צור שיזף

העיתונות גוססת. היא חתכה לעצמה את הצוואר. אין דרך אחרת לתיאור המצב שבו העיתונות הוותיקה, זו שמאחוריה כמעט מאתיים שנים של ניסיון, מבצעת חרקירי מתוקשר באמצעות שידור מופעי סנאף, שבהם מוצאים להורג עיתונאים, ולאחר מכן, מעל דפי אותה עיתונות, מתנהל מסע צדקני של כותבים (ב"הארץ", ניב שטאנדל ויאיר אסולין), שמבלבלים בין פורנוגרפיה וסנאף לעיתונות וחופש מידע. האם עורך בכלי התקשורת היה משדר סרט שבו נראה אדם עורף את ראשו של כלב? מה עם אונס? לא חשוב שנראה צילום של אונס כדי שנדע כמה זה נורא ועם מי יש לנו עסק?

האם שבעה מיליארד שוכני הכדור הזה מטומטמים, ולא יודעים שרצח הוא רצח, אונס הוא אונס ופדופיליה היא פדופיליה? צריך לנהל על זה דיון? לערוך הדגמות? להפיץ אידיאולוגיה רצחנית בשם חופש הדיבור?

אני לא אובייקטיבי. על חיי אני נלחם. על חייה של העיתונות.

בדאעש לא מעוניינים בעיתונות. הם מעוניינים במניפולציה. עיתונאי שבא בלי דעה מוקדמת לאזור אסון או מלחמה, אוסף מידע, מראיין, מצלם ובודק. ב–2011, כשנסעתי ללוב לכסות את הקרבות בין המורדים למועמר קדאפי, נסעתי לקווי העימות, ראיתי את המורדים ואחר כך נסעתי לבית החולים ולחדר המתים. וכך, על ידי הצלבת מידע, יכולתי לדעת מה היה גודל הקרב, כמה נהרגו וכמה נפצעו בקרבות, והאם זה העם שנלחם בקדאפי או שמדובר באמת באל־קאעדה.

בעיראק, באפריל 2003, הקפתי את בגדאד בטבעת מסעות של כ–300 ק"מ, וספרתי את כלי הרכב ההרוסים של הצבא העיראקי. ואחרי עבודה מאומצת וביקור בבתי חולים ובבתי קברות ושיחות עם אנשים, התברר שלא היתה מלחמה, שלא היה צבא עיראקי, שמה שתיארו פרשנים מאולפני הטלוויזיה ומבטן הנגמ"שים האמריקאיים, היה קשקוש. כשניסו לעשות בי לינץ' בשוק הנשק בפלוג'ה, זה היה כי רציתי לראות כמה נשק יש ברחוב, ומה הם חושבים על האמריקאים. בסוף אפריל 2003 כבר ידענו — אני ועוד כמה עיתונאים — שהאמריקאים הפסידו.

ככה עובדת עיתונות. זה מה שג'יימס פולי יצא לעשות. דאעש הוציאו את פולי להורג כדי להפחיד עיתונאים, ולוודא שכל פירור מידע שיוצא מהשטח ייצא דרכם, בין השאר באמצעות הסרטונים שהם מפיצים. שלא נדע מה קורה שם באמת. דרך הפעולה שקופה: כוח קטן שמטיל אימה ביוצרו הילה מיסטית־ארוטית סביבו, המשדרתשאם אתה מצטרף אליו, הכל מותר. שימוש בארוטיקת המוות הוא מה שמוביל את תרבות הסנאף.

הבחירה בפולי היתה משום שהוא עיתונאי. ועל הזעזוע המתחסד של העיתונות מהפגיעה במי שהוא קולגה וחבר קליקה, מכך שמישהו "משלנו" נרצח, צריך לומר: בדאעש מכירים אתכם יותר טוב ממה שאתם חושבים. הם יודעים מה אתם אוהבים. מוות מוכר. מוות מצולם של עיתונאי, ועוד עיתונאי רהוט ולבוש בבגדים צבעוניים, הוא מקדם מכירות שאי אפשר לעמוד בפניו. העצמת רציחתו של פולי היא הקריאה לחטיפת ורצח העיתונאי הבא.

החליף הוא מחליפו וממשיכו של מוחמד. דאעש קורא למוסלמים באשר הם להצטרף למלחמה ולכיבושים. זה הפרסום שהארגון מבקש. ואנחנו, לא רק שלא ניסינו להימנע משיתוף פעולה, אלא גייסנו את כל היושרה והאינטלקט שלנו כדי להסביר למה צריך להוציא עיתונאי להורג שוב ושוב.

רק מעטים ניסו להסביר את המניפולציות שבאמצעותן נבנית התנועה: הדגלים, הבגדים השחורים ומסכות הפנים הם חיקוי של האססיון ("הטהורים"), אותם רוצחים אידיאולוגיים מטילי טרור שהתמחו במיטוט הממלכות האיסלאמיות של המאות ה–12 וה–13, עד שנדרסו על ידי המונגולים. הבגדים הכתומים של הנרצחים הם הומאז' לגוואנטנמו. המסר: הכל מותר לנו — כמו לאמריקאים.

שאלת מספרם ועוצמתם של אנשי הארגון לא נבחנה, כי אין נתונים, כי הם מטשטשים את מספרם הקטן בכוונה. מדובר בכמה עשרות אלפים שהשתלטו על אזור שיש בו ואקום שלטוני, ואין בו כל כוח צבאי שיתמודד אתם. והם מפרסמים את עצמם כדי למשוך אליהם עוד גברים שיפעלו תחת מטרייה דתית שמכשירה ביזה, רצח, עינויים, התעללות ואונס.

אין צורך בסרטוני הסנאף, כי מי שבאמת מתעניין יכול לדעת לא מעט על הארגון הקטן, המניפולטיבי והרצחני הזה שהעולם לא עושה דבר כדי לחסל אותו, אף שאפשר לעשות את זה מהר למדי. דאעש מתקיים במרחבים מדבריים. במרחבים כאלה, כל מי שיש לו עדיפות אווירית נהנה מיתרון משמעותי על הארגון.

עיתונות שפועלת בחופשיות במרחב היא סממן של עולם חופשי. עיתונאי שמוצא להורג בכיכר העיר הווירטואלית נטולת הגבולות והמוסר, בסיוע צדקנים שמפיצים את הבשורה, הוא בשורה רעה לחופש, ליכולתה של עיתונות לתפקד ולדווח מאזורי עולם מורכבים, ועדות לטיפשותם ולחוסר חוט השדרה של דמויי־עיתונאים, שחושבים שצריך לעודד רצח כדי ללמד את העולם שרצח הוא לא מוסרי.