תיאור
שלושה גברים, שלושתם פליטים של הסכסוך הישראלי-ערבי, מצליחים להערים על הרשויות, על צה”ל, על ההיסטריה הפועמת סביבם, ולברוא לעצמם עיר מקלט: עמק בוסתנים מסתורי ונעלם אי-שם בנגב.
הסערה פורצת כאשר חודרת אל העמק דמות נוספת. תמי היא עיתונאית צעירה, המתמחה באזורי סכנה: מלחמת אזרחים בדרום-סודן, רעב בסומליה, רעידת-אדמה באפגניסטן, המלחמה בצ’צניה. כמו בשוכני העמק הנעלם בנגב, גם בה מפעמת התשוקה לחדור מבעד למעטה הכוזב של התרבות ולהגיע אל “היסודות”, אבל מן הכיוון ההפוך, הטראגי: היא נמשכת דווקא אל המקומות שבהם התרבות האנושית קורסת ומתפוררת אל תוך עמק בכא של מצוקה נואשת, מלחמת הכל בכל, דם ומוות.
המפגש בין תמי לבין שוכני העמק הוא מפגש מסוכן ומרובה מתחים. מצד אחד עיתונאית שכל רצונה לחשוף ולתעד, הרפתקנית הנחושה בדעתה להביס כל גבר ב”מגרש הביתי” שלו, אשה שסערה זה מקום רגוע בשבילה; ומצד שני, אחוות גברים מבודדת, חשדנית, קנאית לאלמוניותה. למרבה הפלא הופך המפגש הזה לסיפור אהבה: סיפור סוער, רומנטי ללא תקנה. בלתי-אפשרי, ועם זאת פשוט, ישיר וענייני. סיפור שבמהלכו אנו זוכים לפגוש אנשים רגילים, שחולמים חלומות בלתי-רגילים ויודעים להגשים אותם, אך לפעמים, כמו כולם, נאלצים להכיר בחולשותיהם, ללמור את טעם הכישלון, ולוותר.
ביקורות
התבוננות באינטימיות
צור שיזף, סערה היא מקום רגוע בשבילנו, הספריה החדשה, 176 עמ’
יורם מלצר מעריב/nrg 19.5.2000
הבית ושאלת האינטימיות האפשרית, מעסיקה גם את צור שיזף בספרו החדש, ‘סערה היא מקום רגוע בשבילנו’. שיזף כתב ספר מוצלח, עדין וחכם. אמרתי “אינטימיות אפשרית”, כי שיזף שואל את עצמו כיצד אפשר לבנות יחסים במהומה המתחוללת סביב. ארבעה גיבורים בספרו, שלושה גברים ואשה. הגברים פרשו מן ה’מירוץ’ הישראלי, המזרחתיכוני. שלושתם נושאים צלקות מלחמה ומציאות, שניים הם יהודים ואחד בדואי. האשה מתפרנסת מסיקור צלקות מלחמה ומציאות מוטרפת: בסומליה ובסודן, בצ’צ’ניה ובאפגניסטאן. הגברים מנסים לאסוף את עצמם, האשה מעוניינת לכבוש, ולמעשה נמלטת מעצמה וממגע של אמת עם הזולת.הגיבור הראשי הוא אמיר, סופר שספרו הראשון הצליח. לאחר מכן הוא נתקע, חיי הנישואין שלו התפוררו ופצע גדול נותר בליבו ושלח אותו לשולי הישראליות בכל מובן, לעבוד כפועל בניין ולגור על סירה בנמל יפו. אך הלבבות הפגועים נפגשים, אפילו גרושתו של אמיר תופיע, גם היא פגועה, והגיבורים של שיזף יצטרכו לחשוב כיצד לבנות אינטימיות. תשובתו פשוטה וקשה עד מאד: בנייתה של אינטימיות בתנאי החיים והמציאות היא אמנות האפשרי.לשונו של שיזף מדויקת ולא יומרנית. הוא מכיר את כליו בבואו לכתוב ספרות ואינו מנסה לחרוג מהם אל הלאידוע או אל הבלתי אפשרי. יש בכך סימן טוב לכתיבה בוגרת ומשוחררת. הוא בונה את המצבים ואת הדמויות מתוך אמפתיה והבנה. פה ושם הוא מתפתה לשים נאום דידקטי בפי אחת הדמויות, ולעתים התפרים בכתיבתו מעט גסים, אך הצלחתו העיקרית היא בשני מישורים לפחות: בכך שהוא מצליח לחדור לנפשות השונות הפועלות בספר, ובכך שידע לשקע את חומריו האישיים באומץ ובאורח חשוף וכן, בלי להכפיף לכך את כל הספר.אמיר ותמי יצטרכו להתבגר מעבר לתאווה להישגים ומעבר לאשליית ‘שאנגרילה’, ויחד עם הדמויות האחרות יהיה עליהם למצוא דרך חיים. הדרך הזו אולי לא תהיה פשוטה, בוודאי גם לא תהיה שיגרתית וסדורה. האהבה היא כוח מניע אדיר, אך היא אינה גאולה כהרף עין או בבחינת ‘כזה ראה וקדש’. שיזף מעוניין לספר על חייהם של מי שנושאים בליבם פצע ומתייחסים אליו ברצינות. זה גם החומר המוליד ספרות טובה אצל צור שיזף .
