד הכביש בתי המגדלים. בתימן הארכיטקטורה הזו בונה את הערים והכפרים. הבתים פה היו שונים ודומים, מתנשאים לשתיים או שלוש קומות, צבועים בצבעי אדמה, חלונותיהם קטנים, בקירות הנישאים חסרים את הקשתות התימניות המפוארות, כל קומה מסומנת באבני ציפחה שחורות שעיטרו את הקירות כמעין גגונים קטנים.

" גגונים" אמר אביעד שבא איתי. "זה כדי שכשגשמי המונסון שוטפים את ההרים, הם יטו ויינקזו את המים מטיח האדמה ולא יערערו את הקירות ואת יסודות הבית."

רוב אנשי השבטים כבר לא גרים בכפרים היפים האלו. הם עזבו אותם לטובת ארכיטקטורה של בטון וטיח, אם כי חלק מהבתים צמחו מתוך בתי המגדל, שהתעצבו לאורך השנים בכפרים מכונסים ששום אויב או פולש לא יוכל לכבוש בקלות, בקומות הראשונות איפסנו את התבואה ואת חיות המשק ובעליונות התגוררו ועדיין מתגוררים האנשים.

עלינו וירדנו דרך סמטאות הכפר הנטוש, ואז חצינו עמק פורה לכפר מגדלים שהיה ממערב לנו, פונים לתוך השמש הנמוכה. אף אחד לא שאל אותנו דבר. השדות עמדו מוכנים. סוף מאי, המונסון יגיע עוד מעט, ואז יושקו השדות ויצמיחו שעורה וירקות. בלב הכפר מצאנו מתחם ששופץ. אולי יהיה מלון עתידי, אולי מעין מוזיאון. לא היה את  מי לשאול.

מוחמד בן סלמן, בנו של המלך סלמן בן עזיז, הוא שליטה בפועל של הממלכה. שכן בית סעוד הצליח להשתלט על מרחבי חצי האי ערב לפני כמעט 100 שנים ושולט בו ביד רמה בתערובת של נאמנות איסלמית, חוכמה שלטונית, כפיפות שבטית ושימוש מושכל בכסף הרב שמניב הנפט שמתחת לאדמה.

ערב הסעודית, של בית סעוד, שמוצאו מאזור ריאד של צפון סעודיה, היא ארץ מסודרת ומפותחת להפליא שבה יש מספיק לכולם ובעשר השנים האחרונות, נוצר בה חזון חדש. מה שמוחמד בן סלמן קורא לו סעודיה 2030. עיר העתיד, נום, שבנויה לאורך קו אחד של 160 קילומטרים, היא העתיד. אבל היא גם ההווה. מכיוון שרוב עריה של סעודיה נטולות מרכז אמיתי או עיר עתיקה. זאת אומרת אפשר למצוא בג'דה ובמדינה וגם במכה (בה לא הייתי) מרכז עירוני, אבל לא ממש. ורוב הערים האחרות, או היישובים העירוניים הקטנים, הם יישובי רחוב, או דרך, בנויים לאורך קילומטרים. ג'דה למשל היא אוסף קניונים אדיר שמשתרע לאורך דרכים מהירות מהן אפשר לרדת לקנות כל דבר. דרכים ומסחר הם נשמת אפה של הממלכה. דבר לא השתנה פה לאורך 2500 השנים האחרונות. אם כי הכול השתנה.

למטה, לצד הכביש הראשי שנסע דרומה לכיוון תימן, נאסף שוק.

"זה שוק אחר הצהריים," אמר אחד האנשים, "הוא עוד מעט נפתח."

היה היגיון בשוק אחר צהריים כשהשמש נוטה והעולם מתמלא בצללים מיטיבים. באחד המקומות עמדה משאית קטנה עם עיזים וסוחרים התקבצו סביבה כשמי שמנהל את המסחר הוא המתווך. מקצוע עתיק ונודע באסיה בין חופי הים התיכון לשבטים הטורקיים של סין – הוא זה שמזרז את העסקאות, טוען לטובת הבהמה ומנסה להוציא את המחיר הטוב ביותר עבור המוכר והקונה. לעתים אנשים מזלזלים במקצועיות של המתווכים הערבים וביכולתם להניע את העולם, להתקדם. לא להיתקע עם העיזים.

