מדורים

כתבות נוספות

הדוב הרוסי בקווקז – רוסיה כובשת את גיאורגיה

"חייבים לעוף מכאן!" צעק אחד הכתבים .

חייל גיאורגי בגורי
חייל גיאורגי בגורי

"צאו מפה!" נבח החייל הגיאורגי כשעמדנו מתחת לעצים לא רחוק מהכיכר של גורי. "המטוסים הרוסים יפציצו פה עוד מעט!"  כך הם עשו מאז שהחלה המלחמה.
יום שני בצהריים, 11.8.08 בגורי. טביליסי היתה שקטה והמומה. 72 שעות מאז החלה המלחמה הקטנה באוסטיה היא גדלה בבת אחת לפלישה רוסית. קבוצת חיילים גיאורגים הגיחה מפאתי הכיכר , טנקים חצו בדהרה את הצומת עליה השקיף סטלין גדול וקודר, נגמ"שים  עם תותחים, טרקטורונים שהם אולי אחד הרעיונות הישראלים לפעילות שטח מהירה של יחידות מיוחדות. "קחו אותנו " אמר חייל צעיר שמדיו היו קרועים והוא גרר רגל. פניו היו מכורכמים ומתוחים.  3 פעמים באותו יום עמדתי ובאותה פינה מול רובים דרוכים מכוונים אלי, נסוג בזהירות ומקווה שלא יירו. גורי היתה עצבנית.
"הרוסים 15 דקות מכן" אמר החייל ופני מבע בכי נואש. הוא הסתובב, גורר את הרגל, ממהר בריצת צליעה במחסה הבתים המקיפים את הכיכר, צפונה ומזרחה, אל הכביש המוליך לטיבלסי.
הכיכר  התרוקנה. עמדתי  לבד  בצל העצים, מתחבא מהמפציצים הרוסיים, המחשב על מכסה המנוע, מתקתק  את פלאי האינטרנט דרך המודם הסלולארי.
שעה קודם לכן עצרנו את המרצדס  ליד גוש בניינים בכניסה לגורי. פצצה נחתה בין הבניינים, הבעירה שריפות וזרעה הרס. כמה פליטים נכי רוח עלו לתוך הדירות הקורסות לקחת דברים ולחזור לטיבליסי.


המלחמה בגורי

"טנקים" אמרתי לכרמל כשנהמות המנועים נשמעו בשדות שמעבר לשכונה . מיהרנו לראות שיירה של נגמשים וטנקים גיאורגים דוהרת החוצה מהעיר. לרגע חשבתי שהם נוסעים לכיוון צחינוואלי, העירה האוסטית החריבה שנמצאת בסך הכל 26 קילומטרים צפונה מכאן. שלושה מסוקים רוסיים במבנה קרב ירדו מעבר לגבעות, כשהתרוממו וחזרו על עקבותיהם אפשר היה לשמוע קול נפץ.
כשהגעתי למרכז העיתונות שליד הכיכר כבר עברו על פנינו שיירות הטנקים הגיאורגים שיוצאים מהעיר
"חייבים לעוף מכאן!" צעק אחד הכתבים .
להישאר בגורי ללילה ולחכות לצבא הרוסי? איפה עובר הקו בין עיתונות להסתכנות?


פליטים בגורי בין הבניינים המופצצים

בראש הצבא הרוסי נעות בדרך יחידות ה"אומון" אלו מעין יחידות מיוחדות שידועות בברוטאליות שלהם, ברוס וויליס ורמבו הם הדוגמא שלהם. הם לובשים אפודי מגן על גופיות וזרועותיהם מקועקעות משנים של צבא ובתי סוהר. פגשתי אותם בצ"צניה ב-1995. לא רציתי להיפגש בהם כשהם ניכנסים לחפש מה לבזוז ולרצוח.