פרק לקריאה
הם התעוררו בגאיון הקטן שמעל נחל טרף. היא ישנה, השיער השחור טרוף סביבה ופניה מעוכים לתוך שק השינה והוא הביט בה רגע, הבוהן בין שפתיה. הירח עדיין עמד בשמים. לבן, אכול קצת מצדו הדרומי, אבל עדיין ניראה באור הבוקר המוקדם. הג’יפ השחור עמד במדרגה שמעל, גג הברזנט האפור היה מאובק. מתחת לסלע, ליד שק השינה, היה גב קטן של מים. הוא לבש את המכנסים ואת החולצה. מכסה אותה בשק השינה והיא הצטנפה עוברית לתוכו. זנבנים קפצו קפיצות קטנות בתוך שיח רותם קרוב ומסביבו. האפיק שמעל הג’יפ היה צפוף בצמחיה, יורד מקו פרשת המים שמפריד בין נחל אנמר לנחל טרף. אמיר הביט במפה. לא משום שניזקק להביט במפה. הוא יכול היה לנסוע כאן גם בלי מפה. אלא שהמפה היתה ישנה. מפה בת כמעט עשרים. כשהשתחרר מהצבא לקח אותה אתו. זה היה לפני השלום עם ירדן. הרבה דברים נראו רחוקים אז. המלחמה בלבנון החלה רק ארבע שנים לפני כן. סיני עדיין היתה. כל מיני דברים היו. קווי המפה. יש גיל שאתה יודע מה אתה רואה. שאין צורך לדמיין. הוא הניד בראשו לזנבנים ושטף את הראש, מוציא את המים מתוך הגב, נותן לטיפות שנשרו ממנו להיספג בחלוקים הקטנים. תמי ישנה. היא אהבה לישון. אמיר אהב את הבוקר המוקדם. את הצלילות. את הידיעה שיום חדש מאיר מעל מצוקים שהוא אוהב ושייסע להראות לה מעיין שאנשים אחרים לא מגיעים אליו. המעיין היה סוד עליו שמר. היא לא ידעה, אבל המעיין היה המתנה הגדולה שתכנן לתת לה. הוא רצה לתת לה מתנה. הוא לקח את המפה והספר, תרגום אנגלי לצ’ואנג צה, ועלה על הדופן המערבית של הואדיון. הואדיון הקצר נגמר בבת אחת, נשמט עשרות מטרים מצוקיים לאפיק נחל טרף שהיה קניוני והתעקל בפראות בתוך סלעים חומים צהובים. הוא ישב על קצה המצוק וקרא. עיניו היו מעט דביקות מהלילה. הוא הניח את הספר והחזיק מולו את המפה. מניח אותה על הנוף, מסתכל בה בידידות. מגלה את הפיתול המדויק בו עצרו כשירד החושך. עטיפת הניילון של המפה היתה כהה מעט והקפלים, במקום בו הודבק נייר דבק שקוף לפני שנים, היו חומים. כמוני. הוא חייך והביט לתוך האפיק. קורא מהספר ואז סגר אותו וירד בזהירות את קיר הסלע. תמי ישנה והוא ליטף את ראשה. מה יש ביניהם? מה איכפת לו. היא היתה צעירה ממנו ביותר מעשר שנים. הג’יפ היה שלה. הוא לא היה מעלה על דעתו לקנות ג’יפ. גם מכונית לא היתה לו.