יצאנו מהשוק שדבש עם טעם פיראי מילא את דוכניו ופנינו לדרך צדדית שעמדו בה שני מגדלי אבן שצפו משולי הכפר על עמק רחב בתוך ההרים הגבוהים. טרסות נימרו את העמק, אנשי ההרים גידלו ומגדלים פה הרבה שנים שעורה וירקות וגאת. רכב עצר לידינו והאיש שישב בו הביט בנו בחשד ושאל לאן אנחנו הולכים. אמרתי לו שהמגדל מצא חן בעינינו. הוא שאל אם יש לנו אישורים, שאלתי אותו אם הוא מרשה, מאיפה אתה? הוא שאל. בריטני. אמרתי. לא יכול להיות. אתה ערבי, שום בריטני לא מדבר ערבית כמוך. צחקתי. אני מכיר כמה אנגלים שמדברים ערבית טובה משלי. אתה מוסלם? חייכתי. אז תגיד את השוהדא! לא אללה איללה אללה ומוחמד ע'סול אללה" אמרתי. אז אתך יכולים ללכת למגדל ולצלם.

שמיכת האסלם פרושה על הארץ. לא רק בסעודיה. כמעט בכל מקום בו נימצא האסלם, אם אתה מדבר ערבית, יניח מי שמדבר איתך שאתה אח – זאת אומרת מוסלם. ואם אתה יודע את השוהדא-

הייתה זו אחת מהפעמים הבודדות שמישהו התייחס אלינו בחשד.

המשכנו דרומה, עולים לתוך ההרים, מחפשים מים בקניונים העמוקים. יש מקום בהרים שניקרא ואדי  לאג'אב. גוש של אבן חול אדומה וקשה בתוך ההרים הגעשיים של דרום ערב. נסענו לתוך הקניון, קירות הסלע האדומים מצטופפים מסביבנו. קופי מקאק צרחו מהקירות. הוואדי היה ירוק ודשן. עצרנו ליד בית קפה קטן וצעדנו בעקבות המים הזורמים. רצינו לרדת במורד הנחל.  

"אל תמשיכו למטה," עצר אותנו בחור צעיר עם תווי פנים עדינים ושיער ארוך. "אנחנו מצלמים שם ל'נשיונאל ג'אוגרפיק', אנחנו מקליטים ולא רוצים קולות רקע."

"כמה זמן?"

"שעה שעתיים." אמר חאלד באנגלית מצוינת.

"מאיפה אתה?"

" נולדתי בריאד, אבל אני פלשתינאי."

"מאיפה?"

"הכפר שלנו ליד שכם."

"והיית שם?"

"פעם אחת. אבל הישראלים לא נותנים לי להיכנס יותר כי אבא שלי היה בחמאס."

"ואתה רוצה לחזור לשם?"

"כאן אני סעודי עם כל הזכויות. ויש לי עבודה טובה בהפקות."

לא אמרנו מאיפה אנחנו ומכיוון שסעודיה אינה דמוקרטיה ליברלית – שיחות עם זרים על המקום נעשות בזהירות הראויה. צריך להסיק ממראה עיניים וממה שלא נאמר. בסעודיה מחקים את הגישה האמריקנית- כל עוד לא עברת על החוק ואתה מתנהג על פי חוקי המקום – אתה ניהנה מזכויות ושירותים. אם עברת או אמרת – העונשים כבדים. לפני עשור, כשבן סלמן קיבל את תפקיד ניהול המדינה מאביו, קמה קבוצה שרצתה בשינוי שקט של המשטר. הם נעצרו, נשפטו וחלקם הוצא להורג. אם יש דבר שניתן ללמוד ממשפחת סעוד הוא השילוב בין דאגה לתושביה ברפואה, דרכים, שירותי ממשל, לימודים ועבודה לבין ביקורת או רצון בשינוי שאינו מגיע מלמעלה. משפחת המלוכה היא שקובעת. כל השאר הם טכנוקרטים וקבלנים שעובדים אצל המלך.

השארנו את הוואדי היורד לצילומי הטבע שיקדמו את התיירות לממלכה. עוד אחת מפעולותיו של יורש העצר מוחמד בן סאלמן שאת השפעתו אפשר לראות בכל מקום. הוא האיש שיצא להילחם בחות'ים בתימן בחוסר הצלחה אבל השאיר את הגבולות עם תימן פתוחים, הוא האיש שהציע לישראלים להתקדם לשלום אזורי תמורת הכרה ושמשך לארצו אלפי בעלי מקצוע על מנת לקדם את חזון נום – עיר העתיד, הוא האיש שבגללו הנשימה קלה יותר ויותר נשים נוהגות בכבישי הממלכה ויותר נשים צועדות ברחובות בלבוש מודרני. אין לי מושג איך היה לנחות בסעודיה לפני עשור, אבל עכשיו יכול תייר לקבל את הוויזה בנחיתה בכל שדה וכל ההליך נעשה מול מכונה עם כרטיס אשראי ביד ומסתיים תוך כמה דקות. חלק לא מעט מהוויזה הוא תשלום לביטוח בריאות שמכסה את המבקר בממלכה במהלך שהותו. סעודיה הייתה אטומה עד לא מזמן. נכנסתי לראות.

