נהג המונית שהסיע אותי למלון לאיסלאמבד לא רצה לשמוע על יחסים עם ישראל. “לא!”הוא אמר “בשום פנים ואופן!”
“למה?”
“בגלל שהם לא נוצרים טובים.”
“אתה בטוח שיהודים הם נוצרים?”
“אני לא מבין גדול בזה, אבל הם לא נוצרים טובים. הם שמים פס על העולם וממשיכים להילחם כשכולם
אומרים להם להפסיק. הדת שלנו לא מרשה לנו לכרות ברית עם הנוצרים.”

הנוף השתנה בבת-אחת כשיצאתי ממעבר הגבול שבין אמריצאר ללאהור. היה חם. המעבר פתוח רק בין 10 לארבע אחרי הצהריים ואני היייתי אחרי נסיעת לילה מדלהי בגולדן טמפל אקספרס. הייתי תייר יחיד בדרך לגבול. בהודו מוליך כביש טוב אל הגבול, ומשני צדי הדרך משתרעים שדות מעובדים. הצד הפקיסטני היה מין ערבה חומה-אפורה, שאותה חוצה כביש דפוק שהופך לדרך עפר מלאת בורות.
שוטר הגבול שהחתים את הויזה הפקיסטאנית החליף איתי כסף בשער השוק השחור וקרא למונית דפוקה עם נהג דהוי לקחת אותי ללאהור.
לאהור, העיר השנייה בגודלה במדינה, נמצאת בסך הכל 30 קילומטרים מהגבול. בירת הפנג’אב שמאז החלוקה באוגוסט 1947 נמצאת בפקיסטאן וצ’נדיגאר שתוכננה על ידי לה קורבזיה מחליפה אותה כבירת הפנג’אב ההודי.
לאורך הדרך היו מפוזרים כפרי חומר עתיקים שהתכנסו בתוך חומות.
בלאהור עצמה שרר חום מעיק. זו עיר שבנו המוגוהלים, השליטים המוסלמים של הודו, מאות שנים לפני שמישהו בכלל דמיין שפקיסטן תתפצל מהודו ובתורה תתחלק לשתיים – פקיסטן במערב ובנגלדש במזרח. המוגוהלים, שמוצאם אפגאני, מרכז אסיאני עם השפעות פרסיות הם אותם אנשים שבנו שבנו את הטאג’ מהאל, את אגרה ואת המצודות האדומות של דלהי.
גם בלאהור יש מצודה אדומה, ומולה עומד הזם-זמה – התותח שעליו שיחק קים, גיבורו הבדיוני של רודיארד קיפלינג, מאמין שמי ששולט בזם-זמה שולט בהודו כולה.
אלא השליטה בתת-היבשת נמצאת דווקא בידי המדינה שמעבר לגבול, הודו. אולי ההתקרבות לישראל היא ניסיון לצבור מעמד בעולם, כזה לנסות להשוות מעמד לשכנה הענקית.

