מדורים

כתבות נוספות

סיני – תותים בהר הגבוה

"אתה לא תאמין לסיפור שאני הולך לספר לך," אמר פָראג'.

היה ערב, למעלה היו הכוכבים הבהירים של סיני ומתחת להם ומעלינו התנשא הרכס של ג'בל צפצפה שיש המכנים אותו הר חורב ובקצהו המזרחי מתנשאת הפסגה שלפחות אלף וחמש מאות שנים קוראים לה הר סיני, או ג'בל מוסא ועולי רגל עולים אליה לזריחה בכל לילה.

כריתי אוזן וחייכתי, יש שני אנשים בעולם שמתחילים סיפור ככה, אחד מהם הוא האביר הגרוזיני זאזא ציצישווילי מטביליסי ובשביל השני, פָראג' מחמוד משבט הג'בליה, היה שווה לחצות את הגבול לסיני, לשלם את המחיר המופקע למיניבוס בין טאבה להרים, לחצות את מחסומי הצבא ומשטרה לאורך החוף  שהנשימה נעתקת מיופיו, לטפס על רמות החול שאין בהם כמעט נפש אדם, ולהגיע למרגלות הר משה ומנזר סנטה קתרינה.

היינו הישראלים היחידים שחצו את הגבול באותו יום. אם כי מולנו עברו ישראלים דוברי ערבית שבאו מטאבה ואולי משארם וכמה תיירים. הצד המצרי היה שומם גם הוא והופעתנו כמעט גרמה לתקרית גבול בין נהגי המיניבוסים שהפקיעו מחירים כדי לקחת אותנו.

כמה פיגועים שלא פגעו בישראלים בשנים האחרונות והטפות הפחדה נמשכות של ארגוני הביטחון הישראלים שמזהירים מפני חטיפה (למרות שמעולם לא נחטפו ישראלים בסיני או באיזשהו מקום חוץ מאשר בישראל), סיפורים על אל קעידה והפיכת סיני למעין אפגאניסטאן או גרוע ממנה כדי שהישראלים יוכלו להתבשל במיץ של עצמם בזמן שמנהיגיהם אוכלים גלידה בקיסריה.

ומכיוון שאני מאמין קטן למוסדות הביטחון הישראלים (שהם בעצם מוסדות ההפחדה המאורגנת), לקחתי איתי שלושה צעירים ונסענו לסיני.

בערבו של היום השלישי להליכה בהרים של סיני, ירדנו מנקב אבו ג'יפה, השביל שמחבר בין הכפר לממלכה הפנימית של ההרים, הגאיות, בריכות המים והבוסתנים שמקיפים את מנזר סנטה קתרינה והכפר שנקרא בערבית אל מילגה – המפגש.

שלושה ימים סבבנו. עלינו וירדנו במשעולי הגרניט האדומים, סלעים פיליים רובצים על המדרונות ובעמקים, חבג- נענע ארוכת עלים מתבלת את קנקני התה על המדורות, בריכות המים הצוננות מקפיאות את עורנו שנצרב בשמש הקורנת וצמחי הרים יבשים בתוך הבוסתנים שופעי הפרי מתחת לסלעי הגרניט העצומים. בלילות חיכה לנו הגמל עם המגמל ותיקי המסע שבתוכם שקי השינה והאוכל כדי שנבשל לעצמנו ארוחות מעושנות על מדורות גללים..

"ההרים מתגעגעים לישראלים." אמר לי פראג' כשהגענו. "אף אחד לא יודע ללכת בהרים כמו הישראלים. תגיד להם שיחזרו, שסנטה בטוחה לגמרי ויש אומנם בעיות בצפון, אבל לאורך החוף ולכאן אין סיכוי שמישהו יגיע. רק כביש אחד מגיע לפה והצבא שומר עליו ודרך ההרים הם צריכים לעבור בשטחים של הבדואים – של הג'בליה והם לא יכולים."

"איפה הצרות?"

"סביב רפיח, שייח זווייד ואל-עריש."

המרחק בין אל-עריש וסנטה הוא 420 קילומטר. יותר מהמרחק בין תל-אביב ואילת, ודאי שיותר מהמרחק בין תל- אביב ועזה ובעצם, אם בודקים את המפה, המרחק בין תל אביב לביירות הוא חצי מהמרחק בין סנטה לאל-עריש.

