מדורים

כתבות נוספות

לצוד קרקל

"התשובה היא שלילית." אמר קולו של דובר הרשות מתוך הטלפון. "אין לך אישור לצלם בשמורת שיזף."
"למה?"
"לא יודע." אמר דובר רשות שמורות הטבע והגנים, "אבל זה מה שאמרו לי ממחוז דרום."
"אני יכול לקבוע איתם ישיבה?"
"הם יושבים מחרתיים באילת."
"אה-" אמרתי וטסתי לאילת.


סופת חול בשמורת שיזף

 היו שם בני שלמון, הזואולוג של מחוז דרום, פיטר הפקח האזורי של הערבה ומנהל המחוז."אני לא אתן לך אישור כי אתה עבריין." אמר פיטר.
"נכון." אמרתי, "איפה תפסת אותי?"
"באחד הלילות ישבתי בבית ופתחתי באמצע הלילה את ה'נשיונאל ג'אוגרפיק' וראיתי את הסרט שבו הלכת עם אנגלי וגמל מעבדת לערבה."
"בגלל זה?"
"כן. הדלקת אש בתוך שמורת טבע והלכת על שבילים לא מסומנים."


אש בשמורה

הדלקתי אש  ללא ספק, אבל לא בשמורת טבע, לא בגלל שאני לא מדליק אש בשמורות טבע אלא  מכיוון שאין לך מושג איפה ישנתי ולא ישנתי בתוך השמורה. ובקשר לשבילים –  אלו שבילים בדואים בני מאתיים שנה לפחות."
"עם איזה מפה אתה הולך?"
"מפה שגנבתי מהמבצעים לפני עשרים וחמש שנים." הודיתי.
"אין לך מפת סימון שבילים?"
"לא. מישהו היה מספיק אידיוט למחוק משם את כל השבילים הכי חשובים של הנגב."
"כדי שאנשים לא ילכו על שבילים לא מסומנים." אמר פיטר. הבטתי בו. בחור מוצק, עגלגל ולא גבוה שהאמין בדברים שאמר. כשהכרתי אותו ראיתי שכדרך הפקחים של רשות שמורות הטבע הוא נוסע בטנדר שטח ירוק ומשתדל לא ללכת ברגל. "אלו שבילים לא מסומנים."
"יכול להיות, אבל אלו השבילים שאני הולך עליהם מצד אחד של הנגב לצד השני כי זה מה שאני אוהב לעשות כל פעם שנמאס לי מאנשים ומכוניות ואני אמשיך לעשות את זה גם אם תמחוק מהמפות את כל השבילים כולם. ומה זה קשור לאישור לצלם קרקלים בשמורת שיזף?"
"אין לי התנגדות שתצלם קרקלים." אמר פיטר רבין.
"בין כה וכה לא תצליח לראות קרקל, שלא לדבר על לצלם." אמר בני שלמון, הזואולוג של הרשות. שמחתי שטסתי לפגוש כל כך הרבה אנשים נחמדים בבת אחת במרכז של רשות שמורות הטבע באילת.
"אבל שתדע לך שאם אני תופס אותך הולך על שביל לא מסומן-" אמר פיטר.
"בבקשה." אמרתי, "אני לא אפסיק ללכת על שבילים רק בגלל שהם לא מסומנים. אתה יודע שבמפות שאתה כל כך אוהב מסומנות דרכי הג'יפים כשבילים?"
"טוב מאוד." אמר פיטר, "לא צריך שיסתובבו בכל מיני מקומות לא מסומנים."
אחרי שסידרתי את יחסי הרעועים עם הרשות על בסיס של מאזן אימה, כל מה שנישאר לי היה להתקשר לאמוץ זהבי שאמר לי שאני יכול לגור כמה שאני רוצה בבית ספר שדה חציבה עד שאצליח לצלם קרקל. קבעתי עם פיטר שייקח אותי לסיור רכוב בשמורה ואחר כך אוכל להתחיל במרדף שלי אחרי החתולים. אף אחד לא חשב שאראה אותם. למה שאראה את אחד החתולים הכי ביישניים שיש, שצבע הפרווה שלו מתמזג עם המדבר, הוא אף פעם לא יישן באותו מקום, חי לבדו, צד לבדו, ונע עשרות קילומטרים כל לילה במסעות ציד על פני טריטוריה שגודלה יכול להגיע לעשרות קילומטרים רבועים.
אני אוהב זואולוגיה ואני אוהב חיות ואני אוהב מדבר. הקרקל היה מסוג ההברקות המקריות שקורות לפעמים. ישבתי מול בריאן סמית', מנהל התוכניות של הנשיונאל ג'אוגרפיק, והצעתי לו נושאים לעשות סרטים. הקרקלים מצאו חן בעיניו. הסיבה שהם מצאו חן בעיניו היתה כי מישהו עשה סרט על קרקלים שנלקחו מגן חיות באנגליה ואומנו בשביה לצוד פניניות כדי להשתמש בהם כציידי פניניות ליד בסיס של חיל האוויר הדרום אפריקני. הקרקלים צולמו בתוך הכלובים. הם היו חתולים שגודלו שנים עם בני אדם. הסרט הצליח מאוד והקרקלים התגלו ככוכבים. בריאן, כמו כל איש טלוויזיה, התעניין פחות בקרקלים ויותר בסיכויי ההצלחה של הסרט. "תצטרך מצלמת לילה." הוא אמר, מוסיף מצלמת לילה לתקציב. "כמה זמן עבודת שטח תצטרך?"
"3 חודשים." אמרתי והלכתי לעבוד. קפצתי לפרופסור יורם יום טוב שלימד אותי זואולוגיה וניהל את הגן הזואולוגי של האוניברסיטה. הוא אחד מהזואולוגים הבכירים בארץ. "הם חיות מאוד ביישניות." הוא אמר "יהיה לך קשה מאוד למצוא אותם, שלא לדבר על לצלם אותם."
"ומה עם ללכוד למשדר ולעקוב?"
"תצטרך אישור מהרשות. אני בעד, מאז המחקר של ירון וייסבין לא נעשה כלום בענייני קרקלים למרות שנהוג להגיד שיש הרבה ושהם מתפשטים לכל הארץ."
"מידיעה?"
"מאיסוף נתונים של תצפיות. לאף אחד אין מושג באמת. פה בגן יש לנו זוג קרקלים, זכר ונקיבה, אבל אנחנו לא מחזיקים אותם ביחד כדי שהזכר לא יתקוף את הנקיבה."
הקרקלים בכלובי הבטון האפורים של הגן ניראו עלובים ומבוהלים. גן חיות הוא לא מקום לבעלי חיים למרות שכולנו גרים בגן חיות כזה או אחר.
"אתה תכתוב לי פתק שאתה בעד זה שאלכוד, אצמיד משדרים לקרקלים ואוכל לעקוב ולצלם אותם?"
"למה לא?" אמר פרופסור יורם יום טוב, וישב לכתוב מכתב.


