ביפו, שאינה ידועה בקדושתה (ליהודים ולמוסלמים) יש ריכוז כנסיות מהנאים והמגוונים שיש בארץ. הן אולי לא רבות כמו בירושלים ולא חשובות נורא או קשורות לישו כמו אלו של בית לחם ונצרת אבל הן שייכות למה שנקרא הדור הבא – לשליחו וידידו האיש של ישו – פטרוס (שמעון בר יונה הטברייני) שהפך את הנצרות עם פתיחותו ועממיותו לדת רחבה ופתוחה ובמידה רבה היה אחד ממקדמיה ועושיה.
ולכן מתייחסות רוב כנסיות אליו ולניסים שעשה או שניקרו לו. סיור בין כנסיותיה של יפו הוא סיור נינוח ומזמן למטייל תענוג של שבת וחג קטן.
כנסיית פטרוס הקדוש (סנט פיטר)
כתובת: כיכר קדומים, מפרץ שלמה 1, שעות פתיחה: ב’-שבת 11:45-8:00, 17:00-15:00, א’ 19:00-15:00, טלפון: 03-6822871
הכנסייה הפרנציסקנית (קתולית) נמצאת בכיכר קדומים בנקודה הבולטת ביותר בקו הרכס של יפו העתיקה והיא אחד מסמליה של העיר (מגדל הפעמונים שלה). זו הבולטת בין כנסיות יפו, בשל מיקומה והאירועים שפקדו אותה. הכנסיה הייתה הכנסיה המרכזית של העדה הקתולית ביפו עד הקמתה של כנסיית אנטוניוס הקדוש בשנת 1932. היא נמצאת בפינה הצפון מזרחית של גבעת יפו ומשקיפה על המפרץ שנוצר בחוף מתחתיה ושולטת בתצפית רחוק לתוך הים וצפונה לכיוון תל אביב.
הכנסיה והצריח שלה הם חלק מהלוגו של העיר תל אביב יפו המתאר קו השמים העירוני.
הכנסייה נבנתה לפי המסורת לזכר שהותו של פטרוס הקדוש ביפו, והמופת שעשה בביתו של שמעון הבורסקאי. פה גם שהה נפוליאון בזמן מסע הכיבוש שלו בארץ ישראל בשנת 1799.
היסטוריה של שכבות קדושה כלפי מטה:
לכנסיה (שנבנתה על ידי ע”י שני נזירים פרנציסקנים, האח סראפין מפלרמו והאח ברנדין מרומא בשנת 1888), קדמה אכסניה שנבנתה על ידי נזירים פרנציסקנים במאה ה-17 עבור עולי הרגל לירושלים. שרידי האכסניה נמצאים בסמוך לכנסיה. הכנסייה והמנזר הצמוד לה הוקמו על שרידי מצודה צלבנית.
באגף הכנסייה משולב מגדל צלבני עגול, ובחצר ניצב פסלו של לואי התשיעי מלך צרפת, שהתקדש במסורת הנוצרית בשל חלקו במסעי הצלב (הלא כל כך מוצלחים שלו).
המצודה הצלבנית (שנהרסה על ידי הממלוכים ב-1264), עמדה על שרידי כנסייה ביזנטית שהוחרבה בתקופה המוסלמית הקדומה (מאה 7). רק במאה ה- 17 התירו העות’מאנים לפרנציסקנים להתיישב כאן, ואלו בנו את ה- CASA NOVA. הכנסייה הנוכחית נבנתה במאה ה- 20 בסגנון בארוק ומעוצבת כאולם אורך, כשהתקרה המעוגלת נישאת על עמודים מסיביים. בחלק האחורי של האולם, בקומה השניה – יציע לא גדול. דוכן הדרשות מעוטר בגילופי עץ יפים.
הכנסייה איננה טיפוסית זוהי בזיליקה ללא סיטראות הפונה מערבה (משם הגיע המלאך מיכאל בדרכו אל חלומו של פטרוס, ומאותו כיוון אל רומא, נלקח פטרוס).
בכנסייה פסל לואי ה- IX, החדר בו שהה נפוליאון (שנפרד פה נפוליון מחייליו), וציורי שמן של גורג’ הקדוש (קדוש פילאי שאהוד על כל פלגי הנצרות מהמזרח ועד קצווי מערב) נלחם בדרקון. בחזית – המלאך מיכאל נגלה לפטרוס על גג ביתו של שמעון הבורסקי.
