ספרים נוספים

האיש המאושר

 | חרגול+

 2007

תיאור

בסתיו 2009, בעוד המצור הישראלי על הבדואים הולך ומתהדק, פורץ המרד הבדואי הגדול ומבעיר את הנגב. מנהיג המרד הוא נוירוכירורג בדואי מסורוקה, בנו המאומץ של שייח השייחים של הנגב, בן המדבר שלא ראה סתירה בין ארצו ומורשתו לבין המדינה היהודית שבה חי, עד שהמציאות ניפצה את תקוותיו.

בשם המדינה מתייצב מולו בן לעליות הציוניות הוותיקות המתעב את המדבר אך בה במידה נמשך לכל דבר שיש בו רומנטיקה מדברית, שחש חכם יותר מכל מי שאינו דומה לו, ויחסו אל הארץ ובניה הוא תערובת של זלזול והערצה.
ההתפוצצות האלימה פוגעת בגיאולוג מהאצולה האקדמית הירושלמית שחי במצפה רמון, זורם בנחליה של הארץ, וחלומו הגדול הוא לחיות בשלום עם בניה.
במדבר חיה גם נסיכה קירגיזית שבאה לכאן לפגוש את מי שחיכה לה בלי לדעת, חוצָה את מדבריות מרכז אסיה, את הים התיכון ואת סיני, מובלת על טרקטורון בליל עלטה ומוברחת דרך הגבול הישראלי הפרוץ אל הנגב.
זהו סיפור מדברי שבו הטבע מתגלה בנדיבותו האינסופית, עד אילם ורב-כוח לתקוות, לאהבות, לייאוש ולחידלון האנושי. אך זהו בראש וראשונה סיפור על בני-אדם הנחושים להגשים את חלומם, על תשוקתם לאושר ולבית, ועל מאבקיהם על המדבר, למענו או כנגדו.
ומיהו, מכל בניו וכובשיו של המדבר, האיש המאושר? מתי אדם יכול לקרוא לעצמו מאושר?

על העטיפה: בדואי, ציור מאת ג'ון סרג'נט, 1891
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מידע נוסף

דפים

167

ביקורות

 

אריק גלסנר, ספרות וספרים "מעריב"

ביקורת על "האיש המאושר", של צור שיזף. הוצאת "חרגול"

"האיש המאושר" של צור שיזף הוא רומן שמבחינה ספרותית יש בו פגמים רבים אולם הוא ראוי לתשומת לב מרבית, כיוון שבין דפיו מקופלת ביקורת-תרבות מעניינת, מקורית ולפרקים מזהירה.

הרומן, המסופר במונולוגים מתחלפים של גיבוריו, מגולל את תולדות המרד הבדואי שפורץ בדרום ישראל בעתיד הקרוב. בתחילת הרומן אנו כבר יודעים שהמרד דוכא ביד קשה ובעקבותיו גורשו הבדואים מהנגב. הגיבוריו הראשיים הם בועז, איש "מוסד" משכיל וקילר מקצועי, הרודף אחרי נג'יב הבדואי, מנתח מוח ב"סורוקה" שעומד בראשות המרד. בתווך נמצא נועם, גיאולוג שחי במדבר ואוהב אותו ואת יושביו, חברו הטוב של נג'יב עד לרציחתם של בנותיו בפיגוע של המורדים. גיבורי משנה ברומן הן הנשים: זורה, קירגיזית שהוברחה לארץ מסיני והתאהבה בנג'יב, ונועה, צעירה ישראלית שעובדת כמחסלת ונערת פיתוי ב"מוסד".

לא רק הדמויות הראשיות הן גבריות. זה רומן גברי, כתוב במשפטים קצרים, קצבי לא רק בניסוחיו אלא גם בתחלופת התרחשויותיו, נע מהר בצורה ובתוכן. זה רומן מדברי-סלעי: יבש, קשוח, קוצני, וניכר שכותבו מכיר באופן חושני את האתרים המדבריים שבהם הוא מתרחש. שיזף שייך לזן הולך ונכחד של כותבים ישראלים שמכירים את ישראל במובן הגשמי ביותר. כל הדברים הללו עומדים לזכותו. ועם זאת, מבחינה ספרותית הרומן אינו מספק. בעיה ראשונה כרוכה בדמויות. אלה אמנם "עגולות", כלומר לא "שטוחות", אבל העגלגלות שלהן נובעת מפיטומן בדיוק באותן תכונות שיתאימו לתזה של הרומן. התכליתיות הזאת נוגעת גם לעלילה – וזו הבעיה השנייה – עלילה שנעזרת בזימוני מקרים מאולצים. משום כך, התזה אינה מפציעה בטבעיות מהרומן. התזה היא-היא הרומן. במקום שתחדור בהתגנבות אל תודעת הקורא, היא מוטחת בו, ולכן גם נהדפת חזרה. בעיה נוספת נוגעת לחוסר הסימטריה הכמותי בהיקף המונולוגים ובנפחיהן השונים של הדמויות, שיוצר תחושה של היעדר בשלות.

