אף אחד לא טרח להסביר לי שהעולם מסוכן ומלא באנשים רעים. זה כניראה נכון, אלא שבתקופה הרכה שלי, ניתקלתי בעיקר בנדיבות וטוב לב ומאז יש לי דיעה יחסית טובה על העולם

חוסר אחריות, סקרנות ושוחד
המסע הראשון שאני יכול לחשוב עליו (ומאז אני מתנהג בצורה די דומה) התחיל בארגז החול ברחוב המייסדים בבית הכרם כשהייתי בן 3, שתי בנות (שלא היכרתי והיו מבוגרות ממני בעשר שנים), שאלו אותי אם אני רוצה לבוא לטייל איתן. הצטרפתי מייד.
אמא שלי קראה לשוטרים ואנחנו, שאולי הרגשנו שהחילוץ בעיקבותינו, נפרדנו ברחוב ביאליק שמשם עליתי ברגל הביתה.
הטעות היתה כמובן שמרוב שימחה על זה שחזרתי בשלום, קיבלתי קטר פלסטיק ירוק מתנה. למדתי שאם אתה יוצא לדרך בלי לתכנן, פוגש אנשים, מבלה, נפרד וחוזר הביתה במפתיע – זה משמח את כולם וכולם משוכנעים שאתה הרפתקן גדול ושבמזל חזרת בשלום. אף אחד הרי לא יאמין לך ששתי בנות חטפו אותך מארגז חול.

ווילס 1973

שום שלב שבא אחר כך לא הראה לי שאני טועה. בגיל 13 נסעתי בטרמפים עם אחות שלי (שהיתה בת 16) באנגליה. שנה אחר כך ירדתי בטרמפים לסיני לצלול עם חבר בן גילי. הגענו למפרץ נעמה שהיה אז חול ושני מועדוני צלילה. יצאנו לצלילות ארוכות במפרץ, מבוהלים והרפתקנים באותה מידה.
אף אחד לא טרח להסביר לי שהעולם מסוכן ומלא באנשים רעים. זה כניראה נכון, אלא שבתקופה הרכה שלי, ניתקלתי בעיקר בנדיבות וטוב לב ומאז יש לי דיעה יחסית טובה על העולם וכמה אנשים אוהבים בעצם את זה שנמצא בתנועה. הם הרבה יותר שונאים את השכנים שלהם. החלטתי להיות פחות שכן ויותר מבקר.

חשיבות הכיור והמים
רוב המסעות התחילו בכיור. כשהדחתי כלים ורעש המים מהברז גרם לי להפסיק לחשוב בצורה רציונאלית ולהתמלא בתשוקה שאינה ברת כיבוש. שמעתי גלים. נהרות. מעיינות. גשם רחוק, נביעות חמות, גירגור מפלים. יכול להיות שחיי היו ניראים אחרת אם היה לנו מדיח בבית אבל מכיוון שגדלתי בזמן קדום ומפרך – הזמן ליד הכיור, הפך להיות הזמן בו שולחתי למסע הבא. מה שגם נותן מושג על תהליכי ההחלטה לפני היציאה למסע. אין לי כאלו. עניין המסעות שלי הוא פשוט לחלוטין. אני אורז תרמיל.
למה המים עושים לי את זה? את ההסבר הסביר היחיד מספק דוגלס אדאמס שכתב שהמים המציאו את בני האדם כדי להעביר את עצמם ממקום למקום.
אחרי הצבא נסעתי לארצות הברית, קנדה ואלסקה (צדפות על השירטון בהומר, עפנו מהדרך בכזיאר הי-ווי ליד מיכרות הזהב, צד אחד אגם צד שני יער. לא קרה לנו כלום. מזל.) ואחר כך טרמפים באירופה עם אוהל (היו לנו שלטים: לונדון, פריז, רומא, ברצלונה. קמים בבוקר ומחליטים לאן לנסוע).

טרמפ לקארנבון

ואחר כך טיילתי בסיני. למדתי משהו על סלעים ונאות מדבר, פסגות ואלמוגים. תנועה מורכבת, זהירה ושווה. נסעתי להודו. לא היה לי מושג על הודו ולא שום סיבה לנסוע דווקא לשם אבל אולי זה מצביע על זה שהתשוקה יותר חשובה מההיגיון (נהרגתי בהודו והמשכתי לנפאל, לבורמה, לתאילנד) ואז החלטתי שאני רוצה להכיר את הארץ הקטנה הזו מצפון לדרום וחציתי אותה מצד לצד ונחל נחל. הלכתי. נסעתי בטרמפים. אני מרגיש פה בבית.
לפני 26 שנים היו פחות מטיילים צעירים וכולם טיילו דומה – תרמילאים. היום יש אותו מספר תרמילאים – רק שהרבה יותר מטיילים ובתנאים יותר טובים. נימהלנו. יש יותר אנשים בעולם.
דרום אמריקה. מרכז אמריקה. שוב הודו. דרך המשי. מונגוליה. שוב הודו, סיביר, שוב אסיה מקצה לקצה. רכבות, מטוסים, משאיות, ברגל, יאקים, סוסים, גמלים, אפריקה. הקילמנג’ארו לזריחה. גלפגוס כדי לראות את ריקוד האלבטרוסים ואת הבוביס צוללים לתוך להקות האנצ’ובי. אטלאס. סהרה. קטרה. סיווא. טימבוקטו. קטמנדו. קולומבו. רעידות אדמה. הרי געש. מלחמות.
ושוב להודו.

