צור שיזף

"נגנו! נגנו!" אמר הסוואמי באנגלית לשני מחללי קוברות שהציבו את הסלים לפני המסעדה הפשוטה שהגישה אידלי. הם הביטו בו בפרצוף אילם וחבטו קלות בראשי הנחשים שהניעו את גופם, מנסים להכיש בפה מנוטרל משיני רעל את המחלל. סואמי היה נזיר צעיר מסופר עד לשורשי השערות שלבש גלימה כתומה. "אני אקנה לכם אוכל אחר כך." הוא הבטיח למחללים. הוא לא ניראה יותר מבן 18. סביבו ישבו כמה מתלמידותיו. נשים בנות שלושים או שישים. אנגליות, צרפתיות ודנית אחת.
חוף קובלם הוא חוף קטן שמורכב משני חופים. הדרומי מביניהם, שאורכו לא יותר משלוש מאות מטרים, הוא חזית רצופה של מסעדות ומלונות. לא יקר במושגים אירופאים, מעל לממוצע במושגים הודים. זה לא חוף צעירים כמו אנג'ונה או ארמבול בגואה ולא חוף הודי. זה חוף של תיירות שרואים ממנה מעט יחסית בהודו – תיירות צ'רטרים אירופאית, אנגלים, גרמנים וסקנדינבים. בתי חולים איורוודים, יוגה, שיעורים בתורות הודיות. יש משהו קצת צפוף וכבד בחוף, אולי מפני שכמו שאמר משכיר לוחות הקלקר שתופסים איתם גלים, המשטרה התחילה לפני שנתיים להקפיד על מכירת סמים ואיסור קיום מסיבות בחוף. הצעירים הפסיקו לבוא לחוף ומאז המקום קצת עצוב. עדיין כיף לתפוס גלים.
המנגנים נגנו והנחשים רקדו בדרך העלובה שקוברות, קופים, דובים או פילים עושים הצגות בהודו כדי לפרנס את מי שלכד אותם.
"מאיפה הם?" שאלתי את סוואמי.
"הם מהסובר," אמר סוואמי, פונה אלי בדרך פשוטה וידידותית. "זו היתה קאסטה של לוחמים. קסטה נמוכה, ככה הם מתפרנסים." הוא גמר לאכול את האידלי – כופתאות האורז של דרום הודו שמערבבים בירקות, שטף את ידיו והורה לעובדי המסעדה להביא חלב. המחלל הוציא צינור עץ קצר, דחף אותו לגרונו של הנחש ומזג פנימה חלב, לאחר שגמר למזוג את החלב, ניקה את ראשו וצוארו של הנחש במטלית והניח אותו בתוך הסל, מרים את השני. הקוברה ניסה לברוח "הוא נחש צעיר ולא מאולף." אמר סוואמי. "הם חייבים לתת להם חלב כי הם לא יכולים לצוד יותר, הם שברו להם את שיני הארס. תן להם לנוח עכשיו." הוא אמר למחללים שפתחו את הסלים, מרקידים את הנחשים שרק אכלו כדי לאסוף כסף מתיירים סקרנים שהתעוררו. סואמי לא התווכח איתם.
"מאיפה אתה?"
"מאוריסה, מליד בהובאנשוואר. אבל עזבתי שם לפני 11 שנה, יש שם הרבה נחשים לא רק כאלו, ולכן אני אוהב נחשים. אלו זכרים אתה יודע."
"איך אתה יודע?"
"רק לזכרים יש את הראש המוגדל הזה. לנקבות אין."
ומה אתה עושה כאן?"
"אני מורה, אני מלמד יוגה, מדיטציה, פסיכולוגיה, פילוסופיה, כל מה ששייך לתרבות הוודית. אבל כאן אני מלמד בעיקר יוגה – את האספקטים המנטליים, הפיזיים והרוחניים. כל אחד יכול לבוא. בן 10 ל-11 בבוקר זה חופשי ויש עוד שיעורים אחר כך ובערב."
שאלתי אותו אם נוכל לדבר.
"מחר באחת עשרה, אחרי השיעור." אמר סוואמי, "היום אין לי זמן, אני נוסע מפה עוד כמה ימים."
"כמה זמן אתה פה?"
"כמעט שלושה חודשים, מהתחלת העונה."
"ולאן אתה נוסע?"
"לרישיקש. אני אוהב את המקום בו הגאנגס יוצא מההרים."
נפרדתי מסואמי וממחללי הקוברות והלכתי לתפוס גלים בים. יש גלים נהדרים בוקבאלם. כאן הוא גם המקום בו פוגע המונסון המזרחי בפעם הראשונה בחוף ההודי. כאן מתחיל המונסון מתישהו במאי או ביוני. מדרום לחוף מעבר לגבעה, נמצא כפר דייגים מוסלמי עם מסגד וורוד שאין דומה לו ועשרות סירות ודייגים שיושבים ומחכים לגאות ולשפל.