חיילים גיאורגים קופצים מטנק בלהבות בזמן הבריחה מגורי

נדחסנו לתוך המכונית, אוספים צלם וכתב שנתקעו בעיר בלי תחבורה. משתחלים בין הטנקים הנסוגים, עוקפים אותם. ביציאה מהעיר עמדו קבוצות חיילים שניסו לעלות על כל רכב שיצא מהעיר, חמקנו מהם, היתה ירייה, לא פגע. כמה מאות מטרים מאיתו בער טנק שהתפוצץ. הטרף של מסוקי התקיפה הרוסיים.


חיילים גיאורגים קופצים מטנק בלהבות בזמן הבריחה מגורי

"אל תעצרו אל תעצרו! צרח הטרמפיסט במושב האחורי.
"תהיה בשקט!" אמר בחדות כרמל שנהג ברכב, אני עוקב במצלמה תוך כדי נסיעה אחרי טנק שני שהתחיל לעלות באש והחיילים הגיאורגיים קופצים ממנו לתוך הדימדומים. שיירות של מכוניות ורכב צבא. נסיגת הבריחה של הצבא הגיאורגי, הטרקטורונים, הנגמשים, המשאיות, כל המכוניות, קבוצות החיילים המתוחים לאורך הדרך.


חיילי גיאורגים בורחים מגורי

ליד מצחטה, 12 קילומטרים מטיבליסי נעצרו הגיאורגים. מנסים לבנות מתחם הגנה שנשען על מיצר ההרים בבירה ובלב הדתי של גיאורגיה. כנסיית ג'ווארי- הצלב שמשם ניצרה סנט נינו את הגיאורגים לפני 1500 שנים  משקיפה מצד אחד. הקתדרלה של מצחטה- סווטצחולי – עמודי החיים, מצד שני. על נהר הקורה שבא מכיוון גורי אל הים הכספי, על נהר האראגווי ((Aragvi   שיורד מקזבגי והדרך הצבאית שבא מוולדי קווקז ונשפך לקורה בדיוק שם.


חיילי גיאורגים בורחים מגורי

טיבליסי היתה משותקת. הכל סגור. הפלישה הרוסית ויציאת גורי היכו אותה באלם.


הבריחה מגורי

ביום שלישי ה-12.8.08 היו הידיעות מהירות וסוטרות. חלוקתה של גיאורגיה היתה לעובדה. התקשרתי לזאזא בגוניו שליד בטומי. בטומי הופצצה בלילה. זאזא לא שמע כלום וישן עד שקם והלך לים. כי זאזא, כמו רבים מהגיאורגים, לא יודע למות, אבל יודע לחיות. אולי בגלל זה אני אוהב  את הארץ הקטנה והירוקה הזו. "אני אבוא עם רכבת הלילה"
"איך תבוא? הרוסים בגורי." קו הרכבת עובר בגורי.
"הרכבת נוסעת." אמר זאזא ואני יצאתי אל שדרות רוסטאוולי. מול הפרלמנט הצטופפו אנשים. לבושים בדגלי גיאורגיה. צעירים נסעו שלטים בעד מישה –מיכאל סקאשווילי.
"הגיאורגים מאוחדים סביב סקאשווילי." אמרה לי קייט איגנטוב, עיתונאית בעלת טור. "אין עכשיו מחלוקות כמו שהיו לפני מלחמת האזרחים ב-1991."
הבטתי במדרגות הפלרלמנט עליו ביליתי ימים ארוכים במאורעות של 1991, שהביאו  בסופו של דבר למותו של הנשיא הנבחר זיאד גמסחורדיה ולעלייתו של הקומוניסט הסובייטי הוותיק שוורנדזה. הרוסים תימרנו אז גיאורגים מול גיאורגים. לא היה צורך בפלישה. אלא שעכשיו, אחרי פריחתה המדהימה של המדינה בעקבות מהפיכת הקטיפה של 2003 , ועלייתה של נבחרת הצעירים שמאמינה בתמימותה באפשרות של דמוקרטיה מלבלבת פרו מערבית ליד רוסיה, הכינו הרוסים לגיאורגים מלכודת והתגרו בהם ללא הפסקה באוסטיה. הגיאורגים, בטיפשות ובהתלהבות, קפצו ראש לתוך המלכודת.
אלא שגם בתוך המלכודת, לא נשברו הגיאורגים  למרות ההפצצות והידיעה על התבוסה הוודאית,  הלכה השדירה והתמלאה. הפאתוס הגיאורגי הלאומי הלך וגבר. היה משהו ניפלא באוויר, דומה אולי  לאביב הקצר של פראג ב-1968. השחקנים השתנו. הרוסים אותם רוסים. ההתרגשות היתה מדבקת. התלהבות מהמאבק על שמירת החופש, על כך שאדם לא נשבר גם אחד הצבאות הגדולים והחזקים בעולם פולש ומתכוון לחנוק את כל מה שהושג בפחות מ-20 שנים של עצמאות. בחמש שנים של חופש.

