הבשורה על פי נצרת

עיתונות - כתבות בארץ

הבשורה על פי נצרת
נצרת - הבשורה
"אתה מבין את העיר הזאת?" שאל אותי ד'הר כשעמדנו על מרפסת הבית שבנה הסבא שלו מול כנסיית הבשורה " ללורד ( Lourdes ) שבצרפת באים כל שנה מליוני תיירים כי מישהי חלמה שהיא ראתה את מרים ולפטימה שבפורטוגל עוד כמה מליונים כי איזה ילדה קטנה דיברה לפני פחות ממאה שנים עם הבתולה הקדושה. ופה? כאן ישו האמיתי התהלך, פה הוא חי את רוב חייו הבוגרים. מריה חיה פה. ויוסף. וכמה תיירים מגיעים לפה בשנה? אבל כשאני מביט בנוף אני מבין למה ומוחק את הבניינים שאני לא רוצה לראות, את מפלצות הבטון שמסתירות את ההרים."

הכיעור של נצרת, ולא רק שלה, הוא הצלחה ישראלית כבירה. מלחמת העצמאות (שאליבא דרוב הישראלים לא הסתיימה) ממשיכה ביציקות ובכיתור היישובים הערביים בכל מקום בארץ. גורמת להם להיראות כמו ייצורים חנוקים וגוססים.
אלא שנצרת, עם כל חוליי הארץ, היא מקום אחר. אולי כי היא העיר הערבית היחידה שתושביה לא גורשו. שבתיה לא נחרבו. שגבה התעקם, אבל לא נישבר. שנישמרה בה המסורת, התרבות, שלאנשיה יש גאווה שנסמכת על מאות שנים של בנייה איטית ומחושבת. שיש בה מחשבה עצמאית. שהיא בירת הגליל הערבי לא מתוך התרסה, אלא בגלל הסיבה הפשוטה שלמרות כל מה שנעשה (ויעשה) לה על ידי המדינה הישראלית הציונית אי אפשר לקחת ממנה את מה ששלה 2000 שנה. ויותר.


ד'הר זיידאן

ד'הר זיידאן נולד בנצרת לפני 51 שנים. הוא גבוה, עגול פנים, נעים הליכות למד עבודה סוציאלית בירושלים ופתח לפני למעלה משני עשורים את בית התה של יאן בירושלים.
"אתה מרגיש ישראלי?"
"מה פיתאום?" הוא חייך חיוך רך וחם.

"פלשתיני?"
"ודאי שלא. אני ערבי שחי במדינת ישראל שלא רוצה אותי."
שעה קודם לכן ירדתי ברחוב הראשי של נצרת שנקרא על שמו של פאולוס, השליח שהביא את בשורת הנצרות והפך אותה מכיתה יהודית לדת אמיתית. הרחוב הכאוטי שהוא חוט השידרה שמפריד בין השוק, כנסיית הבשורה, כנסיית בית הכנס
ת, המסגד הלבן, כנסיית סלע השולחן וכל הדברים השווים והמוזנחים של העיר העתיקה ובין החלק שמשתפל אל המוסכים ומטפס על הגבעות לכיוון מרכזי הקניות המכוערים ונצרת עילית. הלכתי לפגוש את סוהיל אבו נווארא. צייר ומחזאי שהציג לי בחנות הספרים הריקה של המשפחה את המיניאטורות האבסטארקטיות הניפלאות שהוא מצייר. על העולם הפנימי שלו בשלושה וחצי על חמישה סנטימטרים של סערת נפש.
"אין דבר כזה תרבות פלשתינאית" הוא אמר והדליק סיגריה. "אני קורא ערבית ומדבר ערבית. יש דבר כזה תרבות ערבית. אבל פה בנצרת אין כלום. לא תיאטרון ולא גלריה. כשאני רוצה להציג - אני צריך להציג ברמאללה."

