מדורים

כתבות נוספות

צידון 8.6.82 הצלחנו רע מאוד

זה פרק מתוך "סערה היא מקום רגוע בשבילנו" הוצאת הספריה החדשה הקיבוץ המאוחד סימן קריאה 2000

העתקתי אותו מהחיים, השמות קצת שונים – אבל הסיפור קרה באופן די דומה

"וככה עבר כל הלילה. שני טנקים בצד ההוא של הצומת ושני טנקים אתנו ובלילה, מתחת לבניינים הבוערים, עלינו לשמור על הטנקים. אלו היו הרגעים הכי מפחידים. על הצריח של הטנק שמואר בלהבות ומעליו הבתים הגבוהים, כמו ברווז שמחכה שמישהו יירה בו."

"ירו בך?"

"ירו בפלוגה השניה. הם הציבו את הנגמ"שים מול סמטה ומישהו, בשלוש בבוקר, מישהו הכניס קנה של קלשניקוב לסמטה וירה מחסנית מצד לצד, הורג את שני השומרים שישבו על המקלעים בצריחונים של הנגמ"שים. ואחר כך כולנו התחלנו לירות לכל הכיוונים. ירינו לחלונות אפלים, למרפסות, לטרסות, לגדרות, לכל מה שזז או עמד או בער או שניראה לנו חשוד. בטוח הרגנו מישהו."

"בטוח הרגתם את מי שלא אשם."

"כן," אמר אמיר, "לא פגענו בשום פוליטיקאי או גנרל. וכשהאיר הבוקר נכנסנו לבניין שמעלינו לסרוק אותו. הוא היה ריק. היה חאלקום במטבח וכלי חרסינה. ובחדר המיטות מצאנו בושם וריססנו אחד את השני ושכבנו עם הנעליים והמדים על הסדינים העדינים וצחקנו כי נשארנו בחיים ואז בא חיל האוויר והפציץ את העיר. שמענו את הבומים ממרחק לא גדול. זה מפחיד כשהמטוסים יורדים. זאת הייתה כל הזמן מלחמה של חזק על ילדים. ואז העיר נכנעה. כשירדנו מהקומה החמישית היו כל הבתים וכל החלונות והמרפסות דגלים לבנים. ופתאום העיר הריקה התמלאה באנשים שיצאו מכל המרתפים ומכל הבתים שחשבנו שהם ריקים וירינו לתוכם. גברים נשים וילדים ואבא עם ילד מת על הידיים, מבקש רשות לקבור אותו בפרדס הקרוב. ואנחנו עמדנו והבטנו באבא עם התינוק ואחר כך הסתדרנו כמו פלוגה ושני החלקים של הפלוגה, פחות הפצועים וההרוג, התחברו וצעדו לסרוק את העיר. ובצומת בערה מכונית מרצדס עם שני אנשים והיה ריח של מוות, ריח מתוק של גוויות נשרפות ועשן מחורבן שעושה בחילה, אבל אנחנו הרמנו ראש והרגשנו נורא חשובים כי הטלוויזיה והרדיו והעיתונות הכתובה היו לידנו ורצו לשמוע על הקרב המפואר שהיה בלילה."

"היה קרב מפואר בלילה?"

"בטח." אמר אמיר, "אין קרבות מפוארים. זאת אומרת אולי יש. הם מפוארים בשביל מי שכותב אותם. אני לא ראיתי שום קרב מפואר. אני ראיתי רק פצועים ומתים ואנשים משתינים ומחרבנים מפחד."

"אף פעם לא הסתערת?"