אבל החלק הרעיוני של הרומן מרתק. כדי להבין את התרומה של שיזף לדיון הביקורתי הישראלי, צריך להפריד בין האמירות השונות של הרומן. המרד הבדואי פורץ בגין דחיקה הולכת ונמשכת של הבדואים: "הקימו לנו את המפעלים הכימיים מהצד השני של הכביש, ואחר כך את תחנת הכוח עם טורבינת הגז בלב השטח שלנו, ואת בית הכלא של באר שבע באמצע כפר הפחונים שלנו, ואת בית הכלא של נפחא מעל הכפר ביובלים העליונים של ואדי אל-הווא" (עמ' 57). הבדואים, ההולכים ונדחקים בין רמת חובב ל"התיישבות הבודדים", שהמדינה מקצה ליהודים-ישראלים,  יוצאים למרד מזוין, בתחילה בפיקודו החשאי של תת-אלוף אחמד דגוני, "המח"ט האכזר והנחוש שהדביר את הפלסטינים ברצועה", ואחרי תפיסתו בפיקודו של נג'יב. לו היה הרומן מסתכם בהצגת המצוקה הבדואית, הוא היה ראוי אמנם לתשומת לב, אך לא להתפעלות (לתיאור הריאלי של מצוקת הבדואים ייחד שיזף חלק מספר העיון החשוב שהוציא בשנה שעברה, "סוף הדרך: מותה של מדינה", בהוצאת עם עובד, ואכן המדיום העיוני הולם אותו יותר). אבל הרומן משתמש במצורה הבדואית כדי לנתח את הישראליות, ובזה טמון כוחו.

ההבדל בין היהודים-הישראלים לבין הבדואים, טוען נג'יב, הוא זה: "אנחנו בני המדבר, והיהודים, כמו הבריטים, הם אבותיו. כל אלה שרוצים לשנות אותו, לכבוש, להתיישב. אנחנו לא רוצים לשנות כלום, רק להבין" (עמ' 58). בפרשנות של שיזף, הציונות, לפחות בגילומה העכשווי, מתייחסת אל ארץ ישראל הגשמית באופן אינסטרומנטלי. שיזף מזהה בציונות העכשווית תו אופי מפתיע, תחושת שייכות לארץ שמתבטאת דווקא בבוז: "התחושה שלהם שהמדבר שייך להם ולכן אין שום צורך לשמור עליו, רק לנצל אותו (…) אני לא יכול לרדת לסוף דעתם של אנשים שמתעקשים לגור במקום שהם בזים לו" (עמ' 62). וכאן מגיע העוקץ המחודד הראשון בניתוח של שיזף: הישראליות העכשווית היא בעצם גילום נוסף של היהודיות, "העברי החדש" אינו האנטגוניסט של "היהודי הישן", הפרויקט הציוני של ימינו הוא אורבני-קפיטליסטי במהותו, ממש כשם שהיה הקיום הפרה-ציוני. כך בועז: "פעם הייתי ישראלי, ציוני. היום אני חושב שהיהודי עובר לאט ובשלמות קדימה. בולע את הציוני והישראלי (…) אני יותר ויותר קרוב ליהודים האמריקאים" (עמ' 132-133). שיזף מעניק כאן פרשנות היסטוריוסופית מרתקת: שתי האופציות הגדולות של היהדות בפתח המאה ה-21, ישראל ויהדות אמריקה, הולכות ונדמות זו לזו, ושתיהן מבטאות תהליכים של אורבניזציה, קפיטליזם, היעדר שורשיות.

