צור שיזף

1.

את חומד וטומטום מצאנו תלויים על עץ האלון שבחצר בית הקפה של מלון סטנלי החדש בניירובי. עץ האלון הוא לוח המודעות של מי שרוצה להשאיר הודעה, מחפש שותפים לטיול או רוצה להתכתב עם העולם. מין אינטרנט של עץ אחד. חיפשנו מישהו שיחלק איתנו רכב לשבוע בשמורות הטבע.
'הנה-' אמרה דורית 'יש פה זוג,'
'זה אנחנו,' אמרה בחורה דקה עם שיער צהוב קצר במבטא אנגלי. 'אני חומד וזה טומטום'
זאת אומרת היא נקבה בשמות עם צליל מוכר אבל מייד לאחר ההכרות, כשישבנו סביב בקבוקי הקולה הבלתי נמנעים של קניה – שהיא ודאי המקום הזול בעולם לשתות מצבע המאכל המזוקק מסוכר בבקבוק הגוף הנשי- היא פנתה אליו ואמרה: 'אתה רוצה לשכור איתם אוטו טומטום?'
'אני חושב ככה חומד.' הוא אמר לאוויר הטרופי של אפריקה.
לא שכרנו רכב 4X4. לא צריך. גבול היכולת של מכונית יפנית שכורה הוא רחוק מעבר למה שאפריקה – הקשה ביבשות לכלים מנועיים – יכולה להציע.

2.

הגשם ירד כל הלילה ובבוקר זרחה שמש משוונית חמה שהעלתה באד לח את המים בשלוליות שהצטברו ענקיות ומבהיקות בשמורת המסאי מרה שבגבולה הדרומי של קניה. פילים חצו את הדרך, מבוססים בהנאה בבוץ הרטוב, מתגלגלים ומורחים על עצמם אדמה שחורה. אריות הצליפו בזנבם, רובצים על סלעים בוהקים, מחכים לזברות המפוספסות שנעו עדרים עדרים, מרימות ראשים עצבניים ומביטות לכיוון הטורפים. עדרי גנו שחורים נדדו מהמסאי מרה שבדרום קניה לסרנגטי – שמורת הענק של צפון טנזניה. טומטום התמתח ואנחנו נכנסנו למושב האחורי של מכונית הסטיישן. היום היה תורם לנהוג. יום האתמול עבר בנסיעה במישורי ובגבעות המסאי מרה, במרדף אחרי זוג צ'יטות שדלקו אחרי צבי טומפסון עד שטרפו אותו, מכריעות אותו בקפיצה על גבו, מכרסמות אותו מאחוריה, משאירות מעט מאוד. המזדה היפנית מיהרה על פני דרכי עפר ובלי דרכים אחרי הברדלסים הדקים והנפלאים עד למקום ההריגה. לצ'יטות לא היה כוח לשום דבר חוץ מלאכול ולהירגע ואנחנו לא יכולנו להתיק את עיננו מהטורפים המהירים שיש. בדרך אל חלקת האוהלים שליד הלודג', מלון הפאר האפריקאי, החל לרדת גשם והרכב משולל ההנעה הקדמית החליק על דרכי הבוץ, לחצתי בעדינות על דוושת הדלק, נותן למכונית להתייצב ולהמשיך להחליק לרוחב הדרך.

3.