המצוד אחרי הצייד

נסעתי עם ג'יפ הסוזוקי הישן לשדה בוקר, ירדתי בירידה של ציר צינור הנפט עד למרכז נחל צין ונסעתי לאורך האפיק עד למקום בו חוצה אותו ציר מעלה העקרבים. הגעתי לבית ספר שדה של חציבה בערב ושמתי את הדברים באחד מחדרי מבנה הכוורות המוזר שבו שוכן בית הספר. אדריכל בשם ישראל גודוביץ', אותו אחד שהגיש התנגדות למחטף של עיריית תל אביב בכיכר רבין, קיבל פרס על תיכנון המבנים המחורבנים האלו שטובים אולי לדבורים אבל לא מתאימי למגורי אנוש, מבנים שבלי מזגן אי אפשר לשרוד בהם, שניצול החלל בחדר הוא קטסטרופאלי. גודוביץ' היה מהנדס העיר תל אביב במשך שנה. על פי מבנה בית הספר של חציבה נדמה שטוב שהוא כבר לא, אם כי מצד שני, זכרתי את מה שאמר ירמי הופמן, אדריכל שהוא חבר שלי, על עונת הכישלונות המפוארים של שנות השישים של המאה ה-20 בארכיטקטורה הישראלית – עונת הנסיונות הגדולים. ואכן, כמו במקומות אחרים בעולם, הארץ מליאה בכישלונות מפוארים. אבל למרות הכל עדיין לא הבנתי למה גודוביץ' חשב שכוורת של דבורים מתאימה לבני אדם שמעוף הוא לא התכונה שמציינת אותם. אפילו לא את אלו שבאים לחציבה. היחס לסביבה מתבטא אצל אנשים לא רק של מי החיות ושל מי הנוף, אלא גם מה לבנות, איך ואיפה. לא משהו המין האנושי.
חציתי לתוך מתחם כוורות שני ודפקתי על הדלת של פרופסור אמוץ זהבי. אמוץ חוקר זנבנים הרבה שנים. עקשן וותיק. בשנות השבעים של המאה העשרים, כשהעלה את התיאוריה שלו על ההתנהגות האנושית של הזנבנים, צחקו ממנו. אמרו שהוא משוגע, שאסור להאניש חיות. באופן טבעי, אני חושב שזו שטות לא להאניש חיות, שהנסיון לאובייקטיביות ולהגיד שאין דמיון בן אדם לציפור למרות שכולנו שייכים לעולם החי וההתנהגויות החברתיות שלנו דומות, מזכירות, מקבילות ואפשר ללמוד מהן הרבה, הן דבר שאסור לוותר עליו רק בשם פולטיקלי קורקט שהשתלט על המחקר. וחוץ מזה, היכולת לפענח את כתב התנועה, את השפה של החיות, היא סוג של גאונות ששלמה המלך בזמן העתיק בורך בה וקונארד לורנץ, האתולוג האוסטרי נודע בה. נועה אשכול ואמוץ. לקח לאנגלים, הצפרים והזואולוגים המסורתיים והחשובים של העולם, 15 שנים להפסיק לגחך ולהודות בפומבי שאמוץ זהבי הוא חושב חשוב.
הוא מסוג הזואולוגים הטבעיים, אלו שנכנסים לעור החיה ולראש שלה. איש שהאוניברסיטה בשבילו היא רע הכרחי, וכשהחברה להגנת הטבע (אותה הקים עם עוד מספר שותפים לפני 50 שנה) החליטה, בעצת נדל"ניסטים קטנים, להפריט את בתי הספר, לסגור אותם, לזרוק את המדריכים והמדריכות ולהשכיר חדרים, הוא ביקש את בית הספר של חציבה. מקום שאף פעם לא הצליח ממש כי הוא לא במרכז חשיבה של אף אחד וממוקם באמצע שום מקום מתוך אותה החלטה רשלנית של מתכנני ישראל, ולכן מצא חן בעיני אמוץ.
כמו שהוא מוצא חן בעיני.

אמוץ, פרופסור אמריטוס של אוניברסיטת תל אביב, מדען עולמי בעל שם שזנבנים הם החיים שלו, מנהל ונאבק על חייו של בית ספר שדה חציבה. אבל בית הספר, כמו הזנבנים, הוא סוג של רעיון – להוכיח שאפשר, שזה נכון ככה, שיש מקום לסתם טבע וסתם אנושיות ובעלי חיים בתוך מקום שהולך ונגמר, הולך וניסגר ובירוקראטים שלא יורדים מכלי הרכב שלהם מנהלים אותו.