האזכור של ארצות הברית וישראל מוביל לעוקץ המחודד הנוסף שיש ברומן. דמותו של בועז, סוכן המוסד, הוא דמות של ניאו-שמרן ישראלי, כזה שאישיותו מלכדת תפיסה "מצליחנית" קפיטליסטית עם מגלומניה לאומנית ("האנגלים שלטו עם כמה אלפי אנשים בהודו (…) אנחנו אימפריה. אפשר לראות את זה לפי הצעירים שנוסעים לכל העולם, כובשים אותו. בכל מקום יש ערים ישראליות חדשות. הודו שלנו. ניו יורק ולוס אנג'לס", עמ' 12). בועז הוא טיפוס שמחפש זיונים בפיק-אפ ברים ובמקביל רוחש הערצה אינטלקטואלית לישראליות ההיי-טק. דמותו, שכמו לקוחה מרומן של מישל וולבק, היא יותר מהברקה. בשיח הביקורתי הישראלי משמשים המתנחלים כבובת-וודו של השמאל הישראלי. שיזף מציע ראייה חדה יותר. המתנחלים והימין הישראלי המסורתי (תרתי משמע) הם דמויות משניות, קומי-טרגיות, בסיפור גדול בהרבה. המרכז הישראלי החילוני, זה שאימץ את המודל האמריקאי, זה שמאמץ את תרבות "המצליחנות", זה שלכאורה עוין את הממסד הביטחוני הישראלי, הוא הנשא של האימפריאליזם הישראלי במרחב המזרח תיכוני. בועז המחסל הוא צדו האפל של חזון "המזרח התיכון החדש" הקפיטליסטי. מיקוד המבט העולמי בישראל, בגין הסמיכות ההיסטורית בין נפילת מגדלי התאומים ו"המלחמה בטרור" האמריקאית לבין האינתיפאדה השנייה, הוא מפחיד אך אינו שגוי, מציע שיזף.

התמונה ששיזף מצייר מרתיעה. אפשר לאמץ את הניתוח שלו בלי לאמץ את היחס הביקורתי שלו לישראליות. אבל לא הייתי ממליץ להתעלם מהניתוח הזה, אף שטענותיו של שיזף כלפי היהדות הישראלית מזכירות טענות ידועות בשיח האנטישמי הקלאסי. יש לו קייס.

ריקה ליכטמן    "גלובס"

ארז צפדיה, מוסף הספרים של "הארץ"

