צור שיזף

"עוד שעתיים וחצי ננחת בטהראן." אמר הטייס. לא הייתי בדרך לטהראן, הייתי בדרך לקבול. אבל הטייס אמר שננחת בטהראן. לא היה איכפת לי. מוקדם מידי בבוקר. נחתנו בטהראן. הנהג כיבה את מיזוג האוויר ואנחנו עמדנו על מסלול שהשחר עלה מעליו, שואב דלק למיכליו. טהראן היא תחנת הדלק של קבול. גיאופוליטיקה.
כשנחתנו בקאבול ריחפו מסוקים אמריקנים מעל המסלול. מטוסים לבנים של האו"ם העלו נוסעים והמטוס הגדול הבלוי והמוזנח של אריאנה נסע כמעט עד לטרמינאל הקטן והדהוי ועצר.
אף אחד לא חיכה לי בחוץ. הפרסית שלי לא משהו. פעם היתה קבול על נתיבו של אוטובוס הקסמים – "המג'יק בס" שנסע מלונדון להודו. מטיילים צעירים עם תרמיל היו עוצרים לחודשים בהראט, בבאלח, בבאמיין, בקאבול. החשיש היה זול (והירואין והאופיום) והאפגאנים נדיבים גאים ולא דומים לשום דבר אחר. במידה מסויימת הכל נישאר אותו דבר. חוץ מהתיירים הצעירים שנעלמו. חוץ מהטאליבן. חוץ מגירושו של החאן הישיש ב-1973, ממלחמה איומה ברוסים בין 1979 ל-1989 ומלחמת הכל בכל בין 1989 ל-1996 עד שהטאליבן השתלטו על אפגניסטאן ומלחמה של הברית הצפונית והאמריקנים בטאליבן אחרי ספטמבר 2001 ומלחמה יומיומית בין האמריקנים לבין הטאליבן מאז ועד היום.