המסע על פי סופרים ופילוסופים
אף פעם לא עניין אותי במיוחד למה אני נוסע. הפחד מפני התשוקות החבויות שמעורר הנווד ביושב הבית ישן. מתח בין מי שמחפש משמעות לאדם שהכל נהיר לו.
אני לא מחפש משמעות ושום דבר לא נהיר לי. אני אוהב לנסוע.
רוב חיי מורכבים מהיחס בין זמן ותנועה ועונג מול מחשבה. איפה נמצא הרגע הזה של עונג מוחלט שברור שהוא במקום שבו נגמרת המחשבה והעונג מלא אותך בצורה שאין צורך להוציא מילה או לחשוב על זה?
אצלי זה בתנועה. ביציאה למסע. במסע. בכמה ימים אחרי החזרה כשזמן המסע עוד לא התפורר לזמן יום-יום.
נוכחתי בזה במסיבה מול הים. כל מרכיבי העונג האנושי (כפי שהוא מקובל אצל נהנתנים) היו. חברה טובה ויפה, אלכוהול, מוסיקה וכל השאר. אני לא נזיר אבל עובדה שבחלקים הכי טובים של המסיבה (והם היו טובים מאוד) ידעתי שאני מוכן לוותר בקלות על התענוגות האלו כדי למצוא את עצמי באפיק מדברי קטן ומצוקי. מקום שהגעתי אליו בהליכה ולמחרת אצא ממנו לאנשהו.
מה אני מחפש בהליכה חסרת המטרה?
כלום. אין שום דבר שאני יודע עליו שהוא שווה חיפוש. אני סוג של מכונה שמניעה את עצמה לשם עצמה.
אבל מכיוון שאני לא משוחרר מהמוח שחייב להמציא סיבות רציונאליות לתנועה, אני מייצר לעצמי תירוצים בדיעבד – בפינה הזו של הודו עוד לא הייתי. ומה עם שיני החזיר בפפואה? ומתי זה הברנינג מן בנבדה? וכמה אנשים יהיו בקומבה-מלה באלהאבאד בכינוס הכי גדול של המאה (היו שם 30 מליון וזה היה ניפלא אני לא אחזור לשם בחיים, מתי הקומבה מלה הבאה? זה היה כבר לפני 6 שנים, רק 6 שנים לחכות?) ומה עם יריד הגמלים בפושקאר? ועמק מוסטאנג שבדרך בין נפאל וטיבט? ומה עם השמאנים של קמצ’טקה? והדוגונים במצוק שעל גבול מאלי ובורקינה פאסו. ומה עם מיכרות המלח של אגדז? ומסיבת שנה חדשה בגואה למרות שאני יודע שהמסיבות הטובות הן בסוף העונה והכי טובות הן בעצם באיביזה?

כזיאר היי-ווי 1980

סופר המסעות ברוס צ’אטווין, אסף רשימה גדולה של מקורות על הנדודים. הוכחה לזה שהנוודות היא גנטית ושבריאותנו הנפשית, כמין אנושי, תלויה בנדודים. מה שאולי מסביר כמה מהצרות שלנו.
אולי תאוות הנדודים של הישראלים (שהולכת ומקיפה מעגלים גדולים יותר ויותר) היא תנועה של ריפוי עצמי? אני מקווה שהתיקון הוא בתנועה. לא משנה לאן, לא משנה איך, טקס של קניית תרמיל, נעליים, סנדלים, ביטוח, חיסונים, מדריך, חיפוש באינטרנט והופס יצאנו לדרך.
את החיבור בין ההפכים – המסע והמנוח, התנועה והאושר עשו כבר די מזמן. בריג-וודה, בתוך האיטריה ברהמנה, אומר האל אינדירה לעלם רוהיטא:

“אין אושר לזה שאינו נודד רוהיטא! ככה אומרים. כשחיים בחברת אנשים, גם הטוב ביותר חוטא ולכן צא לנדוד!
כפות רגלי הנווד הן כמו פרח, נפשו צומחת ומבשילה את הפרי וכל חטאיו מתמוססים בעייפות הנדודים ולכן צא לנדוד!
מזלו של זה שנישאר במקום דורך במקום. הוא מתרומם כשהוא קם הוא ישן כשהוא ישן הוא יוצא לדרך כשהוא יוצא לדרך. ולכן, צא לנדוד!”

לפני כמה שנים (לא יותר מ-10) עמדנו דנדן בולוטין ואני במערכת המגזין “מסע אחר.” מאחורינו היתה מפה ענקית של העולם.
“מאחוריך.” אמרתי לדנדן.
הוא הסתובב וסרק את מפת העולם (ודנדן מהגובה שלו רואה רחוק וברור) ונאנח : “יש עוד הרבה עבודה-”
ברוך השם יום יום.