למחרת באחת עשרה, אחרי שעזרתי לדייגים על החוף למשוך את רשתות הענק ששמו בים, הלכתי לפגוש את סוואמי. שיעורי היוגה והפילוספיה ההינדית התקיימו ברחבה לפני החדר ששכר. הוא ביקש ממני להמתין כמה דקות עד שסיים לענות על שאלות של אחת התלמידות ואז משכנו את כורסאות הקש וישבנו מחוץ לחדר. אי אפשר היה לראות את הים מהמלון. דקלי הקוקוס הצלו על הכל. היה חם ואפרורי וגלים המשיכו להתנפץ על החול בעוצמה, הרעש מגיע מעבר לשורת המלונות בת שתי הקומות שעל החוף.
"קוראים לי סוואמי סמארפנה אנאנדה סראסווטי, אני בן 29 ואני סאניאס, בגיל צעיר, כשהייתי בן 8, החלטתי להיות נזיר פרוש – סאניאס. הושפעתי מהסיפור של בודהא, זה היה בכיתה ד' שבה הסבירו לי המורים את הסיפורים השונים. אז שמעתי את הסיפור על בודהא שהיה נסיך והיתה לו אשה וילדים והוא החליט להיות חופשי לנטוש הכל כדי להגיע לנירוונא על מנת לעזוב את עולם הייסורים. לא הייתי אז בודהיסט וגם היום אני לא. המשפחה שלי לא שייכת לזה, זו היתה החלטה פרטית שלי. היום אני חי חיי יוגי, את חייו של הסונטן דהרמא. זו אחת מהדתות הקדומות של הודו – דת וודית שהיא לפני ההינדואיזם. ההינדואיזם הוא חלק מהסונטא דהרמא. זו גם דת וגם פילוסופיה, אבל זה חלק מההבנה הפנימית שלי. יש הרבה אשראמים של פילוסופיה קלאסית כזו בהודו, יש אוניברסיטאות כאלו בכל הודו, בבנארס יש אוניברסטאות כאלו. אני למדתי בשיוונדא אשראם ברישקש, סאמשידאם אג'מרא היה הגורו שלי. אחר כך למדתי בבית ספר ליוגה שבביהר מוגיר ואחר כך למדתי בקאילאש אשראם ברישקש."
"מה אתה מלמד עכשיו?"
"לרוב אני מלמד תלמידים זרים יוגה אסניס ותרגילי פרניום ותרגילי נידרה – יוגה של שינה מחזורית, מדיטציה של נשימה, אמירת אום ומנטרות שונות על מנת להרגע ולהיפטר מאנרגיות מטרידות. החשיבות של המנטרה היא על מנת שהנפש תוכל להתרכז ולהגן על עצמנו מהפרעות חיצוניות.
"אפשר להיות יוגי ובעל משפחה. לא רק היום, גם בעבר זה היה אפשרי, למשל לבסיסטה – הגורו של ראמה, היתה משפחה. אני עצמי רוצה להיות נזיר וזה מכיוון שאני רוצה לנסוע לחלקים רבים בעולם. כבר הייתי בשמונה-תשע ארצות, הייתי בנפאל, סרי-לאנקה, תאילאנד, בורמה, בוטאן, סינגפור, קמבודיה, טיבט צ'אינה, שוויצריה. כשאני נוסע אני מלמד יוגה. אני מלמד את הפילוסופיה הקלאסית של הודו. המהות של הפילוסופיה ההודית היא ברהמה סטיאם, ג'גה תמיטיה – זו המודעות השלימה שאין לה צורה, צבע ושם. רק האמת וכל השאר זה אשליה. זו הפילוסופיה המסתורית של הודו."
"זה מה שנקרא אלוהים על ידי המערב?"
"בדיוק. זה אותו דבר, רק הדרך להגיע אליו אינה דומה מפני שאנחנו מדברים אבל לא פועלים ולכן יש סבל בכל מקום. אבל אם אלוהים הוא המוחלט ואנחנו ממשיכים להילחם על הדברים הגשמיים – הסבל נמשך."
"ולכן צריך לחיות חיי נזיר, כדי לחיות חיים פילוסופיים?"
"בני אדם צריכים ללמוד ולתרגל מהתחלה כדי לאמן את מוחם ובגיל 25 להחליט אם הם רוצים להיות נזירים או בעלי משפחה. אדם צריך להכיר במה שמתאים לו."
"בוא נחזור לריג ודה, לארג'ונה וקרישנה, לזה שארג'ונה הולך להילחם נגד משפחתו וקרישנה מעמיד אותו על חובת הלוחם."
"זה לא רק חלק מהפילוספיה ההודית. קרישנה הוא האל העליון, הוא מתפקד פה בהכרה השלימה, הוא מייצג את ההכרה האלוהית מול ההכרה האישית. זה המאבק שקורה בתוך כל אדם."
"זה מה שאנחנו קוראים במערב הטוב והרע נלחמים בתוך האדם?"
"בדיוק. בגלל הספקות אנחנו לא מבינים את מה שאנחנו צריכים לעשות, אבל ברגע שאנחנו מבינים – אנחנו מגיעים להכרה המלאה."