לאהור

קח את הדאוו” אמר לי לאהורי אחד “אוטובוס ממוזג ומצוין.” הקשבתי לו. הוא צדק. אוטובוס ממוזג אוויר מלאהור לאיסלאמבד ודיילת צנועה, עטופה בשביס, שחילק שתייה ןקרטון עם אוכל.
450 קילומטרים בארבע וחצי שעות על אוטוסטרדה מדהימה וחלקה. הנוף מסביב התכסה בערפל ובגשם של המונסון המערבי, מכופף את צמרות האקלפיטוסים והשיטות לכיוון מזרח ומקדם את הדהירה אל לב הארץ בברכה סוערת.
מסביב היה הפנג’אב, ארץ חמשת יובלי נהר האינדוס, שמגיע עד קראצ’י שבדרום ונשפך לתוך הים הערבי.
הדיילת חילקה עיתונים. ביקשתי את: עיתון “השחר”, שייסד מוחמד ג’ינה, הפוליטיקאי ההודי שהגה את רעיון חלוקת תת-היבשת בין מוסלמים להינדים, והיה הנשיא הראשון של פקיסטן אחרי הכרזת העצמאות. בעיתון התלהט הוויכוח הפקיסטני בשאלה האם נכון לכונן יחסים עם ישראל, בעיקבות המפגש הפומבי בין שרי החוץ של שתי המדינות באיסטנבול, לפני עשרה ימים.
לידי נוסע מורה בשם פיירוז מלאהור לאיסלאמבד. באוטובוס פקיסטני, הגברים יושבים בצד ימין והנשים בצד שמאל. לא מערבבים.
“הערבים אף פעם לא היו בעדנו בזמן המלחמה על קשמיר.” הוא אומר. “להיפך, הם היו בעד הודו.
כולם יודעים שאמריקה מקשיבה לישראל, הרי האמריקנים כבשו את עיראק בגלל ישראל. לא?”
אולי.
“וחוץ מזה, אם לירדן, מרוקו ומצרים יש יחסים עם ישראל, ומצרים היא המדינה הערבית החשובה מכולם – למה שלנו לא יהיו יחסים כאלה?”
נהג המונית שהסיע אותי למלון לאיסלאמבד לא רצה לשמוע על יחסים עם ישראל. “לא!”הוא אמר “בשום פנים ואופן!”
“למה?”
“בגלל שהם לא נוצרים טובים.”
“אתה בטוח שיהודים הם נוצרים?”
“אני לא מבין גדול בזה, אבל הם לא נוצרים טובים. הם שמים פס על העולם וממשיכים להילחם כשכולם
אומרים להם להפסיק. הדת שלנו לא מרשה לנו לכרות ברית עם הנוצרים.”
בערב יצאתי אל השוק. עשן התאבך ממתקני הפחמים. פקיסטן היא הרבה יותר מרכז אסיה מהודו. האוכל מריח מזה. יש פה קבב ויש פה שישליק ויש עוף חריף. יש צ’פאטי, שהוא סוג של לחם, וצ’אי ומיצי פירות טרופיים וכמובן שפע של ממתקים מהזן ההודי המתוק-מתוק.
כמה התגעגעתי אחרי חודשיים בהודו לכבש.

שוטר ופרח

על המדרכות במרכז עיר הבירה עמדו שוטרים לפיזור הפגנות. לא ישראל נמצאת כאן על סדר היום, אלא עליית מחירי המזון וההפגנות שארגנה האופוזיציה של בנזיר בוטו, הנשיאה הקודמת, בתגובה. השגרירויות מזהירות שלא לנסוע לפקיסטאן. חוטפים אנשים, יורים בתיירים. אלא שבלאהור ובאיסלאמבד, הבירה המודרנית המסודרת, רחבת הכבישים, שבצל הגבעות, שנמצאת ליד ראולפינדי המבורדקת, אין מתח. לא כזה שמורגש.
לקחתי מונית אל מתחת למסגד מרגלה. שם נמצא אחד מהמסגדים המעניינים בעולם. מסגד מודרניסטי שבנה אדריכל טורקי בשם וודאט דלוקאי (( Vedat Dalokay בשנות השמונים של המאה ה-20.
מדרגות השיש של מסגד פייסל שקופות כמו מים – הסעודים בנו את המסגד עבור המדינה בעלת האוכלוסייה המוסלמית השלישית בגודלה בעולם, אחרי אינדונזיה והודו.

מסגד פייסאל

יש יותר מוסלמים בהודו מאשר בפקיסטן, אבל שם הם נבלעים, פה הם לבד. לא בטוח שמדינות הומוגניות הן יותר חביבות או מעניינות מאלו שיש בהן תערובת בריאה של כל מיני. צריחי המסגד, אוהל בטון עצום ולבן עם כיפה כחולה, נראים כמו טילים בליסטיים. רמז לכוח הגרעיני של המדינה, שנחשף בניסוי מעורר-הדים לפני שבע שנים.
על המדרגות אני פגשתי את עבדל רחמן, מוסלמי מאמין חובש כיפה לבנה. לו, בניגוד למשתתפי ההפגנות
הסוערות שנראו בטלוויזיה, דווקא אין בעיה עם ישראל. הדת שלנו בהחלט מברכת על עשיית שלום עם
מדינה יהודית, הוא אומר.
על שיש המים השקוף של חצר המסגד יושבת משפחה פנג’אבית שמזמינה אותי לשבט לידם, להביט בנוף. מעבר לגבעות מרגלה נמצאת טקסילה, עיר האוניברסיטה בה פגש אלכסנדר מוקדון את חכמי הודו לפני 2,432 שנים. הם צחקו ממנו כשהציע להם לבוא איתו: הם ידעו שהם חיים במקום הטוב ביותר בעולם, והם צדקו.

