מדורים

כתבות נוספות

הודו של מודי.

יצאתי מתוך סמטאות העיר העתיקה וצעדתי ברחוב שמחבר את  הגהט המרכזי עם גודוליה. ערפל אפור וקר עמד על וראנסי. ינואר הוא החודש הקר בשנה. אבל למרות השעה המוקדמת והאפרוריות הקרה, צעדו מולי עולי רגל שירדו לפוג’את הבוקר וטבילה בגאנגס בדאס השמווודהא גהט – במקום בו נערך זבח עשרתל הסוסים על ידי מלכה המאמין האדוק של וראנסי בשחר הימים. בגודוליה מצאתי ריקשה ממונעת לתחנת הרכבת של וראנסי שמדמה את הויאהרה –את כיפת המקדש ההינדואי המוארכת שמדמה בתורה את פסגות ההימלאיה ואת ההר הקדוש קאילש – מושבו של שיווא, שלכבודו נערך הזבח ווראנסי היא עירו.

על הרציף עמד איש כבן 50 שליווה את בתו לרכבת. עיניו אורו כששמע שאני מישראל. “מודי וביבי חברים גדולים!” הוא אמר. “אוהבים את מודי בכל העולם! אתה יודע שהוא התחתן אבל לא חי עם אשתו ואין לו ילדים? הוא קדוש!”

“באבא מודי?” הצעתי.

“באבא מודי!” הוא חייך חיוך חם.

בעיניו של הגבר הזה, כמו בעיני הרבה אחרים, מודי גדול ממידת אנוש. זה חשוב בכל מקום, ובהודו אפילו יותר.  על פי סוורפלי רדאקרישנן, נשיאה השני של הודו ואחד מגדולי הפילוסופים שלה (מומחה לפילוסופיה דתית של ההינדואיזם וממחזקי המימד ההינדואי בתרבות ההודית),  לא הפוליטיקאים נחשבים בהודו, לא גיבורי הצבא ואפילו לא כוכבי הקולנוע. אלא המורים הרוחניים, הבאבות, הם אלו  שעושים את הודו.

נסעתי להודו בגלל שינויי העומק שהובילו נרנדה מודי ואמית שאה בסוף 2019 והרעידו את תת היבשת: הראשון היה ביטול המעמד המיוחד של קשמיר לאחר 72 שנות מאבק קשמירי נגד השילטון ההודי תוך הטלת עוצר, דיכוי צבאי וחסימת אינטרנט ותקשורת למשך כמעט ארבעה חודשים, השני הוא ההחלטה של בית המשפט העליון ההודי להתיר בניית מקדש לראמה על המקום בו החריבו ב-1992 קנאים הינדואים את מסגד באבאר באיודיה. השלישי הוא החקיקה שהודו לא תקלוט פליטים מוסלמים אלא רק את כל השאר. והרביעית, ההחלטה על מפקד אוכלוסין, שמי שלא יוכל להוכיח תוך שמן קצר וקצוב  שהיה בהודו או נולד להורים שהיו בהודו לפני 2014 – יגורש.

ההחלטה על מפקד האוכלוסין, היא הצינית מכולן:

במדינה בת 1.3 מיליארד אנשים, שרק שליש מהם משתייכים למעמד הבינוני ומעלה, זה אומר שלמאות מיליונים אין תיעוד. אין להם מושג מתי ואיפה נולדו ובני כמה הם. אבל אם הם לא מוסלמים – תמיד יוכלו לקבל את חסותו של חוק השבות ההודי החדש שמוכן להכיר בפליטותם של בני הדתות חוץ מהמוסלמים.

אדריכל השינויים האלו ומסעה של הודו אל הצד הלאומני שובניסטי דתי וגזעני של הודו הוא אמית שאה. שר הפנים של הודו. מודי הוא הפנים. שאה הוא הידיים.

השינוי הטקטוני לא התחיל עכשיו. שורשיו הם בני כמעט 100 שנים. עכשיו הוא קורה בבת אחת ובעוצמה מטלטלת.

