צור שיזף

מעט מערבה מכיכר הכניסה לקבוץ סעד עמד ג'יפ צהלי ממוגן, מנוקב ונטוש ומהצד השני של הכביש עמד רכב פרטי אזרחי וגופה שרועה על הכביש מעט לפניו ולכיוון הכיכר מהקרב שהיה שם בלילה לפני שהגעתי.

"מחבל," אמר יובל   מירושלים שזינק מביתו ובא לעוטף עזה לחלק טליתות ללוחמים שחלפו בצומת בדרכם אל שטחי הכינוס. "אם הוא היה שלנו כבר היו אוספים אותו."

שיירות צבאיות עמוסות לוחמים הקיפו את הכיכר בדרכן לשטחי הכינוס. מהחורשה נשמעו קולות מנועי טנקים ונגמ"שים כבדים.

החיילים שבצומת, אנשי מילואים צעירים וחמושים הייטב עם נשק בהיכון, לא נתנו לי להתקרב ולבדוק. הם היו דרוכים במקומם. בלילה, באותו מקום, הם חיסלו איש חמאס שעדין הסתתר במקום. מצומת סעד זה קילומטר לכפר עזה, שניים לנחל עוז וארבעה לבארי. אלו המקומות שנפגעו, נרצחו ונחטפו יותר מכולם

בנתיב העשרה, שצמוד למעבר ארז ומביט על בית חנון נרצחו 15, שניים מהם, בלה ויעקובי ינון, הכרתי ואהבתי וכששמעתי את הבשורה ממעוז בנם אליו כתבתי לשאול לשלומם בשבת אחרי הצהריים, הוא כתב לי בחזרה – מתו בשבע בבוקר. לב שבור ליווה את ההודעה. לא יכולתי לעצור את הדמעות. אני בוכה מעט. ראיתי יותר מוות כאב וסבל מרוב בני האדם לאחר 35 שנים של כיסוי מלחמות ואסונות ברחבי העולם. אלא שמה שקרה פה הוא מעשה זוועה מהקשים שאני עד להם. שלחתי הודעה לחבר מבארי בשבת בבוקר. לא קיבלתי תשובה. הודעה למכר אחר מהקיבוץ שפונה לים המלח עם מי שנחלץ מהקיבוץ. הוא החזיר הודעה שהחבר מבארי נעדר. החדשות הרעות המשיכו להיערם. בארי היה קיבוץ מפואר, דפוס, מפעל, מחלבה מצוינת, חדר אוכל מסביר פנים, נוי נפלא. מקום של טיולי אופניים. עכשיו קבלתי את הודעתו של יורם שפירר מניצנים שאנחנו מכירים עשרות שנים, בני בכורי יצא לטיול אופניים בבתרונות בארי בשבת. הוא נרצח. המוות מכה מכל עבר. והוא אישי. עיני דומעות כשאני כותב. חשבתי שאני בוכה רק בסרטים. לנרצחים יש פנים. חלל הוא השם שניתן למתים. החלל נוצר בגופינו, מתמלא בצער ובדמעות.

הזמן מוצק בעוטף עזה. האירועים קורים אחד אחרי השני ולכל שניה יש משמעות. לפני כמה שנים אמר לי פסיכולוג התנהגותי שזו תופעה ידועה. כשאדם עומד לפני אסון או תאונה, המאורעות נחרטים שניה אחרי שניה. הוא לא יודע מה יהיה, המוח רושם את האירועים על מנת להבין ולייצר מהם תמונה כך שברגע מכריע יוכל לפעול את הפעולה הנכונה, להגיב. המצב הזה, שבו רובינו מצויים בימים האחרונים, מייצר אדרנלין ומתח, הוא אחד המצבים הקיומיים המתישים שיש.

הצבא נע במלוא כוחו לשטחי הכינוס. ההרגשה בכבישים, עד לצמתים החסומים לכיוון מערב, היתה של ביטחון מלא. 48 שעות מאז הפשיטה הרצחנית של חמאס, הצליח הצבא, קודם היחידות הקטנות והמהירות ולאחר מכן חטיבת הצנחנים וגולני, להשתלט על המצב ולייצב את הגבול. מעל לראש הסתובב מסוק אפאצ'י. עשן עלה מכיוון עזה והריח באוויר היה של אבק שריפה ושל שריפות. ככה מריחות מלחמות. וגופות מרקיבות.