בערב, בסופה של ההפגנה, כבר בערו האורות בטיביליסי והמסעדות חזרו לעצמן. האנרגיה שנוצרה בשדירה שמול הפרלמנט הדליקה והניעה את החיים מחדש.


חיילים רוסים בכניסה לגורי

יום רביעי 13.8.08
זאזא הגיע בבוקר. הלילות שלי היו קצרים ומופרעים. בשלוש וחצי הייתי מגיע לחדר ובשבע וחצי הייתי מתעורר.  מלחמות. אתה ישן מעט, לא אוכל כלום וחי על פרצי האדרנלין ששוטפים את הגוף ומחזיקים אותו דלוק. התחבקנו , שנינו נראינו עייפים. בתו, עיתונאית באחת  מתחנות הטלוויזיה, מזגה לנו תה. אכלנו חאצ'פורי ( מאפה הגבינה).
"אתה פוחד זאזא?
"מה זה פוחד?" אמר האביר הגוזיני איתו נדעתי על דרך המשי ב-1991, "אתה פוחד 5 דקות. אי אפשר לפחד ימים ולילות. אבל אני לחוץ. אני לא יכול לעבוד. אני לא יודע מה יהיה. מה יהיה צור?"
הוא לא שאל בטון נואש אלא ניסה לברר אם אני יודע ויכול לחשוב על משהו . מלחמות מקהות את המחשבה. אתה חושב מרגע לרגע. מיגב יותר משיוזם.
"לא יודע." אמרתי. "השאלה היחידה היא האם הרוסים ינועו לכיוון טיבליסי."
"הרוסים כבר 300 שנה מתפשטים לכל הכיוונים." אמר זאזא "אנחנו מכירים אותם. ועכשיו יש צאר חדש. הם לא ייתנו לנו לחיות את החיים שלנו."
"כן" אמרתי. "זה מורכב מהריאל פוליטיק של שליטה בקו נפט וגז והשליטה שלהם בקווקז ומהבוז שיש להם כלפי כל העמים האחרים שעליהם השתלטו. והם רוצים למעוך ולהעליב אותכם במיוחד."
"אני כבר לא חייל" אמר זאזא "נלחמתי באבחזיה ב-1993. עכשיו אני סתם אזרח שמביט מהצד. אבל יש לי רימון אנטי טנקי בבית. טנק רוסי אחד  עלי!" הוא אמר וחייך. הרעיון של לשרוף טנק רוסי מצא חן בעיניו.

נסעתי לשגרירות לחזות ביציאת גיאורגיה. אין מדינה שדואגת לאזרחיה  יותר ממדינת ישראל. לפעמים זה יכול להוציא מהדעת הדאגה הגדולה הזו. לפעמים זה יפה. בשגרירות זה היה כמעט משעשע לראות איך אנשים נדחפים כאילו שעוד רגע הכל נגמר. ליהודים יש לאן לברוח ומי שיחלץ אותם. חמישה וחצי מליון גיאורגים התקרבו בכל רגע נתון אל הימים האפלים של משטר חונק שידכא את הפריחה.