בית סעוד למד משהו ממורשת הנביא, ונדמה שהשיעור שלמד, מנהל את הממלכה כבר כמעט מאה שנים ופני הממלכה קדימה. אין שום דבר קדוש חוץ מאללה ושליח האלוהים שקברו המתוק נמצא במדינה והוא אחד מאתרי הצליינות החשובים בעולם לכמעט 2 מיליארד בני אדם.

חבורת צעירים מהכפרים שבהרים צעדו לתוך הואדי, מסייעת לנו לטפס על מפלי ענק – מושכים אותנו בקלילות ובעליזות עד למפל שתחתיו בריכה נפלאה בה שקענו, מותירים את חום הוואדי ונהנים ממצהלות הצעירים ומהמשפחות הגיעו לבריכה. ערב המאושרת.

את השינוי בסעודיה אפשר היה להרגיש כשירדנו בכביש בטון תלול לכפר עתיק עם מגדלים וביניהם בתים חדשים. עצרנו ליד המסגד הדומם וילד עליז קרא לי לבוא אתו. טיפסנו מאחורי המגדל והוא הביא אותי לשפת רכס שהביט על נוף גדול של טרסות שירדו בתלילות ורכסי הרים שנמשכו אל האופק. הוא דיבר בשמחה על השבטים ועל החיים ולא היו בו סימני פחד. היה לו ביטחון שלם באנשים, זרים ובני המקום. שום דבר לא איים עלי.

מתחת, עבד פועל אתיופי בתוך חלקת עצי קפה. פה נולד הקפה. הערביקה המעולה. כאן ומעבר למפרץ – ברמה האתיופית. הקפה בסעודיה הוא מהטובים שאפשר לשתות. בכל תחנת דלק ובית קפה. ומקנקני הקפה המסורתיים  נמזג לכוסות הקפה הקטנות, קפה לבן וחמצמץ שהוא סימלה וגאוותה של ערב.

שוטטנו בחלקת הקפה, הפירות האדמדמים שבתוכם פולי הקפה הושקו על ידי אתיופי ומסביב הייתה החלקה מגודרת בגדר גבוהה נגד העיזים. כשיצאנו, גלש לעברנו טנדר לבן שבתוכו יש גבר בן שלושים ומשהו.

"לאן?" הוא שאל.

"מטיילים." אמרתי.

"אז בואו איתי הביתה, יש שם מקום, ואם תרצו, תוכלו לטייל בהרים ולישון אצלי!"

הייתה שעת צהריים מאוחרת והעפעפיים ביקשו להיעצם. הצטרפתי לעבדאללה שטיפס בעלייה התלולה לכביש שבין הכפרים ועצר בתחנת דלק שסופרמרקט לצידה. ליטר בשקל וחצי. לא נורא יקר. יותר זול ממים.

הוא מילא את השקיות בפירות וירקות. בננות מאקוואדור, תפוחים מרוסיה ודובדבנים שהגיעו ממקום קריר אחר. המדפים היו שפע. דבר מהתוצרת הטריה לא גדל בסעודיה.  

עצרנו ליד בית והוא פתח דלת ברזל והכניס אותנו לחצר שנתלתה מעל נוף ההרים – "יש לי את הנוף היפה ביותר שאפשר לבקש. זה הבית שלי ושל השלישית."

אשתו השלישית. לכל אחת מהאחרות יש בתים משלהן. בערב ,כשהגברים הנשואים של ערב יוצאים לטייל, הם יוצאים עם נשותיהן, כל הארבע והילדים שרצים לפניהם או משתרכים מאחור.

הוא קילף ופרס תפוחים שהגיעו מרחוק ועמס בננות ותופינים על המגש ואנחנו השתרענו לנמנום על המזרנים בבית הקריר.

לפני שהלך, אמר לי בשקט: " אם אתם נשארים, אז תשאירו את הדלת פתוחה, אבל אם החלטתם להמשיך, תטרקו את הדלת אחריכם."

הוא יצא ואני אמרתי לאביעד- "בוא נמשיך, הוא התרגש לראות אותנו, אבל ניראה שהוא לא בטוח שעשה את הדבר הנכון ואם מותר לו להכניס אדם זר לביתו."

