התיקווה
זה ייגמר יום אחד. זה ייגמר ויתחיל משהו אחר. זה לא אומר שזה יהיה מחר. גם לא מחר מטפורי. אבל זה ייגמר. זה ייגמר מתוך עייפות והשלמה והידיעה ששום צד לא יכול לנצח. רק כך. אין פתרונות פלא. אין מלחמות שמסתיימות בשישה ימים, אין אלכסנדר ואין קשרים גורדיים. וגם אלכסנדר, שהיה בטח הכובש עם הכי הרבה תיקוות, הרס את האימפריה הפרסית ומת עשר שנים אחרי שיצא לדרך והכל התפרק. ומה שנישאר מאחוריו היו הסכסוכים המקומיים הקטנים והקבועים. פרסים נגד יוונים. יוונים נגד יהודים. יהודים נגד ערבים. מצרים נגד יוונים והרומאים שמתחילים לעלות ככוח מהמזרח.
זה ייגמר מכיוון שאין לאן ללכת. לא אנחנו ולא הם. ולא בגלל האמריקנים. האמריקנים נכשלו בעיראק ובקוסובו ובויטנאם ואצלינו. מה לעשות, האמריקנים מבינים רק כוח. לא את מה שקורה בינינו. ואנחנו, שמזה כמה עשרות שנים אימצנו את העמדה האמריקנית כלפי החיים והשכנים – אוכלים אותה בגדול.
זה ייגמר מכיוון שאם נקשיב למה שאומרים הפלשתינאים, נשמע מהם שמה שהם רוצים זה שלושה דברים גדולים – שנצא מהשטחים, שנכיר בזכותם על מסגדי הר הבית ושנכיר בזכות השיבה.
אבל גם לנו יש רצונות. רצונות שנובעים מתוך כמה זכויות יסוד מוצקות מאוד. הראשונה היא הסיבה הפשוטה שיש לנו זכות למדינה היהודית. שליהודים מגיע מקום משלהם בעולם, ואפילו היה המקום שרירותי ובלי שום טיפת היסטוריה וגעגוע.
מכיוון שאפילו למען הצדק האתני, אם לאלבנים, לקוסוברים, לצ'כים, לבוסנים, לפלשתינאים ולסעודים מגיע מקום משלהם – אז גם ליהודים מגיע. לא צריך חמילנצקי והיטלר בשביל זה. ולו רק משום הפוליפוניה העולמית. בלי זכויות אבות וקרקושי השנים. סתם למען הצדק האוניברסאלי. לא אין לנו מדינות אחרות ללכת אליהן. כי באותו טיעון אפשר לשלוח את הפלשתינאים לחצי האי ערב, ללבנון, למצרים, לסוריה, לכל מקום שממנו היגרו לכאן מהגרים מכל המוצאים. תמיד. זכות אבותינו כמהגרים אינם נופלות מזכויות אבותיהם. רק שאז לא היתה פה מדינה ריבונית. עכשיו יש. ועוד מעט תהיה עוד אחת. זכותם של הפלשתינאים לפתור את בעיות קרוביהם במדינתם.
זכות היסוד השנייה היא זכותה של כל מדינה בעולם לקבוע מי יבוא בשעריה. זוהי זכות יסוד אפילו על סמך אמנות של האו"ם. אם מחפשים שוב צידוקים אוניברסליים. גם חוק השבות היהודי הוא בעייתי וטפשי. אין שום צורך להוסיף אליו את הטיעון המופרח של זכות השיבה.
כל השאר הוא קשקוש. לא יקרה שום נזק אמיתי אם נפנה את ההתנחלויות ונחלק את הארץ. ובקשר לקירות האבנים עם כיפות הסלעים והפתקים – צריך להבהיר משהו – זה סכסוך על שטח או על דת? גם הערפל הזה יתפוגג בעוד זמן לא רב כששני הצדדים יכירו בזה שמי שמשקה אותם דם אלו אנשי הדת הפנאטים היהודים והמוסלמים. גם הנוצרים חושבים שהר הבית הוא חראם א-שריף או שמא הנוצרים היו מוכנים לסיים את הכיבוש והסכסוך כשיש ריבונות ניטראלית על המקומות הקדושים ועיריית גג אחת? כי אם המוסלמים הפלשתינאים רוצים לגרור את זה לסכסוך דתי, יש לגרום לכך שהסכסוך הדתי יחרוך גם את אצבעותיהם. ואז גם הם ירדו מהעץ הדתי המטופש הזה שמאיים להבעיר (ומבעיר) את כולנו. יש מספיק צרות גם בלי זה. ברגע שיהיה קו אדום ישראלי שיעמיד את ירושלים מחוץ לקוניפליקט והצד הישראלי ידבק בו – למשל עיר בינלאומית בניהול חברה פרטית נושאת רווחים שאין לה זמן לסיכסוכים מטופשים – הנושא ייסגר. ובכלל, כדאי יותר לשתף סוחרים במשא ומתן. ההבנות יהיו דו צדדיות. כי הטיפשות מצויה עמוק והיטב בשני הצדדים. אבל ברגע שיתברר לצד הפלשתיני מהם הקווים האדומים הישראלים, כמו שמתבררים פתאום התקוות והחלומות הפלשתינים – תהיה תקופה חרא של מלחמת הכל בכל וצעקות עד לב השמים (כמו שקורה עכשיו) ואחר כך, בעוד שנה, חמש או עשרים שנים, יהיה שלום. יהיה שלום מכיוון שלאנשים יימאס. חד וחלק.