באזור רפיח, שייח זוויד ואל עריש יושב אחד השבטים הגדולים והמושחתים של צפון סיני – הסווארקה.

יש 26 שבטים בסיני. 13 בצפון ו-13 בדרום.

"כמה הם גדולים?"

"15,000, "אבל הסווארקה לא יכולים להיכנס לטריטוריה שלנו, אנחנו לא ניתן. יש גבול בין שבטי צפון סיני לדרומה והוא עובר בנאח'ל."

נאחל נמצאת במרכז סיני על דרך החוגגים שמחברת את קהיר וצפון אפריקה עם מכה. זו דרך שבנו הסולטאנים הממלוכים (באיבארס  במאה ה-13, קלאון בראשית המאה ה-14 וקונצווה אל ע'ורי בראשית המאה ה-16) והכי קרוב לישראל היא מגיעה בראס א-נאקב, בעליות שיורדות מבקעת הירח לראש מפרץ אילת, זאת אומרת, שאחרי שחוצים את הגבול בטאבה ונוסעים דרומה- מתרחקים מהגבול עם צפון סיני ומסכנותיו וככל שמרחיקים לכיוון נואייבה, ד'הב, שארם א-שייח וסנטה קתרינה, נכנסים לאזור הבטוח של סיני. אזור שגודלו כגודלה של מדינת ישראל. כי חצי האי סיני כפול בגודלו (60,000 קמ"ר).

זו הסיבה שהצבא המצרי ביקש להכניס עוד גדוד לאזור הזה של סיני שבאזור אילת – לסגור טוב יותר את הגבול שבין צפון סיני לדרומה. שכן הבדואים שבפרלמנט המצרי דברו בשבחה של התיירות הישראלית וסיסי הבטיח להם להחזיר את הביטחון ולשקם את התיירות.

"כל הזרים שהיו שם עוזבים את סיני וחוזרים ללוב או הולכים לסוריה כי השבטים לא שיתפו איתם פעולה." אמר השייח אחמאד ג'באלי, בן דודו של פראג'.

בראשית יוני 2014 פורסמה הידיעה על מנהיג אחד הארגונים שנהרג במארב שהציבו הבדואים לו ולחמשת שומרי ראשו. זרים לא יכולים להסתדר בחצי האי בלי הבדואים ושבט לא יכול לנוע בשטחו של שבט אחר ללא הסכמתו.

"אנחנו 8000 אנשים בשבט וכולם מכירים את כולם." אמר אחמאד בעברית הטובה שלו. לפני שלוש שנים לקח אותי אחמאד לפגוש את עמר מוסא בנאת הפיראן. הוא לא פוחד מכלום ואני סומך עליו יותר משאני סומך על הרבה אנשים אחרים.

הסווארקה הם שבט עם שורשים יהודים, חלקם גרים בהר חברון. הם השבט הרע של סיני, החוטפים, האנסים, המבריחים. זה השבט שהצבא המצרי נילחם בו וסוגר עליו עכשיו.

"הם הפילו מסוק של הצבא וסיסי הודיע להם שמעכשיו הם לא יוכלו לצאת ממצריים." אמר אחמאד.

בטוח בסנטה ובדרך אליה, אבל לך תילחם בפחדים הישראלים ובשמועות. זה שכל הישראלים  – אזרחים וחיילים נחטפו מתוך תחומי מדינת ישראל – לא משפיע על יכולת ההפחדה של ארגוני הביון הישראלים שנדמה שהם מעדיפים שהישראלים יחיו בכלוב.

אני לקחתי איתי שלושה צעירים, את אילון בן ה-27 ואת בר וענבר בנות ה-24 שמעולם לא היו בסיני. לקח לענבר פחות מ-24 שעות להגיד: "איזה יופי יש כאן כל כך קרוב לגבול, איך לא הייתי כאן אף פעם."

ואני הרגשתי כאילו אף פעם לא עזבתי.

בבוסתנים צמחו חוטמיות משורטטות לבנות וגבוהות שנזרעו על ידי עמוס סטמפל בוואדיות זמן לא רב לפני שישראל העבירה את החצי המערבי של סיני באפריל 1979 למצרים.

