שיר מתוך הספר : “גני תל אביב התלויים” שכתב אלי הירש, שירי פרידה, געגוע, זיכרון ואהבה לדן דאור, חבר שפתח שער לעולם גדול
אבל השיר הזה, שיש בו רמז ואולי יותר למסע משותף, הוא גם שיר שבו אלי הירש המשורר מתגלה בכל טובו השופע והחושני.

ממערב

זוֹכֵר אֲפַרְסְמוֹן עַל אֵם הַדֶּרֶךְ

מִמַּעֲרָב לְעִיר-אָבִיב-כָּל-הַשָּׁנָה?

גָּדוֹל כְּאֶשְׁכּוֹלִית, זוֹהֵר כַּשֶּׁמֶשׁ,

צִיפָה שֶׁל צוּף כָּתֹם כִּדְלַעַת דְּבַשׁ.

לֹא, לֹא הָיָה בּוֹ עֹקֶץ פְּרִי הָדָר,

אֲבָל הָיְתָה בּוֹ מִין רַעֲנַנּוּת

שֶׁל מַנְדָרִינָה, קְלֶמֶנְטִינָה, תְּאֵנָה,

וּמְתִיקוּת מוּפֶזֶת, חֲלוֹמִית.

אֶפְשָׁר לְדַמּוֹתוֹ לְקֶרֶן אוֹר

שֶׁהִתְעַגְּלָה לִפְרִי כִּי זָמְמָה

לַחְמֹק בֵּין פַּרְדֵּסָיו שֶׁל גַּן הָעֵדֶן

וּלְפַתּוֹת אֶת עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.

אֲנִי זוֹכֵר אוֹתוֹ, אַתָּה כְּבָר לֹא.

אָכֵן כָּתוּב: לֹא רְפָאִים יוֹדוּךָ יָהּ.

נָגַסְנוּ בּוֹ מְלוֹא פִּינוּ. הֵד זִכְרוֹ

הוּא צֵל רָחוֹק שֶׁל פֶּלֶא יָפְיְךָ.