המשכנו בדרך. לחפש מלון בעיירה הגבוהה מכולן שעננים כיסו את הארץ מתחתיה, מעבר להם נח הגבול התימני וממערב אפשר היה לראות את השמש שוקעת לכיוון ג'יזאן שעל הים האדום.

על המדרונות צמחו מטעי הקפה ואלו היו מגודרים בגדרות גבוהות. המקומיים סירבו שנצלם או ניכנס. יפה פה.

שאלתי את מוכר הקפה מאיפה הוא  – מצנעא הוא אמר. ואיך החיים בתימן? המלחמה?

"אין מלחמה," הוא אמר, "הגבול פתוח והכול עובד."

"והחות'ים?"

"שיישרפו החות'ים." הוא אמר, "אף אחד לא אוהב אותם. הם ייפלו מתישהו."

"ומה צומח בבוסתנים פה בין עצי הקפה?"

התימני הביט בי בחיוך –"קאת ( قات) "

ההרים הנושקים לתימן הם ממלכה בתוך ממלכה, והשבטים לבושים בסוג של ג'לביות צבעוניות, כפיות שחורות ועונדים את הגָ'נְבִּיָה – את החרב המעוקלת הקצרה. זה המקום בו משתנה חצי האי ערב ממלכת בני סעוד למקום בו שולטים השבטים התימנים העצמאיים.

"אסור לגדל?"

"בסעודיה אסור, בתימן יש הרבה."

 

קבר הנביא.

כביש מספר 15 הוא דרך השיירות הקדומה שחוצה את חצי האי ערב מההרים של דרום תימן דרך ההרים שלצפונה ודרך נאות המדבר והיישובים עד לגב ההר שפונה אל מה שהוא היום ישראל המודרנית. פטרה התמקמה שם כנמל החופי של הנבטים ממנו יצאו ספינות המדבר אל חופי הים התיכון. לאורך השנים נעו הערבים לאורכה ואחרים חמקו מהרומאים והביזנטים לבטנה של ערב. כך הגיעו לשם גם היהודים בגלויות אחרי חורבן כזה או אחר, בענייני עסקים וסתם כדי להתרחק ממקום שנדרס שוב ושוב על ידי אימפריות. הם חיפשו קצת שקט.

החנינו את הרכב כקילומטר מהמסגד וצעדנו דרך הרחובות חסרי העצים והמוזנחים אל השדרה המפוארת שהובילה אל המסגד. יש גם מקומות בערב שמזכירים שגם כאן לא לכולם יש כסף וכי לא כל האנשים שווים.  השדרה, שמשני צדדיה בנייני קומות שמתחת להם הייתה ארקדה מצלה, הובילה לשערי מסגד קבר הנביא.

נאת המדבר של יתריב, שהפכה לאל מדינה-"העיר" הפכה לבסיס כוחו של מוחמד. שם הוא ידע ימי שפל וגלות, ומשם יצא למסע שהכריע את היהודים ונתן דוגמא למה יעשה למתנגדיו. שם נקברה אשתו ופה הוא קבור במקדש הנביא שלחצרו העצומה והמבהיקה נכנסנו.

ביאתריב ישבו השבטים היהודים קיינוקאע ובני נדיר שהשפיעו על סביבתם וחלק מהשבטים הערבים אימצו מסורות יהודיות. מוחמד, לאחר שברח ממכה ב-622 וקבע את מושבו ביתריב, רצה שהיהודים יקבלו אותו כמבשר אבל  הם סירבו ובשל כך, כשהתחזק, גרש אותם –  בני נדיר עברו לחייבר וקיינוקאע היגרו לאזור דרעא שבדרום סוריה.

לחצר המסגד יש לא מעט שערים שהובילו לחצר שיש נהדרת, מוצלת במטריות ענק שנישאו לגובה של 10 ויותר מטרים. ממזרח היתה הכניסה לקבר הנביא, אם כי מי שאינו מוסלם, נהדף בנימוס מפתח המסגד בחזרה אל החצר. אלפים מילאו את חצר המסגד, מגיעים לכאן לאחר שסיימו את העלייה לרגל למכה. קבר הנביא הוא המקום השני בחשיבותו לאיסלם לאחר מכה.

מוארים ומחייכים סובבו בה המאמינים שהגיעו מכל מחוזות האסלם.