(את החוטמיות באזור סנטה קטרינה ואזור גבל מוכבר בואדיות ובבוסתנים בהר הגבוה פיזר עמוס בשבוע האחרון לפני מסירת האי חזרה לסיני. החוטמיות מזינות דבורים אחרי עונת האביב ומשמשות ציר אקולוגי חשוב למאביקים טבעיים נוספים.עמוס ממשיך את העבודה גם קייץ זה ורואה בעבודה -עבודת אמנות לא סחירה ,הנעזרת בצמח מונע דימום לצורך השתת תודעה חדשה. הוא אני מכנה את הצמח =צמח הכריזה, צמח המגפון ,ומנסה באמצעות הזריעה שלו להשתית יצוג של אידאה המחזקת את המגוון הביולוגי ,תומכת בדבורים ומזהה את המסע כהמשך נתיב זמנים עתיקים בהם האדם היה קשוב לתדרי צמחים )

החוטמיות עדיין שם, כמו שמעט דברים שמגיעים לסיני עוזבים את חצי האי. הנזירים שהגיעו לפני כמעט 2000 שנה, הבדואים של הג'בליה שהגיעו כגדוד חיילים ביזנטים ממקדוניה ("אנחנו רומנים", כמו שאתה יודע, אמר שייח אחמד ג'באלי, מתכוון לכך שהאימפריה הביזנטית נקראה אצל המוסלמים ממלכת רום –הממלכה הרומאית-ביזננטית) כדי להגן על המנזר והתאסלמו עם השנים אבל נשארו משרתיו ההיסטוריים של המנזר. היום הם מונים 8000 נפש שגרים סביב ובתוך ההר הגבוה של סיני ואחמד ג'יבאלי הוא אחד מהשייחים. אחמד ואני מכירים יותר מעשרים שנים, מאז חנכתי אותו כמדריך צעיר. אותו ואת בן דודו – פראג' מחמוד, אתו ישבתי ליד שולחן הקש הנמוך אחרי ארוחת ערב של סלט ואורז ומה שסולימן, המדריך שהלך אתנו בהרים, קרא לו בגאווה שניצל.

אה.

שתינו תה מתוק שנחלט עם החבג, הנענע ארוכת העלים שגדלה לאורך פלגי המים של ההר הגבוה.

"כמה ישראלים היו בחג בסיני?"

"150" אמר פראג', הרוב בחופים, אלינו הגיעו עשרה."

"ותיירים אחרים?"

"רוסים, הודים ופיליפינים. האוטובוסים לא נוסעים דרך ואדי פיראן ומי שבא מקהיר צריך לעשות את כל הסיבוב משארם, המשטרה המצרית מסוכסכת עם כמה משפחות מהגאררשה (השבט שגר בוואדי פיראן שבין סנטה לא-טור שעל החוף ומגדל אופיום) והם לא מרשים לתיירים לעבור שם. לנו אין בעיה."

שאלתי מה עם גידול האופיום והוא אמר שבגלל שטחי הענק שנזרעו ירד מחיר האופיום והבדואים זנחו אותו וחזרו לגדל שיחי תבלין שנמכרים היטב ובכסף טוב בשווקים של קהיר.

לפעמים רדיפת הבצע מכלה את עצמה.

ועושה רושם שזה מה שקרה בסיני.

לפני עשרים שנה היו הבדואים בהרים תאווי בצע ולא נעימים. עכשיו, עם מותה של התיירות הישראלית, הם חזרו להיות בדואים נפלאים שאירחו אותנו בכל פינה לתה ופירות וישבו בנינוחות הבדואית שכל כך קשה למצוא כבר בישראל.

היה כל כך מפתיע לראות איך מדבר וחברה מרפאים את עצמם, נפתרים מהסמים ומתאוות הבצע המלוקקת וחוזרים לעבד את הבוסתנים.

זה היה כל כך מפתיע ומשמח שנדמה  לי כאילו אני מגיע לאותה סיני ראשונית שזכרתי לפני עשרות שנים במעיין מכונת זמן.

כששאלתי את השייח אחמד הוא חייך את חיוכו הקונדסי ואמר: "אנחנו שומרים על הצעירים של השבט וכולנו מרוויחים."

פראג' חזר לסיפור ממנו סטינו למעגלים הקטנים והפחות חשובים של המידע הבסיסי על מצבו של חצי האי.