הבשורה על פי נצרת
השוק בנצרת

הקולנוענים של נצרת מצליחים יותר. אבל הצלחתם מגיעה דרך העולם. לא בגלל מדינת ישראל שהם אזרחיה.
כשחזרתי למסעדה של ד'הר שמול כנסיית הבשורה, שנמצאת באחד משבעת הבתים של צאצאיו של ד'הר אל עומר, מי שהיה שליט הגליל במשך 50 שנים לפני 250 שנה (ובנה את מצודות צפת, שפרעם, את טבריה היהודית עכו ואכזיב), משטה באימפריה העות'מנית, וסיפרתי לד'הר על הרגשת הצפיפות והדוחק של נצרת הוא אמר לי : "מה אתה רוצה. אנחנו פה 65,000 ערבים על 16,500 דונם מול נצרת עילית עם 52,000 ישראלים על 30000 דונם. אבל זה ככה בכל מקום. אין לנו לאן ללכת. אנחנו מוקפים." הוא אמר את זה בלי כעס. משרטט את הדוחק הבלתי אפשרי של הרחוב, של העיר שמטפסת על המדרון צפונה. "אבל אתה יודע ש-15% מתושבי נצרת עילית הם ערבים?"
בערב , כשהגעתי לנצרת, הוביל אותי שריף ספדי, ארכיאולוג ואיש תולדות האומנות שלמד ארבע שנים שימור ברומא, בין תיקרות בתי המידות של נצרת שניבנו באותו זמן עם אלו של יפו, עכו וירושלים, בגל הגדול שנוצר עם זרם הכסף שהגיע עם חדירתן של המעצמות הנוצריות לארץ באמצע המאה ה-19. בתים ארמוניים שכמוהם נהרסו על ידי הישראלים בטיפשות ביפו, שמתמוטטים מעצמם בכל הערים שנשימתן נעצרה ב-1948.

הבשורה על פי נצרת
שריף סאפדי

או בגלל עירייה חלשה כמו זו של נצרת ואי האיכפתיות של מי שממונה על יופי, תרבות ומסורת בארץ. אף אחד.
שריף עצר מול כנסיית הבשורה וסיפר איך רכשו הפרנציסקנים הקתולים את חלקת הקודש הפלאית הזו.

הבשורה על פי נצרת
מלאך מהתיקרה בנצרת העתיקה

זה היה במאה ה-17, בזמן בו היו העות'מנים עסוקים במלחמות כיבוש בבלקן, כשפאחר א-דין, נסיך לבנוני דרוזי מצידון, ייצר לעצמו עצמאות גלילית עד שסר חינו בעיני השילטונות והוא נאלץ לצאת בחופזה מהארץ, מפליג מצידון מעבר לגבולות האימפריה, נוחת בליבורנו ונוסע משם לפירנצה, מתקבל על ידי קוזימו דה מדיצ'י הגדול בכבוד נסיכים מזרחיים. 7 שנים הוא בילה בפירנצה וכשחזר העמיד לזכות ידידיו הקתולים את החלקה עליה עומדת כנסיית הבטון שסולל בונה הישראלית זכתה לבנות בבירכת בן האלוהים.

הבשורה על פי נצרת
מסגד משפחתי [ מול כנסיית הבשורה

"אתה מבין כמה זה היה טיפשי מצד המוסלמים לחשוב שייתנו להם לבנות מסגד מול הכנסייה החשובה ביותר בעולם הנוצרי?" גיחך ד'הר כשעמדנו על גג הבית שמרפסתו משקיפה על הכנסיה "זו הכל עבודה של הממסד הישראלי לסכסך בין מוסלמים ונוצרים בעיר הזו, אבל זו השיטה פה מהתחלה. היתה פה מלחמת אזרחים ב-1999. אבל רק כשהאנשים ראו את השוטרים עומדים וצוחקים ולא עושים כלום כשהם התכתשו אחד עם השני הם התחילו להבין שזו הכל הצגה גדולה. "
באותו ערב לקח אותי שריף לראות את התיקרות המצויירות שבנו שועי העיר בימים הטובים של סוף המאה ה-19. בתים של מאות מטרים רובעים, עם גגות רעפי מרסיי, תיקרות מצויירות, מרצפות פרחים ושיש, עומדים נטושים וסגורים ובחלקם משפחות עניות. אף אחד לא רוצה לגור בעיר העתיקה של נצרת כי המכוניות לא יכולות להיכנס לסימטאות.


ויטראז'ים בארמון של המאה ה-19

"זו עיר גוססת." אמר ד'הר "אני נכד של ד'הר אל עומר נסיך הגליל, 7 דורות אחורה. והסבא רבא שלי היה בנו הצעיר שקיבל את נצרת ולכן הרחוב הזה הוא הבתים של משפחת ד'הר.
"שם, במקום בו אתה רואה את מגדל השעון האיטלקי היה הבית ממנו הוא שלט על העיר. העירייה היתה שם אבל היא עברה למקום אחר ועכשיו המבנה הזה נטוש."
על קיר המזרח של המבנה יש שתי דמויות עם אזיקים ושיר של מחמוד דרוויש על יום בו ישברו האזיקים.
מהמקום בו עמדנו ניראה היום הזה רחוק וחלוד.
"הוציאו מפה את בתי המשפט ואת משרדי הממשלה והעבירו אותם לנצרת עילית ומי ראש העיר של נצרת עילית אתה יודע-"

הבשורה על פי נצרת
דיר בעיר העתיקה

"יהודים מגיעים למסעדה שלך?"
"מעט."
"ומנצרת עילית?"
"אולי חמישה בשנה" הוא אמר.
והמלחמה?"
"המלחמה המטומטמת?" הוא חייך.
"אתה לא מרגיש חלק מישראל בעניין הזה-"
"יש סיבה? נסראללה טיפש שהתגרה וישראל טיפשה כשהגיבה. למה אני צריך להיות חלק?"