אחר הצהריים נסעתי שוב לגורי. הזמן נמשך בזרם אורך ושוצף של אירועים. ידיעות זורמות מכאן ומשם. הרוסים הודיעו שהם לא בגורי, שיעזבו את גורי. עיתונאי חבר דיווח שראה שיירה של טנקים רוסיים בדרך לטיבליסי.
כנגד כל היגיון הצטרפתי לשיירה שאירגנו הגיאורגים. הפילוסוף הצרפתי אנרי לוי היה על השיירה, השגריר האסטוני, חברי פרלמנט אירופאי שבאו לראות מה קורה. השגריר הרוסי אמר שיבוא. הוא לא בא. המכוניות נסעו במהירות מטורפת. חלק הדרך שבין הצבא הגיאורגי לבין גורי והצבא הרוסי היה שטח של אף אחד. ריק שאליו נשאבו במהירות כנופיות אוסטיות. מוקדם יותר עצרו אוסטים צוות של "סקאי" ולקחו את הרכב וציוד הצילום, משאירים אותם ללכת בחזרה לטיבלסי ברגל.
החיילים הרוסיים, 2 קילומטרים ממרכז העיר לא איפשרו את הכניסה. ישבנו ליד הטנקים בחושך המעובה כשהמלווים הגיאורגים מצווים עלינו בעצבנות שלא נדליק מחשב, שלא נדבר בטלפונים, שלא נעשן סיגריות כי הצלפים האוסטים מסתתרים בחשיכה.
אולי.
בתשע בערב הגיח גנרל רוסי, מפקד הדביזיה הממוכנת ה- 52. הוא אמר שהם לא בגורי ושבגורי יש הכל ושלמחרת יעבירו אותה למשטרה הגיאורגית. ושהם פה בתור כוח משקיפי שלום ובאו לשמור עליו. ויישארו עד שתושלם משימתם. פאקס רוסיה. אימפריות הן תמיד בעד שלום.
בלילה נתן סקאשווילי ראיונות לתיקשרות הישראלית. צעיר ונילהב. חשבתי לעצמי. משהו שאולי יכל להצליח בדנמרק או הולנד. פה נדרשת יותר זהירות. אלא שהמעשה נעשה והפלישה היתה בעיצומה. בטלוויזיה הגיאורגית הקרינו את הניצחון הישראלי המפואר במלחמת ששת הימים. גם כאן נמשכה המלחמה שישה ימים. לא ממש אותה תוצאה.


חייל רוסי במחסום הכניסה לגורי


יום חמישי 14.8.08
"קח את המכונית." אמר זאזא, "רק תזכור שלפעמים המנוע מפסיק."
מרצדס ניפלאה.
"אני נוסע לגורי, אתמול לקחו שם רכב של " סקאי"-
"אח האוטו- " נופף זאזא את ידו בזילזול "אתה תחזור. מה איכפת לי מהאוטו. תיזהר אה?  אתה מכיר את האוסטים -"
כן. ב-1991 לקחו אותי המלך לאדו והאביר זאזא לקנות חשיש מהאוסטים. כבר אז לא היה הרבה אמון בין הצדדים. הרבה שנים של חיים משותפים. האוסטים  והאבחזים  הוטמעו  בממלכה הגיאורגית בתקופת השיא שלה לפני 800 שנה, כשהמלך תמר, זאת אומרת המלכה שהפכה למלך שליט  כל הקווקז, כבשה ואיחדה אותם. תמר שהמשורר ושר האוצר שלה היה שותא רוסטאוולי,   שאחרי שבנה לה מבצרים ומנזרים בכל רחבי הקווקז, עזב את הממלכה הגיאורגית כדי שלא ירננו הלשונות על היותו מאהב מלכותי, בא לירושלים, בנה את מנזר המצליבה שבו הוא קבור מתחת לאחד מעמודיו, וכתב את "עוטה עור הנמר" שמתאר קורות אביר מאוהב בימים הנפלאים ההם.
לקחנו איתנו לגורי את דאטו, יהודי צעיר שברח מגורי בראשית המלחמה והעמסנו אוכל מה"ג'וינט" ליהודים שנותרו בעיר. הוא הציע לנהוג. רעיון מצוין. אנחנו חזרנו למלאכת הצילום.
לאורך הדרך עמדו כלי רכב של המשטרה הגיאורגית ושיריוניות שניראו נטושות. ליד אחת מהן עמד טרקטורון, זה היה כבר לא רחוק מגורי. עצרנו ליד לצלם את התרומה הרעיונית הישראלית. כמה חיילים מיחידה מיוחדת שהסתוו בסבך, צצו מהאדמה. הגיאורגים התקדמו, תופסים את השטח שניטש, מגיעים בחזרה לפאתי גורי.
כמה צבא גיאורגי יש? האם מי שיצא מגורי באותו ערב מנוסה היה כל הצבא הגיאורגי? מה עלה על דעתם שייקרה אם ינסו להשתלט על אוסטיה? שהם יראו שהרוסים עושים מה שהם רוצים? שהעולם יתערב? שייערבו לעצמאותם?
עם היריה הראשונה איבדה גיאורגיה את עצמאותה ואת כל מה שהיה לה. גיאורגיה הפסידה. את זה ידעתי לפני שהגעתי. אלא שהמפגש עם אנשים שאותם אני מכיר כל כך הרבה שנים חידד אצלי את הצער. את התחושה שאני יודע שגיאורגיה החופשית והדמוקרטית מתה עוד לפני שהם מבינים את זה. במשחק של פוטין ומדבדב נגד סקאשווילי, אין יחסים שווים. עצמאות בלהבות, הרוסים עושים מה שהם רוצים, העולם לא ממש מתערב. מלחמה על דמוקרטיה? רק אם זה עירק. ומה שונה בעצם?
כשהגענו לגורי היו שם בטח 150 עיתונאים. הגיאורגים עמדו במרחק של קילומטר מהרוסים שלא נתנו להם להתקדם, מפגינים עוצמה.