כאן (ובכל אתר כנסייה נוסף ביפו) התרחש נס החלום (ראה במהשך).
נציגות האפיפיור יושבת כאן מאז 1993 והיא משרתת היום גם את העובדים הזרים החיים בישראל
שמעון בר יונה – פטרוס הקדוש
פטרוס היה אחד משנים עשר השליחים של ישו בברית החדשה, ונחשב לאפיפיור הראשון. הוא היה ידוע גם בשם “כיפא”, סלע, המקבילה הארמית ל”פטרוס”.
השם פטרוס (Petrus) ניתן לו כשהכריז לראשונה כי ישו הוא המשיח ובנו של אלוהים. ישו ענה: “אשריך שמעון בר־יונה, כי לא בשר ודם גילה לך, אלא אבי שבשמים. וגם אני אומר לך כי אתה כיפא (ביוונית: Πετρος – פטרוס) ועל הצור (ביוונית: πετρα – פטרה) הזה אבנה את קהילתי ושער שאול לא יגברו עליה”. (מתי ט“ז 17-19). פסקה זו מופיעה בכל ספרי הבשורה, ומתי מוסיף שפטרוס יקבל לידיו את “מפתחות מלכות השמיים”. זו הסיבה לכך שניתן לראות ביצירות אמנות דתית רבות זוג מפתחות בידיו של פטרוס אפור זקן.
פטרוס, או שמעון בר יונא כייפא, היה דייג טברייני ולכן אולי לא מפתיע שעבר להתגורר ביפו מעל הנמל. יש דמיון בין הערים. גם אצל היהודים ניזכר פטרוס לטובה ואלו ייחסו לו את כתיבת הפיוט: “נשמת כל חי” (מושר בתפילת שחרית של שבת ויום טוב) בספר חיי ישו. אם כי אחרים שללו את המקור הזה וייחסו את הפיוט, שנכנס למחזור התפילות רק בימי הרמב”ם, לשמעון בן שטח.
נס ביפו
לפי האמונה הנוצרית התרחש לפטרוס נס בחולמו חלום ובו האפשרות לקבל לא יהודים לנצרות. החלום פתח את הדרך להפצת הנצרות לשאר העולם ובשל כך מהווה הבית מוקד עלייה לרגל של צליינים רבים מרחבי העולם.
“איש היה בקיסריה, קורנליוס שמו, שר מאה מן הגדוד הנקרא האיטלקי; חסיד היה וירא אלוהים הוא וכל ביתו, וגומל חסדים רבים לעם ומתפלל בכל עת. באחד הימים, סמוך לשעה שלוש אחר הצוהריים, ראה מראה ברור: מלאך אלוהים בא אליו ואומר לו, קורנליוס! כשהביט בו נתמלא פחד ואמר: מה זה אדוני? השיב לו המלאך: תפילותיך וצדקותיך עלו לזיכרון לפני האלוהים. ועכשיו שלח אנשים ליפו וקרא לשמעון המכונה כיפא. הוא מתארח אצל בורסקאי אחד, שמעון שמו, אשר ביתו על יד הים. אחרי שהלך המלאך המדבר אליו, קרא קורנליוס לשנים מעבדיו ולחיל ירא שמים שהיה ממשרתיו המקורבים. הוא סיפר להם את הכל ושלח אותם ליפו.למחרת כאשר נסעו בדרך והתקרבו אל העיר, עלה כיפא על הגג להתפלל; זה היה בערך בשעת הצוהריים. הוא היה רעב ורצה לאכול. אבל בעת שהכינו את האוכל הייתה עליו הרוח. והנה הוא רואה את השמים נפתחים ויורד איזה כלי דומה למפרש גדול, מורד בארבע קצותיו אל הארץ, ובו מכל חיות הארץ והרמשים ומכל עוף השמים. וקול היה אליו: קום כיפא, שחט ואכול! אמר כיפא: בשום פנים לא, אדוני, כי מעולם לא אכלתי שום פיגול וטמא. שנית היה הקול אליו: לאשר טיהר אלוהים, אתה אל תקרא טמא. וכך היה שלוש פעמים ומיד נלקח הכלי השמיימה. כיפא היה עודנו חוכך בדעתו מה כוונת המראה שראה, והנה האנשים, שנשלחו מאת קורנליוס וחיפשו את ביתו של