"כן מותק, הסתערתי בסדיר, כשהייתי צעיר, טיפש ואמיץ. ואחרי ההסתערות, כשחציתי את קו המטרות אחרי שוידאתי שהם מתים וחזרתי אחורה לראות שהם באמת מתים, ראיתי שאלו היו ילד וילדה. הם לא יכלו להיות יותר מבני 14. לילד היה מקלע ר.פי.די. ולילדה קלשניקוב. וככה הם עצרו אותנו בכניסה לכפר שקוראים לו יעתר. ואחרי שראיתי אותם עם פרחי הדם והחורים בבגדים הבנתי בפעם הראשונה את הטיפשות. ספרנו פגיעות. כמו במטרות. המא"ג, ברתק, פגע בהם 27 פעמים. מן נחמה מטופשת שאני בכלל לא הרגתי אותם, שהם היו כבר מתים כשזרקתי את הרימון וקמתי והסתערתי. בן כמה הייתי? בן 19. הם היו אמיצים וטיפשים ומתים ואני הייתי אותו דבר וחי ועם בחילה וניצנים ראשונים של הבנה מה זה מלחמה וכמה בניינים מפוברקים יש לנו בראש."

"לנו ולהם."

"לכולם. אבל למי איכפת. ואז, כשנשארו רק הקולות של היריות מכיוון עין אל חילווה, מחנה הפליטים של צידון, הסתובבו הג'יפים של השב"כ וקראו לכל התושבים לרדת לים. וכשהם הלכו לים, ברחובות שירדו, ישבו בתוך מכוניות מרצדס ובתוך הג'יפים הקופים, משתפי הפעולה, השבויים הראשונים ששברו ושמו להם שמיכות על הראש והם הצביעו על אלו מהגברים שהיו חברים בארגונים השונים, בפת"ח, בחזית, בא-צעיקה. וכל מי שהצביעו עליו – לקחנו אותו הצידה והעבירו אותו למכלאה שפתחו במגרש כדורסל בבית ספר שעל הרחוב הראשי. זה היה ביוני. בצהרים היו רוב תושבי העיר בים ואז מישהו קרא לחובש ונדיב ניגש לשם. ניגשתי אתו. היה שם ילד בן שמונה או תשע. נדיב התכופף אליו. הילד היה יבש וחם. הוא קיבל מכת חום. האבא והאימא הביטו בנדיב. ונדיב נתן לי את הרובה שלו והוציא מהאפוד עירוי וחיבר לילד ואפשר היה לראות איך עם הטיפות  שנושרות לתוך הווריד הילד חוזר לחיים. מאחורינו עמד המ"פ  של מפקדת החטיבה שהיה פעם מפקד פלוגת הסיור – אוהב ערבים הא? הוא אמר לנדיב שהביט בו וחזר אל הילד. ילד! והאבא של ילד, הלבנוני, התרומם על קצות האצבעות ותפס את הראש של נדיב בידיים נישק אותו ואמר: אללה יה חליק יה דוקטור! ונישק את ידו ואנחנו חייכנו ויצאנו מתוך המעגל כי אז קראו לפלוגה שלנו למגרש הכדורסל שהתמלא בגברים מעוכים ומובסים, רובם לבושים בטרנינגים כחולים. זו היתה חצר של בית ספר. החצר היתה מוקפת בחומה גבוהה. הנגמש"ים של הפלוגה עמדו מסביב. בכל נגמ"ש חייל על המקלע. על הגג עוד שני מקלעים. ורצועה דקה של חיילים מסביב  לשורות הכורעות של השבויים. הם לא היו שבויים. הם היו עצירים. מחבלים. ידיהם היו קשורות באזיקוני פלסטיק שעצרו להם את הדם וקרעו להם את העור. לנעליים שלהם לא היו שרוכים. השמש מלמעלה הייתה גיהינום והחום אפה את כולנו בתוך החצר המגעילה שהייתה ריח של שתן וזיעה ופחד. שלהם ושלנו.