הוא מילא את הסיר מים מהגב והניח אותו על הגזיה. שלוש כפיות קפה ושתי כפיות סוכר. לשמור על המרירות. הזנבנים בשיח הרותם הסמוך דילגו והביטו בו. כשהיה סטודנט בשנות הלימודים הראשונות למד אצל אמוץ זהבי. זהבי בנה את המודל של ההתנהגות האנושית של החיות. “ראיתי אותך” הוא אמר לזנבן וזה ענה לו בשריקה. חיות חברתיות. הזנבנים הביטו בו בלי פחד. ציפור שנראית גדולה וחזקה ממה שהיא באמת, אולי בגלל קרבתה אל הקרקע, ואולי משום שהציפורים המדבריות, הסנוניות, עפרוני המדבר, הסלעית ושחור הזנב, קטנות ממנה לפחות בחצי גוף. המים רתחו. תמי היתה מכורבלת בשק השינה. עוברית. “קפה?”
“כן” היא אמרה בקול מתפנק ורחרחה את הספל, מתיישבת בשק השינה וגופה העירום מקבל את קרני השמש, מואר באור מלא ללא צללים. “רגע.” היא אמרה והניחה את קערת הקפה. היא קמה וכרעה כמה מטרים מהמקום בו ישנו. “אני לא מבינה מה אנשים עושים כזה עניין מדבר פשוט כמו להשתין.” אמיר חייך. היא עלתה אל הג’יפ והוציאה מהתיק מברשת שיניים שהידית שלה פו הדוב. “בוקר טוב פו” היא אמרה תוך שצחצחה שיניים. אמיר ישב ליד שקי השינה הסתורים ושתה מהקפה.
“בוקר טוב גם לך!” היא אמרה בקול עליז ונישקה אותו על אפו.
“קפה?”
“בטח. איזה כיף של מקום.”
“תיגשי לקצה המצוק.”
“אני אגש.” היא אמרה ולקחה אתה את קערית הקפה.
“את רוצה לאכול?”
“אני לא אוכלת בבוקר.”
“כבר לא בוקר.”
“בשבילי זה בוקר. אני שונאת לקום מוקדם. או ללכת לישון מאוחר.” היא עלתה על קצה המצוק ואמיר קיפל את שקי השינה והמזרונים, דוחס את הסדין לתוך שק הפוך. הוא מילא את כלי המים מתוך הגב הקטן שמתחת לסלע ושוב שטף פנים ועורף, נותן לצינה של הבוקר להעיר אותו בסמרור. ואחרי שהעלה את הדברים לג’יפ הקטן ישב בצל. הם לא מיהרו לשום מקום.
היא טיפסה עם הדברים מתוך הואדיון והוא הושיט לה יד. היא פתחה את הדלת וסידרה את הדברים בזריזות בחלק האחורי של הג’יפ. היו בג’יפ רק שני מושבים קדמיים. החלק האחורי היה ריק חוץ מארגז עץ צבאי שהכיל פעם פגזים או חומרי נפץ ועכשיו היו בו בגדים וכלי קפה וכמה כלי עבודה. היא בחרה קלטת והדליקה את הטייפ. אמיר לא אהב מוסיקה במדבר. גם שירים לא היו הדבר שאהב במוסיקה אבל תמי לא שאלה והוא לא אמר כלום. “ניסע?”
“אני אלך ברגל עד לדרך.” היא פתחה את מכסה המנוע ובדקה שמן ומים והוא צעד בדממה של הבוקר. מאחוריו שמע אותה מניעה את הג’יפ. המנוע ניצת מייד. הוא חייך למרות שלא רצה לשמוע מנוע. כשנסעו אתמול על קצה מצוק מכתש רמון כבה הג’יפ לפתע והיא הביטה בו בהפתעה. היא פתחה את מכסה המנוע וניסתה להניע. הג’יפ לא הגיב. הוא ירד מהמושב שליד הנהג ושיחק בחוטי החשמל שנכנסים אל המצבר ומעבירים משם את הזרם אל המחולל. היה לו מושג קלוש מאוד על מנועים. הג’יפ הניע בקושי והם המשיכו לנסוע. עוצרים על שפת המכתש במקום בו הדרך נוגעת במצוקים. במת הר ארדון במזרח. גבעות מצח חומות במכתש מתחת. היא שאלה אותו על הכתמים החומים והוא אמר לה שקוראים להם קווסטות שהן השכבות העתיקות שבבטנו של המכתש. גיר בן 270 מליון שנה. ים תטיס. היא שאלה מי היתה תטיס והוא סיפר לה על הנריאדות – נימפות שפולחנן הטבע הגדול והן בנותיו של ניראוס אל הים, נביא שיכול היה לשנות את דמותו. תטיס היתה היפה בבנותיו. פוסידון אל הים חשק בה. וזיאוס אבי האלים. אולם משהתנבא להם ניראוס כי תלד בן שיעלה על אביה השיאו אותה לפליאוס מלך תסליה בן התמותה ומזיווגם נולד אכילס.
