צור שיזף

ביום רביעי הזדמנתי לאחר צהריים של עיון ודיון בקונפוציאניות, על פי הזמנתו של חברי צבי בן דור, שהיה אחד הדוברים בהתכנסות. זו נערכה בבית מאיירסדורף שבאוניברסיטה העברית, לכבוד הוצאתו לאור בעברית של מנג-דזה בתרגומו של דן דאור. שמחתי לפגוש שם את דני, אותו לא ראיתי כמעט שנה, ולשוחח אתו. נדברנו להמשיך את שיחתנו אחרי ההרצאות. שמחתי גם מאוד, אבל כמובן לא הופתעתי, לראות את ההערכה העצומה  – ה"מקצועית" והאישית – שהורעפה על דני מכל עבר. והתרגשתי מאוד לשמוע את הרצאתו – על הרלוונטיות של הקונפוציאניות להווה – שהייתה קצרה, בהירה, חדה כתער, רלוונטית מאוד, פוליטית (במובן הרחב והעמוק והמקורי של המונח), ושהופנתה ישירות ל"משכילים" ול"משכילות" שישבו באולם המלא, כמו גם ל"אינטלקטואלים" בכלל. הייתי, נדמה לי, אחד הבודדים באולם שלא היה סינולוג ומומחה כזה או אחר לסין. והייתי גם, כך הסתבר לדאבוני, אחד המכרים הבודדים של דני שזכו לשמוע את הרצאתו האחרונה.

נדמה לי שעיקרי דבריו הנוקבים של דני היו ראויים להתפרסם גם ללא הסיום הנורא והטרגי של הערב, שבו הוא התמוטט ונפל מכיסאו באבדן הכרה, ונפטר בבית החולים למרות ניסיונות החייאה. נדמה לי גם שדבריו של דני היו ראויים, אולי, לרושם ומתעד בקי ומשכיל ממני בפילוסופיה ובתרבות הסינית ובכלל. אבל אני מרגיש חובה וצורך להעלות על הכתב את מה שאני, בקוצר השגה ובידיעות מוגבלות, יכולתי להבין מהפנייה הישירה של דני – אדם שהחשבתי תמיד להיות האידיאל המובהק של "רוח חופשית" במובן האמיתי של המושג –  לאקדמאים ואקדמאיות, כלומר ל"משכילים מקצועיים".

דבריו של דני התחילו בהתייחסות ישירה להווה, ולאחד המשפטים המפורסמים והמוּקשים של קונפוציוס, אשר בתשובה לשאלה "מה היה עושה כשליט", ענה, בתרגום אפשרי, "מתקן את השמות". דני חלק על פירושים מקובלים, וטען שקונפוציוס לא ביקש לפעול בתוך השפה, אלא בממשות עצמה. כוונתו של קונפוציוס, על פי דני, הייתה כנגד "מכבסת המילים", זו ההופכת, בדוגמה של דני עצמו, "כיבוש דורסני" ל"שחרור חבלי מולדת".

אולי במסגרת אותו תיקון שמות, פנה דני למנג-דזה מצד אחד, ולבגידת האינטלקטואלים של ז'יליאן בֶּנדָה מצד שני. עד כמה עכשווי – כלומר ב"הווה": שרוי בהווה, פועל בהווה, ומדבר על ההווה – היה הקשר הדברים יכולה להעיד הסיטואציה, שבה דני, מוזמן להופעה נדירה בהיכל ההשכלה הממוסדת הקרוי "אקדמיה", ושבה הוא מתקבל בכבוד ובאהבה, מזכיר שלצד יחסי הון-שלטון מתקיימים גם "יחסי אקדמיה-שלטון" שמן הראוי לבררם, ושגם למנג-דזה יש דבר או שניים עמוקים לומר בנושא.

סיום אישי מאוד: את הכותרת לסיכום הקצרני והלא-מאוד-מסודר שלי לקחתי משיר של  ג'וּ דוּן-רוּ, שיר שדני תרגם, ולמרות שהוא היה, לדברי דני עצמו, "משורר סיני לא מאוד מפורסם מהמאה השתים-עשרה", אני יודע וזוכר שדני אהב את השיר המסוים הזה, שסיומו

אַל תְּדַבְּרוּ עַל מַה שֶּׁהָלַךְ וּמַה שֶּׁיָּבוֹא
בְּתוֹךְ הַלֵּב הַזָּקֵן הַזֶּה
אֵין כְּבָר הַרְבֵּה עִנְיָנִים
לֹא בִּקַּשְׁתָּ לִהְיוֹת בֶּן-אַלְמָוֶת
לֹא הִתְרַפַּסְתָּ לִפְנֵי הַבּוּדְהָא
וְלֹא חִקִּיתָ אֶת הַטַּרְחָן הַטּוֹרֵחַ קוֹנְפוּצְיוּס
עָצֵל מֵהִתְחָרוּת בְּאַנְשֵׁי מוֹפֵת
נֶהֱנֵיתָ לִהְיוֹת לָהֶם לְלַעַג

כָּכָה וְלֹא יוֹתֵר מִכָּכָה
כְּשֶׁהַהַצָּגָה תִּגָּמֵר
תִּפְשֹׁט אֶת חֻלְצַת הַשַּׂחְקָן לָתֵת לַטִּפֵּשׁ הַבָּא

למרות שהיכרותנו הייתה שטחית ומזדמנת, הרשיתי לעצמי תמיד (בלבי) לייחס לדני איזה משפט, שהוא שילוב דאואיסטי בין לודויג ויטגנשטיין וכריסטיאן מורגנשטרן (שאותו אהב ותרגם נפלא), ושדמיינתי שיכול היה לאפיין אותו ואת חיוכו: את מה שאי אפשר לומר, אותו צריך לצחוק.

רק שעכשיו, מה לעשות, קשה מאוד לצחוק.

אלי הירש, שער האבן – בעקבות דן דאור