קבול

ולכן, כשנסעתי במכונית שהפכה למונית לצורך הנסיעה מהשדה בקבול אל המלון – הבטתי בחשש מסוים בבתי החומר, בטנדרים העמוסים ובמשאיות. יומיים לפני שנחתתי איבדה משאית אמריקנית שירדה מהמבצר את בלמיה והתנגשה ברכב, דורסת ופוגעת בכמה אנשים. העיר בערה תוך שניות, גסט האוסים שבהם מתגוררים עיתונאים ועובדי ארגוני הסיוע הותקפו ונישרפו. מוות לאמריקנים! היתה הזעקה שנישאה ברחבי קבול. לא עזרו כל אלפי השומרים המזויינים ברחבי הבירה. המשטרה והצבא האפגאנים. עברו שעות וכמה עשרות הרוגים ופצועים עד שהכל נירגע. ניראה רגוע על פני השטח. אבל פני השטח משקרים באפגניסטאן. הציפוי דק ושביר.
גם זה לא חדש.
הבטתי במבצר שהתתנשא מבקצה הרחוב בו עצרה המונית.
ב-1839 החליטו הבריטים להפוך את אפגניסטאן למדינת חסות כנגד השאיפות של האימפריה הרוסית. חיל המשלוח הבריטי התמקם במבצר.
ראשונים נטבחו חברי המשלחת הדיפלומטית שהתגוררה בעיר. לאחר מכן שיכנע החאן האפגאני את האנגלים לנטוש את המבצר ולעבור מחוץ לעיר – כדי לא להרגיז את האפגאנים. לאחר מכן נירצח המפקד הבריטי החיל הבריטי פורק מנישקו הכבד ומה שנשאר ממנו לאחר מסע נסיגה הרסני למעבר חיבר היה רופא כמעט מת מתנדנד על סוס מותש שהצליח להגיע לעמדות הקדמיות של האימפריה הבריטית במעבר חיבר, מה שהוא היום המעבר העיקרי שמחבר את פקיסטאן עם אפגניסטן, אזור פשטוני ששומר נפשו ירחק ממנו.
הבריטים שלחו משלחת עונשין, נלחמים באפגאנים בין 1878 ל-1880 ושוב בשנות העשרים של המאה ה-20 ואז החליטו (בחוכמה) שנמאס להם, והשאירו את אפגניסטאן לענייניה הפנימיים שבהם החזיקה עד הפלישה הרוסית ב-1979.
"אין לך מה לדאוג." אמר הנהג שהיה לבוש בשרוואל קאמיז, במכנסי השק ובחולצה הארוכה. "אף אחד לא ייקח לך כלום." הוא לא דיבר על החיים, אלו נחשבים מעט כאן.
מעבר לרחוב שהיה חסר תואר, חיכו בשעה בה הגעתי פועלי היום. ראשיהם מכוסים בכאפיות אפגניות. עיר בשרוואל קמיז. כשיצאתי ללכת אל הפארק שנמצא במרכז העיר, בשר-נאב שהיא העיר החדשה, בשונה מהעיר הישנה שמצטופפת על מדרונות הגבעות שמשקיפות על קבול ממערב ודרום, ראיתי שאני בולט כאילו לבשתי כאפיה ברחוב דיזינגוף. הייתי איש מערב שלבוש בבגדים מערביים ברחוב שבו אף אחד לא לובש בגדים מערביים. נכנסתי לחנות הראשונה וקניתי לי שרוואל קמיז. הזקן שהתחלתי לגדל שבועיים קודם להגעתי הוסיף סוג של ביטחון. חזרתי למלון והחלפתי בגדים. ככה הסתובבו פה הנוסעים של המאה ה-19, המרגלים הנפלאים של משחק הציד הגדול בין הבריטים לרוסים. שום דבר לא השתנה. ניספגתי ברחוב והלכתי לפגוש את ד"ר רוסטאם דוס שהתחנך בפאריז, היה שר תשתיות בממשלתו של קרזאי ופרש ממנה מכיוון שהוא חושב שהדמוקרטיה האפגאנית הולכת לכיוון הלא נכון. הוא עזב מרצונו את מנעמי הממשלה ב"משרד לתיכנון" והקים לעצמו אוהל בלב הפארק, מעין מרכז לתלונות הציבור של נדכאי אפגניסטאן. בחוץ שיחקו כדורעף בחול שבצל העצים הגבוהים. ובאוהל ישבו 14 אפגנים מעריה השונות של אפגניסטאן וד"ר דוס מאחורי שולחן. הוא סימן לי לשבת והמשיך בפרסית.
פרסית, פאשטו, אוזבקית וטורקמנית הן השפות של אפגניסטאן. ומעל כולן פרוסה הפרסית, הדארי. מסמנת את המקור ואת ההשפעה העיקרית על הארץ הזו שיש לה שדירה הררית אדירה במרכזה שפסגות ההינדו כוש – ההרים רוצחי ההודים שנקראים כך מכיוון שהעבדים ההודים שהובאו לשרת בארמונות החאן היו גוועים מקור וחוסר חמצן על מדרונותיהם שמתנשאים לגובה של שישה וחצי קילומטרים.
מדבר סינד מכסה את השליש הדרומי של הארץ ושוליו של המדבר הטוראני מתבשלים באש חום הקיץ בחלקה הצפוני.
קבול היתה נעימה. פחות משלושים מעלות. הרבה פחות מ-45 המעלות שחיכו לי במזר א-שריף. של למעלה מזה בקנדהאר ובג'לאל-אבאד.
האפגני מג'לאל-אבאד החזיק את היד של הדוקטור ובכה. הוא היה איש ביטחון שפוטר. הוא הראה פציעה ישנה. הדוקטור הבטיח שיעזור. שיכתוב מכתב. האיש אחז בידו ובכה.