היום היה יומו של טומטום. טומטום היה איש מתוק ומאוהב בחומד אהבת אמת והוא רצה להראות לה שהוא יכול לנהוג אותה עד לסוף העולם.
ג'ירפות רהטו לאורך הדרך בין השלוליות. המסאי מרה נמצא בתוך עמק השבר. הדרך העולה צפונה לאגם ויקטוריה מטפסת את מאות המטרים שבין העמק לרמה הקנייתית, בסדרת פיתולים מרהיבה. סלעים אדומים לאורך הדרך, בוץ חלקלק שהמכונית נברה בו בדרך שבה מכוניות מהסוג הסטיישני נוברות בבוץ וטומטום, במבט של איש היודע את מעשיו, נוהג אותנו מאבן לאבן, מוכיח כי דרך יכולה להיות מדורגת ולאו דווקא עלייה פשוטה. חומד פטפטה רוב הזמן. החיות נשארו בסוואנה למטה. הנוף היה ירוק ועצי שיטה בלי קוצים לבלבו בירוק דשן, בקר של שבט המסאי צעד עם רועים אדומים חמושים בחניתות ארוכות. נסענו לאט. הגשמים החזקים שירד כל היום והלילה הספיגו את האדמה ומשאיות המטען הכבדות, המחברות את העיירות שבין עמק השבר לאגם ויקטוריה, חרצו בגלגליהן תלמים עמוקים בדרך. טומטום הביט באימה בתלמים. לצד הדרך עברה קבוצת מסאים – זקופים, אדומים, נושאי חניתות, משוחים בצבעי האדמה, בענקי הצוואר, בצמידים, באצעדות. הפנינו מצלמות אל המסאים תוך כנדי נסיעה. מסאים לא מתלבשים בחינם. הם נופפו בחניתות והחלו לרוץ וברגליים ארוכות ומהירות אחרי הרכב המתרחק. 'אם ישיגו אותנו הם יהרגו אותנו!' אמר טומטום ופרקי ידיה של חומד הלבינו על הידית שמעל הדלת.
'כנראה.' אמרתי וטומטום לחץ על דוושת הדלק, מגביר את מיאוץ המכונית על דרך הבוץ החלקה שתעלות עמוקות חרצו אותה. הוא לא החליט אם לנסוע מהר כדי שאם ניפול לתוך אחת התעלות נצליח לזנק ממנה או לנסוע לאט ובזהירות כדי להקפיד שלא ניפול.
'אוי!' צעקה חומד כשהמכונית נפלה לתוך התעלה 'עכשיו הם יתפסו ויהרגו אותנו!' כניראה.
טומטום ניסה בכל כוחו לצאת מהתעלה אליה נפל הצד השמאלי של האוטו, מתחפר בתוך הבוץ.
'רגע.' ביקשתי ממנו, דורית ואני יוצאים החוצה. המכונית ישבה בנוחות מבוססת בתוך הבוץ, מיכל הדלק שלה שוקע לתוך עיסה שחורה. דחפנו. הגלגלים העלו בוץ שניתז עלינו. משכנו, הרמנו, דחקנו, הנחנו ענפים מתחת לגלגלים כדי לשפר אחיזה. אבנים לא היו. יש חוקים בעולם. במקום בו אבן יכולה לעזור היא אף פעם לא תהיה. ואז חשבתי על רעיון נפלא רעיון נפלא. הצעתי שנרים את האוטו על הג'ק עד לגובה הדרך, ניסע אחורה תוך שאנחנו דוחפים וככה נקפוץ על הדרך. כל מה שנישאר היה לזחול לתוך הבוץ, לייצב את הג'ק ולסובב אותו. אין כמו בוץ לתחילתו של בוקר. טומטום הביט בנו בחוסר אמון כשחומד תומכת בו.
דורית ישבה ליד ההגה. הנחתי את היד על מכסה המנוע כשהניעה. ברגע שניתר האוטו לאחור ידעתי שזה היה רעיון רע מאוד. היה רעש של מתכת מנוקבת ורעש של נוזל זורם.
'תעצרי!' שאגתי, כאילו שהמכונית יכלה לנסוע לאיזשהו מקום וצללתי למקומי הטבעי בתוך הבוץ. זרם של דלק סער החוצה במקום שבו בורג הג'ק העגול חדר את מיכל הלק וניקב אותו בחור עגול ונקי שקוטרו כשני סנטימטרים. כורה בור. אין גבול לרעיונות מזהירים.
'זהו, אנחנו אבודים!' קרא טומטום.
'ותכף יגיעו המסאים שצילמנו ויהרגו אותנו.' הוסיפה חומד בטון שהקדיר עננים אפורים וכבדים, מקוטבים באור בוהק של השמש הטרופית שייבשה חלקים אחרים של הארץ חוץ מהתעלה בה היינו תקועים. יער שיטות מסביב עם חיות טרף, עשרות קילומטרים מכל נקודת יישוב ומסאים שכבודם נגזל מהם המקצרים את המרחק אלינו מרגע לרגע.

4.