חייל  רוסיים בכניסה לגורי

הסתובבתי בין הטנקים, מצלם את הרוסים. הרכב עמד מעט מאחורה. היו שם המון עיתונאים. ניר כפרי ואנשיל פפר מ"הארץ" שאלו אם יוכלו להצתוות למכונית של זאזא. כרמל לוצאטי היה בענייניו. אור הלר מערוץ 10 עשה סטנד אפ מול הרוסים.  מאחורה הגיע יוסי אלוני ממעריב. נוכחות מכובדת בתוך ים העיתונות שעמד שם.
ואז הגיח, מכיוון ג'יפ רוסי ששלט עיתונות הידר את חלונו, איש מבוגר יחסית חמוש במצלמה מצוינת ובאקדח. הוא היה שונה מהחיילים שעמדו ליד הטנקים. פרוע יותר. אולי היה שייך לחלק האוסטי . הוא נופף באקדח ואיים על העיתונאים שנסוגו.


שודד אוסטי עם אקדח מאיים על אור הלר וכרמל לוצאטי

הישראלים היו קרי רוח יותר. ואז הוא איים על אחד העיתונאים וירה באוויר. החלה מנוסת בהלה של עשרות עיתונאים שרצו למכוניות שהביאו אותם מטיבליסי. התחלתי לחזור לכיוון המכונית. התיישבתי במושב שליד הנהג, מחכה שדאטו יניע ונסתלק.   חייל צעיר הגיע בריצה עם מה שניראה כמו מקלעון שלא הכרתי. דאטו נעלם. "איפה הנהג?!" צעק החייל.
"דאטו!" שאג כרמל. אבל דאטו נעלם.
יצאתי מהרכב והלכתי אל מושב הנהג.
"איפה המפתח?" צרח החייל.
"ני זניו" אימצתי את הרוסית.
הוא כיוון אלי את הנשק. הבטתי פנימה והראיתי שהמפתח במקום. "שם." הצבעתי וניסיתי להיכנס. הוא משך אותי באלימות החוצה מהרכב. הבטתי בו  הוא הביט בי ולרגע נדמה היה שיש סוג של איזון. רק לרגע.  הוא כיוון את הנשק וירה, פוגע בקצה הסנדל, ממלא את ידי ברסיסים. ניר, אנשל וכרמל שלא הפסיק לצלם לרגע, נפלטו מהרכב וכולנו שעטנו לכיוון העיתונאים האחרים שעצרו 300 מטרים משם.
החייל נכנס אל המרצדס והניע.
"כוס אוחתוך!" קיללתי. לא בגלל המחשב, הכסף והמסמכים. כל אלו שלי ולא איכפת לי. אבל האוטו של זאזא נסע אל השטחים הרוסיים.
אחרי חצי שעה מתוחה הגיחה המרצדס מתוך שורת הטנקים הרוסיים וקצין רוסי נוהג בה. הוא עצר את המרצדס וצעד בחזרה אל הקווים הרוסיים בלי מילה.
"לקחו לי את הסיגריות." אמר כרמל.