“עקב אכילס.” היא אמרה.
“כן.” אמר אמיר, “כשנולד, אמר לה ניראוס שיפגע מחץ ולכן טבלה אותו תטיס בנהר הסטיקס כשהיא אוחזת בעקביו. ושם פגע בו החץ שירה בו פאריס היפה והפחדן בזמן מלחמת טרויה.”
“תפסיק!” היא אמרה. “זה יותר מדי בשבילי, אתה לא יודע לתת תשובות פשוטות?” אמיר השתתק והביט במכתש. “סליחה, אני לא-”
“זה בסדר, את בטח צודקת.” אמר אמיר וחשב לעצמו מה הוא עושה כאן על קצה המצוק.
“תשכב איתי כאן-” הוא הביט בה. ואחר כך התיישב לידה והיא נישקה אותו. ואחר כך חזרו אל הג’יפ וניסו להניע. הוא הניע בקושי והם נסעו מעט. היא עצרה באחד מסיבובי הדרך במקום בו קיר המצוק מתקרב אל הדרך והדרך צרה מאוד בינו לבין המצוק היורד בתלילות בסלעי גיר חומים ושבורים. הוא הביט בה. היא כיבתה את הטייפ ודמעות ירדו מעיניה. “אני לא יודעת מה יש לי. שנים שלא בכיתי.” הוא שלח יד וניגב את עיניה והיא החזיקה את ידו. הוא סובב את המפתח וכיבה את המנוע. שקט.
“את רוצה שארד ואלך ברגל?”
“לא. אני רוצה שתישאר לידי. רוצה לנהוג?”
“לא. אני לא רוצה לנהוג. אני לא אוהב לנהוג ואת נהגת טובה מאוד.”
“נוח לי לנהוג כשאתה לידי. אתה לא מעיר לי.”
“מה יש לי להעיר? אני לא מבין כלום במכוניות.” היא ניגבה את הדמעות וניסתה להניע. הג’יפ לא הניע. ג’יפ מפואר הגיע מכיוון מצפה רמון ועצר לידם.
“מה קרה? שאל אחד משלושת הגברים שירדו מהג’יפ. “שנקשור חבל ונגרור אתכם אחרינו?”
תמי הביטה באמיר שחייך. “יש לכם כבלים?” הכבלים לא הצליחו להניע את הג’יפ. הם דחפו אותו מעט והוא נדלק בבת אחת. הם הודו לג’יפ המפואר ששאל שוב אם יצטרכו עזרה וכשנענו בשלילה התרחקו במורד הדרך. “עכשיו לא נוכל לכבות את הג’יפ.”
“נוכל. אם נעמיד אותו במדרון. אין לו בעיה להניע בדחיפה.”
“חשבתי שאתה לא מבין בג’יפים.”
“אני לא. אני גם לא אוהב במיוחד ג’יפים.”
“גם את הג’יפ הזה?”
“אני לא יודע.” הוא אמר, “אף פעם לא היתה לי נהגת ג’יפ.” הם נסעו עד מעל למעלה מחמל, למצד הנבטי שמעל דרך הבשמים, ועצרו שם. היא החנתה את הג’יפ במדרון של גבעונת, ירדה ופרשה בד על משטח אדמה מתחת למדרגה קטנה והם התיישבו שם ואחר כך שכבו מול הנוף הגדול של המכתש. הם הביטו אחד בשני, עין בעין. הוא לא הבין כלום ולא היה איכפת לו.
“אני כמו בן.” היא אמרה. “אחרי שאני גומרת שום דבר לא מעניין אותי.”
“הראש שלך מלא פתגמים ישנים, מי לימד אותך את כל הדברים האלו?” שוב היו דמעות בעיניה והיא חיבקה אותו. “את בוכה בגלל מה שאמרתי?”
“אני לא יודעת למה אני בוכה, אבל כל כך הרבה זמן לא בכיתי. זה מוזר לי הבכי הזה. אבל הוא גם משמח אותי, חשבתי שאף אחד לא יגרום לי לבכות ככה אף פעם.” אמיר הביט במכתש. לא מאוחר מידי להתחיל להתאהב בגיל ארבעים? עוד פעם? הוא חזר על השאלה בקול רם.
