1.

הטייס היה אוסטראלי. הוא היה שמן ואדום והיה לו ריח של אלכוהול מהפה. אבל זה היה הגיוני כי עשר בבוקר היא שעה טובה לכוסית. בשש בבוקר יצאנו ממומבסה אליה הגענו חצי שעה לפני כן עם הרכבת מניירובי. רכבת לילה מפוארת עם סדינים ותאים וקרון מסעדה עם צלחות חרסינה וכלי כסף. המלצרים השחורים ריחפו בקלילות אפריקנית מגושמת עם הבשר (ג'ירפה? זברה?) והגלגלים שיקשקו בירידה מהרמה הגבוהה לכיוון חוף הים. חצינו את השמורה האדירה של צאבו בחושך. יש שם מאגר מים אחד נפלא שהפילים באים לשתות ממנו, הפילונים הקטנים מתרוצצים בין רגלי הפילות. אצל הפילים הפילות הן מי שמנהל את המשפחה המורחבת. הזכרים שם רק כשהם צעירים או בתקופת הייחום. אבל אי אפשר היה לראות כלום בחושך.

2.

תפסנו קומבי ממומבסה למלינדי. הכביש נסע לאורך חוף טרופי עם דקלי קוקוס ובננות וברווחים שבין השדרות הירוקות הציצו שדות תירס ואוקיאנוס הודי כחול וגדול. האוקיאנוס לא יותר סוער מהים התיכון אבל הוא הרבה יותר גדול והגדולה הזו פורשת משהו על החופים. על לאמו שמעתי באמצע שנות השמונים של המאה שעברה. שזה אי עם שם צרפתי ושאין שם מכוניות ויש שם בתים נהדרים ובשקיעה, בשפל, הפילים חוצים על רצועות החול שמתגלות בין האיים והולכים להתחכך בעצי הבאובאב.
ובעיקר זכרתי את הקנדית הצרפתיה שפגשתי בהימאליה. שכששכבנו ביחד באוהל ורוח איומה חבטה על יריעות האוהל היא סיפרה לי באנגלית במבטא צרפתי על לאמו. על הסרטן הענק הכי טוב בעולם שאכלה שם בבית המלון של האמריקנים המטורפים. היא אמרה שיש לה עדיין את הטעם על הלשון. היה לה.

3.

'אל תיסעו באוטובוס', הזהיר האיש במלינדי. מלינדי היא עיר חוף קנייתית מצפון למומבסה. ממלינדי ללאמו נמשכת הדרך שרק חלקה כביש ובשני מקומות צריך לחצות נהרות. 'יש לאוטובוס מלווים, אבל המלווים הם אלו שמספרים לשודדים הסומאלים בדרך. הם יעצרו את האוטובוס וישדדו אתכם.'
'אתה מאמין לו?' שאלה אותי הנערה שהיתה איתי בדרך ללאמו.
כדאי לכם לטוס.' המשיך דורש הטוב. זו טיסה קצרה של 20 דקות במקום לנסוע שמונה באוטובס. וזו טיסה נהדרת.'
'טסת?'
הוא הביט בי בתימהון. איזו מן שאלה לשאול כושי? טיסה זה עניין לאנשים לבנים. שחורים נוסעים באוטובוס וכשלבנים נוסעים באוטובוס שודדים אותם.
'בוא נטוס.' אמרה מריון. 'אני מתה על טיסות.'
הבטתי בה מזווית העין. הכסף היה אצלי. זה היה על חשבון העיתון ששלח אותי למשהו אחר לגמרי ואני השתמשתי בכסף בתבונה כדי ללכת למקום שמאז אותו לילה בהימאליה עמד לי הטעם שלו על קצה הלשון.
'בתנאי אחד.' אמרתי.
'מה שאתה רוצה-' היא חייכה. ובפעם הראשונה ב-48 השעות מאז שנפגשנו בניירובי היא פיספסה.
'אני יושב ליד הטייס.'
'לא פייר' היא אמרה בקול קטן של נשים כשאתה נוגע להן בנקודה רגישה אבל לי לא היה איכפת כי אם כבר לטוס אז מקדימה, לעקוב אחרי המכשירים, לראות מתי המטוס מאיץ כשהוא צולל והגלגלת של הגובה מסתובבת במהירות כשהאדמה מתקרבת, מהירות המטוס עולה משום כוח המשיכה שאין לעמוד בפניו.
'איפה המשרד?' שאלתי את הסוכן המקומי שהיה נגד אוטובוסים.
'אני אקח אותך.' הוא אמר ואנחנו צעדנו מתחת לפיקוסים ענקיים, על פני דקלים ירוקים, ליד עצי באובאב אימתניים וכושיות ששאבו מנגואים צהובים ורכים בקולות מציצה מאושרת.

4.