תקראו – אריאל שנבל, מקור ראשון

פרק לקריאה

פרק 3. בועז

אחרי שתפסנו את דגוני דעך המרד בהדרגה. אבל אני המלצתי שהסוף יהיה חד משמעי. ששום בדואי לא יישאר בנגב. שכולם יגורשו למצרים. שילכו כמו שבאו. שזה יהיה שיעור לכל ערבי, ושיהיה אפילו בדואי או דרוזי, שמנסה להרים יד על מדינת היהודים. שידעו שנקטע אותה. כמו שנקטעה היד של הדוקטור שאני צריך ללכוד. הוא האוד האחרון שנשאר מהמרד הזה. בסופו של הלילה אכבה גם אותו, ואז יישאר רק ריח החריכה. הפעם עושה רושם שמקשיבים לי.
אין יותר אוהלים ופחונים בדואים לאורך הדרך. יש מוצב כל עשרה קילומטרים וסיורים של האמרים על הכביש ותצפיות יום של חיילים מוסווים על הגבעות. חילקנו את הנגב בין באר שבע למצפה רמון לריבועים ריבועים. קילומטר על קילומטר. כל קילומטר כיתה. זאת השיטה שאריק השתמש בה בעזה ב-1970. ככה הוא חיסל את המרד הפלשתינאי של אז. בשיא המרד היו שלוש אוגדות בנגב, סורקות מוואדי לוואדי, פולות את הבדואים מהמחבואים שלהם, סותמות בורות מים, שורפות אוהלים, מרכזות את הנשים, הילדים והזקנים למחנות שהקמנו להם בבקעת באר שבע ליד שדה התעופה של נבטים. שטח שהם אמרו שתמיד היה שלהם. המדינה נתנה להם אותו והסיעה אותם לשם. חתכנו להם את מקורות האספקה. אבל הם חיו מתוך המערות והמחבואים שלהם. הבאנו גששים מהצפון אבל הם לא היו טובים כמו העזאזמה. אחרי השלב הראשון התברר שזה בעיקר מרד של העזאזמה – הבדואים של הר הנגב שיש להם משפחה בסיני ובעבר הירדן.
צומת טללים. לאורך הדרך אפשר לראות כתמים מפוייחים. כשאני חוצה את נחל בוקר אני יכול לראות באור הפנסים את השלדים המפוחמים של החוות. היו שם שתי חוות של התיישבות בודדים. החוות היו הראשונות שעלו באש. קודם נגנבו הכבשים והעיזים ונשחטו הכלבים ואחר כך נשרפו כרמי הענבים והזיתים. הצבא הגיע מאוחר מדי, כשלא היה כבר על מה לשמור. הם הוציאו את המשפחות מהבתים, לקחו את כלי הרכב ושרפו את הבתים.
בהתחלה הם הקפידו לא להרוג ולא לפצוע. אנחנו היינו פחות עדינים. כשהתחלנו לתפוס אותם חקרנו אותם על המקום. אין מי שלא מדבר. אם כי היו כאלה שמתו לפני שהספיקו להשמיע מילה.
קיבוץ שדה בוקר. משדירת עצי הזית בכניסה נותרו רק גזעים מפוחמים. חורשת הרועה עם האקליפטוסים היא גדם באור הפנסים. נגמ"ש שרוף של חטיבת הנגב עומד ליד הכביש עם שלט הנצחה ובכניסה למדרשה יש מחסום. כשהתחילו הרציחות הם פגעו באנשים מסויימים – בכל אלה שדאגו במשך השנים שהבדואים לא יתפשטו. פקחים של רשות שמורות הטבע, אנשים של משרד הפנים, שוטרים שלא מצאו חן בעיניהם. הם ניסו לפרק את הממסד.
עוד חווה שרופה בצד הדרך. וגדר תיל שניירות שנלכדו ברוח מתנופפים ממנה. זה הנגב. ארץ של מלחמה. ולחשוב שבאינתיפדה הפלשתינאית זה היה המקום שהישראלים ברחו אליו כדי להרגע… אבל אני תמיד ידעתי שאי אפשר לסמוך על מדבר לא מבוית. זאת מחשבה רומנטית שאפשר להשאיר ארץ כמו שהיא, בלי התערבות אנושית. כי כמו שאמר טוינבי, שוב ושוב יוצאות סופות מהמדבריות הן פוגעות ומשמידות את התרבויות. אבל מי לומד את טוינבי אצלינו? באיזה שיעור? או שתתרבת את המדבר או שהוא יבלע אותך. כמו שעשה ג'ינגס חאן לסין, מוחמד לפרסים, העות'מנים לביזאנטים. ואפילו אצלנו, במדבר הקטן שלנו, הבדואים דפקו את כל העניין. חייבים ללמוד מההיסטוריה. לא לרחם על מי שאסור לרחם עליו. ללכת עד הסוף.