למעלה משלושה מיליון תושבים במדינות צפון מזרח הודו (“שבע אחיות”) מאוימים על ידי מפקד האוכלוסין ההודי (Citizenship Amendment Act (CAA))המתוכנן שלא יוכרו כהודים ויגורשו לארצות השכנות. ומהגרים מוסלמים   לא יוכלו להתאזרח. כל השאר כן. אוסף כל הדברים האלו הם שהרעידו את אזרחיה המוסלמים של הודו שיצאו להפגנות ענק במהלך חודש דצמבר  2019, שגבו עשרות הרוגים מאות פצועים ואלפי עצורים. רובם המכריע מוסלמים. הפיל ההודי איבד את מראית העין החילונית שלו ואת סבלנותו וסובלנתו.

תוך כדי המסע, השיחות, ההפגנות וקריאת העיתונות ההודית, חשבתי על ספרו של ארווינד אדיגה: הטיגריס הלבן- שבו מרים אדיגה את הפיל ההודי ומביט בו מלמטה, והמראה רקוב, מסריח, מאיים, מפחיד ומייאש ואין לדעת אם הוא מחזיק רק בגלל שהוא גדול עתיק ומאובן, ומתי יקרוס כשהוא ממית את כל מי שעליו ומתחתיו.

איודיה היתה התחנה הראשונה. בית המשפט העליון ההודי התיר בסוף 2019 לבנות את מקדש ראמה על המקום בו הרס ההמון ההינדואיסטי את מסגדו היפה של בבאבר ב-1992.

ההיתר של בית המשפט העליון ההודי הוא החרבת מורשת גהנדי ונהרו של מדינה חילונית שבה תערובת דתות שלאף אחת אין עדיפות. עד לפני 20 שנים, עם כל גמלוניותה, צרותיה ומלחמותיה של הודו, היה ניראה שזה עובד.

נרנדרה מודי, הלאומן ההינדי בן ג’וג’ארט, ראש ממשלתה של הודו מ-2014, שינה את מסלולה של תת היבשת. 

שני האישים, גהנדי ומודי, ייצרו את התשתית להודו שלהם – באלהאבאד. בירת מדינת גוג’אראט. האשראם של גהנדי ומבנים מודרניסטים שאמורים היו לבשר את רוחה העצמאית והמודרנית של הודו  נמצאים שם.

באותה אלהאבאד, עיר האלוהים הגדושה במסגדים ומבנים איסלמיים יפים להפליא, נולדה גם המהפכה הלאומנית-הינדואית של נרנדרה מודי,פניה החדשים של הודו, שמופיע על שלטי חוצות ברחבי הודו.

גהנדי, זקן סגפן וממושקף, שנרצח בידי קנאי דתי הינדואי ערב העצמאות ההודית לפני 73 שנים, התנגד לחלוקת הודו והטיף לביטול משטר הקאסטות ולשיוויון בין כל תושביה, נדחק לשולי התמונה.

ליבו של השינוי שמודי מביא איתו הוא שהזיכרון והעלבון הדתי חסר הסבלנות חשוב יותר מהחיים.

גם לנו יש ואין מקדש במקום בו עומד מסגד. דת וזיכרון היסטורי חשובים יותר מחיים ביחד.

איודיה נמצאת בראשו של משולש העוצמה ההודית ההינדואיסטית: זה המקום בו (לפי הכתובים) נולד  רמה  -אחד מתשעת האווטארים (המופעים) של וישנו והאהוב מביניהם.  

הראמיינה, שהוא האפוס החביב על ההינדים, נכתב באינספור אופנים, הפך לסדרה טלוויזיונית בעלת צפית שיא  וכל הינדי והודי מכיר את עלילותיהם של הנסיך רמה, אשתו היפה סיטה, האח הנאמן לקשמנה ועוזרם האמיץ ללא חת – הקוף הנומן.

ראם-ראם! היא הברכה המקובלת בצפון הודו ולאורך עמק הגאנגס,

מראש הגבעעה שולט על איודיה מקדש האנומן  שניראה כמו מבצר ומקרין אנרגיה אלימה, עשרות קופים מדלגים מחומותיו וחוטפים מעולי הרגל את ממתקי הקודש.