המטוס הקטן התחיל לצנוח מתוך השמים הכחולים לכיוון החוף. האף המחודד חתך את השמים ואני הסתכלתי במד המהירות שמשך ימינה, מהירות המטוס גדלה, מד הגובה מתגלגל במהירות לכיוון האפס. תשעת אלפים רגל, שמונת אלפים, שבעת אלפים- למטה היה ים כחול, חופים חוליים, עצי מנגרוב ירוקים תעלות ים כחולות ומעבר להן, במרחק של לא יותר מקילומטר וחצי לתוך הים, היו הבתים הלבנים של לאמו, האוסטראלי התייצב על מאתיים מטרים והחל לגלוש לתוך הרוח. הרוח הגיעה ממזרח. המסלול הלך מצפון לדרום, אפשר היה להרגיש ברוח שמסיטה את זנב המטוס כשהאוסטראלי דחף את החרטום לתוך הרוח, שומר על קו אלכסוני, המנגרובים היו מתחתנו וכמעט אפשר היה לשמוע את הרוח הלחה, החמה והעצומה דוחפת את המטוס דרך רעש המנוע, האוסטראלי המשיך בטיסה האלכסונית, יורד עד שני מטרים מעל מסלול העפר ואז יישר והוריד בבת אחת את חרטום המטוס, מטיח את הגלגלים במסלול הקשה וזרוע הבורות.
'נחיתה יפה' אמרתי כשכפות ידיו הגדולות והאדומות החלו לחזור לצבע הטבעי שלהן.
'מזל,' הוא אמר , 'הרבה מזל.'

5.

וואו!' אמרה מריאן. 'איזה נחיתה!'
'מחכה לטיסה החוצה?'
'להמריא זה לא בעיה.' היא אמרה בזילזול כשטיפסנו על סירת דאו גדולה מליאה בנוסעים שחצתה את המשברים הקטנים מאי שדה התעופה אל האי המרכזי של לאמו. לאמו היתה של העומנים, בתקופה שהיתה להם אימפריה שהקיפה את כל מזרח אפריקה. שילוב של ערב ואפריקה- דלתות העץ, בתי החומר הלבנים, תקרות העץ הגבוהות, השקט. מפה הם הביאו עבדים שחורים ותוכים, וחיות בר, ושלטו על נתיבי הסחר שבין אפריקה והודו, הספינות מפליגות עם רוחות הסחר המערביות מאפריקה להודו, חוזרות עם רוחות המונסון לאפריקה. ואסקו דה-גמה לקח מפה את הנווט שגילה לו את הדרך להודו. מקום חשוב לאמו אם כי לי הוא היה בעיקר חשוב בגלל הטעם שנשאר לי על הלשון.

6.

הלכנו ישר ל'פטליס אין'. זה היה המלון של מריון פון ויל שאחרי שהתחתן לקח את הכסף שלו ונסע עם אשתו הצעירה להקיף את העולם במקום להיות עורך דין באמריקה. יש אמריקנים כאלו. פחות מידי, אבל יש. הם הגיעו לאפריקה ונתקעו שם, מקימים חוות בקר בנניוקי. יום אחד הוא ירד לקנות בקר קשוח של האורומו כי הבקר שגר על האיים של לאמו שמעבר לרצועת הים חסון יותר. הבקר לא מצא חן בעיניו אבל היה מאוחר לחזור. הוא שאל את האורומו איפה הוא יכול ללון והם אמרו לו שבלאמו יש אנגלי משוגע בשם פט ליס. האורומו הזהירו אותו שהוא ייתן לו לישון במלון רק אם ימצא חן בעיניו של פט. מריון פון ויל השאיר את הלנדרובר על החוף וחצה בסירת דאו ללאמו. פט ליס היה הומו משוגע. הם ישבו ושתו עד הבוקר וכשזרחה השמש מריון פון ויל קנה את המלון.
'לכן קוראים לי מריון.' אמרה מריון 'על שם אבא שלי.'
'לא אמרת לי שאת באה איתי ללאמו בגלל שיש לכם מלון פה.'
'גם לא אמרתי לך שהאוסטראלי שהטיס אותנו לפה לימד אותי לטוס ושהמטוס שלי.'
'שילמתי לך כרטיס טיסה כדי להטיס אותך במטוס שלך?'
'ויתרתי לך על הכיסא ליד הטייס' היא אמרה, 'על זה שילמת. וחוץ מזה המלון על חשבוני. בוא' היא אמרה 'אני אקח אותך לחדר הכי יפה ב'פטליס אין'.'
והוא היה.

7.

'מה תשתו?' שאל תום. הוא היה המנהל האמריקני השיכור שעזב את נאס'א ואת חיפושי המים על פני המאדים כדי לנהל את 'פטליס אין'.
'בירה.'
'אין בירה בכל לאמו.' אמר תום, מתנדנד מצד לצד, עיניו אדומות.
'אם אין בירה ב'פטליס' אז אין בכל לאמו' הביטה בו מריון.
'ביטר למון?'
'אין בכל לאמו.'
'קולה?'
'אין' אמר תום. בכל לאמו. 'אבל יש לי וויסקי מצוין שהגיע עם הדאו של הערב.'
'וויסקי.' אמרה מריון 'וסרטן ענק.'

8.