החייל היורה והבוזז בגורי


דאטו הנימלט הגיע בכוחות עצמו לטבליסי. שמו של צדוק יחזקאלי ריחף ביננו. משחזר את הרגע שבו נבקע קרום ההגנה של לי זה לא יקרה. זה קורה. זה קרה. זה כמעט קרה גם לנו. ביום ההוא שנפגע נסענו לבית החולים בטיבליסי. הכל חלק מהעבודה. אי אפשר לדעת בלי להגיע. אין דרך אחרת – כי העיתונות היא רגלה הרבעית של דמוקרטיה, אם כי רגל עצמאית במיוחד ולכן קוצבת קצבים אחרים ממה שנדמה שגוף שניקרא מדינה יכול לנוע בו.
בדרך לטיבליסי, עצרנו לשתות משהו בשטח הגיאורגי. היה נחמד להיות בחיים. גם מתוך הלב הבטוח והחיוני של טיבליסי, בתוך האשליה שיכולה להתפוגג ברגע שהטנקים הרוסים ינועו לכאן,  היה ברור שהרוסים לא מסתובבים וחוזרים הביתה. שהמצור הימי על בטומי ופוטי, הטבעת הספינות המסחריות בנמל שאטמה אותו וההתקדמות לכיוון קוטאיסי, מנבאות את העתיד. שגיאורגיה יכולה לשכוח מאוסטיה ואבחזיה כמו שאמר שר החוץ הרוסי.  הכיבוש  הרוסי של גיאורגיה, על פי לוח הזמנים הפנימי של רוסיה החדשה – ישנה.

"תגיד לי, אתה מכסה את המקום כבר כמעט 20 שנה, וראית את רוב ההיסטוריה המודרנית שלנו,  מה אתה חושב שיהיה?" שאל זאזא .
"יש בסיסים צבאיים אמריקנים בבאקו ובתורקיה", אמרתי "אבל אני לא רואה את האמריקנים נלחמים בשבילכם. הם יכולים כמובן לחסל את הצבא הרוסי מהאוויר. אבל נידמה לי שהמערכה הוכרעה. זו שאלה של זמן גם אם יסתבך. הרוסים הם השכנים שלכם. בפעם הבאה תנסו למצוא שכנים אחרים."
התחבקנו. אני אוהב את זאזא וצר היה לי לראות את האביב הגיאורגי נשדף בחום המלחמה. גם אם זו גיאופוליטיקה, אופי של עם, משקעים של היסטוריה, בסוף כמו שאמרה לי קייט: "מה זאת מדינה? הרים נהרות בתים? לא ממש. אלו האנשים שאתה אוהב. המשפחה החברים והטמפרמנט."
אני יודע. וחלק גדול מהטמפרמנט האנושי באשר הוא הוא אהבת החופש וההרגשה שאתה אחראי לגורלך ושאף אחד לא ייקח לך את זה.


הבריחה מגורי


וידאו על המלחמה הבריחה והשוד

גיאורגיה – מדריך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות קשורות

כתבות נוספות

מדורים

כרם שיזף

יין ושמן זית- ענבים טובים עושים יין טוב

שלחו הודעה

tsur@shezaf.net  |  טלפון: 054-4975548

כל החומרים באתר shezaf.net, כתובים, מצולמים מוסרטים או מצוירים מוגנים בזכויות יוצרים ©. אין להשתמש בשום חומר מהאתר למטרות מסחריות, פרסומיות או לכל סוג של תקשורת חזותית, כתובה או אחרת ללא רשות מפורשת בכתב מצור שיזף.