כלא נפחא נפגע גם הוא. שם, למטה, במרתפים התת-קרקעיים, אנחנו מחזיקים את כל מי שלכדנו. מקום מצוין לחקור. רחוק מהעיניים של תיקשורת. אם יש דבר שהאמריקנים לימדו אותנו זה איך להתנהג עם תקשורת. מבאר שבע דרומה לא נכנס שום עיתונאי שלא היה בצד שלנו, שלא אנחנו שלחנו לשם. זה הסתדר אחרי שמארב ירה והרג שלושה עיתונאים זרים של ה-BBC ואנחנו חקרנו ומצאנו שהיורים היו בדואים. מאותו רגע העיתונאים הזרים נמנעו מלחדור דרומה אלא אם כן היה להם סיכום איתנו. העיתונות היא שחשפה את הקשר בין המרד לא-זרקאווי בעירק ובן לאדן בגבול פקיסטאן אפגניסטאן. נכון שעזרתי לה קצת לחשוף. מקור בכיר במשרד הביטחון. ייאמר לזכותם של העיתונאים הישראלים שיש בהם לא מעט פטריוטיות. ולכן אני לא צריך לקרוא את העיתונים. לא יהיו בהם שום חשיפות שיפתיעו אותי. ייצרנו שטח סטרילי.
השלושה מה-BBC באמת נהרגו על ידי בדואים, רק שאלה היו בדואים שלנו. לפחות את זה למדנו מהאנגלים שלמדו את זה מגיבונס. דיווידום אט דומינה.
כמה קר. קור יבש וחודר. הלילה בהיר והגבעות מסביב לבנות בחושך. האורות הצהובים הדלוחים של תחנת הדלק והמזנון שלידה הופכים את החושך הזה לעוד יותר קר.
וכשקר וחשוך, העינים שלי מנסות לחדור את החושך. תירגולת. התבור מונח על הברכיים, דרוך ולא נצור. אני סומך עליו ואני יודע שיעשה בדיוק מה שאני צריך שיעשה. זה לא דרגונוב שמתאים לאופי הצלפי שלי הרבה יותר, אבל אין לו המידות הנכונות למכונית ואין לו זריזות התגובה של התבור. זה רובה הסער הכי טוב שיש.
בשדה בוקר נמצאת הצלפית שלי. הדם זורם ואני מתעורר ומתחדד. עיני חודרות את האפלה. אין כמו נשים בשביל לשמור על עירנות. גם בסדיר, כשהיינו שוכבים שעות, הייתי מריץ לי סרטים עם בנות. עם אלו שהייתי, עם אלו שהייתי רוצה להיות. הצלפית הצליחה להתקבל לקורס. זה היה מאוד לא צפוי. לפני עשרים שנה החליט ראש מחלקת הדרכה לספח אותי לקורס של אנשי השטח, של אלה שעברו את הבדיקות והמבדקים, הזיעו על הדיונות בוינגייט, סובבו אותם במתקן של חיל האוויר עד שיצאה להם הנשמה, זרקו אותם למים בעיניים מכוסות והלחיצו אותם בכל דרך שאפשר לחשוב עליה. הביאו אותי כדי שילמדו לנתח נתונים, שילמדו שאפשר להיות אינטלגנטי וקר רוח וביצועיסט, שילמדו איך אוספים ומארגנים מידע, איך עושים אלמינציה, חתכים, איך הופכים את האינטואיציה לכלי בלי לוותר על הניתוח… לא לסמוך על המזל, להתייחס גם אליו בתור נתון, לא יותר. לא פחות.
ראש הקורס ההוא היה ראש גדול. לא היינו חברים. אף פעם לא היו לי חברים במשרד. אבל היו לי, כמו שאומרים האנגלים, עמיתים. ואיתו הייתי מדבר על היסטוריה. על המהלכים של ג'ינגס חאן. על איסוף המידע שלו, טכניקות ההפחדה ויצירת המיתוסים. איך היה כמו נסוג ומפתה את צבאות המגינים של הערים הנצורות לצאת לבזוז את המחנות הנטושים ואז היה מסתער ומחסל אותם. איך חיסל את האצולה ההונגרית והרוסית. ג'ינגס מבחינתי היה אביו של הגלובאלזים חסר הדת והגבולות, אביו של כסף הנייר, של כרטיס האשראי, של מלחמת התנועה האינסופית והלא צפויה.
בתקופה של פיגועי ההתאבדות סיפרתי לראש הקורס איך חיסל חולאגו, נכדו של ג'ינגס, את החששים באלאמות. איך הוביל את האימאם שלהם ממבצר למבצר, ואחרי שלוש שנים שלח אותו לחרחרין ואז הוציא אותו למדבר ודרס אותו תחת פרסות הסוסים. אני כמעט בטוח שהסיפור הזה הוא מה שנתן להם את האומץ להשמיד מהאוויר את הזקן המשותק של החמאס. גוף בלי ראש נופל. הטעות היתה שעצרו את החיסולים. חוכמת המלחמה וההכרעה המהירה שמתבססת על מודיעין. הגלובאליזם – לחשוב בגדול, מהר, לשלוט במידע, לנתח, להבין לאן זה הולך, לאן זה ילך בשלב הבא, ללמוד באמת את מה שההיסטוריה מלמדת. ולא לעשות טעויות. ליהנות ממה שהעולם הזה מציע. מונח כדי לקחת. כל אלה שלא יודעים שאתה עומד לקחת אותם או מהם. ויש כמובן גם כאלה שהם כמוך, שיודעים לקחת, ולכמה רגעים, שעות, ימים, משחקים איתם את המשחק מתוך מין הבנה הדדית. אבל כאלה יש מעט, ואולי טוב שיש מעט, כי אז המשחק היה הרבה יותר מסובך. מעניין, אבל פחות ריווחי ואכזרי.