“אתה חושב שמפסיקים להתאהב?”
“לא יודע. עוד לא חייתי את כל החיים.”
הם קמו ללכת והוא ביקש ממנה לפתוח את מכסה המנוע לפני שהיא מניעה ושאל אם יש לה פלאייר או מפתח שבדי והיא העבירה לו את ה’לדרמן’. הוא הביט בו. עולם חדש של אולרים. גדול וכבד ומאוד שימושי. שונה לגמרי מהאולר השוויצרי האדום שנשא בתרמיל. לא היו בו חולץ פקקים וקיסם ולא סכין חד ומידות אנושיות אלא מין תיבת ברזל מוארכת וכסופה שהכילה להבים, מסור ומברגים ונפתחה לראש של פלאייר. “חבר נתן לי מתנה.” היא אמרה, נשארת לשבת מאחורי ההגה. הוא פירק את האומים המחזיקים את חיבור כבלי החשמל. המצבר שלא היה מקובע למקומו ניתר עם הרעידות וחומצה הצטברה לבנה וגבישית על החיבורים. הוא ביקש ממנה נייר וניקה את המגעים, מקיש עם הפלאייר של ה’לדרמן’ על החומצה שהתגבשה, מנקה את בתי הכבלים. לאחר מכן הכניס את הכבלים פנימה והידק את האומים. “תניעי.” הג’יפ הניע בנהמה עליזה. “יש לך חבל?” היא העבירה לו חבל והוא קשר את המצבר לתושבת כדי שלא יטלטל וישפוך את החומצה שוב על החוטים. מקצר. “כשאת חוזרת הביתה כדאי שתסדרי את התושבת של המצבר.”
“אתה לא מבין כלום בג’יפים, הא?”
הוא ניכנס פנימה והתיישב לידה. “בואי ניסע.”
היא חייכה והם המשיכו בדרך העולה לרמה חומה מכוסה אבנים שחורות ורסיסי צור. הדרך נקטעה במדרגה קטנה. “לעלות על המדרגה?”
“יש דרך מסביב”.
היא הביטה בו ואחר כך אמרה במהירות, עיניה עליזות וידיה, שהיו מונחות על גלגל ההגה, רעדו מחיים עצמאיים. “איזה מין בנאדם אתה? היית צריך להתלהב יחד איתי, להלהיב אותי, להגיד לי שלא אצליח ואני הייתי צריכה לנסות, ואולי לא להצליח ואחר כך לנסות שוב ולהצליח ואתה הייתי אומר לי שאני טיפשה ושנינו היינו צוחקים-”
“אין שום צורך.” אמר אמיר, “יש דרך מסביב. יהיו מספיק דברים קשים אחר כך.”
היא הביטה בו וידיה נרגעו. היא כיוונה את הג’יפ אל הדרך העוקפת והם נסעו בשתיקה. הם עצרו על הרמה הכהה שהייתה מדבר שחור ואלים בלי צמח. ושוב היו דמעות בעיניה. “אני לא יודעת מה קורה לי.”
“זה לא חשוב.” הוא אמר. “העיקר שזה קורה.”
“כל כך יפה פה.”
“כן,” הוא אמר וליבו ניתר ניתור קטן, “גם אני אוהב את המקום הזה.”
“אין בו כלום.”
“כלום.” אמר אמיר והג’יפ הניע בקלות והחל לרדת במדרגות קטנות וקשות אל תחתית ואדי מצוקי וצר. היא עצרה לפני מדרגה ואמיר ירד לכוון אותה. היא ירדה בעדינות ובקלות ואמיר חשב שלא ראה הרבה נהגים יורדים יפה כל כך. הג’יפ היה לה טבעי מאוד. הוא נסע פעם על ג’יפים אבל זה היה מזמן.
“איך הכל כל כך פשוט אתך.”
“מה היה פה מסובך?”
“יש לי חברים, ג’יפאים. אנחנו נוסעים לטייל בלילות ירח. ירידה כזו היתה לוקחת להם לפחות חצי שעה של כיוונים בדיקות ובניית מדרגות. תנהג קצת. אני עייפה.”
“אני לא אוהב לנהוג.”
“אז תנהג בכל זאת.” הוא יצא מהדלת שלו והיא החליקה לכיסא שליד הנהג, מדליקה סיגריה ומחליפה קלטת בטייפ. הוא שילב הילוך והתחיל לרדת במדרון שנעשה תלול יותר ויותר.