ירח כמעט שלם עלה ממזרח, מושך שביל רחב ולבן על פני המים, מאיר את הסירות שנטו על צידן בשפל, קול הגלים ולחישת הרוח ונעירות החמורים מהסמטאות הצרות מלמטה ופיטפוט האנשים שלבושים בסארונג רך על המזח שמול הגלים. אין מכוניות בלאמו.
'אנחנו מוכרים.' אמרה מריון. 'כי יש לי שתי אחיות משוגעות שהצליחו לבזבז 750 אלף דולאר בחצי שנה. אבל תום אמר שתמיד אוכל לבוא לפה.'
'ותבואי?'
'המטוס חצי שלי ואני בין כה וכה אוהבת לטוס נמוך מעל המנגרובים ולהפחיד את הפילים.'
הסרטן הגיע לשולחן. הוא היה גדול ועגול ואדום. מהסרטנים קצרי הבטן. מריון הביטה בי כשפצחתי את השריון. אח הסרטנים של לאמו. כשמריון הושיטה אצבעות כדי לקחת חתיכת סרטן שבושל ברוטב שום ולימון הבטתי בה במבט זועם, היא החזירה לי מבט שווה-עוצמה ושנינו נאבקנו מאבק בלי מילים, בלי לבזבז זמן ועם המון אנחות ומצמוצי שפתיים, מלקקים אצבעות, נוזלים לבנים נערמים על השפתיים, נשימתנו נעצרת מניפלאות המקום. רוח חמה ונעימה חדרה דרך המרפסת הפתוחה והוויסקי היה זהב בכוסות.

9.

'נרד?' שאלה מריון אחרי שנחנו קצת.
'לילה סלמה בבו' אמר מוכר הסמוסות ברחוב. הסווהילית, השפה של מזרח אפריקה, היא תערובת של הינדית, ערבית ואנגלית. ישבנו ליד גברת ג'ונס ובעלה. הם היו קרובים של מריון. גברת ג'ונס הביטה בשעון. הם הזמינו בירה אבל אז היא אמרה: 'אנחנו צריכים ללכת עוד חמש דקות.'
'למה?'
'כי עוד חמש דקות זה תשע. ואז יוצאים היתושים המסוכנים.'
'היתושות. בדיוק בתשע?'
'כן. הם יוצאים עם שקיעת החמה, עוקצים במחזור ראשון, נחים וחוזרים אחרי תשע לעקוץ שוב. ואז יש להם את הטפילים של המלריה. ואני לא רוצה להיות חולה. היא חבטה בכף יד גרומה על שולי המיכנס שמתחת לשולחן.
'אנחנו חייבים ללכת,' אמר מיסטר ג'ונס מפלורידה, 'אני משאיר פה כסף בשביל הבירות שלנו.'
'ומה לעשות עם הבירות?'
'תשתו אותן. אנחנו חייבים להיכנס מתחת לכילה.'
'בתשע בערב?' שאלתי את מריון כשהשקנו בקבוקי בירה לכבוד יתושות האנופלס של המלריה.
'בדיוק.' היא אמרה .

10.

הפלגנו לאי הפילים. מילאנו דאו בחשיש, אלכוהול ואוכל ועשינו מסיבה של ירח מלא. הפלגנו אחרי צהריים והכושים היו שחורים מול המפרש הלבן ומולינו הפליגו ספינות דאו עמוסות באלמוגים כדי לבנות את הבתים של לאמו. הקפנו עצי באובאב, התמסטלנו, הלכנו לחנויות בהן גילפו אומני עץ דלתות מפותחות ומיטות ענק נהדרות שעל אחת מהן ישנו. כל ערב אכלנו סרטן ובצהריים ברקודה. היה למריון טעם של סרטן ניפלא על השפתיים. ועל הלשון. כשעצמתי את העיניים חלמתי על ליל הסערה ההיא בהימלאיה. ככה זה גברים. תן להם הרים, הם חושבים על אי טרופי. שים אותם באי טרופי, הם מתגעגעים להימלאיה.

11.

'אני טס.' אמרתי למריון.
'טוב' היא אמרה, 'חכה רגע, אני אקח אותך.'
'לניירובי?'
'אין בעיה' היא אמרה כשחצינו עם התיק הקטן את התעלה אל שדה התעופה שהאוסטראלי החליק אליו מתוך השמים באלכסון לתוך הרוח.
'אני אקח אותו מכאן.' היא אמרה לו. 'אני אבוא מחר.'
'יש לך נוסעים?'
'כן.' היא אמרה, מסתכלת על הלוח הפשוט של המטוס, מסיטה מתגים, מציתה מנוע, מתגלגלת לקצה המסלול וממריאה לתוך הרוח קרוב מעל המנגרובים הירוקים, נשמטת על הכנף לסיבוב מטרים ספורים מעל ראשי המנגרובים, המנוע מרים נתזי גלים ואז מושכת את האף למעלה, לתוך השמים, למקום בו חיכו לנו העננים הכבדים והמקוטבים של אפריקה שהאור נכלא בתוכם מתכתי, אפור, מבהיק ומעיר את החושים כמו שהוא לא עושה בשום יבשת אחרת.