"יום אחד מתקשרת אלי אישה מגרמניה ושואלת אם היא יכולה לטייל בהר הגבוה עם הכלבים שלה. הייתי משוכנע שמדובר בכלבים קטנים ואמרתי לה שלא בעיה. היא שאלה מה יקרה אם יקרה להם משהו – אמרתי לה אין בעיה – נשים על הגמל ונחזיר לכפר.

ביום המיועד נסעתי לפגוש אותה בטאבה- היא באה דרך ישראל, באתי עם רכב קטן, כי כמה מקום צריכות שתי נשים עם שני כלבים קטנים. לא ידעתי איך הן נראות אבל ידעתי שאזהה אותן לפי הכלב. כשראיתי אותן כמעט מתתי. היו שם שני כלבים. אחד באמת  קטן, ואחד ענק.

הכלב הענק ישב בתוך האוטו הקטן שהבאתי בדיוק אחרי כל הנסיעה לסנטה ואני ישבתי צמוד לשמשה הקדמית ופחדתי להסתכל אחורה כשהוא התנשף לי באוזן.

בסנטה ארגנתי את הגמל וטיפסנו דרך אבו ג'יפה לכיוון פארש רומנה (עמק הרימונים בואדי ג'יבאל). הכלב הלך אתנו אבל כשהגענו בערב, אמרה לי הגרמנייה שהכלב לא בסדר.

"נחכה לבוקר," אמרתי "הוא בטח עייף מהעלייה להרים."

אבל בבוקר הכלב ניראה רק יותר גרוע ולא יכול ללכת. הוא כלב גרמני שרגיל ללכת על עשב ואדמה רכה והגרניטים והקוורץ שחקו לו את הרגליים. הבטתי לו בכפות הרגליים, הן היו מלאות , איך אתה קורא לזה בעברית?"

"שלפוחיות."

"שלפוחיות," גלגל פראג' את המילה לתוך הסיפור.

"חייבים לקחת את הכלב החוצה מההרים  לכפר ומשם במונית לד'הב, בד'הב יש רופא כלבים." אמרה לי הגרמנייה.

"אבל איך נשים אותו על הגמל? הוא שוקל לפחות 60 קילוגרם."

"אתה הבטחת שאם תהיה בעיה אתה תיקח אותו על גמל לכפר."

"חשבתי שזה כלב קטן, לא הדוב הזה." אמרתי לה.

"אתה התחייבת. אני כתבתי לך."

"אני יכול להראות לך את המיילים שלך, לא כתבת שאת מביאה סוס עם רגליים רגישות."

"אתה הבטחת ואני אתבע אותך! קח אותו על הגמל."

לא בגלל התביעה, אבל הבטחתי למרות שחשבתי על כלב קטן ולכן עטפנו את הכלב בשק שינה כדי שרק הראש שלו יבלוט החוצה ושמנו אותו על הגמל עם הראש לכיוון הזנב כדי שהגמל לא יראה אותו.

אבל ברגע שהגמל הריח את הריח של הכלב, הוא התחיל להשתולל. ראית פעם גמל משתולל ועומד על שתי רגליים אחוריות? אני אף פעם לא ראיתי. הוא זרק ממנו את הכלב על הרצפה.

"את רואה שהגמל לא רוצה אותו. מה אפשר לעשות, הכלב הזה שוקל כמעט כמוני." אמרתי לגרמנייה.

יש פה חמורים." היא אמרה, "תביא חמור."

"אבל אלו חמורים שהתפראו בהרים." אמרתי לה, "אי אפשר לתפוס אותם, הם משוגעים."

"אתה הבטחת."

הבטחתי. חצי יום רדפתי אחרי חמורים במעלה המדרונות של ג'בל עבאס באשה ולתוך הנקיקים של ג'בל באב ובצהריים הצלחתי לתפוס חמור ולשים לו רסן והובלתי אותו בחזרה אל הכלב.

