למי שייכת הארץ היא שאלה ישנה. האם היא שייכת למי שגר בה או למי שהפקדנו על שמירתה?
מה קורה כשאנחנו מקימים גופים כדי שישרתו אותנו וכמה ימים אחר כך מסתבר שהם בעצם משרתים את עצמם והאינטרסים והרעיונות שלהם הם לא בדיוק על פי הרעיון שלשמו הוקמו?
אחד המקרים הוא רשות שמורות הטבע. אותו גוף שהוקם בשנות השישים על פי דרישת ודחיפת החברה להגנת הטבע (גוף ציבורי לא תלוי), כדי שלמדינה יהיה גוף שייגן, ישמור ויטפח את הטבע והשטחים הפתוחים.
אנחנו מדינה קטנה. השטח הפתוח הולך ונירמס. פחדים, אינטרסים, דמוגרפיה, צרכים, ביטחון. כל אחד רוצה את חלקו.
בלי קשר ללחצים האלו , אבל בשימוש בהם כתירוץ, סוגרת רשות שמורות הטבע עם השנים את הארץ בפני המטיילים. השמורה האחרונה שניסגרה היתה הבטייחה בצפון הכינרת– שמורה שעליה אמרו אנשים ברשות שיעלה יותר לנהל אותה כשיהא סגורה מאשר להותיר אותה פתוחה לקהל.
אז למה?
ככה.
כי רשות שמורות הטבע הוא גוף קטן ודל תקציב שממונה על משאב הנוף והטבע שהוא הריאה ירוקה שתרומתו לבריאות הנפש הפרטית והציבורית ידועה. חיות עירוניות צריכות את המרחב הטבע הארץ ישראלי כדי לצאת לנשום נשימה אחרת. אותו אופק נפשי שהים מאפשר למי שמאושר ויש לו חלון לים.
האם אנחנו הורסים את הים כשאנחנו יורדים אליו בלי לשלם? למה כל דבר צריך להיות בפיקוח ותמורת תשלום?
במהלך שנות השישים של המאה ה-20, הוליכה החברה להגנת הטבע קמפיין מפואר נגד קטיפת פרחי בר. הצלחה חינוכית ענקית.
אחר כך היה קמפיין בנושא נקיון – אין ספק שהארץ הולכת ונעשית נקייה.
פחות אנשים עם רכבי שטח ירדו להחריב שטח מדברי או אחר – לא בגלל קנסות של פקחי רשות שמורות הטבע אלא משום חינוך. קמפיין חינוכי – רתימת אמצעי התקשורת ושטיפת המוח כדי להשיג מטרה לאומית.
חיות הבר במדינת ישראל הן מהמוגנות ביותר בעולם. לא בגלל פקחי הרשות אלא מכיוון שיש פה חינוך ומודעות.
למרות כל הדברים העקומים שיש כאן – שמירת טבע פה היא הטובה באזור. תיראו מה עשו המצרים לחוף בסיני. לכו חפשו חיות בר בלבנון, ירדן או סוריה. הן באות להתחבא בשטחי הגבול המפורזים והממוקשים.
אבל כל הדברים האלו, הוכחה בת כמעט 50 שנים שחינוך עוזר הרבה יותר מאכיפה, סגירה וגביית כסף, לא גורמים לאנשי הרשות לשנות את דעתם מדיונתם והיתנהגותם.
עכשיו יש רעיון חדש ומקורי – לסגור את מכתש רמון ואת אגן נחל צין – השטחים הפתוחים הגדולי םבארץ, מה שמכונה ארץ בראשית – להפוך אותם לשמורות עם שער ולגבות דמי כניסה ממי שרוצה ללכת לנסוע או ללון בחניוניהן בלילה.
למה? כי אונסק"ו קיבל את ארץ המכתשים כאתר מורשת עולם. זו סיבה טובה לדרוש את סגירתו – את מניעתו מהציבור, לסחוט עוד כסף ובעיקר לנהל ולשלוט. ככה זה גוף עני עם מעט משאבים – עניים אבל יכולים להציק ולרמוס את זכויותיהם של הרוב שהניח בידיהם למשמרת את הטבע הפתוח של מדינת ישראל.
ובהקשר הזה צריך לראות את דרישת הרשות להרחיב את שמורת הטבע של מכתש רמון עד לבתים של מצפה רמון. אם הרשות היתה גוף שבו החלטות מסודרות מתקבלות והפקחים מונחים לנהוג בהיגיון, ייתכן שלא היתה סיבה להתנגד. למה לא. שמורה. להבטיח שלא ייבנה פה אפילו בית אחד מחוץ לאזורי התיכנון והתיירות הרגילה והמדברית. אנחנו בעד שטחים פתוחים. בעד מדבר לא מופרע. אבל ברשות שבה הפקח בשטח – זה שמסתובב עם הכלב בג'יפ או בטנדר, הוא השריף שמגובה בכל דרך על ידי ההנהלה ואוכף את חוקי הרשות ללא רחם, זה אומר שברגע שהשמורה תיגע בבתים, כל יציאה של אדם ממצפה רמון, אם לא ילך על שביל מסומן, היא עבירה. הנסיון עם הפקחים הוא שרובם לא מסוגלים להבחין בין מטייל לבין עבריין. מבחינתם כל מי שהולך בשמורה הוא עבריין שעדיין לא תפסו אותו. אם מישהו יצא עם כלב או יירצה ללכת עם סוס או גמל (יש אנשים שחיים מטיולי בעלי חיים סביב המכתש) הוא יהפוך לעבריין באופן מיידי.