הקדקוד השני הוא הסאנגאם, מפגש הנהרות של הימונה, הגאנגס והסראסוואטי – נהר החוכמה השמימי. בסאנגאם מתחיל הזמן בהודו.

הקודקוד השלישי הוא ווראנסי – המקום בו נעצר הזמן ומי שמת ונשרף על גדותיה, מפסיק להתגלגל ונפשו מגיעה לנירוונה ברקיע השביעי.

בווראנסי ביקרתי את קוניו, מי שדורות של ישראלים צעירים הכירו כבאבא מקטן. קוניו הוא לאומן הינדי בן ארבעים ומשהו. אני מכיר אותו עשרים שנה, הוא חניך של תנועת הנוער של מפלגת ה- RSS,

Rashtriya Swayamsevak Sangh (ארגן המתנדבים הלאומי), תנועה הינדואית, פשיסטית, לאומנית שדוגלת בעליונות הינדואית.

שלה גם מליציה חמושה ומשמשת כארגון גג לכמה ארגונים אחרים כולל תנועת נוער ומפלגת הבי.ג’י.פי. התנועה שנוסדה ב-1925  נאסרה בימי הבריטים ושלוש פעמים בימי הודו העצמאית. אחד מחבריה התנקש בגהנדי. נכון ל2014 , יש בתנועה כשישה מיליון חברים.

שוחחנו כמעט שעתיים. המשכה של שיחה בת עשרים, שכן ב-2000, אחרי הקומבמלה בסאנגאם, נסעתי בפעם הראשונה לאיודיה.

“ודאי שזה טוב.” הוא אמר כששאלתי אותו על החרבת המקדש, כל משפחה שלחה בן להשתתף בהריסת המסגד. הם הסירו את המסגד כי הם בנו אותו על מקום המקדש.”

“אין שם שום מקדש.” אמרתי.

“בטח שיש.”

“אין” אמרתי, “אני הייתי שם בתחילת 2000, יש שם הרבה משטרה וצבא, זה מתחם מוקף גדרות, מגדלי שמירה ומאות שוטרים. אסור להכניס מצלמה ושום דבר אחר. בודקים אותך שבע פעמים ואז נכנסים דרך גדרות גבוהות ומהרות רשת עד למקום בו יושב באבא ונתן לך פראסאד, מים וצובע לך טיקה על המצח.”

“יש שם.” אמר קוניו בעקשנות. “אבא שלי נוסע לשם כל שנה. “

קאנו הוא לאומן הינדואי. פיו היה מלא שבחים למודי. איך הוא ניקה את וראנסי, איך הוא דואג לניקיונו של הגאנגס. אכן. קבוצות סטודנטים הסתובבו ואספו אשפה בת מאות שנים מגדות הנהר הקדוש שבו טבלו מאמינים, צפו גופות של תינוקות שלא נשרפו וגביעי עלי פיקוס קדוש עם נירות קטנים למשאלות.

 דעתו לא השתנתה.

הסוחרים, בעלי העסקים, הבאזארים, הם אלו שעומדים בבסיס המהפכות הדתיות באסיה. כך היה גם באיראן של 1979. בטורקיה של ארדואן. בהודו של המאה ה-21.

“מה שאני לא מבין זה את ההינדים שמפגינים נגד חוק האזרחות החדש, מה יש לכם להיות נגד המדינה שלכם ונגד הדת שלכם? בהפגנות האחרונות ב UP  בין המפגינים שנהרגו היו הינדואים. מה הם עשו שם בכלל?”