ואז העמסנו את הכלב עטוף בשק שינה. רק הראש שלו מציץ, קשרתי אותו עם הראש שלו לכיוון הזנב של החמור, עם חבל מסביב לבטן של החמור – שלא ייפול והלכתי להחזיק את החבל של החמור מקדימה והגרמנייה החזיקה את הכלב והחמור מאחורה, אבל החמור הריח את הריח של הכלב הענק שקשור עליו  והתחיל להשתולל, הוא הצליח להוציא את הראש שלו מהאפסר שהחזקתי וברח עם הכלב לכיוון ג'בל באב, רדפתי אחריו. הכלב שהיה קשור  על הגב של החמור, נפל לכיוון הבטן של החמור והראש שלו נחבט בסלעים, ושניהם התגלגלו ונפלו והחמור קם כשהם מכוסים בדם, החמור דוהר במעלה ההר ומתחכך בסלעים, ממשיך לדהור בעליה וכשהגיע לעמק שמתחת לעין נגילה, על ראשו של ג'בל באב, הוא הצליח סוף סוף להעיף את הכלב ממנו ונעלם לתוך ההר. ניגשתי אל הכלב, חשבתי שהוא מת, אבל הוא עדיין היה בחיים. כלב ששוקל יותר ממני. חשבתי שהוא גוסס ולא רציתי להגיד לגרמנייה שהוא מת. השארתי אותו שם וירדתי למטה. ירדתי מההר ואז הגרמנייה מתנפלת עלי ושואלת איפה הכלב.

"לא יודע." אמרתי, "החמור ברח אתו."

"חייבים למצוא אותו, אני לא עוזבת את ההר בלי הילד שלי."

הילד שלה. עלינו ביחד אל ההר ומצאנו את הכלב איפה שהשארתי אותו. הוא עדיין חי הכלב. העמסתי אותו עלי וירדתי את הנקב בחזרה אל פארש רומנה. כלב ששוקל 60 ק"ג גוסס על הגב שלי ואני צולע בין הסלעים.

"ועכשיו תוציא אותו החוצה מההרים."

"איך? החמור ברח."

"על הגמל."

"הגמל השתגע." אמרתי לה, ובטח שצדקתי –  הגמל השתגע והיינו צריכים למכור אותו כי כל מי שהתקרב אליו היה מכניס אותו להיסטריה ששוב מנסים לשים לו כלב עטוף בשק שינה על הגב.

"לא אכפת לי. אתה הבטחת."

"לא לכלב-סוס הזה, הבטחתי לכלב קטן."

מה יכולתי לעשות? הבטחתי. העמסתי את הכלב-סוס הגוסס על הכתפיים והלכתי אתו את כל הקילומטרים דרך ואדי ג'יבאל וואדי זוויתין ונקב אבו ג'יפה בחזרה לכפר.

ואיך שאנחנו מגיעים היא מתחילה לצעוק שהרגתי לה את הכלב.

"אני הרגתי? סחבתי לך את הכלב עד לכאן." אמרתי לה.

"לא אכפת לי, אני אתלונן עליך במשטרה."

"תתלונני."

היא הלכה למשטרה ואמרה להם שפראג' רצח את הבן שלה. השוטרים שמעו שפראג' רצח את הבן שלה וחשבו שהשארתי אותו בהרים ובאו לעצור אותי. אבל אני ידעתי למה הם באו ולקחתי אותם לראות את הכלב והם צחקו ועזבו אותי. ואז היא לקחה אותו במונית לרופא בד'הב והכלב התאושש וחזר לגרמניה לעשב הירוק והרך שלו. ומה אתה חושב? לפני יומיים היא הודיע לי שהיא חוזרת לסנטה, הפעם בלי הכלב ושאלה אם אוכל להדריך אותה."

"ומה אמרת?"

"לא אכפת לי, אמרתי לה שאין בעיה. תגיד, סיפרת לך על הדבורים שעושות דבש מאופיום, משתכרות מהצוף ומגיעות לכוורות אחרות."

"דבש מאופיום?"

"דבש נפלא. רוצה לטעום, יש לי פה בבוסתן."

"שמעת על דבש מאופיום?" שאלתי את השייח אחמד, בן דודו של פראג' . אני מכיר את בני הדודים יותר מעשרים שנה. הם מצחיקים אותי, כל אחד בדרכו, הרבה שנים.

"הדבש של פראג'? " חייך השייח אחמאד ג'יבאלי, "את זה תחפש אצל פראג'. "

בבוקר, אחרי שבר, ענבר ואילון ירדו מג'בל מוסא אליו טיפסו לפנות בוקר כדי לראות זריחה, דברו עם בן עשירים סעודי שהופתע שלישראלים אין קרניים והם לא טורפים והצטלם איתם למזכרת, פגשתי אותם במנזר.

