צור שיזף

סבא שלי, רבי אברהם בן דויד הכהן בנצ'קובסקי, היה לוקח אותי מהגן בבית הכרם בירושלים. הגן היה ליד הסמינר למורים. מול בית הספר היה עץ ברוש ענק, שהיה גדול כמו סקויה בעיני בן השלוש שהייתי. מאחורי הברוש, שהיה לו צבע ירוק אפור ואצטרובלים קטנים ומפוצלים, היה ספסל אבן רחב.

הוא היה מושיב אותי על הספסל ומאכיל אותי בפרוסות חלה מרוחה בשכבה עבה של חמאה. ואז היה מוציא את הדף שממנו למדו במשך מאות שנים ילדים לקרוא ולכתוב בחדר ומלמד אותי א"ב, ניקוד וטעמים. ומאז, אותיות ומילים בשבילי הן לחם וחמאה.

ידעתי שאהיה סופר כשהייתי בן שלוש. אני שמח על כך ועל העברית, השפה העתיקה של היהודים שמעטים דוברים אותה בעולם, עוד פחות כותבים אותה, ולאחר הפסקה ארוכה היא זכתה לעדנה, להתחדשות ולפריחה. שירת דבורה. שיר השירים וקהלת. יוסף בן מתתיהו, בנימין מטודלה, רש"י, יהודה הלוי, אבן גבירול, עגנון, ברנר וכל סופרי ישראל במאה ומשהו השנים האחרונות.

אף לא אחד מהם כתב על מנת לקבל שכר. במשך 3,000 שנים סופרים עברים כתבו, מאוהבים במילה. בכוח הנפלא הזה. ליצור עולם ונפש מצירופי אותיות, להמציא, לרתק, להגביה מעבר לעולם הזה אל העולם הבא. כל ספר הוא עולם. כל מעשה כתיבה הוא בריאה. לא כל העולמות אותו דבר. לא כל הסופרים.

אני אוהב לכתוב. זה מה שאני. סופר עברי. ובמידה מסוימת אני בין בני המזל שיש מי שמוכן לערוך, להדפיס, לפרסם ולהפיץ את ספריי. האם התפרנסתי מהספרות מאז שיצא הספר הראשון שלי ב-1988? נו , באמת. כמו שאמר חנווני של אחת מרשתות הספרים – סופרים צריכים לכתוב, הם לא צריכים להתפרנס מזה. מעט שבמעט מסופרי וסופרות ישראל (וכנראה אף לא אחד ממשורריה) חי מעבודתו הספרותית.