שם פגשתי את הנביא. ברחבת הקבר שבה נעו שיירות של מכונות ניקוי רכובות, ליד רהטי המים אותם איישו פקיסטנים, מוסלמים הודים ובנגלדשים ובמוזיאון קבר ומסגד הנביא ממנו אפשר היה לראות את כיפת הקבר.

ח'ייבר. מוחמד והיהודים.

ממדינה נסענו צפונה 175 קילומטרים  על כביש מדברי  מהיר. העיירה אליה ירדנו במחלף הייתה מתוחה לאורך הכביש כמו רוב העיירות בסעודיה. חצינו את העיירה לחפש את העיר העתיקה של חייבר אבל כשהגענו למה שניראה כיישוב עתיק עם בתי אבן נטושים, הרגשתי את ההתרגשות שאוחזת בי כשאני מגיע למקום שחיו בו בני השבט שלי, התברר שהמקום סגור. שני שוטרים אמרו שהמקום בשיפוצים ושאסור לצלם. סעודיה משפצת את העבר ואת ההיסטוריה שלה, מתחזקת את ההווה ומתכננת את העתיד. מטעי התמרים השתרעו מימין ומשמאל לדרך. פה היתה ח'ייבר, ממלכה יהודית, אם כי אולי ממלכה בתחום הדמיון. נאת ח'ייבר היתה המעוז היהודי בחצי האי ערב, אולי היגרו לכאן היהודים מלחץ הרומאים.

פה גם הסתיים סיפור יהודי חיג'אז.

היהודים היו נגד מוחמד. היו שבטים יהודים במכה. והיו גם ביתריב היא מדינה. ובנאת המדבר של חייבר היו שמונה ערים יהודיות בצורות.

אנשי מכה החליטו לעלות על מדינה ולהביס את מוחמד שהשבט שהקים – המוסלמים, הטריד את שיירות המסחר. הם לא הצליחו להביס אותו אבל כפו עליו הסכם ועלבו בו מכיוון שלא הסכימו שיקרא שם שליח האלוהים אלא רק מוחמד בן עבד אל-מטלב על פי הנוהג הערבי.

בעת שפל זו, החליט מוחמד, איש צבא מבריק, פוליטיקאי מחונן, איש חזון בעל קול ערב וכריזמה, כי היהודים, שלטענתו הדיחו את אנשי מכה לתקוף אותו, ישלמו את המחיר.  המעשה הראשון שעשה היה לפגוע בשבט היהודי שנותר ביתריב, שבט כוהנים בשם קורייט'ה. מוחמד האשים את  בני קורייט'ה שסייעו לאנשי מכה לתקוף אותם בקרב השוחות לכן נערפו ראשי הגברים (כמה מאות מהם חוץ ממי שהתאסלם),  הנשים והילדים אוסלמו ונמכרו לעבדים.

הוא אסף 1400 לוחמים ועלה על חייבאר בה חיו שני שבטים יהודים שמנו כ- 10,000 תושבים. ליהודים, שנתמכו על ידי שבט ערבי בשם בני ע'טפאן, היה מספר דומה של לוחמים. מוחמד הציע שאיש ביניים מצידו יצא למלחמה מול הלוחם החזק במבצרים. וליהודים היה לוחם גיבור בשם מרחב שהפליא את מכותיו במוסלמים אלא שכשל בקרב גדול נגד עלי בן טאליב ולאחר שנהרג, חלחל הפחד בליבות היהודים ומוחמד כבש והרס את יישובי היהודים בחייבר  שחלקם ברחו, חלקם נשארו לעבדו את האשמה ושילמו מס בחלק מהמקומות נהרגו  הגברים, הנשים והילדים נלקחו שלל ואוסלמו.

זה המקום אותו יצטט כל מי שרוצה בחורבנם של היהודים חייבר חייבר יא יהוד! ג'יש מוחמד סוּפא יא־עוּד!" (خيبر خيبر يا يهود جيش محمد سوف يعود)

עלינו על קו הרכס והסתכלנו על הנאה ויישוביה העתיקים והנטושים.

ניצחונו של מוחמד והמוסלמים היה כל כך משכנע, שכשהגיע בפעם הבאה למכה, קיבלו אותו בני קורייש ששלטו בעיר והסכימו להתאסלם ולקבל אותו כשליח האלוהים. היהודים היו השה שהוקרב על מנת לייסד את אומת האסלם. לאחר שאסלם גרש והרג את יהודי ערב נותרו יהודי תימן היהודים האחרונים שגרו בחצי האי, עד שעזבו מפחד החות'ים לפני לא יותר מעשור.

זכרם של היהודים, כמו רוח או צל, מרחף עדיין מעל חייבר.