נחל צין

"בכל עשרות השנים שאני פה," אמר אמוץ שיש לו גבות עבות ומרשימות ופנים חזקים ומאורכים, "ראיתי קרקל אולי שמונה פעמים. אלו חתולים מאוד זהירים. מוקדם בבוקר או לפנות ערב. יהיה לך קשה מאוד לראות אותם."
"כדאי למשדר?"
"יהיה לך קשה מאוד בלי זה." הוא אמר "אני בעד. מזמן אף אחד לא חקר אותם וזה יהיה מצוין אם תעקוב, תמשדר ותעשה מזה סרט."
אתה תכתוב לי מכתב למדען הראשי של הרשות?"
"הוא לא חכם גדול." אמר אמוץ, "אני בספק אם הם ייתנו לך אישור."
אמוץ היה גם מאלו שדחפו להקמתה של רשות שמורות הטבע שהוקמה רק בשנות השישים של המאה ה־20. הרשות, כדרך מוסדות משלתיים, הפך להיות מוסד שנועד לטפח את הזכויות של חבריו ולהתנגד לכל מה שנוגע לו בטריטוריה. גם יורם וגם אמוץ, והאמת שרוב מי שעסוק בטבע במדינת ישראל, יודע שרשות שמורות הטבע היא עוד אחד מהמוסדות המפוארים של המדינה על כל המשתמע מהמוסדות של מדינת ישראל שבגללם היא ניראית כמו שהיא ניראית. שיחה עם אחד ממנהלי המחוזות של הרשות אישרה משהו שידעתי מזמן – שזה אפילו לא כלכלי לסגור שמורות וליגבות עבורן תשלום, זה בא רק כדי שיהיו יותר עובדים ברשות. להגדיל את הצבא.
"איפה היית מתחיל לחפש?"
"אה-" אמר אמוץ, "אין לי מושג. יש פה כמה חתולים שמסתובבים, אבל יהיה לך קשה לראות אותם בלי משדר."
"אתה יודע כמה קרקלים יש בארץ?"
"אף אחד לא יודע."
לא לקח לרשות שמורות הטבע הרבה ימים כדי להוציא לי שני מכתבים. הראשון שמרשה לי לפגוע בחיות בר על ידי צילום. והשני שאוסר עלי ללכוד ולמשדר קרקלים. המדען הראשי של הרשות הציב מול המכתבים של אמוץ ויורם יום טוב את הדיעות המנומקות של פרופסור אלי גפן מאוניברסיטת תל אביב ובני שלמון, הזואולוג של מחוז דרום שלא היה איכפת לו שאצלם סרט על קרקלים בתנאי שלא אצליח לצלם קרקלים. רתחתי. אבל אז הגיע החורף והשיטפונות הראשונים ואני הסתובבתי מאושר ומרוצה בין אפיקי הזרימה של נחל ערבה, עולה ויורד לי בנקבים של הנגב ויישן ליד מדורות מעשנות, מציב את מצלימת הלילה ואורב לקרקלים.
אחרי כמה שבועות של חיפושים עקרים, כשאני מבלה את הימים ובעיקר את הלילות ליד מעיינות, סבכי סמר ואשל, מניח רשתות עם פרגיות שקבלתי ממושב צופר, מבוסס בבוץ של שיטפונות ויוצא לתוך סופות אבק, נדמה היה שהאופטימיות המטומטמת שלי בענייני סרטים וקרקלים היתה מוגזמת. שום קרקל לא היה בסביבה ויותר ויותר ניראה היה לי שאם אני רוצה לעשות סרט על קרקלים, כדאי שאזמין אותו למלכודת שלא תפגע בו, אענוד לו קולר עם משדר ואעקוב אחריו – משלב מחקר וצילום. לא הצלחתי להבין איך סרט טבע יכול להזיק לזואולוגיה ולידע על חיית בר שכולם אומרים שהיא נפוצה אבל אף אחד לא רואה ולא מתעד אותה.
התקשרתי ובקשתי להיפגש עם אבי פרבולוצקי, המדען הראשי של הרשות. הוא נענה במהירות. נפגשנו בבית קפה מול הנמל ביפו. אחרי שהזמנו קפה הוא אמר: "אני נפגש איתך רק בגלל שאתה עיתונאי וברשות מפחדים מהנזק התדמיתי שאתה יכול לגרום לנו אבל אנחנו לא ניתן לך אישור ללכוד ולמשדר."
"ולא עוזר זה שיש לי תואר בזואולוגיה ושניים מבכירי הזואולגים בארץ חושבים שאני יכול ושזה יתרום למחקר?"
"אני לא רואה בזה שום תועלת." אמר המדען הראשי "וחוץ מזה שני זואולוגים בכירים מהצד שלנו קבעו שאסור לך לתפוס ולמשדר."
"תודה." אמרתי ושילמתי על הקפה שלי.
לא היה לי הרבה מה לעשות. היה לי את המחקר לתואר שני של ירון וייסבין והיה לי ג'יפ, מצלימות ואת כל המדבר. ואישור לפגוע בחיות בר על ידי צילום. מה שלא ידעתי באותו זמן שבעצם לא הייתי בכלל צריך את הרשות של רשות שמורות הטבע כדי לעבוד בשמורת שיזף. אין חוק שאוסר עלי לצלם בעלי חיים. לא התכוונתי ללכוד ולמשדר. רציתי להראות שאני יכול לצלם קרקלים בלי טובות של אף אחד.
"אתה בחור אופטימי." אמר לי אמוץ כשחזרתי כועס ונחוש לחציבה. הרחבתי את תחום הנדודים שלי. עליתי לתוך נחל נקרות ואל שולי מכתש רמון. נסעתי בנחל מרזבה, דוחף את האף למערות, מחפש עקבות, מפורר גללים יבשים.
ירון וייסבין בא לחפש איתי במשך יומיים. קיוויתי שהידע הזואולוגי והמומחיות שלו ייתנו לי קצה של חוט. לא עלה על דעתי שאנחנו עובדים בתנאים שונים לגמרי. שהוא לכד ומשדר 13 חתולים 15 שנים לפני באותו תא שטח. בוססנו בבוץ של נחל שחק, הולכים לתוך הסבכים.
"אלו גללים של חתול." אמר ירון כשחיפשנו מתחת למטריה רחבה וסבוכה של עץ שיזף עתיק בנחל שחק. יש עצי שיזף ענקיים ועתיקים בשמורת שיזף. השארנו פרגית בתוך רשת ליד העץ. פיזרנו עוד כמה פרגיות לאורך אפיק הנחל היבש. ירון היה מומחה גדול בסוג הזה של הדברים. בזמן שערך את המחקר היתה לו פינת חי בבית הספר של חציבה. אבל אחרי יומיים ידעתי שהתועלת שירון יכול להביא לי מוגבלת. לרשותו עמדו משדרים ומלכודות. אני הייתי צריך להתנהג כמו צייד שלומד את הקרקלים בשיטה העתיקה של הסבלנות והמזל. המשכתי לחפש קרקלים לבד.



