ואסור לו לא לומר את האמת. הפוך מהפוליטיקאי שאם יאמר אמת לא יוכל להיות פוליטיקאי.
ואסור לו, אסור לו בכל חומרת הדין, לומר את האמת על מקור הצער. על מקור הכאב והסבל. לפוליטיקאי מותר. לומר את השקר על מקור הצער והסבל. זו לא שירה. זו פוליטיקה.
והכי נורא הוא משורר שכותב שיר פוליטי. גם אסור לו וגם הוא דורך ברגל גסה במגרש השייך לגסי הלב להם מותר הכול. למורמים מעם. כי מה הם משוררים אם אנחנו לא יכולים להכתיב להם מה לא לכתוב?
ולפיכך, משפט המשורר הוא על הדברים שהוא גוזל מהפוליטיקאי, או שהפוליטיקאי לא יכול לעשותם. משורר נשפט על מה שיש לו. לא הדברים שעשה, אלא על הדברים שהרהיב בנפשו לחמוס מהפוליטיקאי.
ובית המשפט, שהוא רגלה האמצעית של הדמוקרטיה, שמשמאלה עומדת הכנסת המחוקקת, ומימינה עומדת המשטרה המבצעת, לא ייתן שיפגעו בזכויות הכנסת. או בזכויות כל אלו שגוזרים את כוחם ומילותיהם מתוך חברי הכנסת. פני הארץ כפני שופטיה, שריה ושוטריה.
משוררת צעירה נשפטה על הסתה. היא קראה להתקוממות. לעמידה בקומה זקופה נגד טנק ומסתערב ומתנחל. הנפלא בתוך הדבר הזה, שבית המשפט של מדינת ישראל הצליח לקבוע בבת אחת שדרין טאטור היא משוררת, שהיא ישראלית, שייתכן שיש לדבריה השפעה ושיש כיבוש. שירה היא דבר מסוכן. פוליטי. והמשוררת, אל תביטו בה שאין לה עוזרים פרלמנטרים, טרולים, משרד לענייני סייבר, תקציבים ויכולות. כל אלו משקלם נוצה ולא שקולים כנגד מילה אחת כואבת של המשוררת. אויבת המדינה.
ואיפה הם גבולות השירה? ומה הם גבולות חופש הדיבור?
בשביל זה יש בית משפט. הכל שפיט. לפוליטקיאים מותר הכל. כל דבר שקר תועבה והסתה. ולמשוררים לא. כי לשירה יש כללים.
צודק בית המשפט החכם והנאור שמילותיו שקולות.
מכיוון שאת השירה, אפשר להשוות למאזניים העדינים, אותם מחזיקה אלת הצדק העיוורת, ששם נשקלים בעדינות, בדיוק ובשום לב טיעונים לקולא או לחומרה.
כמו השירה!
השירה, בדומה לאחותה הפילוסופיה (ומסתבר שבדומה גם לאחייניתה הסומאת צדק), היא המקום בו חייב המשורר להניח מילה שקולה אחת, על מנת שתאזן מילה שקולה אחרת, כדי שהמשקל יתאזן והשיר יווצר, יתגלגל ויחדור אל הלב. אל המקום האינטימי הזה שבו קורות ההחלטות.
מסוכנת השירה. חודרת ללב. מתוחכמת.
תקראו את שירה של טאטור, לא את התרגום העילג של התביעה, אלא את התרגום היפה של ההגנה. תקשיבו לצער ולכאב ותבינו כמה צודק בית המשפט בסוגרו את המשוררת ובמונעו ממנה לכתוב מילים נוראות.
כי יודע בית המשפט את המסוכן מכול. את המילה. כי לא ראשית מעשה במחשבה תחילה, אלא המילה. המילה! הא’ שמחק המהר”ל מפרג במצחו של הגולם מהאמת. ומת.
מחקנו.
כיבוש – מחקנו.
שני מיליון אנשים מחוסרי זכויות, מבותרי שטח, חסרי מים ובלי חשמל כלואים ועייפים – מחקנו.
כאב המילה הוא הנורא מכל. קולו של המיואש, נהמתו הכלואה מפחידה את הסוהר. הרעש העולה ממעמקי האדמה, מתחת לקרום הדק שהשירה יכולה לבקע במילותיה.
טוב עשה בית המשפט שסתם את פיה של המשוררת. שלא נישמע.
נרחיק את המשוררת אל הכלא על מנת שתלמד את הלקח ולא תגיד את אשר עם ליבה. שלא ניראה.
נשחרר את ליבנו. רק מילים נכונות, טהורות, שאישרנו, נשמע. לא נשמע צעקות , לא נקשיב לבכי, לא להמיית לבבות קרועים.
המשוררת, שלה יש רק מילה, שאין לה קהל, שאין לה מפלגה או מושג מי שמע ומה חושבים עליה ומי הושפע. אותה ניכלא.
איזה משפט ניפלא. שירה.