בכניסה לכפר מיימון היה עוד ג'יפ צהלי ממוגן ופגוע, שמשתו הקדמית וחלונות הצד שלו נקובי כדורים. על אי תנועה באמצע הכביש עמד רכב אזרחי נטוש והרוס. יש עוד כאלו, פזורים לאורך הכבישים, ליד המסיבה ברעים, על איי התנועה בשדרות.

כתבתי לילדים של המשפחה שאחד מהם באגוז, השני בסיירת גבעתי, השלישי בשריון והרביעי בצנחנים. הם ענו לי רק כשהגיעו למקומות שבהם יכלו להתארגן. יחידות הסדיר של הצבא לא נעות עם טלפונים. טלפון סלולארי הוא מלכודת. אפשר לאכן את מיקומך והוא משמש גם כשמכשיר האזנה גם כשהוא סגור. ואפשר להשתלט עליו מרחוק ולהפעיל מצלמה.

זו אחת מנקודות התורפה. אם שאלתם איך החמאס ידע כמה חיילים נמצאים ואיפה, אלו יחידות נמצאות בקו ומה קורה בחמ"ל ובצגים. בטחון השדה בצה"ל, צבא סייברי, היא מהנמוכות שיש בצבא שיש לו בעיות אמיתיות. בדיוק הפוך מהחמאס שבו התקשורת קווית, תת קרקעית או מעורבלת. אל תחפשו בוגדים. תחפשו רשלנות וחוסר שליטה שהביאה את האסון. תסגרו את הסלולארים ואל תבקשו מהילדים ובני הזוג שיגידו היכן הם. אתם מסכנים אותם.

והמסיבה? המסיבה הרי פורסמה בכל פלטפורמה אינטרנטית. כל מי שנרשם קיבל לינק למיקום המדויק. החמאס לא הגיעו למסיבה במקרה. המסיבה היתה אחת המטרות העיקריות – אלפי צעירים מרוכזים במקום. הם הגיעו לשם במיוחד. לא במקרה. לא היה להם סיכוי. מאות ההרוגים במסיבה ואלף הפצועים היו בדיוק המטרה של החמאס. המטרה העיקרית. לשם נשלח עיקר הכוח המהיר של הטנדרים שראיתם חודר את הגדר.

שיתוק העיניים, פגיעה במרכזי פיקוד ושליטה, הנחת חסימות על צירים על מנת שאי אפשר יהיה לסגור את הגבול. הרג וחטיפה של כמה שיותר.

והקיבוצים סמוכי הגדר שהצבא המטומטם (בהוראה של מי? של השר לבטחון פנים?) אסף מכיתות הכוננות שלהם את כלי הנשק הארוכים בנימוק כלשהו.  

וכמובן הידיעה על כך שהמצרים התריעו על ההתקפה המתרגשת ונתניהו, האיש שמזמן לא היה צריך להיות במשרד ראש הממשלה, ביטל בתנועת יד. נתניהו משקר. לא חדש. הוא משקר כשהוא נושם. דם המתים והנרצחים על ידיו וידיו על ההגה. גם אלו שיבואו. חברי, הוריהם, ילדיהם, החיילים שמתו, שימותו. כל שנייה שהוא עדיין שם היא אסון לאומי שהולך ומתגשם מול עינינו.

צפיתי בסרטוני הסנאף שהוציא החמאס בשעות הבוקר של שבת. את רצח החיילים הישראלים הפצועים. את צהלת ההמון. את החטופים מובלים לעזה. את האמא עם הילדים, את חטופי המסיבה  המבועתים ברעים. ידעתי שבחלוף השעות יתבהר ערפל המלחמה ונדע יותר. אבל כבר אז ידעתי שכל מה שנדע תוך כמה ימים יהיה נורא בהרבה ממה שאני רואה. שמכונת התעמולה של החמאס מספרת רק את מה שהיא רוצה.

השוואות? ב-35 השנים שאני מסקר את העולם מעולם לא ראיתי דבר כזה. רצח המוני. טבח. פגיעה שבאה להשמיד ולהרוג. הכי קרוב לזה זה דעא"ש ובוקו חראם. אותם אנשים. אותה דת פונדמנטליסטית רצחנית שאי אפשר ואסור לדבר איתה אלא רק להילחם ולהשמיד אם חפץ חיים אתה.