שמעון, עמדו בשער. הם קראו ושאלו אם שמעון המכונה כיפא מתארח שם. כשהרהר כיפא על המראה אמרה לו הרוח: הנה כמה אנשים מבקשים אותך. קום רד ולך איתם, אל תהסס, כי אני שלחתים. ירד כיפא אל האנשים ואמר: הנה אני האיש שאתם מבקשים. לשם מה באתם? השיבו ואמרו: שר המאה קורנליוס, איש צדיק וירא אלוהים אשר שם טוב לו בקרב כל העם היהודי, צווה על ידי מלאך קדוש לקרוא לך אל ביתו ולשמוע דברים מפיך. כיפא הזמינם להיכנס וארח אותם.למחרת קם ויצא אתם, וכמה מן האחים שביפו נלוו אליו. יום לאחר מכן באו לקיסריה, וקורנליוס חיכה להם עם בני משפחתו וידידיו המקורבים שכנס אצלו כאשר הגיע כיפא ניגש אליו קורנליוס, נפל לרגליו והשתחווה. הקים אותו כיפא באומרו: קום! גם אני עצמי בן אנוש. כשהוא משוחח אתו נכנס הביתה ומצא נאספים רבים. אמר להם: אתם יודעים שאסור לאיש יהודי להיות חבר לנכרי או לבוא אליו, אך לי הראה אלוהים שלא לקרוא לשום אדם ‘שיקוץ’ או ‘טמא’. לכן גם באתי ללא התנגדות כשנקראת….בשעה שדיבר כיפא את הדברים האלה צלחה רוח הקודש על כל השומעים את הדבר. המאמינים בני המילה אשר נלוו אל כיפא השתוממו על שמתנת רוח הקודש נשפכה גם על הגויים, שכן שמען אותם מדברים בלשונות ונותנים גדולה לאלוהים. הגיב כיפא ואמר: האם יכול מישהו למנוע את הטבילה במים מאלה שקיבלו את רוח הקודש כמונו?הוא ציווה עליהם להיטבל בשם ישוע המשיח. אחרי כן ביקשו ממנו להישאר אצלם כמה ימים.”
נס נוסף בו היה מעורב פטרוס בעת שגר ביפו הוא החייאתה של טביתא (בלוד) (מעשי השליחים ט’ מ-36):
“ביפו הייתה תלמידה ושמה טביתא, כלומר צבייה, והיא רבת מעשים טובים ומרבה בגמילות חסדים. בימים ההם חלתה ומתה, ולאחר שרחצוה שמו אותה בחדר העלייה. כיון שלוד קרובה ליפו והתלמידים שמעו כי כיפא שם, שלחו אליו שני אנשים להפציר בו שימהר לבוא אליהם. כיפא קם והלך איתם. כשהגיע הכניסוהו אל העלייה, וכל האלמנות עמדו לידו בוכיות והראו לו כתנות ובגדים שעשתה צבייה בעודה עימהן. הוציא כיפא את כולם החוצה, כרע על ברכיו והתפלל, ופנותו אל הגופה אמר: טביתא קומי! היא פקחה את עיניה וכשראתה את כיפא ישבה. הוא הושיט אליה את ידו והקים אותה. אז קרא לקדושים ולאלמנות והציג אותה חיה לפניהם. הדבר נודע בכל יפו ורבים האמינו באדון. אחר כך נשאר כיפא ביפו ימים רבים אצל איש אחד שהתפרנס מעיבוד עורות, שמעון שמו.
מסורות
זיהוי מקומות הנס והתקדשותם מקורם כניראה בתקופה הביזנטית (שבה מזוהים המקומות הקדושים לנצרות).
שלושה מקומות ביפו מזוהים עם ביתו של שמעון:
מסורת ארמנית: בבית מש’ זכריין, אשר בחצרה נמצא המגדלור, ולידו ג’מע אל בודרוס – (מסגד פטרוס). הארמנים הם העם הראשון שהתנצר, ונמצאים בארץ למן המאה ה- 4 לספירה, ולפיכך ניראה שזו המסורת הקדומה. (ביפו כ- 200 ארמנים), ובתפקידם המסורתי באימפריה העות’מנית, מילאו משרות ותפקידים אצל השילטון. (המגדלור והמכס של נמל יפו התנהלו על ידי משפחת טווסיא).