מלחמה ושלום.

אבל צריך אולי לדבר על הממלכה. איך היא מתפקדת. כי כל מה ששייך לשדה התעופה, לחניה, לשירות, להוצאת הוויזה ולעלויות, קל ודיגיטלי. כך גם המעקב אחרי כל מי שנע ככה. הרכבת שבין ג'דה למדינה ומכה היא רכבת מהירה שנוסעת על למעלה מ-300 קילומטר לשעה והיא ממוזגת ומדויקת ויש בה ווי-פי. הזמנת הכרטיסים אונליין. יש טיסות להמון מקומות של כמה חברות מקומיות במחירים תחרותיים. חברים ששכרו אוטו כמה שבועות לפני, סיפרו לי שהיו מעורבים בתאונת דרכים וחברת הדרכים המלכותית הגיעה לחלץ ודאגה להם. הטלפון זמין על הכבישים ואם אדם נכנס לאקוואריום בג'דה, אחד המוצלחים בתחום, צפויה לו חוויה. וכך גם למוזיאון של מוחמד, החינמי, הצמוד לקבר הנביא במדינה. הכבישים מצוינים, חשמל מגיע לכל מקום והביקור במיידאן סלאח, בחגרא הקדומה, הוא ביקור באתר מתוקתק ומוסדר שיש בו מידה יומית ומדויקת של מבקרים וצריך להזמין ימים מראש את הביקור באתרי המקום. וכל מדריך דובר אנגלית וערבית ומרשים בידיעותיו ובתשובות על השאלות.

באבהא שבהרי הדרום, יש רחוב אחד שהוא המרכז – יש בו פארק יפה לטובת התושבים ונהר (עונתי) שהושקע באדמה כדי שלא יציף ורחוב עם מסעדות ובתי קפה ועל הדשאים. בסופי השבוע יושבות המשפחות שבאו לבלות, פורשות מחצלות, הנשים הנשואות (ארבע לכל גבר), עם רעלות ושמלות שחורות, חלקן מגישות אוכל למשפחתן, הצעירות כורעות לתפילת ערבית, והרחוב עמוס בכלי רכב צבעוניים וכל אווירת העיר והערב (העובדים הזרים יושבים מהצד השני של הנהר על הדשא – אלו שלא עובדים במסעדות ), היא של שלווה ורוגע. מקום רגוע סעודיה. יש מקום לכולם.

אז תגידו – יש להם כסף – גם לנו. לפחות היה. אבל אצלינו תמלוגי הגז המזעריים נעלמים אצל פוליטיקאים או שמראש נשארו אצל הטייקונים. אנחנו מעצמת גז. על הנייר. והייטק ונשק ואנחנו האנשים הכי עובדים באירופה ובמזרח התיכון – ומה יוצא לנו מזה? כבישים שלא עומדים בעומס, רכבות איטיות וצפופות, ארץ מכוערת שבה כל אחד עושה מה שהוא רוצה, והחמור מכל – מלחמה אינסופית.

סעודיה, פרט לצעד התימני, לא הייתה מעורבת בשום מלחמה של ממש מאז הקמתה בתור סעודיה. לאחר שהשתלטה על נאג'ד, חיג'אז ועסיר ב-1932. ב-1938 התגלו רזרבות הנפט האדירות.

כיבוש זה דבר אחד, ניהול והשכנת שלום ולדעת מה לעשות עם השטח והנכסים שבידך הם דבר אחר לגמרי.

לסעוד ובנו יש ממלכה לנהל, ממלכה שמורכבת משבטים שפרושים על שטח ענק. חוכמת הניהול של 18 מיליון אנשים בשבטים שונים עם רצונות שונים על פני שטח של 2.15 מיליון קמ"ר וניהול יחסי חוץ עם מעצמות חמדניות כארצות הברית וסין או מדינות ערביות שמרגישות ששהן אלו שצריכות להנהיג את העולם הערבי כמצרים או סוררות כתימן ועויינות בשל סכסוך דתי עתיק כאירן – הן אומנות בפני עצמה.

וכך גם יצירת בריתות בנות עשרות שנים עם פקיסטאן. באיסלמאבאד בנו הסעודים את מסגד פייסל ב-1986,  אחד המסגדים הגדולים והיפים שיש, רצפת השיש שבתוכו וסביבו משקפת את אוהל הבטון העצום של המסגד שצריחיו מדמים טילים בליסטיים ובמחסניה נשק גרעיני שמומן על ידי הסעודים כדי שישמשו בבוא היום מטריית הגנה. הברית סעודית-פקיסטנית היא ברית ישנה. וגם הברית הטורקית -סעודית אינה חדשה. הסעודים מימנו לא מעט מהאסלם הסוני במזרח התיכון ובצפון אפריקה ב-30 השנים האחרונות. ארדואן נשען עליהם לא אחת.