פאנג'שיר

שאלתי אותו מה יקרה אם האמריקנים יעזבו את אפגניסטאן. "מה השעה עכשיו?" שאל דר דוסט. "חמש?" נגיד שהם עוזבים עכשיו, בשש הטאליבן שולטים בקבול."
"והצבא האפגאני והממשלה?"
"הם לא מסוגלים. השוטרים מקבלים 50 דולר לחודש – שיסכנו את החיים שלהם בשביל זה? אני מזכיר לך שמי שמנהל היום את הממשלה הם אלו ששלטו פה בין 1989 עד שהטליבן השתלטו. אלו אותם אנשים שנילחמו אחד בשני והרסו את אפגניסטאן – אדוני מלחמה שהם עכשיו השרים והממשלה."
הוא אמר war-lords באנגלית. התירגום המדויק יותר הוא כניראה מפקדי כנופיות.
"זו הבעיה של אפגניסטאן" אמר דוקטור דוסט, לכן עזבתי את הממשלה, כי זו לא דמוקרטיה. האמריקנים החליטו לתמוך באלו שהביאו להתפרקותה של אפגניסטאן. זו לא דמוקרטיה אמיתית, אלו אותם אנשים שלוקחים לכיסם את הכסף, את המשאבים, הורגים את מי שהם רוצים ומתחתנים עם הנערות הכי יפות שיש."
צריך להיות אפגאני מקצועי כדי לדעת מהן הנערות היפות שיש. אי אפשר לראות כאלו ברחובות. יכול להיות שהאפגניות הן היפות בנשים (הם בטח מהיפים שבגברים) אבל אי אפשר לראות. אין כמעט נשים ברחובות. למרות השיחרור מטאליבן והכיבוש האמריקני ושל נאט"ו, הנשים הולכות ברחוב מכוסות ברעלה מהראש ועד הקרסול ולעיניים יש רשת שדרכה אי אפשר לראות כלום. לך תדע איך ניראות הנשים בקבול. באפגניסטן.
אם כי שתיים פגשתי בבית המלון. חאדיג'ה מההאזרה, הג'ינג'ית הצחקנית שהיתה אחראית על אחזקת המשרד ורוקסאנה, הטאג'יקית עם עיני השקד החומות –כהות שבתוכן הלכתי לאיבוד. רוקסאנה היתה האישה איתה התחתן אלכסנדר כשהגיע לאפגניסטאן לפני יותר מ-2300 שנים. על פי המקורות הקדומים (שאין להטיל בהם ספק) היא היתה האישה היפה בעולם.
"ואתה פוחד מהטאליבן?"
"אני בעד דמוקרטיה וחינוך לנשים אבל אני לא פוחד מהטאליבן. מהרבה בחינות – ביטחון אזרחי – המצב פה היה טוב בהרבה."
הוא לא היה היחיד שזכר לטובה את הביטחון של הטאליבן. במזאר א-שריף ישבתי עם טורקמני צעיר בחנות השטחים וגם הוא לא פחד מחזרת הטאליבן. גם הוא היה משוכנע שאם האמריקנים יוצאים הטאליבן משתלטים על אפגניסטאן תיכף ומייד.
"היינו צריכים לסגור את החנות כמה פעמים ביום כדי ללכת למסגד להתפלל. אח שלי היה סוגר את החנות על עצמו. ולא יכולת לעשן ברחוב." הוא חייך כשגילגלתי סיגריה, "הם היו מכים אותך. אבל יכולת לשבת עם אלפי דולרים ברחוב ואף אחד לא היה מעיז לגעת בך ועכשיו-" הוא נאנח, "אין ביטחון בכלום. תיזהר כשאתה הולך בבזאר."
ניזהרתי.