גל ההפגנות שהחל בשליש השלישי של דצמבר 2019 , נגע גם במרכזים המוסלמים בעמק הגנגס, באוטר פראדש, UP כפי שהיא נקראת בהודו. זה המקום שבו נהרגו הכי הרבה מפגינים 19, ועוד מאות רבות אחרים נפצעו או נעצרו. לפחות 50 שוטרים נפצעו בהפגנות האלימות נגד חוק האזרחות Citizenship Amendment Act (CAA) – חוק שמקנה מקלט מדיני ואפשרות התאזרחות להינדים, בודהיסטים, סיקהים נוצרים, יהודים, ג’אינים המגיעים מפקיסטאן ובנגלדש אבל מונע את זה ממוסלמים. דיווחים ועדויות שהגיעו מעשרות מקומות, בחלקם דרך תחקיר של הניו יורק טיימס, סיפרו על התעללות ועינויים מכוונים של צעירים מוסלמים, חלקם קטינים בני 13-16 על ידי המשטרה. הבי.בי.סי הבריטי שידר וידאו ובו אפשר לראות שוטרים שוברים בשכונה מוסלמית מצלמות אבטחה וחלונות מכוניות חונות. בעת ההפגנות הודיע השר האחראי על  אוטר פראדש  (ממפלגת הבי.ג’י.פי של מודי) יוגי אדיאנת’ Yogi Adityanath כי “ינקום במפירי החוק שפגעו ברכוש הציבורי וכי רכושם יוחרם וישמש לכיסוי הנזקים”

“אתה יודע שעד לאחרונה לא למדנו בבית ספר היסטוריה הינדואית?” התלונן קוניו, “רק מוגוהלים וגדולה מוסלמית, אבל מה עם השושלות ההינדואיות הגדולות שלנו? מה עם הגיבורים שלנו? ברור שצריך להוציא את המוסלמים החוצה מתוכנית הלימוד ולהחזיר את ההיסטוריה ההינדואית. הודו היא קודם כל ארץ הינדואית ורק אחר כך של מי שפלש אליה. הגיע הזמן שנחזיר את הודו לגדולתה המקורית!”

בבחירות האחרונות, הפכה מדינת אוטר פרדאש לבסיס כוח של מודי. היא לא היתה כזאת. היא היתה מקור לכוחן של כמה ממפלגות הטמאים של הודו – ה’דלית’ . הבחירות ב-2019 גרמו למהפכה והמוני עניי הודו עזבו את המפלגות שפעלו למען זכויותיהם והצביעו ל BJP, למפלגה דתית לאומנית שמקדשת את מערך הקאסטות שדוחק את העניים למקומם הטבעי (על פי מערך הקאסטות ההינדואיסטי שגהנדי ונהרו ניסו לאיין) – לתחתית המדרג החברתי.

האיום הדתי שכרוך באיום הטרור הביטחוני השיג את התוצאה הרצויה, בכל שכבותיה וקסטותיה של הודו.

“זה מקום הולדתו של רמה. ברור שצריך להקים שם מקדש. אין שם שום דבר קדוש למוסלמים, אבל בית המשפט גם אמר שייבנה מסגד. לא שם, כי שם אין מקום, אבל ייבנה מסגד חליפי.” אמר דיפאק פאי, איש מחשבים בן 40 מבנגלור, הינדו ואיש ה RSS.

והחוק נגד הגירת מוסלמים?”

“זה חוק נגד הסתננות מפקיסטאן להודו. אנחנו סובלים מהסתננות וטרור. זה חוק נגד טרור. הוא לא מופנה כנגד המוסלמים של הודו.”

שבועיים לאחר מכן, כשירדתי לראות את גשרי העצים המפורסמים של מגהליה ליד צ’נדפונג’י, הנקודה שמקבלת הכי הרבה גשם בעולם (חוץ מנהריה), ישבתי לנוח ליד דיפאק טאמוני מגווהטי, מדריך תיירים הינדי בן 30 שהיה עם מטיילת ניו זילנדית. שאלתי אותו לגבי החקיקה שאוסרת על מוסלמים להגר להודו.

“אני נגד החקיקה!” אמר דיפאק. “לא מוסלמים ולא הינדואים ולא בודהיסטים – שאף אחד לא יבוא! לא מספיק מודי הרס את הכלכלה ועכשיו הוא רוצה עוד מהגרים פה? שאך אחד לא יבוא.”

“מודי משנה את הודו כמו שגהנדי שינה?”

“לא, לא, לא!” נזעק דיפאק, “גהנדי הוא המהאטמה – הנפש הגדולה – הוא קדוש, מודי הוא בנאדם, כמוך וכמוני. רק בנאדם.”