עמדתי על הכביש בין סעד לנתיבות, מכונית ירויה מאחורי, לפני נחתו שני יסעורים ואספו כוחות או פצועים מכפר עזה. השמים היו אפורים. עשן עלה מעזה וקול הפצצות נחת על העיר. האור היה יפה כל כך והנגב המערבי, חבל דשן ופורה, סל המזון של מדינת ישראל, השתרע לפני ספוג בדם. קול אחי קרא אלי מן האדמה. אחי, בני, בנותי, הורי וסבי.

בינואר 1998 חשפתי טבח של 40 קוסוברים בכפר בשם רצ'אק. הגעתם לשם כי חושי והאינטואיציה שלי הובילו אותי לשם. המשטרה הסרבית ירתה בפניהם של המתים על מנת להרוס אותם. אכזריות שאין דומה לה. כך חשבתי. הצילומים והסיפור שהוצאתי משם גרמו לנאטו להתערב ולתקוף את יוגוסלביה ולעצמאות הקוסוברית.

בשבת בבוקר כשהעירו אותי האזעקות והבומים ביפו תהיתי מה קרה פתאום. ערוץ הטלגראם של החמאס סיפק תשובות.

דעא"ש חטפו יזידיות על מנת לאנוס ולשרת. את הגברים הם רצחו. את הילדים הצעירים הם גייסו לפלוגות מוות, מאמנים אותם להיות חיות טרף רצחניות ומתאבדות.

קסמים חצו את השמים לכיוון שדרות. כיפת ברזל מהצד השני. בשדה נערך גדוד מילואים עם נגמש"י הנמר. שיירות של דחפורים כבדים נסעו כל היום לנקודות הכינוס. הצבא מכין את הפלישה.

פלישה קרקעית מיידית היא שאלה כבדת משקל. לסמוך על מי שעד עכשיו הפגין חוסר יכולת פוליטית או מנהיגותית? אין סיכוי שאסמוך על האנשים האלו. ולא על מי שמוכן להצטרף אליהם לממשלה. הם צריכים להתפטר מייד.

את החמאס צריך לחסל ולהעלים. את ראשיו לרדוף אחד אחד לתפוס ולהרוג. גם את לוחמיו המאומנים. שום מדינה לא יכולה לסבול ישות טרור על גבולה ובטח לא כזו שתכליתה לרצוח ולהשליט משטר מוסלמי דתי פונדמנטליסטי. לחמאס אין שום רצון לשלום עם ישראל. בערבית ולפי האסלם יש דרגות שונות של פשרות. הודנה- הפוגה מוסכמת לזמן ארוך היא אחת מהן. סלאם גם הוא לא סוף הסיכסוך וניתן להפרה, זה מה שיש לנו עם מצרים. צלח או סולחה הוא הדבר העליון. אין לנו את זה עם מצרים.

 בחדית' ,הספר השני בחשיבותו אחרי הקוראן, מופיעה סורת העצים והאבנים אותה שמעתי פעם ראשונה לפני עשרים וכמה שנים מפלאח במערות של דרום הר חברון. הח'דית הם דברי הנביא. שם נאמר כי היהודים הם חיילי הדאג'אל – השטן, הסיטרא אחרא, שלו  עין אחת ופה מלא בשיניים כשל כריש והוא טורף אנשים וביום הדין יילחמו חייליו היהודים של הדאג'אל במוסלמים בבריכת הענבים היא בריכת הסולטן שיונהגו על ידי עיסא- ישו שירד מהשמים והמוסלמים ינצחו וכל עץ ואבן שאחריו ינסו להתחבא היהודים יקרא למוסלמים כדי שיבואו להורגם.

דעא"ש נשאו את הרעיון הזה. המכוניות הריקות והירויות הזכירו לי את מראה המכוניות של היזידים הבורחים מסינג'אר  במעלה ההר שהגן עליהם. לא היה מי שיגן עליהם עד שקמו הכורדים של הפיקיקי והיפג להילחם בדעא"ש והאמריקני סיפקו סיוע צמוד.