“עצור – יש שם מדרגה.” הוא ראה את המדרגה. היא לא נראתה לו קשה מידי, אלא שהג’יפ לא היה שלו. היא ירדה מהג’יפ וכיוונה אותו. כשירד נחבטו אחורי הג’יפ בסלע והוא צעק בזעם. “לא קרה כלום-” היא אמרה, “זה וו הגרירה האחורי.”
“אני ממש לא רוצה לנהוג.” היא החליפה אותו ליד ההגה והוא הביט במרחבי המדבר והיה שוב מאושר.
“אני לא לוקחת איתי בג’יפ אנשים כמעט אף פעם.”
“תודה. את רוצה שארד?”
“לא. נעים לי אתך. אתה לא מעיר לי.”
“מה יש לי להעיר לך? את נהגת מצוינת והדרך ברורה. נעצור בקצה הירידה. מעל הקניון של הטרף.” היום דעך והפך לאור רך ומלא. “לשם” אמר אמיר “זו העלייה שנעלה מחר בבוקר. הוא ירד וצעד מהדרך לכיוון המצוק וכשהגיע ומצא ואדיון, סימן לה להתקדם. היא עצרה על שפת קערת האבן הקטנה שעץ אשל צמח לידה ושיחי רותם. הוא פנה במעלה הואדי והתרחק לתוך הצמחייה הסבוכה, שמח להיות לבד בשקט שבלי מנוע הג’יפ. ג’יפ היה בשבילו תמיד משהו של אחרים. לא שלו. גם כשנסע על ג’יפים. אופנוע היה לו מייד כשהשתחרר. לפני כל כך הרבה שנים. בי.אס.אי. ישן שמת מהר מאוד והוא חזר ללכת. מכונית לא קנה מעולם.
אחר כך ירד לתוך הואדי ופילס את חומר הואדי לפני שפרס את המזרונים ואת שקי השינה ואסף עצים כדי להבעיר אש והלילה ירד אפל עם סהר ירח דקיק וכוכבים זוהרים ורחוקים שמילאו את השמים בעננות לבנות של אד רחוק. הוא שכב על שק השינה והביט בשמים בזמן שהיא הדליקה את המדורה וחיממה מרק.
“הבאת משהו לשתות?”
“כן.”
“גם אני. מה הבאת?”
“קוניאק.” הוא אמר. “זה התענוג הקטן שלי בסוף יום.”
“אני הבאתי וויסקי.”
“בת כמה את?”
“עשרים ושמונה.”
“אני לא בטוח שבגיל עשרים ושמונה ידעתי להבדיל בין קוניאק וויסקי.”
“זה פשוט-” היא אמרה, “אחרי הצבא הייתי ברמנית ב”השופטים”.
“לא שמתי לב.”
“היה לי שיער קצר וחבר גדול. ישבת בפנים או בחוץ?”
“בשולחנות בחוץ. אני שונא ריח של סיגריות.”
“מפריע לך שאני מעשנת?”
“לא כשמעשנים בחוץ ליד מדורה. וחוץ מה גם אני מעשן לפעמים.”
“לא ראיתי אותך מעשן.”
“כי לא התחשק לי. אני מעשן רק כשאני רוצה לעשן.”
“אני צריכה לעשן פחות.”
“קחי – תנסי את אלו.”
“רולי’ס” היא אמרה בהפתעה. “אני לא בטוחה שאני יודעת לגלגל – תלמד אותי?”
“דראם.” הוא אמר. “קחי קצת טבק ותזרי אותו לאורך הנייר ואז תגלגלי. זה לא מסובך.”
“די עקום.” היא אמרה.
“זה בסדר.” הוא אמר, “תגלגלי גם לי אחת.”
“חשבתי שאתה לא מעשן.”
“בלילה, במדבר, ליד מדורה, כשאין קולות של מכונות – אני מעשן.” היא גלגלה עוד סיגריה והם עישנו עד ששמעו את המרק רותח בסיר המפוייח. הם טבלו כפות בקעריות החרסינה שהוציאה מארגז העץ ואחר כך שכבו כשראשיהם מונחים אחד ליד השני ופניהם מופנים אל רגליהם שיצרו משולש שווה שוקיים ודיברו. הוא סיפר לה דברים שלא סיפר אף פעם והיא הקשיבה וסיפרה לו על עצמה. אמון הדדי.