“והוא ייבחר שוב?”

“קשה לי להאמין. בהודו הכלכלה מאוד חשובה. והוא עצר את הכלכלה.”

ערפל כיסה את המסילה ממנה הגיחה ה’דרה דון אקספרס’. הרכבת היתה אמורה לעבור באיודיה אבל נתיבה הוסט. יש אומרים שבגלל שמשפצים את המסילה. מודי משקיע לא מעט בשיפוץ וניקוי. רציפי תחנת הרכבת היו נקיים באופן מפתיע וקבוצות סטודנטים ניקו את הגהטים של הגאנגס.

אם כי אחרים אמרו שהרכבת לא נוסעת בנתיב הזה בגלל ההפגנות.

מודי, כמו ראשי ממשלה אחרים בזמנינו, הוא גם גאון פינאנסי. ב-2016, הודיע  מודי על הוצאת שטרות ה-500 ו-1000 הרופי הישנים והורה שבתי עסק לא יוכלו להחזיק יותר מ-10,000 רופי במזומן. עשרות אלפי עסקים התמוטטו. אלפי אחרים פיטרו מיליוני עובדים. הכלכלה ההודית, החמישית בגודלה בעולם, נכנסה לשיתוק. משום מה זה לא פגע במודי. אבל זה הועיל לו מאוד. הונה של ה- RSS , מנגנון האם של ה – BJP, עלה ב-81% , זה של מפלגת הקונגרס, מפלגת השילטון המודחת, צנח ב-14%. רוב המפלגות האחרות פשוט נעלמו.

ברכבת לאיודיה קבלה אותי משפחה הודית אל חיקה. הם היו נוצרים מכלכתה וסוזאן, אשה יפה באמצע שנות השלושים שלה, היתה בדרך לבקר את בעלה, איש מודיעין מדרה דון.

“אני שונאת את מודי!” היא אמרה “הוא הרס את הכלכלה, החלפת השטרות הרסה המון אנשים שאני מכירה, רוששה אותם. העניים נעשו יותר עניים והעשירים יותר עשירים.”

“אבל העניים מצביעים לו-” אמרתי.

“כי הוא משלם להם! אין שום דבר נקי בפוליטיקה שלו.”

סוזאן היא בת מיעוטים שמצביעה למפלגת הקונגרס.

ירדתי מהרכבת המהירה (יחסית) בסולטאנפור ונסעתי לפאייזאבאד. השמות של עמק הגאנגס הם שמות פרסים-מוסלמים. שריד למאות השנים שהמוגוהלים – שושלת פרסית מרכז –אסיאנית, פלשה להודו וכבשה אותה מדי שליטיה ההינדואים. הטאג’ מאהל וחלק גדול מהאוצרות ההודים המפוארים הם מה שנשאר מההתכה בין התרבות ההודית למה שהביאו הפולשים המוסלמים.

לכל אורך הדרך לאיודיה היו שלטי חוצות גדולים של מודי מחייך. ולמה שלא יחייך?

לעתים ניראה שהניסיון של מודי להשתלט על עמק הגאנגס, במדינת אוטר פראדאש  ( UP )–, הוא כדי למחוק את זכר הפלישות שהגיעו דרך מסדרון הגאנגס – מה שהבריטים כינו הדרך הגדולה – ה- GREAT TRUNK ROAD, המשולש של איודיה- וראנסי והסאנגאם ליד אלהאבאד הוא סוג של מצודה הינדואית חדשה שאמורה להדוף את גלי המוסלמים גם אם אלו הם מה שנשאר מהם הם רק אזרחים הודים שבמדינת העבר הסוציאליסטית לא היה באמת חשוב אם הם הינדואים או מוסלמים. 

מודי משייף את המדינה יום יום כמדינה הינדואית וכל מי שאומר משהו אחר הוא בוגד ופאקיסטאני ומקומו בגיהינום.

ריח של פחד וטיהור אתני עומד באוויר ההודי.