דחפתי אצבע לחור מיכל הדלק. להולנדים יש כנראה אצבעות מותאמות יותר למלאכה מסוג זה. 'תביאי לי משהו לסתום את זה!' צעקתי לדורית. ניסיתי סמרטוטים שונים ובסוף, עם נר מלופף בסמרטוט, מסטיקים שנלעסו היטב עוטפים את הכל, הצלחתי להגיע לטיפות ספורות.
המסאים התקרבו במעלה הדרך. מהצד השני נהמה משאית כבדה עמוסה אנשים. הם עצרו, מתפקעים מצחוק מהיכולת של האדם הלבן להסתבך בבוץ אפריקאי פשוט. הם חייכו אלינו בידידות, המסאים שהגיעו מתגלגלים מצחוק יחד איתם. אל נקמות. מסאים וקיקויו אמרו שלוש ארבע והניפו את המכונית מתוך התעלה. מקום נורא מסוכן אפריקה.
עכשיו איבדתי את כל הנימוס שגודלתי עליו בבית והצעתי שלמרות שלא תורי היום אני אנהג. עשרות קילומטרים של דרכי בוץ עם תעלות עמוקות עד הכפר הקרוב. מיכל דלק נוזל שלך תדע כמה נספג בתוך האדמה האדומה וכמה נוזל ברגעים של נימוס אל האדמה. טומטום וחומד שקעו בשתיקה מובסת אל המושב האחורי. התיישבתי ליד ההגה. הימרתי על מרוץ פרוע ואלים. לחצתי על דוושת הדלק ושילבתי מהלכים. טס במהירות של שישים או שבעים קילומטרים לשעה על דרך הבוץ, הגלגלים מחליקים על פיות התעלות. פחדתי פחות ליפול לתוך תעלה מכיוון שידעתי שבמהירות כזאת אזנק ממנה החוצה, אלא מהדלק הנוזל לאורך הנר והסמרטוט, פחדתי מההתחככות של מיכל הדלק באדמה, באיזו אבן נסתרת שנעלמה מאיתנו כשחיפשנו משהו לרפד את הקרקע השוקענית וברגע מתואם עם טיפת דלק, תשתפשף בתחתית מיכל הדלק, גורמת לניצוץ שיהפוך את מיכל הדלק לפצצת דלק גדולה שתעלה אותנו בסערה לתוך השמים האפריקאים. לא חילקתי את המחשבות עם אף אחד. דורית החזיקה את הידית והביטה בדרך ואני אחזתי בהגה ונסעתי, מדויק כמה שאפשר על דרך הבוץ, מהר, מתוך מחשבה שיש לאנשים במצוקה- שלא ייגמר הדלק עד שניגע, שלא ניתקע בבוש, שלא יהיה ניצוץ, שלא ניפול לתעלה ממנה לא נוכל לצאת. דילגנו בין תעלות הבוץ, על פני בורות, מתיזים סילונים ששל בוץ אדום שחור לכל עבר, חלונות המכונית מתכסים ברפש עגמומי. השמים התבהרו והפכו כחולים מאוד ואחרי משך זמן שבו אפשר היה למדוד את חליפתו עם נזילת טיפות הדלק אל הדרך הבוצית, הופיעו בקתות אדומות עם גגות פח שהבהיקו שטופים בגשם, מוארים בשמש.

5.

המוסך היה בקתה עם חצר ופגרי מנועים. הקנייתי הביט בנו בפנים אטומים. ודאי שהוא יכול לתקן מיכל דלק נקוב. זה רק לפרק אותו, לרוקן את שארית הדלק, לשטוף כמה פעמים במים עם סבון ולרתך. יש הרבה אלוהים באפריקה. אחד היה שם בכפר. שומר פתאים.
גיגית פלסטיק אספה אליה את הדלק הנוזל דרך החור הנקוב ואחר כך פורק מיכל הדלק. מעבר לחנות היה השוק השבועי. ערימות ירקות, פירות וכל מיני מוצרי סדקית על קרטונים פרושים על האדמה הרטובה. אפריקה.
שלוש פעמים נשטף המכל. הפועל הגיש למכונאי את הרתכת. 'בואי' אמרתי לדורית, מושך אותה מאחורי קיר הבוץ. מותק וטומטום עקבו אחרינו כשקצה הרתכת נגע בפלטת הפח שכיסתה על המכל.
הבום האדיר שלח להקות ציפורים לשמים. מרבו שחורים, אנפות בקר לבנות. הצצתי לעבר המכונאי שלא היה יכול להשחיר כתוצאה מהפיצוץ מכיוון שנולד מתחת לשמש החזקה של אפריקה. הוא הביט בתימהון במיכל. למרות השטיפה נותרו בו אדי דלק שניצתו וניפחו את המכל בבת אחת. בשל סיבה מסתורית, מסוג הסיבות הטובות האלו – הוא לא התפוצץ. אבל הוא התנפח לפי ארבעה מגודלו המקורי
'אנחנו תקועים.' לחש טומטום בקול המום, 'בחיים לא נצא מכאן-'
לי לא היתה ראייה כל כך מקיפה על החיים. אי אפשר היה להכניס מיכל בגודל כזה למה שהיה מקומו הטבעי. המכונאי והעוזר התנפלו על המתכת הרכה במכות פטיש רצחניות שהפריחו את הציפורים המזועזעות, מועכים את המכל המרותך למקום, ממלאים את הדלק שלא התאדה מגיגית הפלסטיק הכחולה.
'עכשיו נוכל למלא אותו בדלק ולהגיע לכל מקום באפריקה.' אמרה דורית בגאווה על הפיתוח הישראלי – אפריקאי. סיוע של ארצות מתפתחות.

6.

'ניסע?' שאלתי את חומד וטומטום.
'אבל אי אפשר לנסוע ככה-' אמר טומטום.
'רוצה לראות?' שאלתי והנעתי את המכונית שמחוג הדלק שלה הראה על מיכל ריק, נוסע לתוך שדות התה שעל גדות אגם ויקטוריה – מלכה שמרנית וזקנה שאף פעם לא הביטה בעין יפה על אנשים שעושים רעש בשדות התה הפרטיים שלה.