מסורת קתולית: בעיקרה פרנציסקנית – במקום בו עומדת כנסית פטרוס טרה סנטה (ראה בהמשך), שניבנתה ב 1888 על שרידי מצודה צלבנית.
מסורת רוסית פרובוסלבית: באבו כביר (ראה בהמשך). ב- 1870 הקימו הרוסים מתחם כנסייתי גדול, שמשמר (על פי המסורת של המאה ה-19) את ביתו של שמעון. הבונים גילו במקום מערה אותה זיהו כקבר טביתה.
האריכאולוג קלרמון גנו חפר ומצא במקום 34 מצבות קבורה יהודיות.
המנזר הארמני, ניקולאוס הקדוש, חצר הארמנים
נמצא ברציף העליה השנייה מדרום מערב לג’מע אל בח’ר בחלק הצפון מערבי של יפו העתיקה, מעט מתחת לכנסיית פטרוס הקדוש. כאן על פי המסורת הארמנית היה ביתו של שמעון הבורסקאי. המנזר והאכסניה שהורחבו ב-1663 בידי האפטריארך הארמני של ירושלים עומדים על שרידים עתיקים יותר. באותו זמן נוספו למזר שיש מחסנים גדולים.
בזמן כיבוש יפו על ידי הצרפתים במאה ה-18 רוכזו בה השבויים הטורקים שנטבחו על ידי חיילי נפוליון וחולי הדבר שהורעלו בו על ידי הרוקח הראשי של הצבא והרופא הטורקי השבוי חאג’ מוסטפה לאחר שרופא המחנה הצרפתי סירב להרעילם באומרו: “תפקידי לרפא חולים, לא להרעילם”. במוזיאון הלובר בפריז יש תמונה של נפוליון נפרד מחיליו חולי הדבר שנשארו כאן וחוסלו (צוייר ע”י גאו, שתעד את ביקור נפוליון בארץ). מנת הרעל היתה כניראה גבולית מכיוון שכשנכנסו חייליו הבריטים של האדמירל סידני סמית’ היו רוב החיילים החולים עדיין בחיים.
כנסיית מר מיכאל (סן מישל)
זו הכנסייה היוונית אורתודוקסית השוכנת מדרום מערב לכנסייה הארמנית ובהמשך הקיר. בדרך כלל סגורה, בשבתות יש בה חתונות וארועי שמחות ובימי ראשון תפילה ואז אפשר להיכנס דרך השער הפתוח שברחוב נתיב המזלות (הרחוב שעובר במקביל מעל לנמל יפו ואפשר לעלות אליו בסמטה משער הבמדרגות של הנמל או לרדת אליו מכיכר קדומים). יש ממנה תצפית נפלאה אל הנמל ואמונה גדולה. שווה מאוד.
כנסיית ג’ורג’ הקדוש (איוס גיאורגיוס) –
הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית (רחוב לואי פסטר 1-5)
שעות פתיחה: לאורך כל שעות היום.
המתחם משתרע מפינת מתחם אנדרומידה לכיוון מערב כמעט עד מול הנמל ובית מיומנה. זוהי כנסייתה של הקהילה היוונית הוותיקה של יפו. היא נקראת על שם הקדוש ובעל הנס גיאורגיוס הקדוש שנולד בלוד. המנזר עצמו הוקם בסוף המאה ה-19.
היוונים האורתודוקסים הם שיזמו בסוף המאה ה-19 את בניית שוק א-דיר – השוק היוני שממזרח למתחם השעון על מנת להשכיר את החנויות ולממן את שיפוץ המנזר, הכנסייה ומוסדות העדה. בכנסייה נערכות החתונות וממנה יוצאות ההלוויות לבית הקברות הנוצרי המצוי בקצה הדרומי של שכונת ג’בליה.
בתחום הנמל נמצאים שרידה של כנסייה עתיקה בשם מר מיכאל (בין הנמל לסימטת נתיב המזלות) שכללה שרידים מהמאה השישית ועד למאה ה-17. הכנסייה נשרפה ב-1967 ולא שוקמה מאז. חלק גדול מהבנייה החדשה ביפו קורה משום שהפטריאריכה האורטודוקסית מוכרת (או מחכירה) את נכסיה ליזמים.