"תכו אותם! אמר הסמ"פ שלנו, כי אם לא תכו אותם – הם יעלו וישחטו אותנו! הוא היה מ'שלום עכשיו'. כל כמה זמן היו מכניסים מישהו לחקירות. אני לא הסכמתי להיות בחצר ועליתי לגג. נדיב טיפל וניסה להפסיק את המכות. ואז, באיזה רגע, הייתה שמועה שמי שתכנן את כביש החוף נמצא במקום. תפשו אותו והתחילו להרביץ לו. הוא היה איש גדול וחזק וכשהוא חשב שאין לו מה להפסיד, הוא התנפל על החייל שלידו וניסה לחטוף לו את הנשק. אף פעם לא ראיתי איך הורגים מישהו במכות לפני זה. גם לא חשבתי שיש באמת מכות רצח. שישה או שבעה קשרו אותו לשער הכדוריד והתחילו לרסק אותו עם קתות של רובים. בעטו בו לפרצוף, שברו לו את האף. שברו לו את הצלעות וקצף של דם עלה לו על השפתיים. אחר כך מצאו צינורות פלסטיק שחורים ועם זה התחילו להרביץ לכל מי שזז. אחרי שרצחו אותו ממכות, שום דבר לא עמד בפניהם. היה פחד והשתוללות וריח של דם וטרף סגור בתוך החצר בלי שיוכל לברוח, מושפל ומסכן ורדוף עד צוואר. יללת הצינורות דרך האוויר. הצעקות, הרעש של הבשר הנמעך תחת הצינור. נדיב ניסה לעצור אותם. גם הוא, עם כל הגודל שלו, לא הצליח. אני לא ניסיתי. הם נראו לי משוגעים. בסוף הוא לקח לעצמו שורה והרחיק משם את המשתוללים. היו שם 100 שבויים. הם היו שלו. שם שתו והשתינו לפי תור. היה אפשר שהכל יהיה ככה. אבל הפחדנים השתוללו. כל פעם שהגיע מפקד לחצר- מג"ד, מח"ט, אוגדונר, נדיב היה ניגש אליו ומנסה להפסיק את ההשתוללות. אבל להם היו דברים יותר חשובים מאשר להציל כמה אנשים. הנהג של המח"ט הצטרף למכים. אנשי המפקדה היו מגיעים כל כמה זמן להשתתף בחגיגה. אני הלכתי לשניים מהוותיקים של הפלוגה – שני רבנים מישיבה בשומרון – והם לא רצו להתערב. ניסיתי להגיד שלא יכול להיות שכולם אשמים. המבריק שביניהם אמר לי: אוי לרשע ואוי לשכנו. הבטתי בו. הוא היה בשבילי דמות מוסרית, איש שיכול היה לא להיות במילואים עם כל הילדים שיש לו. אני חושב שאז הבנתי בפעם הראשונה שלא כל בני האדם שווים. ושיש אלוהים ואין לי שום חלק בו. שמאז שהפקירו את המוסר בידי אנשי הדת אין למוסר שום משמעות. ככה זה נמשך עד הערב וביום שלמחרת. רק למחרת אחרי הצהרים העבירו אותם לבית אריזה עם צל ומרחב ומים. בסוף היום עזרתי לנדיב לוודא שהמתים באמת מתים ולהעלות אותם לאמבולנס לבנוני. היו שם 7 מתים. הם מתו ממכות. ממכות של אנשים ומהחום. ואז נדיב אמר שכל התרבות האנושית היא קליפה דקה, שיש כאלו שיש להם קליפה קצת יותר קשה אבל הרוב מאבדים אותה כשמופעל עליהם קצת לחץ. נסענו עם המתים עד לבית החולים ומשם חזרנו ברגל בלי לדבר דרך הצומת המרכזית שבה הפסיקה המרצדס לבעור אבל שתי הגופות החרוכות היו עדיין בתוכה והריח היה מתוק ומגעיל וללא נשוא."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

כתבות קשורות

כתבות נוספות

מדורים

כרם שיזף

יין ושמן זית- ענבים טובים עושים יין טוב

שלחו הודעה

tsur@shezaf.net  |  טלפון: 054-4975548

כל החומרים באתר shezaf.net, כתובים, מצולמים מוסרטים או מצוירים מוגנים בזכויות יוצרים ©. אין להשתמש בשום חומר מהאתר למטרות מסחריות, פרסומיות או לכל סוג של תקשורת חזותית, כתובה או אחרת ללא רשות מפורשת בכתב מצור שיזף.