נלה

בית הספר הוא מקום שאנשים נדבקים אליו מפעם לפעם. לא מקום יישוב של ממש ולא מקום שאינו יישוב. יש בו משפחה אחת של חוקר זנבנים והדירה של אמוץ והדירה של של מנהל המקום ודירה של נחלא"ים שהדריכו וכמה מדריכים ושני חוקרים גרמניים מברלין, דוקטור והחברה שלו שבאו לקיץ לעקוב אחרי אחת מהמשפחות של הזנבנים. בית ספר שדה חציבה היה מרכז המחקר העולמי של הזנבנים. החלטתי לנסוע לחלק הצפוני של נחל שחק. שמורת שיזף חוצה את הכביש שמחבר את כביש הערבה עם מושב חציבה. השמורה משתרעת דרומה מהכביש עד כמעט למושב עין יהב, מזרחה עד לגדר המערכת מערבה עד לכביש הערבה ויש לה עוד חתיכה צפונה מהכביש שבין בית הספר למושב. יש שם את מאגר מי הביוב של המושב. המאגר היה מקום לציפורי מים ואני עברתי לידו מחפש אם יש חתול שאורב לציפורים. ירדתי עם הדרך ונסעתי לאורך האפיק של נחל שחק. כאן, בקטע המזרחי שלו, לפני שהוא מתחבר עם נחל ערבה, הוא מתחתר בתוך החווארים הלבנים ומכיוון שיש בו מי תהום גבוהים, כמו בהרבה מקומות בעמק הערבה שהוא חלק מעמק השבר הגדול שעובר בין טורקיה ומרכז אפריקה, יש פה צמחיה צפופה של אשלים, קנים, שיזפים, דקלים ושיחי מלוח. מקום נפלא לבעלי חיים ביישניים להסתתר. הקרקל הוא חיית לילה. אין לו מקום קבוע. החתולה, כשהיא מתייחמת, מפיצה סימני ריח, הולכת ונוהמת בזמן הייחום וקוראת לזכרים. הם מתקבצים סביבה, והיא מזדווגת איתם במשך כמה ימים ואחר כך היא נפרדת מהם, ההריון נמשך כארבעים יום. היא ממליטה במקום חבוי גור או שניים. אז יש סיכוי למצוא אותה במערה סבוך או במערה. חתולים לא דומים לכלביים – לתנים, לשועלים לזאבים או לצבוע. אין להם מאורה או מערה קבועה. לך תחפש את הרוח. החניתי את הג'יפ על גדת הואדי והעמדתי את המצלימה הרגילה על החצובה. היה עדין אור. השעות הטובות לראות בעלי חיים ליליים, הן השעה לפני השקיעה והשחר המוקדם. החקלאים של חציבה ועין יהב ואמוץ אמרו לי שרוב הפגישות שלהם עם הקרקל היו לפנות ערב או כשהם יוצאים לשדות בבוקר.
השמועה על חיפוש הקרקלים נפוצה במהירות והמושבניקים של עין יהב היו פוגשים אותי בבקרים או מתקשרים להגיד שראו קרקל באזור החממות. או באתר המזבלה של המושב.
הצבתי את מצלימת הלילה על גבעה קטנה מעל אפיק נחל שחק ושמתי את הרשת עם הפרגית באפיק עצמו. מעל האפיק היתה מדרגה קטנה של חוואר שיצרה במה פתוחה של כמה מטרים ואחר כך נסגר האפיק בסבך אשלים, קנים ומלוח. עליתי בחזרה וישבתי בתוך הג'יפ. יש דבר שנקרא האנומליה של הג'יפ. חיות לא מפחדות מכלי רכב. הן יברחו מבנאדם אבל הרכב הוא ישות לא מאיימת בעיניהם. אולי כי ריחות של דלק ושמן וגומי של צמיגים מחפים על הריח והתנועה של האדם שממנו הם נזהרים. אולי בסוג הזה של האנומליה יש להסביר גם את שאר ההתנהגויות האנושיות שפוחדות מנמרים, נחשים ותנינים ואדישות לגמרי לזיהומים ולבנקים. הסכנות השתנו. לא הסתגלנו. מה שישמיד אותנו הוא משהו שמשום מה לא מפחיד אותנו. שאנחנו אדישים אליו.