"ויש בך איזה שימחה?"
"על מה, על זה שנסאראללה אומר שניצח ולבנון הרוסה? אולי קצת על זה שהשחצנות הישראלית חטפה מכה. שאולי תלמד אותה משהו על מגבלות הכוח אם כי לא ראיתי עד היום שהישראלים למדו משהו."
"ישראלים זה רק יהודים?"
"זה לא אני." הוא אמר ועץ הלימון מעלינו היה עמוס פירות.
"ומה ייגרום לך להיות ישראלי?"
"קודם כל אני זקוק להכרה הישראלית בפשע ובאסון שקרה פה לתרבות הערבית של המקום. על הפיתרון אם וכאשר – יהיה אפשר לדבר אחר כך – אבל קודם כל שיכירו במה שהיה פה."
"ואם אציע פיתרון שונה – שהמלחמה ניגמרה בהסכמי רודוס במרץ 1949 וכל מי שבפנים בפנים וכל מי בחוץ בחוץ אתה תוכל לקבל?"
"כן. ביחד עם ההכרה באסון שקרה לתרבות שלי. "
"ולהתגייס לצבא או לשירות לאומי?"


ד'הר זיידאן

אני בעד שירות לאומי, אתה יודע כמה זה חשוב שצעיר בין 18 ייתן שנה מהחיים שלו בשביל המדינה שלו, בשביל הקהילה? אבל זו המדינה שלא רוצה. כי כל צעיר כזה עולה למדינה עשרות אלפי שקלים. ואני בודאי נגד הדיעה של חברי במפלגה הקומוניסטית שטוענים שאסור ללכת לשירות לאומי כי זה ייתן לגיטמציה לשירות צבאי – צריך ללכת לשירות לאומי. אבל זה לא ייקרה. וההנהגה שלנו חלשה ומפוררת ולא יודעת לדרוש את הדברים החשובים. וזה מתאים לישראלים לא רוצים אף אחד איתם. היהודים רוצים להישאר לבד."
לא הרבה פעמים הייתי בנצרת ואף פעם לא ישנתי בה. מעוז יינון, בחור צעיר בן 31 שהגיע להסכם עם משפחת אזר שהוא משפץ את בית המידות הנטוש של המשפחה בעיר העתיקה ופותח שם מלון אורחים, הזמין אותי לבלות לילה ב"פאוזי אזר" עם התקירות המצויירות בגלל שכתבתי שאני מאמין שערביי הארץ הם הגשר שלנו אל העולם הערבי. כשהגעתי למקום היו בו משפחות עם ילדים קטנים שבאו להתארחו בסוג של מלון ביתי בעיר העתיקה של נצרת. ישראלים. יהודים.

הבשורה על פי נצרת
פעמון זכוכית בפאוזי אזר

כששתינו קפה של בוקר, מוסיקה קלאסית מרעימה מתוך המסעדה, שאלתי את ד'הר מה הוא חושב על הנסיעה של חברי הכנסת הערביים לסוריה.
"אני חושב שהנסיעה של עזמי בשרה לסוריה היא תועיבה כי המשטר הסורי הוא מישטר אפל ומושחת ולוחמי החופש שם יושבים ונמקים בבתי האסורים. אבל מצד שני, סוריה היא המקום בו מודפסים הספרים הערבים החשובים, וזה מקום של מסורת ותרבות ואומנויות."
"ובשם העניין הזה תיתן לסורים שליטה על מי הכינרת שאנחנו וילדנו שותים?"
"בשם השלום." אמר ד'הר "אני חושב שאם הישראלים יבינו שהעולם הערבי כבר קיבל אותם באופן סופי וכעובדה מוגמרת, אז הם יוכלו לעשות שלום –ואם ניצטרך מים – ניקנה אותם כי יש שלום. וזה מקרין גם עלי, כי ההרגשה שלי היא ששום דבר פה לא ניגמר ולא סופי. והדיבורים של גזען כמו אפי איתם שרוצה לספח את אום אל פאחם וטייבה לרשות הפשלתינית מטרידים ומדאיגים אותי."