מהרבה בחינות – הנוצרים האורטודוקסים של יפו – הם מנוע הבנייה המסחר והצמחיה שלה. קהילה חרוצה, יוזמת ויצירתית.
כנסיית סנט אנטוני רחוב יפת קתולית (איטלקית)
כתובת: יפת 51
שעות פתיחה: ב’-ו’ 18:00-10:00, א’ 19:00-9:00, שבת 18:00-11:00
טלפון: 03-5133800
כנסיית קתולית איטלקית שנבנתה ב-1932 ובחזית הצריח המחודד שלה שעון. היא נקראת על שמו של נזיר פרנציסקני מפדובה, פטרון הפרנציסקאנים. אחיות המנזר שימשו כאחיות בבית החולים הצרפתי. הכנסייה משמשת את ציבור העובדים הזרים – בעיקר פיליפינים. לכנסייה צמוד מצפון בית הספר התיכון טרה סנטה של הנזירות.
אפשר לבקר בה באופן חופשי למדי ולשוחח עם הנזירים האיטלקים.
הכנסייה האנגליקנית (יפת 48) בפינת רחוב ראוף אל ביטאר
כנסייה אנגלית מוקפת גינה ולה מגדל מלבני ואופייני שניראה כמו צריך מבוצר ללא כיפה. הכנסייה הפסיקה לפעול עם כיבוש העיר ב-1948 והיא סגורה למבקרים. עם זאת נחמד להסתכל עליה מרחוב יפת.
כנסיית אנטוניוס הקדוש – הכנסייה הקופטית
נמצאת ברחוב אבינרי (58) –המשכו המזרחי שמעבר ליפת של רחוב ראוף אל ביטאר, מדרום לכנסיית סנט אנטוני הקתולית.
מתחם הכנסייה הקופטית גדול וסגור ויש בו מלון שניראה ניפלא ארכיטקטונית אבל מוזנח מאוד. על המקום משגיח אח קופטי בודד. ניכרת בכיפתה האדומה.
הכנסייה קרויה על שם אנטוניוס שחי במצרים (בין אלכסנדריה לואדי נאטרון) במאה הרביעית לספירה.
הקופטים הם מהנוצרים הקדומים שיש ושמם משמר את השם המצרי העתיק – איגפטוס שהשתבש לקופטוס – קופטי. הם שייכים לכנסייה המזרחית שיש לה קווים משותפים עם האורטודוקסים והארמנים ונבדלים מהמערביים – הקתולים והפרוטסטנטים.
הקופטים הגיעו ליפו בעקבות פלישת אברהים פחה המצרי (1831-1840) והקימו את הכנסיה ב-1855. חוץ מהמלון המוזנח יש בחצר הגדולה גן, באר מים ותעלות השקייה.
ניתן לבקר במקום על ידי תיאום מוקדם או לדפוק על השער עד שיגיח האח קופטוס.
הכנסייה המרונית רחוב הדולפין
כתובת: הדולפין 22, שעות פתיחה: משתנה, טלפון: 03-6823314
נמצאת ברחוב הדולפין ונבנתה וב 1904 על ידי איסקאנדר עוואד בק, סוחר מרוני עשיר ששימש סוכן לחברת הנסיעות של קוק ביפו ובנה את הקטע המערבי של רחוב בוסטרוס שנקרא על שמו. (רחוב רזיאל)
כנסיית עימנואל
ולהלאלה , המושבה הגרמנית (אמריקנית) ברחוב בר-הופמן 13 (אפשר להגיע בקלות מרחוב אילת, מדרום לקטע הכביש שבין שדרות ירושלים לראש רחוב שלוש)
הכנסייה ניכרת בצריחו המחודד שלה שנירה הייטב משכונת נגה ביפו ומכיוון רחוב סלאמה ובתי נווה צדק.