ישבתי בתוך הג'יפ והבטתי בשמש שנעה מערבה אל רכס הנגב המזרחי, הופכת את הכל לאור רך. הזנבנים בעץ השיטה האדיר שמאחורי, דילגו והתכוננו ללילה. הם היו מסומנים בטבעות – משפחה מהמשפחות שאמוץ והסטודנטים שלו עקבו אחריהן. הבטתי בסבך וחיכיתי. הייתי צריך להיות המאושר באדם – ישבתי בתוך השבר הענק הזה, לפני נאת מדבר ירוקה, בתוך חואר לבן מאחורי שמש תפוזית ששוקעת על הרים חומים בהירים, ענני נוצה נצבעים באדום של שקיעה ובמקום זה ישבתי מתוח ומתוסכל מציפיה. ואז, אחרי שהשמש נעלמה והעננים נהיו כחולים, ראיתי פתאום תנועה בסבך. בהתחלה היא היתה לא מורגשת, אבל מיד אחר כך ראיתי את זרבובית החיה מציצה החוצה. נדרכתי. החיה הציצה החוצה ואז ניגשה בצעדים מהירים אל הפרגית שהיתה מונחת בתוך הרשת. שועל! שועל קטן. הוא עמד לטרוף את הפרגית, היא לא היתה בשבילו! לרגע כמעט ואבדתי את העשתונות, כמעט התחלתי לצעוק ולרוץ לכיוון השועל כדי להבריח אותו ואז נזכרתי שחיות הן חיות וכדאי שאצלם כל חיה, שהמדבר לא מראה את הטורפים שלו כל כך בקלות. השועל עצר פתאום, הרים חרטום מחודד, הביט מעבר לאפיק, אולי ראה ואולי לא, הסתובב גורר זנב נפוח וארוך ונעלם בסבך. השמש נעלמה במערב לתוך ההרים. הזנבנים הלכו לישון אחרי שפיטפטו בסבך עץ השיטה האדיר שמעל האפיק, חושך גדול ירד כמו שמיכה על האפיק הלבן שעצי האשל צמחו בו בגושים שחורים ודורס לילה עבר בטיסה נמוכה מול הירח שהחל לזרוח. הבטתי באפיק, מדליק בכל כמה זמן את מצלימת האינפרא אדום וסורק את מדף החואר הנמוך שלידו היתה מונחת הפרגית. השעות עברו לאט ואני נמנמנתי והתעוררתי, מחכה לקרקל שלא הגיע. השמש זרחה ממזרח, עולה מעבר להרי אדום. הבטתי לאפיק. הפרגית היתה במקום. חכיתי לאור שיתחזק. חיכיתי עוד קצת לראות אם יש קרקל שממשיך את הלילה שלו לתוך הבוקר הצלול ואחר כך ירדתי לתוך האפיק, אספתי את הפרגית, קיפלתי את החצובה, ארזתי את המצלימה ונסעתי בחזרה לבית ספר כדי להאכיל את הפרגית ואותי. לא חזרתי על המישור שבסופו בית הספר אלא המשכתי מזרחה, לכיוון נחל ערבה והגבול. יש שם מערכת ואדיונים בתוך החואר הלבן, אחד הנופים השווים שיש. זה חלק עלום של מדינת ישראל, סוואנה שיש בה הרבה מי תהום, נאת מדבר עצומה של עמק השבר. בהפוך ממה שטיפח המיתוס הישראלי שבו כל מה שדרומה מבאר שבע זה מדבר, חלקים גדולים מהערבה, בעיקר במקום בו עובר נחל הערבה, הם גן עדן של צמחיה טרופית שחיה על מי תהום גבוהים, מלחות, טורפים, זוחלים וציפורים. וכמה בניאדם. נסעתי לאורך גדר הגבול ושילוטי שדות המוקשים וטיפסתי לכיון עין חציבה. עין חציבה היא חווה של כמה משפחות שקיבלו הרבה קרקע לגדל והם מחזיקים גם תחנת דלק עם מעין מסעדה- מכולת יקרה להפליא עבור אלו שאין להם מזל והיו חייבים לעצור שם. עליתי בגיאיונים הנפלאים של החוואר שהיו מלאים בפלסטיקים, ניילונים, צינורות טפטפות שחורים. הזוהמה היתה אינסופית. השטחים פלשו לתוך שמורת הטבע. היה כאן הזילזול הברור של חוואים שקיבלו זיכיון מהמדינה ופולשים לתוך שטחי הציבור כי אף אחד לא שם לב וכי הם לא ממש מתייחסים לפקחים ולחוקי המדינה.
היה יותר חם ויותר אור ואני נכנסתי אל הכוורת המטופשת שלי שאבק כיסה אותה מסופת חול שהסתוללה בערבה, התקלחתי ובישלתי לעצמי קפה.