כל מוסלמי מכיר את החדית' גם לוחמי החמאס שטבחו בצעירים ברעים.

כשראיינתי לוחמי דעא"ש שבויים בסוריה ב-2015 הם היו משוכנעים בצדקתם ובכך שיינצחו בסופו של דבר. הם דיברו על העריפות והרצח בתור הדבר הראוי לכופרים. וליהודים. חייליו של השטן. את סורת העצים והאבנים יודע כל מוסלם מאמין על בוריה. וכל מי ששייך לחמאס הוא חלק מזה. והם אלו ששולטים בעזה. נתניהו דאג לממן אותם באופן אישי.

אין לנו את הפריווילגיה להשאיר את החמאס, בעל בריתו של ארגון האחים המוסלמים במצרים ושל דעא"ש, אם כי צריך לזכור שמי שארגן והוציא מתקפת טרור רצחנית וטופח על ידי מזוודות כסף ישראליות חומרי בניין וכלי רכב שעברו דרך מעבר ארז הכין את המלכודות, המנהרות והמארבים על צירי החדירה הצפויים.

יש ידיעות מבוססות שלוחמי החמאס אומנו על ידי כוח ווגנר בלוב בשימוש במזלטים נושאי רימונים כמו אלו שפגעו בטנק הישראלי ובמגדלי הרואה יורה. 35 כאלו הופעלו במתקפה. ישראל מתחנפת לרוסיה הרבה שנים. יש מי שאחראי על החנופה ומשתף פעולה עם האויב.

והאם יש פיתרון טקטי?  גגונים שיתיזו ויפוצצו את הפצצונות מעל לצריחי הטנקים והנגמ"שים? זו קדימות ישראלית מירבית. המפעל בסאסא – הטוב מסוגו בעולם יכול לייצר כאלו באופן מיידי.

לא למדנו כלום מהמלחמה באוקראינה? לא הכנו פתרונות? הצבא המתקדם שיש? רק קדימה הסתער? הסתערנו. עכשיו צריך ניהול חכם שיעלים ויחסל את האוייב.

צריך לחסל את חאמס, את הצד הצבאי הפוליטי והמנהיגותי, במינימום אבדות ישראליות ובמחשבה חכמה.

האם הצבא מסוגל? עם מפקדים נחושים ויצירתיים.

צריך להחזיר את אלו שהוכיחו את עצמם בעבר. האם הרמטכ"ל שלא הצליח לנהל את הגבול בעזה ראוי לנהל את המלחמה? ראש הממשלה שבגד בכל ערך ישראלי והפקיר את הגבול צריך להיסגר בביתו ולהיעלם וכך כל שריו. צריך פה ממשלת חירום עם אנשים שנאמנותם למדינה ולחיי אדם אינה מוטלת בספק.

בחושך, בשדרות, רקטות חוצות את שמי הלילה ומיירטים מהצד השני עבד צוות של חברת החשמל הטובה בעולם על תיקון רשת החשמל ומנכ"ל החברה עמד בחושך על אי תנועה ופיקח על התיקון.

נתניהו עמל במשך שנים לפרק את חברת החשמל ולהעביר את נכסיה לידיים פרטיות שלא מחוייבות ליום פקודה אלא רק לעשות כסף. למזלנו היא עדין פה. ועובדת עבורנו.

הארץ הזו מליאה אנשים טובים. אלא שהגזל, המרמה, ההפרטה, ההסתה ורדיפת הבצע הביאו אותנו למקום בו אנחנו נמצאים.

כמו שכתב הקיבוצניק אורי אילן על נייר לפני שהתאבד בכלא הסורי אחרי שנשלח למשימה שבה נתפס עם החוליה שלו – לא בגדנו. לא אנחנו. דמינו זועק מהאדמה הפוריה של עוטף עזה. אנחנו ננצח. פעמיים. את החמאס ואת ההנהגה הכושלת שבגדה בנו והרגה את טובינו כשמטרתה היחידה היא טובה אישית וקריעת נתחים מדממים מישראל בעודה בחיים.

ומכיוון שלא ראיתי דבר כזה בשום מקום בעולם ואני יודע מי הם אנשי הארץ הזו אני יודע שנקום, ננצח ונעשה מעשה. אין דרך אחרת. גבינו אל הקיר.