"והאם אפשר להגיד שכשאנחנו מנסים להגיע לשאנטי – לשלווה ההינדית, אנחנו בעצם מנסים להגיע לשלוות הנפש ושהנפש תגיד רק את האמת ושתהפוך לאחד עם האטמן, עם הנפש הגדולה?"
"כן. אטמה תמיד שותקת. באותו רגע אנחנו לא הופכים לאחד עם האטמן אלא מתמזגים עם האטמן, כאילו היינו דלי של מים שנשפך לתוך האוקיאנוס, אנחנו מאבדים את הזהות האישית ומתאחדים עם אלוהים. ולכן אלוהים הוא לא אחד – כי אז יש שניים, או אפס. ולכן אלוהים הוא אלוהים – אבויידה- לא שניים. אלוהים הוא אלוהים."
וכל האלים בפנתיאון ההינדי, כולם אלוהים?"
"כולם סמלים. שיווא יצר את עצמו, מעולם לא נולד, מעולם לא ימות. כל האלים שאנחנו רואים הם פניו השונים של האל. אלו האישואיות החיצוניות השונות של האל. אין להם שום קשר לגוף אמיתי. כמו קאלי שכולה מכוסה גולגלות והיא איומה כולה ונולדת מחדש כל 54 שנים היא הגדלת ההיכרות, היא מסמלת את השליטה בצ'אקרות הקדומות וכך היא מרחיבה את הידע האישי."
"כל שבוע אתה מלמד זרים חדשים?"
"יש שבאים ויש שהולכים."
"כמה זמן אתה כאן?"
"חודשיים, ואחר כך אני נוסע לרישקש ואלמד שם מרץ, אפריל, מאי ואחר כך אסע לאמריקה, לשוויץ, צרפת, גרמניה. יש לי את האשראם שלי שייסדתי. למוסד שלי אין עדיין מקום כי אין לנו עדיין כסף. רשמנו את המוסד בטריוונדראם אבל הבית ספר יהיה ברישיקש. כשיהיה לנו כסף."
אתה רוצה לחיות ברישקש?"
"זו השאיפה. כי כל פעם שאני מבקר את הגורו-ג'י שלי אני אוהב להישאר ברישיקש ובהימלאיה והוא אמר לי שאני יכול להיות שם. רישיקש – ארץ הרישי – ארץ הקדושים לרגלי ההימלאיה, לא חמה ולא קרה, אני אוהב את אמא גאנגס שזורמת מההימלאיה."
"היית בקומבה מלה?"
"לא. הייתי בסינגפור ותאילנד."
"ובבאה באוג'אין?"
"לא בטוח."
"זה לא חשוב מספיק?"
"הייתי בקומבה מלות בהארידוואר ובאללהאבאד, אבל יש לי חובות במקומות אחרים בעולם ולשם אני אסע."
לפני שנפרדנו הצמיד סוואמי טילאק על מצחי ונתן לי פראסאד לדרך.
ירדתי לחוף. על קו המים היו קבוצות הדייגים שמשכו רשת שפרשה אחת הסירות במרחק. שתי קבוצות משכו על החוף את הרשת כשבתוך הים הרעישו שחיינים את הים כדי להפחיד דגים לתוך הרשת. אלו היו הדייגים של הסירות הארוכות והכבדות שקבוצה אחרת סובבה על החול כדי להכניס למים. הרשת האדומה והגדולה הצטברה ערימות ערימות על החול. חיכיתי עם הדייגים ועדת הסקרנים לראות מה יצא מבטן הים. מעט מאוד. הדייגים הביטו באכזבה בשלוש הטונות הקטנות ובערימות הדגיגים שהעורבים רצו לנקר. הנשים שחיכו ליד על החוף עם סירי הפח אספו את היבול המאכזב, הניפו את הסירים על הראש וצעדו לתוך הקוקוסים. במים המשיכו תיירים לתפוס גלים על לוחות הקלקר. אין צדק בעולם, אבל אולי יש בו חמלה.
חודש מאוחר יותר, באורוביל, פגשתי את ג'ף, אנגלי שאמו מלאזית ואביו אמריקני. הוא סיפר לי שפגש את סוואמי ברישיקש לפני 5 שנים. סוואמי היה אז בוגר טרי של האוניברסיטה בביהר. הוא היה המורה הראשון של ג'ף, שהיה אז בן 23, ליוגה. סוואמי היה באותו גיל. ג'ף פגש אותו בקובלם. באורוביל דיברנו על החמלה והאנושיות כמרכיב הגדול והחשוב של הודו.
"כן," אמר ג'ף "זה בדיוק מה שחסר לסוואמי, איזה שאר רוח אנושי גדול."
אני חשבתי שסואמי רוצה נורא. הוא רוצה לשכנע והוא רוצה להצליח והוא רוצה להקים בית ספר ויש לו כבר כמה תלמידים. כל מורה מוצא את התלמידים שהוא ראוי להם והם ראויים לו. ומכיוון שלא היה חבר שלי בעבר ולא אצטרך לראות אותו בעתיד– איחלתי לו הצלחה בכל אשר ילך והלכתי לים.