בערב נסעתי דרך החלק הדרומי של נחל שחק, דרך שמורת שיזף, לארוב בתוך האפיק הרחב של נחל ערבה שבין השטחים של עין יהב. מתחבא מתחת לעצי אשל ענפים, מניח את מלכודות הפרגיות בצל שיחי רותם באפיק הלבן. "ראית את הקרקל? הוא היה בבור הזבל של המושב-" אמר לי עומר קניון.
"ראו שני קרקלים ליד החממות." עצר לידי מישהו אחר.
"ראית את הקרקל ליד הצד הדרום מערבי?"
כולם ראו קרקלים חוץ ממני.
אבל לי היה רעיון אחר. גם אם אצליח לצלם קרקל זה לא יהיה יותר מאשר תנועה. נזכרתי פתאום שיש קרקלית במעגן מיכאל. התקשרתי לאורלי ועודד כץ, הם קישרו אותי עם רחלי, האחראית על פינת החי. ביקשתי מרחלי להעביר את הקרקלית, נקיבה צעירה בשם נלה, שגודלה הוחתמה על בני אדם מהכלוב שלה לחי-בר שליד יוטבתה.
חשבתי על החי-בר כי אנשי הרשות קיבלו זוג קרקלים מגן האם בחיפה. אבל באחד מערבי ההאכלה עברה הקרקלית בין הרגליים של מנהל החי-בר ונעלמה לתוך שיחי הרותם והמלוח של מלחת יוטבתה. עכשיו היה שם רק זכר בודד. חשבתי שאם אביא נקיבה צעירה שלא ראתה זכר, היא תגרום לו להתייחם. התקשרתי לרשות שמורות הטבע. הם היו שווי נפש למרות שאני התלהבתי מהרעיון של לייצר גרעין רבייה של קרקלים בחי-בר. לא נעשה שום מחקר על קרקלים מאז המחקר של ירון וייסיבין ב-1987. אף אחד לא יודע כמה חיות בר יש בטבע ומה מצבן. ומה שלא ידעתי, וגם אף אחד מאנשי הטבע לא ידע, כי בסקר שערכה הרשות ב-2002 , היתברר שיש ירידה דרמטית של מספרי חיות הבר בכל שטחי מדינת ישראל. הצבאים והיעלים ירדו ממספר שנגע באלפים לכמה מאות בודדות. טורפים אף אחד לא יודע כי אי אפשר לספור אותם. הדרך היחידה היא לחכות להם על נתיבי היציאה לצייד. קרקלים זה בלתי אפשרי בכלל ובנמרים אף אחד לא נוגע מאז האסון שגרמו המחקר והחשיפה לנמרי עין גדי.
אף אחד לא יודע בוודאות את מצבן של חיות הבר בארץ. עשה רושם שאף אחד גם לא ממש ניהל מאמץ מאורגן ומסודר לדעת. לרשות שמורות הטבע לא היה עניין בגרעין רבייה מאיזשהו סוג. הקרקלים עניינו רק אותי. אולי כי בארץ ישראל אסור לשחרר חיות בר שנולדו בשביה לטבע. גם אם יהיה גרעין רביה של טורפים– הוא יישאר בשבי. פחדים עתיקים הם הפחדים היחידים שאנחנו מתייחסים אליהם.
אבל רשות שמורות הטבע גם לא היו ממש נגדי. יחס הזילזול והאדנות הוא לגמרי לא אישי. קיבלתי היתר להעברת חיית בר, לקחתי כלוב מהחווה של דנדן בולוטין ונסעתי למעגן מיכאל, מעמיס את נלה שייללה בפחד, לא נוגעת באפרוחים שנתתי לה. בסוף יום ארוך הבאתי אותה לחי-בר, מכניס אותה להתאקלמות בכלוב הגדול של הקרקלים. הזכר היה בכלוב הקטן.
הקרקלים הם חיות סוליטאריות . יהודה הג'ינג'י, מנהל החי-בר ואני, לא היינו משוכנעים שהם לא יפגעו אחד בשני. בלילה ישנתי ליד הכלוב. אבל נלה, צבע החול החום שלה משתלב עם קרקע הערבה, ניראתה מרוצה כבר בבוקר, מרחרחת בעניין את הכלוב עם הזכר. בכלוב ליד שאגו הנמרים, הזכר המיוחם מזנק על הנמרה. זו בהחלט היתה האווירה שקיוויתי שתהיה. גן חיות פורה ומלא תשוקה.
"תודיע לי אם היא מתייחמת." ביקשתי ליהודה הג'ינג'י בערב השני כשאנחנו יושבים ליד הקרואוון שלו, בגינה הקטנה שבין המרפסת לבין לול התרנגולות המפואר שהניב לו ביצי משק כל יום. יש ייתרונות להיות מנהל חי-בר.
שבוע אחר כך, כשאני ממשיך לארוב לקרקלים מיסתוריים בין חציבה לעין יהב, עולה וירד את דרכי הנגב, מחפש במערות ובכוכים התקשרתי ליהודה. "יש משהו?"
"אה-" הוא אמר "טוב שהתקשרת, אני חושב שהיא מיוחמת."
"הם ביחד בכלוב?"
"לא סיפרתי לך ששמנו אותם ביחד? "
"שכחת. איך אתה יודע שהיא מיוחמת?"
"היא מתגלגלת על הגב."
"אני בא." אמרתי וזינקתי על הג'יפ, לוחץ את הדוושה לריצפה החלודה, מה שהביא אותי תוך שעה וקצת עד מול הכלוב שבו התגלגלה נלה על הגב לפני הזכר. כמעט ונישקתי את הקרקע. ככה חתולות מראות שהן מיוחמות, הן מתגלגלות על הגב בתוך האבק למרגלות הזכר. והוא לא היה אדיש.
לא היה טעם לשאול את הג'ינג'י למה הוא לא התקשר אלי. החי-בר הוא החלק הנחמד של רשות שמורות הטבע, מעין גן חיות שעשועי בלי חשיבות זואולוגית מיוחדת שהחלק החשוב שלו נמצא מחוצה לו, בין הגדר ופיתול הכביש, בין יטבתה לסמר – שם נמצא הריכוז הגדול, היחיד והאנדמי של צבי השיטים. אבל מצד שני החי-בר יותר משהוא שמורת טבע של חיות, הוא שמורה אנושית של זואולוגים, אוהבי חיות והתערובת המשונה ומעניינת של מי שגר בחי-בר עצמו, אשה משחרות, עוד אחת מקטורה, דרוזי מאחד הכפרים בצפון, זואולוג אילתי שעלה מרוסיה וחוקר את צבי השיטים ועוד שניים או שלושה עובדים מיישובי הערבה. ממלכה קטנה עם מעט מבקרים, ראמים ובנות יענה שנותנים אשליה של אפריקה, ובלילות חוצים הצבועים את שיחי המלחה ומחפשים ארנבנונים וצבאים לצוד ולטרוף.
נכנסתי אל הכלוב והצבתי את המצלמות. הקרקלים לא התייחסו אלי. נלה התגלגלה על הקרקע והזכר עקב אחריה, הולך לאורך דופנות הכלוב הגדול. הלילה ירד והקרקלים היו עסוקים בחיזור, נוהמים נהימות קטנות, הזכר משתין ליד הגדרות, נלה, בכל פעם שהיה נדמה לה שהזכר מאבד עניין, מתגלגלת לרגליו.