מנזר עתיק שיש בו ספרייה נפלאה שבה נמצא הקודקס סינאטיקוס על ידי קונסטנטין טישנדורף במאה ה-19 (והיום הוא במוזיאון האנגלי אחרי שהגרמני מכר אותו לצאר וזה מכר אותו לאנגלים) ובו סיפורי הברית החדשה במתכונתם העתיקה ואוסף איקונאות נהדר מימי הביזנטים ועד הרנסאנס ואחריו.

חדר הגולגלות שבו מונחים נזירי המנזר לאחר מותם כדי להראות את אפסות האדם ורק סטפנוס, שומר ההר יושב בשלדו השלם ובבגדיו ושומר עליהם, היה סגור והתנועה מוגבלת. מעשיו של גנראל מצרי בדימוס שהנזירים לא נתנו לו להיכנס בשעה שהמנזר סגור והוא יצא עליהם למלחמת חורמה, מאשים אותם שהם משתלטים על אדמות ההר הגבוה שהן כידוע אדמת המולדת המצרית. זה שהנזירים שם 1800 שנים לא שינה לו כלום. לאומנים נעלבים מסתבר יש בכל גרגיר של חול במזרח התיכון. הנהג לקח אותנו לאכול פול טרי במקום שבו הנהגים והמקומיים אוכלים אותו (כי אין דבר נפלא מפול מצרי לארוחת בוקר עם כדורי פלפל שגם הוא עשוי מפול וצלחת עדשים כתומות) ואז הגיע שייח אחמד ג'יבאלי שלא רצה שניסע לפני שניפרד והזמין אותנו לתה ונרגילה בבית הקפה הסמוך.

אמרתי לו שהוא לבוש כמו שייח מהמפרץ והוא חייך, עיניו מוסתרות מאחורי משקפי שמש ביציות ויוצאות דופן.

משהו בזהות הבדואית של הג'בליה התחזק מאוד בשנים בהם גססה התיירות והם חזרו לשורשים.

מהשכונה הבדואית של הג'בליה עלה קולו של רכב שסבב שם קרא ברמקול.

"מה הוא אומר?"

"רופה פקה." אמר השייח.

"אלטה זאכן-" והייתי צריך להסביר לבני העשרים וקצת מה זה אלטה זאכן ואחר כך פניתי לאחמד ושאלתי אותו

מה זה אומר. הוא לא ידע.

ולכן פניתי ללאדינו – רופה פקניה,  זה מה שהיו סובבים וקוראים סוחרי האלטה -זאכן באלכסנדריה מאז שהיגרו אליה יהודי יוון שהגיעו אליה מספרד של האינקוויזיציה. ים קטן הוא הים התיכון, וגם אם אפשר להטיל ספק אם אלוהים ומשה אכן טיפסו וירדו פה על פסגת ההר (שמתאים מאוד ביופיו ובגודלו למעשה האלוהי), הרי ששפת היהודים הגיעה למקום בצורה הארצית שלה, נוסעת כדרך היהודים מפה לארץ ישראל, גולה לספרד, מגורשת לאימפריה העות'מנית וחוצה את הים לעיר הלבנטינית של אלכסנדריה, שם נולדה הנצרות הקופטית והקדומה ושם עונתה ורוסקה קתרינה הקדושה במאה השנייה וגופתה שהאירה באור ירוק על פסגת ההר הגבוה בסיני התגלתה על ידי הנוצרים הראשונים שהקדישו לה הר ומנזר.

"תגיד לישראלים שבטוח פה." ביקש השייח.

בדרך חזרה עצרה אותנו המשטרה ולא הרשתה לנו לנסוע אלא בשיירה של אוטובוסי תיירים לכיוון החוף. אבל המדבר היה ריק ויפה ודומה לעצמו. כל מה שצריך זה להפחיד את התיירים המזיקים והמדבר חוזר לעצמו. לא יותר מכמה שנים, וידיעה על חטיפה, מצילים כמעט כל מקום מרעבונם רודף הבצע של יזמי התיירות.

בדרך חשבתי לעצמי מה יותר חשוב – בריאותו של המדבר או בריאותם הנפשית של הישראלים.

