יש רכבת בפארק אשכול. היא לא נוסעת לשום מקום, אבל היא מחכה. וזה לפחות דבר נכון, כי זו רכבת שאליה אי אפשר לאחר. היא מחכה בפארק שנמצא על כביש 241 שמחבר את צומת גילת שעל כביש באר שבע יד מורדכי (25) עם הכביש שנוסע לאורך רצועת עזה בנגב המערבי. זה כביש הרעב. שמאלה ממנו נמצאת אופקים. את הכביש בנו הבריטים ב-1946 כדי לספק עבודה לבדואים. מסביב יש מושבים ושדות. זה אזור הלס הישראלי. אותו אבק פורח שמתגלגל מהמדבריות של הסהרה. האבק החרסיתי נוצר אחרי שהחול נשחק למרכיביו העדינים ביותר, הוא מצטבר במרבצים עבים, המים חורצים אותו בקלות והוא משמש כקרקע מצויינת לחקלאות. לחיטה, לשעורה, לבוטנים ולגידול הזהב האזורי – תפוחי האדמה.
הלס צובע את החלק הזה של הנגב בחום רך ומשמש תשתית לירוק של השדות השטוחים מאופק ועד אופק.

עמק הבשור

קו הרכבת הוא שריד של המסילה שהבריטים הניחו מרפיח לכיוון באר שבע, שואבים את מימי מעיינות הבשור -הסיבה לפארק והמרכז שלו- כדי לספק את הגייסות האוסטראלים והניו-זילנדים שהיו עיקר צבאו של הגנרל אלנבי שעלה לכבוש את ארץ ישראל מידי הטורקים במלחמת העולם ה-1.
מה שאלנבי לא ידע הוא, שהמפקד שנישלח להגן על ארץ ישראל כשלרשותו הגייסות הטורקיים העלובים מכולם, היה הטורקי שעצר את הבריטים (כולל גדוד נהגי הפרידות ) בגליפולי. אותו אחד שיעמוד בראש מלחמת העצמאות הטורקית וינצח בה את היוונים, מקים את הרפובליקה הטורקית שעם המטבח שלה אנחנו ביחסים יותר ממצוינים. בצדק כמובן. אי אפשר להשוות את המטבח הטורקי הניפלא ואת חופי אנטליה לאלו של האיים הבריטים.
הטורקי היה כמאל פשא. מי שנקרא אחר כך אבי הטורקים – אתא טורק. אתא טורק ניהל קרב השהיה חכם נגד הבריטים שלא הצליחו לפרוץ את הקו וכשהחליט שהבריטים עדיפים עליו, הוא הסיג את צבאו ללא פגע לקו של העוג’ות – שני המתפתלים – הירקון וואדי עוג’א שמצפון ליריחו. ואחר כך, כשניסה אלנבי לפרוץ את הקו הזה ולתפוס את צבאו של אתא טורק בשק של כיתור, הוא הצליח לחלץ אותו לייצב קו אותו לא פרצו הבריטים אף פעם באזור טריפולי שבסוריה. הבריטים בעצם לא ניצחו בשום קרב- אתא טורק נסוג נסיגות טאקטיות. הוא בכל זאת היה המצביא החשוב של מלחמת העולם הראשונה ואחד המבריקים שעברו פה אי פעם. אז נכון הקו ושרידי הגשר בריטים, אבל הסיפור בכל זאת שייך לטורקים. ופארק אשכול, ליד הקרון וקו הרכבת שחוצה במקום הזה את הבשור, הם מקום טוב להיזכר בסיפור.
מעל האפיק מרחפות חסידות שבתקופה הזו של השנה עושות את דרכן צפונה. הן מרחפות מעל הנחל שזורם במספר מקומות כדי לחפש לעצמן דו חיים ובעלי חיים אחרים כדי להשביע את רעבונן.
אבל הן לא היחידות שמקננות ומרחפות בין עצי האשל (ומטעי הזיתים שניטעו שם מתישהו).
בקירות הלס של הבשור אפשר לראות את השרקרקים חדודי הכנפיים ואת הכחל, ציפור כחולה בגודל של יונה. זו עונה טובה לפארק אשכול ולבשור. עוד מעט יחרוך הקיץ את הכל, אבל בלב הפארק נמצאת בריכת המעיינות שאפשר לטבול בה ומסביב לה עצים מצלים.