את שלושת הימים הבאים ביליתי בכלוב ולידו, פורש שק שינה בין הג'יפ לבין הגדר, משאיר את ציוד הצילום בפנים. הקרקל מתייחס אלי כאל זכר פוטנציאלי, מרים את הישבן ומתיז פירומונים על תיק הצילום שקיבלתי מ"קאטה". ביום השני רבצה נלה והזכר בא אליה מאחור. אבל ניכר היה בו ששנות השבי וחוסר היחסים בינו לבין נקבות גורמות לו להסס. הוא ניסה, נסוג ושוב ניסה. בהתחלה הגיבה נלה כמו שמגיבות חתולות, היא הסתובבה וסטרה לו בכפתה, הוא נסוג בהפתעה והתקדם שוב, היא קמה והוא עקב אחריה במעלה גזע עץ השיטה שמרכז המכלאה. בכלוב ליד שאגו הנמרים והזאבים התרוצצו במכלאה שלהם ללא מנוח. בכלוב בצד השני התחבא חתול חולות, אחת החיות הזהובות, היפות והביישניות שיש, שכל פעם שאני מסתכל בו הוא מזכיר לי חתול צ'שר.
עובדי החי-בר התעניינו מעט במה שקורה בכלוב של הקרקלים. אני הייתי מאוד מרוצה שהמזימה הקטנה שלי, העברתה של נלה מפינת החי הקטנה במעגן מיכאל לחי-בר הניבה התייחמות, חיזור והזדווגות. רוב סרטי הטבע מצולמים במקום בו אפשר לראות חיות – בשביה. לא זכרתי שראיתי באיזשהו מקום מראות כמו שצילמתי, למרות שחתולים מתיחמים, מחזרים ומזדווגים די דומה בכל המשפחות.
ביום השלישי ראיתי שהקרקל שקט הרבה יותר, שקשה לו, שהוא נירתע מנלה שניראתה מליאה באנרגיה. הבטתי בו דרך עינית מצלמת הלילה וראיתי שאחת מעיניו עצומה. נלה שרטה אותו באחת ההיזדווגויות. ביקשתי מיהודה הג'ינג'י שישים עליו עין. ההיזדווגויות נפסקו ביום הרביעי. לא הייתי בטוח שהקרקל הצליח במשימה, זה לא קל אצל חיות שהוטרדו והוחתמו על ידי בני אדם. השבי והקירות הסגורים מייצרים כל מיני מופרעויות.
למחרת התקשר אלי יורם יום טוב, הפרופסור לזואולוגיה מאוניברסיטת תל אביב וסיפר לי שתלמידה שלו, שעושה מחקר על שועלים, ראתה וצילמה את גור הקרקלים בבריכות הדגים של גדעון כנעני מחושב עין יהב.
מיד אחרי יורם התקשר אלי גדעון כנעני ואמר שראה קרקל בבריכות הדגים. לגדעון יש בריכות דגים בחלק הצפוני של עין יהב. בריכות הדגים האלו הן רעיון של לב פישלזון, הזואולוג הימי, שהוכיח שאפשר לגדל דגים בערבה. שיש מספיק מים. הגדר הצפונית של בריכות הדגים היא הצד הדרומי של שמורת שיזף. עמדתי שם לא מעט ערבים ובקרים מתחת לעץ השיטה, מחכה לחיות ולא ראיתי כלום. ידעתי שיש שם הרבה חיות. כמות העיקבות היתה מרשימה. לא חיכיתי במקום ובזמן.
חזרתי לחציבה. ביקשתי מגדעון להיות במתחם הבריכות בלילה. במשך היום הוציאו התאילנדים את הדגים המתים והניחו אותם מתחת לסוללות הבריכות. זו הדרך הטובה ביותר – הדגים מתייבשים בשמש המאדה של הערבה. אבל בלילה, כשהדגים מחכים לזריחה כדי להתפורר, מגיעות החיות. עד אותו ערב לא ידעתי שכל ערב, בבריכות של גידעון יש מסיבה.
ואיזה מסיבה זו היתה. זה התחיל שעה אחרי השקיעה. ישבתי על גג הג'יפ שאותו החניתי בקצה הסוללה הלא גבוהה, פנסיו וחזיתו מכוונים צפונה, אל הרחבה שבין הסוללות והגדר.
"הוא היה פה אתמול." אמר גדעון, איש נמוך ושקט. "ביקשתי מהתאילנדי שישים ערימת דגים בדיוק מול הקצה של הסוללה. לשם באות החיות ."
הצבתי את מצלמת הלילה במרחק כמה מטרים מהערימה והתיישבתי על גג הג'יפ עם המצלמה הרגילה ועם הזרקור שהיה מחובר לשקע המצית של הג'יפ.
הדלקתי את הזרקור וסרקתי את הערבה שבין הבריכות לגדר. כלום. נדה. זירו. גורנישט. הרמתי את הזרקור וסרקתי את המדבר שמחוץ לגדרות. ממזרח לגדר המדגה היה שטח פתוח וישר שהשתרע לאורך שני קילומטרים עד למקום בו עובר הכביש המזרחי שמחבר בין עין יהב לחציבה. מתחתיו גולשים מדרונות של חוואר אל נחל הערבה. המישור הבריק בעשרות עיניים ירוקות. הייתי כל כך מופתע שלרגע לא האמנתי למה אני רואה. העיניים, טפטום ירוק של טורפים החלו לרוץ על פני המישור ימינה ושמאלה, קופאים לרגע, מביטים באור הזרקור המהפנט ושוב יוצאים במחול היפה ביותר של מי שמחפש חיות בלילה מדברי יכול לקוות לו.
בשמונה בערב הגיע השועל הראשון. הוא הביט ימינה ושמאלה, נדחק מתחת לגדר, בדיוק במקום בו עמדתי כמה ערבים ובקרים, מתחת לעץ השיטה, חצה בריצה מהירה ובזנב שמוט את המישור עד לרגלי הסוללה הביט שוב ימינה ושמאלה, הישיר מבט לתוך הזרקור – כיוונתי את זום המצלמה, חטף דג ונעלם. חייכתי לעצמי.
אחריו הגיע הזאב. הוא היה גדול, אפור ורזה. לא גדול כמו הזאבים הצפוניים המלאים, הוא היה זאב מדברי, עם איברים מחודדים, זנב שהופשל בין רגליו האחוריות, אבל הוא היה זאב שרץ בריצה הזאבית הקלה והשוטפת ישר אל ערימת הדגים, חטף דג ונעלם לתוך החשיכה. הצבוע הגיע בתשע וחצי. יש לצבועים הליכה מצחיקה, הם כאילו שוחים על הצד בתוך המדבר, העיניים הגדולות והצהובות בחזית הפנים, הפסים השחורים על הלבן הדהוי, הריצה שבה הרגלים האחוריות הקצרות נמשכות קדימה אל הרגליים הקדמיות הארוכות. הוא פער לסתות חזקות, מתעלם מאור הזרקור, מהשועלים שחגו סביבו כמו זבובים, נובר בערימה ומרסק את ראשי הדגים בלסתותיו הכבירות. יכולתי לשמוע את הריסוק עד למקום בו ישבתי מאחורי המצלמה. ואז, אחרי ששבע, הוא הסתובב בהליכה המצחיקה שלו, משך את רגליו האחוריות קצת כמו מי שדוהר על קביים ונעלם לתוך הערבה. השועלים המשיכו להתרוצץ מחוץ לגדר. ואולי גם זאבים.