ביום שנגמר הקורס יצאתי מהמשרד, התלבטתי אם ללכת לעלמה אבל הרגשתי שכבר הרבה זמן לא נשמתי אוויר אחר. ביום ראשון רגיל אני הולך לקפה נוגה. יום ראשון זה היום של הבנות. טורנירים של סנוקר. אני יושב על הכיסא הגבוה ומסתכל בבנות משתטחות על השולחן כדי להכניס כדורים לחור, משחיזות את הקצה של המקל בתנועות מעגליות, הלסביות מתחככות אחת עם השנייה באגן הירכיים שלהן. יוליה ואנה, שתי בנות מהמשרד, הולכות לשם. אוקראיניות שהגיעו לארץ כשהיו ילדות. יש להן מקלות שקנו ב-700 דולר. הן רציניות. כל דבר עד הסוף. הן מדברות עברית ויש להן את כל הסלנג הישראלי, אבל יש להן גם מבטא רוסי קל שאני מת עליו. רך ולח. אבא יהודי ואמא לא. בעצם אם חושבים על זה, הן לא יהודיות מהצד של היהודים ולא לא-יהודיות מהצד של הנוצרים, אבל יש להן מה שצריך – את הטאץ' הנכון של תרבות אירופאית, את הגימור. טוב שבאו לפה מליון כאלה. כשאני רואה איך הן עובדות, רואה את המסירות והיכולות, אני יודע שהערבים בחיים לא ינצחו אותנו. כל מה שאני צריך זה לשלוח להן מסר במחשב והן נדבקות במי שצריך כמו בולדוג. הן משתכרות עד הבוקר ובשבע הן במשרד עם ההנגאובר והכל. יוליאנה אני קורא להן.
אבל באותו יום לא רציתי לנוגה. בא לי משהו חדש. הרגשתי שאני בשל ללכת לפיק-אפ בר. יוליאנה הזכירו מקום ביהודה הלוי אבל לא רציתי לבזבז זמן על מקום שאני לא מכיר. החניתי את המכונית בלילנבלום והלכתי לאברקסאס. בימי ראשון יש מחצות הופעות חיות. וזה היה יום ראשון. הסתכלתי על השעון. תשע וחצי. טוב מאוד. הבר יהיה ריק. אוכל לתפוס מקום איפה שאני רוצה, לא רחוק מהפינה, מול ההופעה ודלתות השירותים, מקום שאני יכול לתצפת ממנו לכל הכיוונים ולבצע מהלך אם אצטרך. אדי כבר היה מאחורי הבר.
"בועז!" הוא אמר, "הרבה זמן לא היית. באת להופעה?"
"מה יש היום?"
"רוני סופרסטאר," הוא חייך.
"אני מוריד מדים," אמרתי והוא צחק. יש לו סטייל. הוא יודע מה אנשים רוצים לראות ונותן מספיק סליזיות כדי לספק את כולם. בפעם הקודמת שהייתי כאן הופיעו "היהודים" ומאחורי היתה ילדה, בטח לא יותר מ-22, שרקדה ריקוד מושחת צמוד לגב שלי, מביטה לאיזה נקודה בחלל, עד שמישהו קילף אותה מהגב שלי ולקח אותה לתוך הלילה.
"מה אתה שותה?"
"מה אתה מציע?"
"וודקה?"
"וויסקי."
"קח צ'ייסר של סינגל מאלט ותחליט אחר כך," הוא אמר ומזג לי גלנפידיש, ואז דפדף בדיסקים ובחר משהו שימתח את הבר האפלולי שהתחיל להתמלא. הוצאתי ז'יטאן והדלקתי. יש מהן פחות ופחות, ורק כאלה עם פילטר. יש משהו בבעיטה של הטבק השחור שאני אוהב, אבל סיגריה צריכה להיות בלי פילטר. עבודה בקווים ישרים.
"פנוי?" שאלה מישהי ליד, ואני הנחתי את הכוסית של הצ'ייסר על הדלפק והסתובבתי אליה. איך היא הגיעה לפה בלי ששום דבר יגיד לי שהיא פה? במבט מקרוב לא משהו, בחורה רגילה לגמרי. כשהתיישבה ראיתי שתחתוני הטאנגה האדומים שלה מציצים מעל מכנסי הג'ינס. זה עושה משהו כשהקו של התחתונים יותר גבוה מהקו של המכנסיים, שהגיזרה שלהם הלכה ונעשתה נמוכה עם השנים. היום לכל בחורה צעירה יש תסרוקת ניסתרת מוקפדת משלה. המחשבה גירתה אותי. זה לא תמיד מה שאתה רואה, אבל אני אוסף סימנים ואני אוהב בחורות שיודעות לקחת.