אבל הסעודים, בחוכמתם, ייצאו לא רק את האיסלם, אלא גם את קנאי האסלם, תומכים בארגונים כמו אל קעידה באפגניסטן כדי שהרדיקליים יתרחקו מחצי האי ערב. ההסתכלות על האסלם הווהבי השמרני שהיה הזרם שהיה בבסיס הממלכה הסעודית כשהוקמה, התמתן עם הזרימה ודאג להתרחק מרדיקליות המדינה אכן נוהגת על פי החוק האיסלמי, אבל כמעטפת אמונית, לא כדרך ניהול פוליטי. סעודיה מכוונת למצוינות בלימודים גבוהים לכל אזרח, צמצום הפטרו-דולרים ופתיחת הארץ לתיירות.

לא כל כך בטוח מי המדינה הדתית רדיקלית במזרח התיכון. בישראל, להבדיל מסעודיה, במקום ליצא יסודות רדיקליים, הם מתרבים במהירות על כל גבעה.

בית המראות

נסענו מזרחה, לתוך רמה געשית מנוקדת לועות הרי געש, זרמי בזלת שהתגבשו באלפי השנים האחרונות ומרחבים עם משושי בזלת צעירים. בלילה מצאנו בריכת מים גדולה מתחת לכביש וירדנו לשוליה, פורשים מזרנים מתחת לשמים מלאי כוכבים. הכביש שמעלינו היה שומם, ואנחנו הבטנו בכוכבים וישנו לתוך הלילה החם, קמים לפני החום הגדול, ירדנו לשחות באגם שמתחת למשושים. אנשים מאושרים הסעודים שיש להם ממלכה גדולה וריקה. וטבע גדול. המשכנו לנסוע לתוך המדבר שהיה תערובת של חול ובזלת וטיפסנו ללוע של הר געש רדום. ושם, באמצע המדבר, פגשנו גמל. גמל זקן וחכם שהביט בנו בעיניים רגועות. יש גמלים בסעודיה. ברוך השם.

הסעודים קוראים למיידאן סלאח אל אוולה – הראשונה, העיר הראשונה של ערב. גם כאן, הוצאו הדיירים מהלב העתיק של העיר וכולה הפכה לשמורה, העיר עם המלונות והחנויות והמסעדות, נמצאת מדרום מערב לקברים הנבטים ולשרידים האחרים של נאת המדבר שאירחה אותם.

את מיידאן סלאח החליטו הסעודים להפוך למקום הלידה של העבר הערבים הנבטים הגיעו לחגרא כשהחליטו לנתק מגע מהרומאים שרצו לבזוז את עושרם ולהשתלט על דרכי המסחר. המדבר הגן עליהם, וכאן בנאת המדבר העשירה שהייתה מספיק מרוחקת משולי הים התיכון, ודי רחוקה מחופי הים האדום, הקימו את בירתם החלופית שאליה הובלו המור והלבונה מהמקומות בהם גודלו על חופיו של הים הערבי ומפרץ עומן. שם הם מצאו דרכים עוקפות מיסים ונקודות ביקורת רומאיות והמשיכו להיות שליטי המדבר. במשך מאות שנים חיו בין אימפריה פרסית לביזנטית ואז קם מוחמד, ויצר במו פיו את האימפריה המוסלמית הגדולה, יורש את האימפריות ממזרח וממערב, הופך את הערבים לשליטי העולם החדש.

הרי אבן חול אדומים עצומים, חולות לבנים, תחנות רכבת שהותירו הטורקים העות'מנים שבנו את קו הרכבת החיג'אזית לפני 120 שנים. התחנות הפכו למיני מוזיאונים וכל תחנה מגודרת ויש לה מפה שמסמנת את מקומה על הקו, הרכבת החיג'זית, כמו רוב הקווים האנושיים, נוסעת על דרך השיירות הקדומה מערב לכיוון אגן דמשק ולקונסטנטינופול. והתוכניות הנוכחיות הן לחדש את הקו ולייצר מעבר יבשתי ישיר לאירופה. להשתחרר מתלות במיצרי הורמוז ובאב אל מנדאב. השאלה היחידה שנשארת פתוחה היא האם הרכבת תגיע שוב לצמח ומשם לחיפה. הטורקים לא ממש בעד.