שרקרקים

בצד הצפון מזרחי, במרחק של משהו כמו מאתיים מטרים מהמעיינות, נמצא תל קטן. תל עין הבשור. על התל היתה פעם כנסיה ביזנטית והיה שם פסיפס. האוסטרלים אולי נתנו רכבת אבל לקחו את הפסיפס שנמצא היום בקנברה – הבירה האוסטראלית.
התקופה הביזנטית (מאה 5 לספירה) היתה האחרונה בתל שראשיתו לפני כ-5000 שנים. מה שנשאר היום על התל הוא בור מים ותצפית נאה לכיוון הסבך שממזרח לתל והצצה לצד השני, לכיוון חוות היענים של מייק ואן רבנברוק שנמצאת כאן כבר 20 שנה. מייק הוא האיש שהבריח ראמים ודובים בלוצ’יסטאנים בימים האחורנים של שילטון השאח, רגע לפני שהמהפיכה החומניסטית ניתקה את הקשרים בין פרס לישראל.
אבל ההקשר הבינלאומי של ואן רבנברוק אתא טורק וקו הרכבת הבריטי, הם לא הזרים היחידים שהיו כאן. כי כאן, הרבה לפניהם, עברה הדרך הבינלאומית הגדולה ממצרים צפונה. המעיינות שנובעים לאורך הבשור, הנחל הגדול של הנגב המערבי שקו פרשת המים שלו עובר לא רחוק מצומת טללים , רחוק דרומה בצידה המערבי של רמת הנגב, מה שמסביר את כמות המים שזורמת בתת הקרקע של הנחל ואת הנביעות והצמחיה ההידרופילית (אוהבת המים) של קנים ואשלים לאורכו.
תל עין הבשור לא היה העיר החשובה. בקרבת פארק אשכול, על דרך הבשור (העבירה לכל רכב) שיוצאת מעט מערבה (יש שילוט) מפארק אשכול, נמצא תל שרוחן. התל נמצא כ-3 קילומטרים דרומה מהפארק והדרך אליו עוברת ליד מסילת הברזל הישנה. התל הגדול משקיף על פיתול אדיר של הנחל שגדותיו מצוקי לס בני עשרות מטרים ותחתיו נמצאות המעיינות שהיו סיבת העיר – עיינות שרוחן. השרקרקים החסידות ודורסים מלווים את הנוסע שעוצר בנקודות התצפית. אפשר להמשיך ולנסוע לכיוון באר רבובה ולהפגש בכביש 222 ולחזור איתו צפונה לצומת מעון (הצומת עם כביש 241). נחמד ושווה.
אבל יש עוד עולם. והוא שייך למרבה הצער למי שיש לו רכב שטח. או לאלו שרוצים (למרבה השימחה) ללכת ולאלו שרוצים לדווש באופניים.
כי במקום לפנות דרומה מפארק אשכול, אפשר לעלות על הדרך שפונה צפונה מהצד המזרחי של הבשור. עוברת על פני גדרות חוות היענים של מייק, נוסעת בין השדות ובין אפיק הבשור.

מאהל בבשור

וזו אחת הנקודות המפתיעות ביותר במסע הזה לנגב המערבי. קודם כל התגלית שזה לא מדבר. זו אומנם שפלת החוף של הנגב המערבי, אבל זו שפלת חוף שמקבלת כמות משקעים סבירה. זה גם אזור חקלאי שמעובד באינטנסביות. אחד מאסמי התבואה. וככזה, תודות למי הנחל ולקרקעות הלס, ולפי עדות התילים הגדולים שלאורכו, הוא היה תמיד.
ולכן, פארק אשכול הוא המקום המסודר, זה שיש בו חניון וברזיות, ונקודות לצליית בשר, ובריכה נעימה וצל ודשאים ושירותים (תמורת סכום סימלי), ודרומה יש דרך רכב מסודרת לאורך הבשור.
אבל צפונה יש נחל אמיתי, מתחת לגדות. עם מצוקי לס מעניינים ופראיים, עם דרכים שיורדות לתוך האפיק הרחב וסיכוי לא קטן לראות שועל גורר זנב או חזיר בר שמגיח מתוך כירה דשנה בשדות הבוטנים.

מאהל בבשור

אבל יותר מזה, יש גם חברה אנושית בתו ךהואדי, משהו שנדמה היה שנעלם כבר, נדידה מקומית של רועים. משפחות רועים בדואיות מתגוררות בו בעונה הזו של השנה ורועות את הצאן.
והמראה מוזר, יוצא דופן ושונה ממה שאפשר היה לצפות או לראות איפשהו בארץ. ואולי במרחב כולו. בדואים של בתרונות לס. כמו לשים בדואים בשטחי הבתרונות של דרום דקוטה בארצות הברית.

בדואים בבשור

יפה ומוזר ומפתיע. בדיוק כחשבתי שאין כבר מקומות כאלו בארץ.
סעו לפארק אשכול, טיילו קצת, תחשבו על היהודי העגלגל והחייכן שהיה ראש ממשלה בזמן מלחמת ששת הימים ואחד מבוני הארץ, ואז תצאו לדרך, לגלות חתיכת ארץ שחשבתי שנעלמה מהעולם אבל היא עדיין פה, מוגנת בשמורת הטבע של אפיק נחל הבשור.