"פנוי." אמרתי. "הגעת לפה במקרה?"
"עקבתי אחריך."
"תרגיל?"
"תרגיל פרטי," היא חייכה. "יש לך סיגריה?"
"את מעשנת?"
"לפעמים."
הצעתי לה ז'יטאן. היא הביטה עליה בחיוך.
"בלי פילטר?"
"לבחורות קשוחות במיוחד."
"קטן עלי," היא אמרה.
הצלפית. הבחורה היחידה שהתקבלה לקורס. בדרך כלל אני לא מחזיק מנשים בתפקידי שטח, אבל הייתי יכול להבין למה בחרו אותה. לא רק אני לא הבחנתי בה. שום גבר לא יבחין בה אם היא לא תרצה שיבחין. באמת לא מישהי שהיית מסובב אחריה את הראש בשום מקום. בחורה צעירה, גבוהה קצת יותר מהממוצע, שיער חום עד הכתפיים, עיניים ירוקות חומות, חזה קטן. כשהבטתי בגופיה הלבנה והפשוטה באור הצהבהב של אברקסאס ראיתי שהוא נחמד. עם השנים אני מעדיף את החזה גדול וכבד, עגול ורך, אבל לא באמת היה איכפת לי, כי תיכננתי לשתות ולזיין כמו חיה רעה. הייתי רעב למשהו חדש. הקורס נגמר ואין לי בעיות אתיקה. היא גמרה את הקורס. המדריכים שלה ידעו את זה ביום שבו היא התחילה. גם היא ידעה את זה למרות שלא היתה בטוחה ורצתה להצטיין בכל דבר ולהוכיח שהיא לא פחות טובה מהבנים. דקה וקשוחה ויודעת מה שהיא רוצה. לרוב היא היתה הרבה יותר טובה.
"אתה בא לפה הרבה?"
"לפעמים."
"אתה נשוי?"
"גם."
"לא הבנתי."
"עזבי."
היא הזמינה לעצמה בקארדי בריזר אדום. "זה טעים?" שאלתי.
"תטעם," היא הושיטה לי את הבקבוק.
לפית הבקבוק היה הטעם שלה. הנשימה שלה היתה קצת מעושנת מהז'יטאן אבל לא ממש. היא לא מעשנת הרבה למרות שעישנה מהז'יטאן בלי להשתעל.
בקורס היא כמעט לא הוציאה מילה. היא נראתה תמיד רצינית ומרוכזת. הסתכלתי עליה יום אחד במתקן הירי. היא עמדה שם בפיסוק קל וירתה, האוזניות על ראשה, משקפי המגן על עיניה. "באת לראות את הצלפית, הה?" שאל אותי מוטי. משבוע לשבוע התרבו החיוכים של מי שהחליט להביא אותה לקורס. מזמן לא היתה הצלחה נשית כזאת. היא הבינה אלקטרוניקה, היתה טובה בחומרי נפץ, פיצחה מחשבים, הגיבה במהירות וירתה כמו שמעט אנשים יודעים לירות. ואת הכל היא עשתה בלי להתאמץ. מפרט אקזוטי, הנערה היחידה בקורס, היא הפכה למצטיינת הוודאית. למרות שעקרונית אין מצטיינים בקורס וכל מה שלמדת לא נחשב עד שאתה מגיע לשטח ורואים מה אתה על אמת. אבל זה בדיוק הקורס: לבחור נכון, לאמן בלי לבזבז, להתאים אדם למשימה ולעשות כמה שפחות שגיאות.
"היא איתך?" הגיח אדי מאחורי הבר.
"גם איתו," אמרה טלי. "מה אתה מציע?"
"לחברה של בועז?"
"גלנפידיש," היא חתכה אותו בתוך הרעש, ורק אז הבטתי בשעון וראיתי שאני קצת שיכור ושהבר מסביבי מלא והבחורה שמשמאלי מחכה שאתייחס עליה אבל לא היה איכפת לי מכלום, כי הצלפית שמימיני היתה מאותו מקום כמוני. וזה עוד לא היה לי. בחיים לא ישבתי בבר עם מישהו מהמשרד, גבר או אישה. ואם הייתי מזהה מישהו כזה הייתי מחליק למקום אחר. לא כולל יוליה ואנה – הן אפשרו לי הצצה לתוך עולם הנשים המשחקות. זה היה עניין בפני עצמו. והן ידעו את זה. שתיתי עוד.
"את רעבה?"
תמיד."
"מה בא לך?"
"סושי."
"אין כאן."
"אני יודעת. הייתי כאן כבר. אבל זה מה שבא לי ועכשיו אתה יכול להחליט אם אתה רוצה לבוא איתי לאכול סושי באבן גבירול או להישאר כאן."
"סושי? אני לא מת על סושי."
היא לקחה את התפריט והעבירה עליו מבט. "פירות ים," היא אמרה לאדי.
"ולא תאכלי סושי?"
"תקשיב –" היא אמרה ואז חייכה והניחה את התפריט, "פעם אחרת."