לפני כמה שנים, כשהלכתי לטיול שלגים בחרמון, ישנו בשלג תוך שאנחנו חופרים מערות במדרונות השלג כמיסתור, הגיש פקח של הרשות תלונה נגדינו על פגיעה בשלג בגלל שחפרנו בו.
באותה מידה צריך כמובן להגיש תלונות נגד אנשים ששוחים בחוף הבונים כי הם מזיזים את המים.
רק להזכיר, שמורת עין גדי נסגרה לקהל משום הטענה שההליכה במים פוגעת במיקרו אורגניזמים כלשהם. לא שלא הולכים במים היום. פשוט משלמים על זה והרשות יכולה להעסיק עוד כמה עובדים.
הרשות עובדת לפי אינטרסים של הרשות. לא לפי מה שהיתה צריכה לעבוד. במשך השנים נמחקו באופן שיטתי שבילים עתיקים ממפות סימון השבילים מכיוון שלא סומנו. שביל לא מסומן הוא שביל שאסור ללכת עליו. אפילו אם נכבש על ידי הולכי רגל ושיירות גמלים במשך אלפי שנים. הרשות החליטה שהיא מעדיפה שאנשים לא ילכו. ומה כן מסומן? מסלולי ג'יפים. ואני לתומי תמיד חשבתי שהליכה היא הדבר הבריא ביותר. לאדם ולנוף.
חניוני הלילה בשמורות הטבע הנגביות ואלו של מדבר יהודה הם סוג של גיהנום. פקחי הרשות איתרו את המקומות הגרועים ביותר בנוף, הפחות נוחים וחסרי ההיגיון ושם מיקמו את החניונים – מענישים את המטיילים שבוחרים לישון בתוך נוף גדול.
רשות שמורות הטבע סללה דרכים מיותרות בתוך שמורות, הקימה חניון מכוער ומטופש בבורות לוץ, מיישבת את הפקחים שלה בתוך שמורות ועושה בשטחים שתחת פיקוחה כאילו ניתנו לה לעשות רווח וכסף.
יכול להיות שהייתי מקבל את עמדת הרשות בעניין הרחבת שמורת הרמון עד לבתי מצפה רמון מתוך חוסר האמונה הרגיל שלי ביכולת אכיפת החוק של מדינת ישראל, אלא שמי שמתנגד להרחבת השמורה עד לבתי מצפה רמון הם כמה מהאנשים שאני מעריך בתור אנשי הסביבה והטבע הטובים שאני מכיר. ד"ר יואב אבני מהמכון הגיאולוגי – האיש שממפה את הנגב ב-20 השנים האחרונות, אומר שברשות שמורות הטבע לא מבינים שיש לנהוג בשולי עיר אחרת מאשר בלב השמורה על מנת שאנשים יבלו בשולי העיר ולא יפעילו לחץ על לב השמורה – ד"ר אבני רוצה שמורה דיפרנציאלית – שבה לא יהפכו אנשי מצפה רמון לעבריינים בעל כורכם, שתהיה שמורה –שאסור יהיה לבנות, אבל לא יגבילו אנשים בתנועתם החופשית עם בעלי חיים, שלא יציקו וכך יישמר לב השמורה בקפדנות בעוד השוליים יהוו את כר המשחקים העיקרי של הפעילות התיירותי.
ובעיקר רוצים אנשים שעסוקים כל חייהם בשמירת טבע אקטיבית של הארץ הזו כמו ד"ר יואב אבני, אילן דביר מחוות אלפקות וזיו ספקטור (וגם אני) את שותפות הציבור בניהול הטבע – במידה רבה החזרת ראיית הטבע לרעיונות של החברה להגנת הטבע – שיתוף קהילה וציבור מתוך אמון בחינוך ובשמירה על הטבע של האזרחים.
או במילים אחרות, הגיע הזמן שהרשות תפנים שהיא לא המחוקקת אלא המוציאה לפועל. שהיא מנהלת שטח שהופקד בידה ונהולו צריך להיות בשיתוף הציבור – כמו שהבינו כבר הרשויות העירוניות בארץ.
רשות שמורות הטבע הוקמה למענינו. לשמור על השטח הפתוח. והסיפור הקטן של ניסיון הסיפוח וההרחבה של שמורת הטבע רמון כדי לצור על בתי מצפה רמון הוא משל על התנהלותה של הרשות.
למה? ככה. כי בא לה.