אפגניסטאן

"16 מליארד דולר הושקעו באפגניסטאן מאז סוף 2001." אמר ד"ר דוסט. "לאיפה נעלם הכסף הזה? אני אגיד לך לאן זה נעלם. יש פה יותר מידי ארגוני סיוע שבהם כל פעיל מקבל שכר של 400$ ליום חוץ מהוצאות והתקציבים הולכים לקבלנים חיצוניים. ולשוטרים. צריך להחליף את הסגל של השגרירויות הגדולות – את האמריקנים, האנגלים, הצרפתים הגרמנים והאיטלקים. הם הכי מושחתים מכולם."
בשוק הענק שלמרגלות העיר הישנה, על שפת הנהר המשזוהם של קבול לא חסר כלום. כדי חומר גדולים, בדים מפרס הודו ומרכז אסיה, בשר תלוי באיטליזים שבתוך כוכי בתי החומר, עצי צפצפה לאורך קירות לבנים חומים וגבוהים, ערבות מחודדות, עצי תות שפירותיהם מחכים לזחלי עש המשי. אפגניסטאן היא מקום של תרבות. פה עברה דרך המשי. פה היה אחד ממרכזיו של זרטוסטרה. לפה הגיע אלכסנדר מוקדון בדרכו לכבוש את עולם. בקטרה ואוקסיאנה היו הממלכות היווניות שהותיר אלכסנדר. האמו דריה – הנהר המפריד בין טג'יקיסטאן לאפגניסטאן ניקרא על ידי היוונים הקדומים ההם אוקסוס.
במזאר א-שריף שוחחתי עם גזים מקוסובו שניהל את אחד ממשרדי הסיוע. עמדו לסגור את הסניף שלהם בסוף יולי. "זה מפני שהצלחנו. הבדיחה היא שאם אתה רוצה סיוע – כדאי לך למקש את הדרך ולהגיד שהטאליבן עשו את זה. מייד תקבל כסף. השקטים לא מקבלים כלום. נוצר מצב אבסורדי שאלו שעושים בעיות מקבלים את הכסף ואותנו סוגרים. בדרום הכסף הולך לאיבוד כי אי אפשר לעבוד מפחד הטאליבן אבל לשם הולך הכסף."
"לאן הולך הכסף?"
"לא יודע. לא לאנשים הפשוטים."