איסלאמאבד

צפונה מאיסלאמבד – במרחק 12 שעות באוטובוס או בטיסה נפלאה של שעה שבה מגרדת בטן המטוס את הקרחונים ופסגות ההימליה, עוברת דרך המשי, שחוצה את ההימליה לסין במעבר חנג’וראב בגובה של חמישה וחצי קילומטרים.
הצפון הוא החלק הפרוע של פקיסטן, החלק שבו השלטון המרכזי הוא רק הצעה. שם שולטים השבטים ההרריים, ובחורף נחסמות הדרכים. זו הסיבה שהמצוד על בן-לאדן מתרחש שם, בגבול שבין אפגניסטן לפקיסטן, במקום שבו נפגשות שרשראות ההרים של ההינדו-קוש והקראקוראם (ההרים השחורים). סקארדו, צ’יטראל, הונזה, הם שלושה מחמשת העמקים שיוצרים יובלי האינדוס, וכל עמק כזה שווה לספר בפני עצמו.

עמק ההונזה

במזרח, מרחק של לא יותר מ-250 קילומטרים, נמצא מעבר חי-בר לאפגניסטן, ולידו פשוואר – עיר מבריחי הנשק, סוחרי הסמים והמוג’הדין. אפשר לבקר גם בדרה, העיירה שבא יש בתי חרושת פרטיים לנשק, מטווחים מאחורי כל בית, ושקיות חשיש ואופיום מתגלגלות ברחובות.
הטיול הנכון לתיירים יכול להיות, כמו בזמנים העתיקים, להגיע במסע ארוך ממרכז אסיה, לחצות את
ההרים השמימיים ולטפס דרך מערב סין למעבר חנג’וראב, לסעיף הדרומי של דרך המשי ולרדת דרך עמק ההונזה על טנדר סוזוקי עם עוד חמישים פטאנים (בני השבטים המקומיים9 ומשם לאיסלאמבד. זה בהחלט מקום שכדאי לקשור איתו יחסים, ולו רק כדי לחפש את האופק האבוד שבו נמצא שנגרילה, המנזר שהמציא ג’יימס הילטון בשנות ה-20 של המאה הקודמת, שבו לא מזדקנים לעולם.
העיניים המדהימות של הנשים הפקיסטניות. יש כאלה שאומרים שאלכסנדר, או החיילים שלו, הם שהביאו את הג’ינג’יות והעיניים הבהירות למרכז אסיה. אבל לא חשוב מי הביא – להביט בעיניהן המדהימות של הנשים הפקיסטניות, עיניים ירוקות-כחולות גדולות שמביטות בך בלי בושה, הוא אחד מהדברים הנפלאים שהארץ הזו מציעה.
אבל לא רק צבע העיניים. גם המשאיות הפקיסטניות הן מוסד בפני עצמו, ארגזי המטען העצומים שלהם שנראים כמו פגודה עצומה ועמוסה וכל אחת מהן מחוסה בציורים צפופים וצבעוניים. בשקיעה הבטתי באחוריה של משאית אחת, שמכוסים בציור של סוס לבן. על משאית אחרת מצויר ורד פורח באדום חזק, ועל השלישית פרצוף של אשה נהדרת מכוסה ברעלה. העיניים הבהירות והרושפות מתרחקות צפונה, לכיוון פשוואר, מוארות בקרני השמש השוקעת. אין ספק, לפקיסטן יש מה להציע – עכשיו רק צריך לחכות לזמן הנכון.

משאית

ראה גם: דרך המשי

איסלאמאבד תל אביב