זו כנסייה קטנה יחסית שנמצאת מול מלון ירושלים (מה שהפך לאכסניית עימנואל) בלב בתי העץ של השכונה האמריקנית (שהפכה לגרמנית לאחר עזיבת האמריקנים)
הנחת אבן הפינה לכנסייה שנבנתה במושבה תוכננה לכבוד בואו של וילהלם השני (1898). הטמפלרים, מייסדי המושבה, לא היו בעד הקמת כנסיות, אלא שלאחר העברת מרכזם לירושלים השתכנו במושבה גם נוצרים אוונגלים שרצו להקים כנסיה, והברון יוסטינוב תרם למטרה זו את הקרקע. טכס הנחת אבן הפינה התעכב למספר ימים, והקיסר לא יכול היה להשתתף בו, אבל כמה ממלוויו נכחו בטקס, והקיסר ורעייתו תרמו את פעמון הכנסייה לאחר שנשלמה בנייתה ב-1904. תכנון הכנסיה נעשה ע”י האדריכלים ארנסט פוגט ופאול גרוט, אך הפיקוח על הבנייה נעשה ע”י בנימין זנדל, בנו של האדריכל תאודור זנדל. הכנסיה קיימת גם היום ואפשר לבקר בה ואף לשמוע בה קונצרטים לעוגב.
אבו כביר, הכנסייה הרוסית
כנסייה פרובוסלאבית על שם פטרוס הקדוש, המוסקוביה (כנסייה רוסית ובית קברות יהודי עתיק) טליתא קומי, מרכז לצלינים רוסים
הכנסייה נמצאת במתחם השוכן בין רחוב הרצל לבין רחוב לבון (מה שמתחיל כתל גיבורים בחולון ונמשך כשדרות הר ציון לאחר שהוא חוצה את רחוב קבוץ גלויות). הכניסה למתחם הכנסייה היא מרחוב הרצל – כביש צר מוביל בין בניין בית הספר לטבע לבין סניף צער בעלי חיים עד לרחבת חניה שבה נמצא שער הכניסה לכנסייה.
המתחם משתרע על 32 דונם ובמרכזו הכנסייה הפרובוסלאבית שניכרת במגדל הפעמונים החדוד שלה ובכיפתה האדומה. כמעט על כל השטח נטועים אורני סלע שמייצרים את אחת הריאות הירוקות והנחמדות של החלק המזרחי של יפו – תל אביב.
את צריחי הכניסה והגג האדום שלה אפשר לראות ממרחק גדול. גם מכיוון שמסביב לה יש אזור פתוח ולידה נמצא בית הספר לטבע והגן הזואולוגי הקטן של החברה להגנת הטבע. הכנסייה התקדשה בנס החייאתה של טביתא על ידי פטרוס.
לכנסייה צמוד בית קברות יהודי מתקופת בית שני- תקופת המשנה.
בבית הקברות שבחצר הכנסייה יש קבר המיוחס לטביתא (ראה פטרוס הקדוש). הקבר, שנמצא במאה ה-19, הוא חלק ממערכת כוכים וזיהויו נשען יותר על צורך ומשאלת לב מאשר על כתובת או זיהוי ודאי. בית הקברות פתוח למבקרים רק בפסחא (די מקביל לפסח היהודי) עת עולים אליו לרגל.
קבר טביטא התגלה ב-1835 על ידי האח קונסטנטין נורוב.
ב-1874 רכש הארכימנדריט אנטונחין קאפוסטין את החלקה סביב הקבר וב-1888 החלו לבנות את הכנסייה על פי תוכנית של אדריכל שהגיע מרוסיה. הבנייה הושלמה ב-1894 והמתחם הפך לתחנה בדרך עולי הרגל הרוסיים מיפו לירושלים. מיקומה של הכנסייה בגבולה המזרחי של יפו ובקרבת הכפר (שנעלם במלחמת העצמאות והפך לקריית שלום) אבו כביר, מסמן שנחשבה כיום הליכה סביר מיפו בדרך לירושלים. גם מיקומו של סביל אבו נבוט, כקילומטר לכיוון מערב (על דרך בן צבי) מסמן כי זו היתה התחנה ההגיונית ליוצאים מיפו.
הרוסים גורשו מהמקום עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 והכנסייה שימשה את קציני הצבא הטורקי.
עד 1948 היתה הכנסיה בידי הכנסייה הרוסית הלבנה הגולה ולאחר קום המדינה, עברה לרשות נציגי הפטריארך המוסקבאי ולידי הכנסייה “האדומה”. החל מ-1968 מתנהל מאבק משפטי בין האדומים ללבנים כשהאחרונים תובעים את השבת הנכס לידיהם.
שעות ביקור: שישי 1600-1900 שבת 0700-1100 1600-1900 ראשון 0700-1100