בנדי אמיר

בעירק מנסים האמריקנים להמציא דמוקרטיה מאפס. באפגניסטאן השיטה היא לתת את הארץ לאדוני המלחמה שדפקו הכל כבר בעבר ובעזרתם לנהל. יכול להיות שאם היו מחליפה את המדינות והשיטות היה ניראה יותר טוב. יכול להיות שלא.
באחד הערבים ישבתי עם מיץ' פרוטרו, עיתנואי אמריקני אותו היכרתי וביליתי בעירק בין בגדד לפלוג'ה. אנחנו חברים מאז. מיץ' בילה 4 חודשים מהשנה האחרונה באפגניסטאן. את השאר הוא עשה בעזה, ובלבנון שם הוא חי עם סטפני, צלמת של הניו יורק טיימס ושני חתולים פרסים. סטפני נמצאת באפגניסטאן בפעם המי יודע כמה כי היא עובדת על כתבה מצולמת על נישואי ילדים. ילדות. ילדות שיכולות להיות בנות פחות מעשר שנים, שנמכרות לזקנים. לוחמת צדק. הצד השני של המכונה האמריקנית הצינית שמשתמשת בזקנים המושחתים שקונים ילדות קטנות כדי שייתנו כיסוי למלחמה האמריקנית נגד הטאליבן.
מיץ', עיתונאי אמריקני ציני, חכם ודעתן, עובד בחלק העולם בו מגדלים זקנים ומנסים להרוג כל מה שהוא לא מוסלמי. או לא מספיק מוסלמי. הוא חזר באותו רגע משבוע וחצי של שהייה עם הצבא האמריקני ליד גאנזי, במרחק של 200 קילומטרים דרומה מקבול. אני חזרתי מעשרה ימים של סיבוב אל הצפון, לפאנג'שיר, לפסלי החומר ההרוסים של באמיין, להראט הניפלאה. לא שיש קשר או רצף או אחדות בין הפרובינציות הצפוניות שאליהן נסעתי על דרכי העפר האיומות או הכבישים המפותלים, מסתובב עם וותיקי המוג'הדין שהראו לי איך הרסו את הצבא הרוסי. אבל המרחק בין הארץ הלא בטוחה אבל האפשרית בה הסתובבתי, לדרום שבו עם רדת הלילה שולטים הטאליבן וממנה חזר מיץ', היה יום מול לילה.
"צחוק מהעבודה." אמר מיץ', "יש פה דוויזיה אמריקנית אחת, 20,000 חיילים. צריך לפחות עוד דוויזיה. שלחו אותי למפקדת גדוד שמחזיק 12 מחוזות עם 12 פלוגות. יש במפקדה 250 חיילים. רק 60 מהם לוחמים ושלושים התחלפו כל הזמן בשמירה על המגדלים. לפעילות שוטפת יש 30 חיילים שכל מה שהם עושים זה לצאת לכיוון קו הגבעות ששם יושבים הטאליבן, להתגרות בהם כדי שיצאו מהחורים ולהזמין מכת אש אווירית כדי לפגוע בכמה שיותר."
"וזה מצליח?"
"כן." אמר מיץ', "הצלחתי כמעט לההרג."
מיץ' הוא אמיץ מהסוג הטבעי. מאלו שרק אם יורים עליהם מרגיש את משב הרוח.
"יצאנו לבקר בכפר שהטאליבן עוברים בו כל לילה, שהם הרגו בו את המורה כי הוא לימד ילדות. אין בתי ספר לילדות באפגניסטאן."
הם יצאו מהכפר כשהסיירים, החוליה שאמורה להזמין את הסיוע האווירי ומיץ', נעים לפני הכוח. הם התמקמו בסדקים שמתחת לגבעות. הטאליבן פתחו באש כשהגיעה שיירת ה"האמרים" האמריקנית. מיץ' היה הקדמי מכלם, תרמילי הטאליבן נושרים עליו מקו הגבעות, אש מכל הכיוונים. הטאליבן מנעו מהסיירים וממיץ' להרים את הראש. רק האש הרצופה של ההאמוויס שהזמינו את הסיוע האווירי, הצילה את מיץ' והסיירים מהטאליבן שהיו בדרכם לשטוף את הסדקים בהם הם התחבאו.
"היחס הוא עשרה טאליבן לכל חייל אמריקני." אמר מיץ' "רק הכוח האווירי מונע מהטאליבן לדרוס את הכוחות האמריקנים שמולו. ויש ירידה בהכל. פחות ביטחון, הסתגרות של הצבא והאזרחים בלילות ביישובים ובכפרים. והכפריים לא איכפת להם אם זה טאליבן או אמריקנים. הם לא מעבירים מידע ולא משתפים פעולה. "
"ולמה לא מביאים עוד דוויזיה?"
"יש 130 אלף חיילים בעירק. ועד 20 אלף פה. ובמחנות השונים יש 150 אלף שמחכים להחליף אותם ועוד כמספר הזה במנוחה. מה שאומר שהצבא האמריקני עסוק מאוד כרגע. המשאבים האמריקנים מתוחים עד הסוף. שלא לדבר על כמה זה עולה. זו צריכה להיות עבודה של נאט"ו. אבל הם לא כל כך מעוניינים."
אפשר היה להבין אותם.
"להזמין לך טאקסי ביטחון?" שאל מיץ' בעשר בלילה, כשעמדתי לצאת מהגסט האוז שלו למלון שלי שהיה במרחק של 10 דקות הליכה למרכז קבול.
"אני לא חושב." אמרתי.
"אתה בטוח?" שאל מיץ' "אתה יודע, קבול בלילה, יום חמישי בערב-"

לא דאגתי ממש כי היה לי זקן והייתי לבוש בשרוואל קמיז ובתאורה המחורבנת של הרחוב בקבול אי אפשר יהיה ממש להבחין בי. מצד שני היה עלי תיק מצלימה שיכול להסגיר אותי.
"איך שאתה רוצה." אמר מיץ' ואני יצאתי לרחוב הפרחים שמוליך אל הפארק ואל עושי הגלידה והמסעדות שצרבו בשר וביניהם נטפלו אלי ילדים שקיבצו נדבות עם קופסאות שימורים חלודות, מקטרות עשן שהשרוואל קמיז שלי לא הטעה אותם בגרוש.

פאנג'שיר. העמק של מסעוד שלא ניכנע אף פעם לאף אחד