צילום קרקלים בערבה


הזזתי את אלומת האור מערימת הדגים שירדה מאוד וסרקתי את האשלים ושיחי המלוח שגדלו בתחתית הסוללה, ואחר כך פניתי מזרחה ואז דרומה למקום בו עובר כביש השרות ונוגע במשאבות של הבריכות. שני זוגות עיניים ירוקות הבריקו בחושך בתשובה לאור הזרקור ואני הפסקתי לנשום לרגע. אלו לא היו עיניים של הכלביים שהתרוצצו מולי כל הערב. אלו היו עיניים של חתול. התמקדתי וראיתי את הקרקלית יושבת בפאת הבריכה ולידה גור שנולד לא מזמן. התיזמון עם נלה היה נכון. האביב הוא עונת רביה. גם כאן וגם במקומות אחרים. סובבתי את המצלימה. ידעתי שהקרקלית תגיע לדגים, קיוויתי שהגור יגיע איתה, הורדתי מהם את קרן האור וכשהחזרתי אותה אחרי פחות מדקה נעלמו העיניים. אבל לי היתה הרגשה מוזרה שהיא תחזור. היא חזרה, פתאום ראיתי אותה הולכת בהליכה השפופה של חיית בר, קרקלית מאורכת עם ציצות האוזניים השחורות, בצבע חום מדברי, עיניה מבריקות בירוק זרחני. היא הקיפה את הבריכה והגיעה מתחת לג'יפ. זה היה כל כך מפתיע ואני השתדלתי לא לעשות תנועות מיותרות למרות האנומליה של הג'יפ. היא הביטה אלי ואז עברה מתחת לג'יפ, ממשיכה ויורדת בחתוליות גמישה, זורמת במורד הסוללה, הולכת לערימת הדגים. הזאבים והשועלים נסוגו. מלכת הלילה. השליטה הבלתי מעורערת של בריכות הדגים. היא לקחה דג, הביטה לצדדים ואז נשאה אותו איתה והמשיכה לתוך סבך האשלים שם השאירה את הגור. קפצתי מהג'יפ, אוחז במצלימה ובפנס הקטן שמעליה וממהר. לך תתפוס את הרוח. העקבות היו טבועים בחומר ובחול, הקפתי את הבריכות והזזתי ענפים של אשלים. גם ביום קשה לראות קרקל מסתתר מתחת לאשלים או לשיחי הרותם בהם הוא נח. לא היה לי סיכוי. עליתי על הסוללה וחזרתי אל הג'יפ.
היא חזרה למחרת בלילה. מגיחה מאותו מקום בדיוק. היא השתכנה עם הגור מתחת לאחד השיחים. הוא היה נראה גור צעיר, בן כמה שבועות, היה לו את המראה הרך של מי שהשערות שלו עדיין זקורות כדי ללכוד כמה שיותר אוויר, לשמור על חום הגוף העדין שלו. הוא הביט בתמהון לא מבוהל באור הפנס ואני הבטתי בו בחזרה, מאושר לגמרי.
"נלה בהריון?" שאלתי את יהודה הג'ינג'י בטלפון.
"לא ניראה לי." הוא אמר "אבל הזכר מת."
"מת?"
"כן, קראתי לווטרינר, אבל היה לו כניראה זיהום שלא עלינו עליו."
זה מה שקורה כשמתערבים ביחסים בין בני זוג.
כמה חודשים אחר כך כשהתקשרתי בשיא הקיץ לחי-בר אמר לי יהודה שהגיע זכר חדש שנלה הזדווגה איתו, נכנסה להריון והמליטה.
"כמה גורים?"
"שניים" הוא אמר, רציתי לעלות על הג'יפ ולנסוע "אבל הם מתו ממכת חום." אמר יהודה ואני הרגשתי איך הלב צונח לי. כמה שלומפרים הם יכולים להיות. נקיבה שברחה, זכר שמת, למרות הכל הצליחה נלה להתייחם להרות, להמליט ושני הגורים מתים ממכת חום. שתקתי.
חיות בר הן פלא. מסוג הקסמים שאפשר להסביר רק כשאתה רואה אותם פתאום באמצע הלילה לאורו של זרקור, כשהן חוצות את השביל עליו אתה הולך בבוקר המוקדם. אנחנו צריכים חיות. יש בהן מזור לנפש. ושבילים עתיקים של אנשים שהולכים ברגל. כי ההליכה היא הקצב איתו נולדנו. יש משהו במקצבים עתיקים, טבעיים, שהוא נכון. יכול להיות שזה לא בקצב של קליפ MTV , אבל גם לאיטיות מהורהרת יש ייתרונות.


מארב  לילה בבריכות הדגים בערבה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות קשורות

כתבות נוספות

מדורים

כרם שיזף

יין ושמן זית- ענבים טובים עושים יין טוב

שלחו הודעה

tsur@shezaf.net  |  טלפון: 054-4975548

כל החומרים באתר shezaf.net, כתובים, מצולמים מוסרטים או מצוירים מוגנים בזכויות יוצרים ©. אין להשתמש בשום חומר מהאתר למטרות מסחריות, פרסומיות או לכל סוג של תקשורת חזותית, כתובה או אחרת ללא רשות מפורשת בכתב מצור שיזף.