כשהגיעו השרימפסים עם הקלמארי, זהבהבים ופריכים ומטבל שום לידם, היא אכלה מהם בלי להתנצל, שולחת יד ולוקחת. בלי נימוסים מיוחדים, אבל לא בחוסר נעימות. היו לה תנועות מדויקות וקלות שזכרתי רק מרונרון, הענק הספרדי שהיה מהמחזור שלי והיה האיש הכי נחמד והכי מצחיק שהכרתי. הוא פרש לפני כמה שנים וחי בגואה, פתח לעצמו מסעדה בארמבול.
אברקסאס היה מפוצץ. אי אפשר היה לשמוע כלום, אבל בקטע הזה כבר היינו רגל לחוצה לרגל.
"נלך?" היא שאלה.
החשבון הגיע. "חצי חצי," היא אמרה.
"אל תבלבלי ת'מוח," אמרתי, אבל בצד הלא שיכור שלי חשבתי על זה שאנחנו מקבלים את הכסף מאותו מקור ולכן זה באמת לא משנה מי משלם ואיך אנחנו מתחלקים.
"בוא. אני יודעת שאין לך אוטו."
"ולך?"
"כן. ניסע אלי."
בתוך ההונדה סיוויק הסתכלתי אליה מהצד וחשבתי שאני בטח כפול ממנה בגיל. היא השתחררה, עשתה את הטיול הגדול שלה ובאה לקורס. וזה עשה לי משהו. המעז מצליח, אמרתי לעצמי.
היא גרה לא רחוק מעלמה. ברש"י. עץ פיקוס גדול בכניסה, ריצפה עם מרצפות מצוירות, תקרה בגובה של קצת יותר משלושה וחצי מטרים. חלונות גדולים ושלוש בבוקר.
"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה איתי?"
"תקשיב –" היא אמרה ואחר כך חייכה חיוך שהיה בו מתח מהסוג הנכון ואמרה,: "כן. ברור."
"מה כל כך ברור בזה?"
"תקשיב –"
"אני מקשיב."
"אני רוצה את זה כבר חודשים," היא אמרה. "אתה יודע שקוראים לך המחשב של אש"ף?"
"כן. מחשבים עושים לך את זה?"
"תקשיב –"
"אני מקשיב." חייכתי.
היא עמדה מולי והניחה את ידה על העורף. היה לה מגע קל. מעולם לא הניחה עלי מישהי יד כזאת פרפרית. כאילו היא היתה אחותו התאומה של רונרון. "אתה עושה לי את זה," היא לחשה והתקרבה אלי עם השפתיים. היא היתה קצת יותר גבוהה ממני. ואז הנשיקה. אולי הייתי קצת שיכור, ומיוחם מאוד ורציתי לזיין ולהתפרע, אבל הרכות של המגע שלה – לא היה לי בחיים דבר כזה. ואני התמוססתי והודיתי למי שצריך להודות, מלאך או שטן, שהיא לא הלכה לאכול סושי במקום אחר ושעקבה אחרי לתוך אברקסס, וכל מה שיכולתי לחשוב זה מה יהיה עוד מעט כשאני…
זה נמשך כל הלילה. יותר טוב ממה שיכולתי בכלל לחשוב. הנגיעות העדינות והמדוייקות שלה הוציאו ממני כל כך הרבה פראות. והיא היתה מוכנה לכל. שום דבר לא הפחיד אותה. היא קיבלה אותי בלי שום מאמץ למרות שצעקה כמו משוגעת, גורמת לי להתייחם עוד יותר.
"בת כמה את?" שאלתי בין זיון אחד לשני.
"עשרים וארבע," היא אמרה. "זה משנה לך?"
"ומאיפה את כזאת טובה?"
"אני באמת כזאת טובה?"
"מדהימה," אמרתי. "תמשיכי ככה ואני לא יוצא ממך אף פעם."
"תשכח מזה," היא אמרה ומשכה אותי פנימה ואני לא יכולתי לחשוב, רק לדעת שטוב לי.

מחיר

35.0069.00

  • ספר מודפס
  • ספר דיגיטלי
נקה
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

צור שיזף  סופר עיתונאי ונוסע
אקטיביסט חברתי וסביבתי, כורם ויינן. מסעותיו הניבו רומנים וספרי מסע, מאבקים סביביתיים ועירוניים  ומכרם הענבים והזיתים המדברי  שלו ליד מצפה רמון, שמעובד בשיטות עתיקות וחדשות, מגיעים שמן זית ויינות משובחים.

Web Design | Gilat Parag   //   Web development | DigitalDesert.com

שלחו הודעה

tsur@shezaf.net  |  טלפון: 054-4975548

כל החומרים באתר shezaf.net, כתובים, מצולמים מוסרטים או מצוירים מוגנים בזכויות יוצרים ©. אין להשתמש בשום חומר מהאתר למטרות מסחריות, פרסומיות או לכל סוג של תקשורת חזותית, כתובה או אחרת ללא רשות מפורשת בכתב מצור שיזף.