"ולמה לא להיסתפח לרשות?"
"כי זה לא הסוף, זה חלק מתהליך. זה לא יעצור שם – אני רוצה לדעת שאני חלק מהמדינה ושניגמר הסיפור שהתחיל ב-1948."
"אתה חושב שהטרנספר יחזור?"
"מה יעצור אותו? הוא ניגמר אי פעם? מה היה מיסמך קניג בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 שמנחם אריאב, ראש עריית נצרת עילית היה שותף בהכנתו?"
"ייהוד הגליל?"
"ייהוד הגליל הוא תהליך חיובי. מסמך קניג היה איך לגרום לנו לעזוב את הארץ. אני לא רוצה לעזוב. אבל המסמך עובד כבר עוד מעט 30 שנה. המימסד הישראלי הוא נגדי. נצרת חנוקה מכל צדדיה, אין לה תקציבים, העיר העתיקה מתפוררת האנשים שלה יוצאים לקנות מחוץ לנצרת ועכשיו יש שוק 3 ימים בשבוע ליד נצרת עילית. ואז השוק העתיק פה מת. כי גם הסוחרים הולכים מפה לשם."
"אנחנו, היהודים הם אלו שצריכים להושיט את היד." אמר מעוז יינון כשישבנו בערב ב"אלרדא - המסעדה של ד'הר "הערבים מוכנים." מסביב לנו היו השולחנות מיושבים בגברים ונשים שלא יכולתי להחליט אם הם יהודים, ערבים או תיירים. ביקשתי מדורית שתקשיב לשפה בשולחן שמאחורינו.
"ערבית." היא אמרה.

נצרת במסעדה הזו לא היתה שונה מעמאן או בירות. אנשים פה לא היו ערבים או יהודים. הם היו סתם בני אדם. המוסיקה היתה ערבית, על השולחן לא היו חומוס וטבולי וכל הסלטים שאנחנו נוהגים לזהות אותם רפלקסיבית עם מזרחיות או ערביות אלא אוכל מצויין ומפתיע. ערבי.
"וזו הסיבה שהחלטתי להקים את המלון שלי פה." אמר מעוז יינון, בחור בן 31 שחיוך קבוע פרוש על פרצופו. "ואני לא אגור פה ולא אקנה פה כי אני חושב שיהודים לא צריכים לגור או לקנות בעיר העתיקה בנצרת. אבל אני רוצה שפה, כמו בדרך שחוצה את אירופה לסן דייגו דה קומפוסטלה, יהיו מלונות קטנים. שיהיה פה שביל שילך מפה לכינרת דרך התבור ודרך כל הנקודות שישו הלך בהן, שמי שהולך בשביל ישראל, כשהוא עובר פה (השביל עובר עכשיו בנצרת עילית), יעצור בנצרת העתיקה ללילה. ובכלל, שאנשים יישנו לילה אחד בכפר ערבי, ולילה אחד בצפת היהודית ולילה בכפר בדואי ושתהיה רשת של אכסניות שתחבר את כל הארץ למהות אחת וכל לילה כזה שהישראלים – בני כל הדתות יבלו במלונות הקטנים שיקומו ביישובים שלאורך שביל ישראל, יקרב ויפגיש את האנשים."
"מעוז?" הדליק סוהיל אבו נווארה סיגריה בסיגריה "הוא כבש את נצרת!"

הבשורה על פי נצרת
מעוז יינון

"הלואי ויבואו עוד אנשים כמו מעוז." אמר שריף, אנחנו צריכים כאלו בנצרת."
"יש יהודים בנצרת?"
"חייט אחד." אמר שריף. "מאז התקופה הביזנטית אין פה יהודים."
פקק התנועה החוצה מהעיר היה בלתי ניסבל עד היציאה ואז הופיעו המושבים והקיבוצים המרווחים והנינוחים. בפקק ניזכרתי במה שאמר לאו דאן לקונפוציוס בזמן שייסדו את נצרת (בתרגום דן דאור):

'האנפה אינה לבנה בזכות אמבט מדי יום. העורב אינו שחור בזכות מרחץ בדיו. תומם של השחור והלבן אינו ראוי להיות עניין לפלפול; ואילו נקודת השקפה של תהילה ושבחים אינה ראויה שירחיבו ממנה. כשהנחלים יבשים והדגים מוטלים יחד בחרבה הם מרטיבים זה את זה בהבלם ומלחלחים זה את זה ברוקם ; מוטב שישכחו זה את זה בנהרות ובאגמים.'


תגובות 

 
0 # נצרת 16-01-2012 14:57
ענה | ענה וצטט | צטט
 

הוספת תגובה


Security code
רענן