עצרנו בראס א-שיטאן (הראש של שני החופים/מפרצים), 40 קילומטרים דרומה מהגבול, פה, מתחת לסלע הגיר שבולט לתוך הים השקט והיפה, נמצאת  רצועת  חניוני תיירות, או מתחמי החושות ששרדו את השנים הקשות. בערך עשרה כאלו מתפקדים בין ביר-סוויר, כ-15 קילומטרים מצפון לראס א-שיטאן ועד נואייבה. חופי החושות האלו שייכים לבדואים של הטראבין, שבט שיושב מצפון סיני ועד לנואייבה ובשל כך יכול להבטיח שלא יפגעו בתיירים שבחופיו. יש עוד כמה חניונים פעילים בדיונה של המזיינה בחלק הדרומי של נואייבה. עשרות חניונים ומלונות עומדים בשיממונם, מאוכלים על ידי המדבר מאז הצליחו מעט הפיגועים וההפחדות הישראליות לעצור נפשית את הישראלים מלנסוע בסיני למרות שהסכנות האמתיות בסיני הן יותר תאונת דרכים וטיפול רפואי כושל.

שנירקלנו ושוב יכולתי לראות את הצד הנאה של הטרור- הטבע משתקם. הים היה נקי והחופים רגועים וחוץ מכמה ישראלים ובני טובים מצרים שגלגלו סיגריות חשיש להנאתם, כמעט ולא היה פה איש.

שאלתי את המלצר המצרי דובר העברית מהדלתא, שחי עשרים שנה בסיני, כמה ישראלים היו בחג בחוף –

"חצי מהתיירים היו ישראלים. ויש לנו מקום ל-120 אנשים וכזה היה המצב בחופים האחרים. " ואז עברנו לדבר על סיסי וסיפרתי לו על המפגש שהיה לי בקהיר במאי 2011 עם עמר אל-זאנת, הפרופסור לפיזיקה גרעינית שעשה את הפוסט דוק שלו בטכניון ואביו היה אחד מאדריכלי הסכם השלום עם ישראל ופרש כשהבין שבגין לא יצא מיהודה ושומרון. עמר אל-זאנת הוא מבכירי הפובליציסטים של "מסר אל יום", העיתון המצרי הליבראלי. הוא אמר אז שהוא לא פוחד מהאחים המוסלמים או מהדתיים אלא מכך שמצריים תיטרף באי סדר אזרחי של כמה שנים שאחריהם יצוץ שוב האיש החזק ומצריים תחזור למה שהיא יודעת – משטר נשיאותי צבאי.

"אני יכול להראות לך את היומן שלי מימי המהפכה, מזה גם אני חששתי. כל מה שאנחנו רוצים זו דמוקרטיה וחיים טובים כמו של השכנה שלנו ישראל, אבל אין לנו."

הוא ייצג דעה הפוכה מהבדואים שראו, כמו מצרים רבים, גאולה בסיסי שיביא את השקט ויחזיר את התיירות והיציבות למצרים.

שתינו בירה ואכלנו עוף על גחלים וסלטים והים היה נפלא כמו שהוא יודע להיות בסיני.

למחרת, בדרך חזרה, הים מימיננו, הכביש שעולה לכיוון נח'ל וצפון סיני משמאלנו  והמחסום של טאבה לפנינו, יכולתי רק לחשוב על זה שהחופש בסיני נמצא בים ובהרים, או לחליפין באדמה ובמים ואצלנו – הוא באוויר.

 

סוכות 2014 מסביב להר הגבוה – טיול

תגובה אחת

  1. מהמם פשוט כתיבה מהממת
    תודה על הסחיפה שיצרת במחשבה שלי רק מלדמיין ,נהנתי לקרוא כל שוקה ופיסת מידע 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות קשורות

כתבות נוספות

מדורים

כרם שיזף

יין ושמן זית- ענבים טובים עושים יין טוב

שלחו הודעה

tsur@shezaf.net  |  טלפון: 054-4975548

כל החומרים באתר shezaf.net, כתובים, מצולמים מוסרטים או מצוירים מוגנים בזכויות יוצרים ©. אין להשתמש בשום חומר מהאתר למטרות מסחריות, פרסומיות או לכל סוג של תקשורת חזותית, כתובה או אחרת ללא רשות מפורשת בכתב מצור שיזף.