מידאן סלאח מוקפת בהרי אבן חול אדומה, עמודי חול וקשתות מפוארות, בקעות חוליות וקניונים נפלאים. ובאחד מהם נמצא המָרָאיָה- בית המראות.

בית המראות, הוא אולם קונצרטים שעומד בלב עמק חול מוקף הרי חול ומשקף את המצוקים והחולות במראות שהן קירותיו החיצוניים.

אחת מיצירות אומנות הטבע היפות שנוצרו באיזשהו מקום. ולו רק בשביל המראיה כדאי לנסוע לערב הסעודית ולמיידאן סלאח. לוריאן בוז'ה,  קריסטיאנה פיקו וקלאודיו סנטוצ'י מסטודיו Giò Forma תיכננו את המבנה שמה שהוא עושה זה להשתמש ביופיו של הנוף מסביב ולהכפיל אותו באלגנטיות שאין דומה לה.

אם רוצים להבין משהו לאן מכוונת ערב הסעודית של מוחמד בן סלמן – צריך להביט במראיה. עבודה שיש בה את כל מה שאפשר לבקש – חידוש, שאפתנות, דיוק, השתקפות של הטבעי והיבלעות בתוכו.

המראיה הוא אולם קונצרטים לעשירים באמת שלא צריכים להראות את עושרם בעזרת אולם נשפים מזהב. ארמון מלכים שכל אחד ואחת יכול לנסוע אליו ולהיות בו. מדבר פתוח.

וידאו של המראיה

בלב ההרים נמצא סלע הפיל. שמרכז אליו את התיירים הבאים לשוח לידו בשקיעה. הנביא נולד בשנת הפיל, בה עלה המלך אברהא האקסומי מאתיופיה על מכה וניסה לכבוש אותה ולפגוע בכעבה – באבן השחורה, צבאו מצויד בפילים. אבל מכה לא נכבשה כי על פי סורת הפיל בקוראן, תקפו ציפורים את הפילים במטחי אבנים וגרמו להם להשתגע ולפגוע בצבאו של אבהה שנסוג וחזר מעבר לים.

אבל פיל אחד נשאר כאן, פיל עצום, עם שני בתי קפה מדבריים, עם מושבים שנחפרו לתוך האדמה ותאורה שהופכת את השקיעה והערב שאחריה לחזיון תעתועים שיש בו את הוד המדבר וגודלו.

הצפון

דרך השיירות הקדומה מטפסת צפונה, אל א-דיסה, ארץ של הרים אדומים, ואדיות חוליים ונאות מדבר שנחלי מים זורמים ביניהם. מקום שטוב ללכת בו לאיבוד והבדואים נוסעים בטנדרים וג'יפי טויוטה שמבוססים בחולות, חניונים של מזרנים ובתי קפה ואוכל מחורבן וכמובן מיקוח שבו אין לך סיכוי לצאת כשידך על העליונה.

הרכב בו נסענו לא היה באמת בנוי לסלעים, לחולות, ושקיעות ולנתיבי המים . שקענו, רוקנו אוויר מהצמיגים ונחלצנו לאחד האיים בטוחים, עמסנו תרמילי והלכנו לצד הוואדי הרחב עד למקום בו מצאנו שביל שטיפס לתוך קניון אבן חול אדומה כהה, למטה מצא גיא כתובות וציורי סלע ואנחנו משכנו על שביל בנוי עד שהגענו לקו פרשת מים בצל שיטה ענפה ודקלים.

מעבר לדיסה ממשיך הכביש המהיר לטאבוק, העיר הגדולה של הצפון, האזור שמשיק כמעט לוואדי ראם וממנה שכרנו את שירותיו של נהג מונית פקיסטני שייקח אותנו לחאקל שעל חוף ים סוף, נוסעים דרך מדבר מפואר של חולות והרי אבן חול טבועים, קשתות ענק וקניונים  על שוליו של ג'בל לוז – הר השקד  שיש המזהים אותו עם הר סיני. גם כאן. גם עליו יש מזבח.

מלא היסטוריה ברחבי המדבריות האלו. מפרץ אילת, או עקבה, מילא את החלונות וחאקל נפרשה לפנינו. לא מקום גדול אבל עם כמה מסעדות דגים וחוף שמותר לשחות בו רק במקום אחד ושתי מכוניות משטרה שומרות עליך שלא יקרה לך דבר ושלא תחרוג מהמותר. יש גבול.

בבוקר למחרת לקחנו מונית מחאקל ועד לגבול הישראלי. עוברים 3 גבולות תוך פחות משעתיים.