צור שיזף

בקיצור

סופר, עיתונאי, נווד וכורם

כתבו לי

המוצ'ילר מניפסטו

סבא שלי לימד אותי לקרוא ולכתוב על דף של החדר מתחת לעץ ברוש ענק בבית הכרם בזמן שהיה מאכיל אותי פרוסות עבות של חלה וחמאה. ומאז המילים בשבילי הן כמו לחם וחמאה. בערך באותה שנה, כשהייתי בן שלוש,  יצאתי להפלגה הראשונה שלי שבה חציתי את הים התיכון לצרפת ומשם ברכבת ומעבורת לאנגליה. שום דבר ואף אחד לא הפריע להסתובב באוניה. ומכיוון שלא נפלתי ונעלמתי, המשכתי. את המצלמה הראשונה שלי קבלתי בגיל 13  ואחרי הצבא יצאתי אל העולם. ב-1988,

בגיל 29 יצא הרומן הראשון – “נמר בהרים” ואז, במקרה לגמרי התגלגלתי לעיתונות ואני מתגלגל עם ספרות, עתונות, טיולים ומסעות למקומות שמעניינים אותי. בגיל 30 החלטתי שאנסה להיות בכל מקום שקורה בו משהו מעניין. עברו יותר מ-30 שנים מאז. יש מי שאומר שעדיף שאסע בעולם כי מקומות שאני מגיע אליהם מתפרקים. בגיל 52, ב-2011, בעיצומו של האביב הערבי, בזמן שאני מתרוצץ בין תחריר לבנגזי לבית של בן לאדן – שתלנו את הכרם ליד מצפה רמון. גפנים וזיתים שמניבים לנו ענבים טובים שמהם אני עושה את היין של כרם שיזף. ושם, מול הכרם, אני כותב את הספרים הבאים, את הרומנים, ספרי המסע והאגדות. כשאני צמא – אני שותה יין. כשאני רעב, אני טובל פרוסה בשמן זית עם צמחי התבלין של הכרם.

leaf

חיים. המסע.

נולדתי בירושלים ב-1959, אבא שלי היה היסטוריון וארכיאולוג –  פרופסור שמעון אפלבאום ואמא שלי שנולדה בעיר העתיקה – סופרת הילדים שושנה בת ציון ירושלמית. עברנו מירושלים לתל אביב כי אבא שלי היה אחד ממייסדי אוניברסיטת תל אביב ובתיכון למדתי בגימנסיה העברית הרצליה (1971-1976) ובאוניברסיטת תל אביב (1984-1987) בהמון בתי ספר חוגים ופקולטות. עשיתי מה שבא לי. מתרוצץ בין הבניינים והסיפריות. מאוד ניהנתי ואחרי התואר הראשון הזמין אותי פרופפ’ יהודה אלקנה להיות עמית מחקר במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים באוניברסיטת תל אביב (1988-1991). לא עשיתי שם כלום חוץ מלהקשיב ולקבל מהם את בירכת הדרך כשיצאתי למסע על דרך המשי.

ב-1988 יצא  נמר בהרים ברעש גדול ומיד לאחריו (1992,1993) שני ספרי מסע – ספר ים על חופי הים של ארץ ישראל ודרך המשי – מסע גדול על דרך המשי מאיסטנבול להונג-קונג דרך מרכז אסיה פקיסטן וסין. מאז יצאו לאור  20 ספרים.

ב-1991 הייתי (כניראה)  הנוסע המערבי הראשון שחצה בגפו את מרכז אסיה לאחר התמוטטותה של האימפריה הסובייטית. נסעתי עם מלך גיאורגיה לאדו בגראט-איוני והאביר זאזא ציצישווילי. הם הלכו להביא חשיש למשתלה המלכותית בדושטי. אני על דרכי המשי. אותה דרך.

מ-1988 כתבתי ל “העיר”, למוספים של עיתון “חדשות”, “7 ימים” של “ידיעות אחרונות” “הארץ”, “דבר השבוע”, “מוניטין”, “פרוזה”, “מסע אחר” ועוד. בין השנים 1993 ו-1996 הייתי עורך סדרת “מסעות” בהוצאת ידיעות אחרונות ולאחר מכן בהוצאת “כתר”. ב-2000, עם יסודו של אתר Ynet הזמין אותי יון פדר לכתוב מאמרי דעה. כותב שם עד היום.

השילוב בין ספרות ועיתונות מסע והחיבה לצילום, הועיל לי במשימות המיוחדות שערכתי בחלקים שונים של עולם מתפרק ומבעבע וחלקם הפכו לספרים (מסע ופרוזה) ולכתבות (מילים, סטילס ווידאו).

מסעות: דרך המשי, הפנאמריקנה, מסע לוונציה (מסע ברכבות מסוג’ו שבסין לוונציה במסע הפוך לזה של מרקו פולו), מסע בן שנה עם המשפחה להודו (שאנטי שאנטי בלגן) וסדרת מסעות ארוכים בחלקים שונים של אפריקה.

ב-1994 עברתי לעג’מי ביפו וב-1995 נבחרתי (עם עולש קיי) כיו”ר עמותת “יפו יפת ימים”, שעסקה במאבק על נופה הפיזי והחברתי של יפו.

העמותה עבדה בשיתוף פעולה עם כלל תושביה של יפו, יהודים וערבים, והובילה שורה של מאבקים (בשיתוף פעולה עם האגודה למען ערביי יפו וועד דייגי נמל יפו) שהצליחו לגרום לפינוי הר הזבל של מדרון יפו וליצירת פארק המדרון וכן לשיקום נמל יפו ולשימור הדייגים המקומיים. כיף להיות שותף מכיוון שהצלחות העמותה בשיקום הסביבה החופית היפואית  הן כמעט ללא תקדים במדינת ישראל.

העמותה נאבקה בשיקום נופה הפיזי של יפו והשתתפה במאבקים נגד פינוי משפחות, בהקמת מוסדות חינוך ובאלימותה של המשטרה.

בשנת 2008 קבלתי את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.  גם באותה שנה המשכתי לעבוד לפרנסתי.

ב- 2011 , בעיצומו של האביב הערבי, עברתי לכרם שיזף ששתלנו בהר הנגב בקרבת מצפה רמון. את הכסף שהרווחתי מכיסוי המהפיכות בעולם הערבי קברתי בנגב. בשנים האחרונות הוא הפך לשמן זית ויין. 

בין 2011–2016 סיקרתי את רוב המהפכות בעולם הערבי, את עלייתה של המדינה האסלמית ואסון הפליטים שיצרה בגיבוי טורקי-רוסי-סורי, כמנוף ליישום האינטרסים האזוריים במזרח התיכון וככלי לשליטה וניצול אירופה. במהלך שנים אלו התרוצצתי ברחבי המזרח התיכון, אסיה ואירופה. מה שיצא מזה  הם הסרטים וספר המסע העיתונאי “מסע אל מפתנו של השטן” והסרט “מסע הייסורים של הפליטים”.  עדות לעולם הכיאוטי של שנות העשרה של האלף השלישי

ב-2017 התחלנו לייצר את היין שלנו – כרם שיזף. ענבים טובים עושים יין טוב. ותומכים בהחלט בספרות טובה ועיתונות שיש לה מה להגיד.

ובערך מאז אני שותף בהפגנות ובפעילות עיתונאית ואקטיביסטית להחלפת השילטון ולמיגור השחיתות הציבורית שמרקיבה את החברה והמדינה הישראלית. אבא שלי התחיל בזה בשנות החמישים של המאה ה-20 בשורת המתנדבים. עושה רושם שמאז יש רק יותר עבודה לא פחות.