הטמפו – הריקשה הממונעת הגדולה, עצרה במחסום המשטרה. התנועה ממודרת בתוך איודיה. כלי רכגב מבחוץ לא נכנסים פנימה.  זה היה לא יותר מעשר דקות הליכה למקדש  של ראמה – הראם מנדיר. קוניו אמר שבנו שם מקדש חדש ושהכל מוכן, רציתי לראות מה קרה באיודיה מאז שהייתי כאן לפני 20 שנה בדיוק.

שוטר בדק אותי במחסום שמתחת לחומות האדומות. זו היתה החומה החיצונית של איודיה, בתוכה עמד עד 1992 המסגד שבנה באבאר- אחד מכובשיה המוסלמים הגדולים של הודי ומי שהוליד את השושלת המוגוהלית.

הפקדתי את התרמיל, המצלמה והטלפון באחד מתאי השמירה הרבים. אסור להכניס לאתר אפילו עט. בידוק ראשון. מסביב היו מבנים יפים ששרדו מהמתחם שהקיף את המסגד.  דתות מחליפות דתות. הן כמעט לא מייצרות מקומות חדשים. קשה להיפטר ממקומות קדושים. הם שימושיים כל כך.

שער ביקורת שני. קופים קפצו מהגדרות וחטפו את הפראסאד – ממתקים מקודשים שמביאים מנחה למקדש ושם הכוהנים מעניקים אותם בחזרה לעולי הרגל כשהם טעונים בעוצמה. שוב בדקו אותי השוטרים בשער שלישי, הולך בטור עולי הרגל, זר יחיד בן אלפי הינדואים. מרגע שעזבתי את וראנסי נכנסתי להודו שאין בה זרים. הדרך לנקודת הקדושה המדויקת בה נולד ראמה הובילה בין גדרות  רשת גבוהות שיצרו מנהרה מחופה ברשת. התנועה היא בכיוון אחד. מה שהיה הוא שיהיה. הדהרמה היא זו שאומרת מה יקרה לך. אין מפלט מהגורל והייעוד.  מודי מחזיר את הודו אל הדת. אל הקאסטות, אל העולם הקבוע והנשלט שרק הוא יכול לשלוט בכאוס ההודי.

אם כי מצד שני, אחד הכוחות הגדולים והמוזרים של הודו הוא הכאוס. זה מה שתמיד הניע  אותה. התנועה הבלתי נשלמת, הריבוי, מיליוני האלים, מאות מיליוני האנשים, האינספור של הכל.

ראם ראם!

מחוץ לגדרות עמדו שוטרים מיחידת העלית של המשטרה ההודית, לבושים במדים צבאיים וחמושים ברובי סער. שוטרים ושוטרות. הקופים רצו מעל לראשינו כשנבדקנו בפעם החמישי. עלינו עליה קטנה והגענו למקום בו עמדו שני כוהנים והניחו פראסאד בכפות הידיים. לפני 20 שנה היו פה מעט אנשים. עכשיו היו פה אלפים, מהבוקר ועד חמש אחר הצהריים. אסור לצלם, אסור להכניס כלום, רק להיכנס לקבל פראסאד ולצאת החוצה. לפני 20 שנה היה פה כוהן שמרח ויבוטי- את סימן האל  על מצח. זרם עולי הרגל כביר מידי – מקדש הרשתות פעם באנרגיית עולי הרגל, אנרגיה אלימה מוקפת שוטרים, שוטרות וחיילים. הדארשן (מראה פני האל) הוא מספיק חזק. מסביב למתחם עמדו מגדלי השמירה שעליהם שוטרים חמושים.מה שהיה המסגד של באבאר והיום הוא מקדש ראם בפוטנציה בער באנרגיות של היסטריה ביטחונית מפני התפוצצות פנימית או חיצונית. 

התהליך שרצח את גהנדי ב-1947, הרס את מסגדו של באבאר באיודיה והעלה את מפלגת הבהראטה ג’נטה (בי.ג’.פי BJP- ) ואת מודי החל בהודו כבר ב-1925 עם היוולדה של הר.אס.אס. תנועה פשיסטית לאומנית, אותה תנועה ממנה יצא מי שהתנקש בגנדי. עד 1975 היתה התנועה במחתרת, אלא שאז, בעקבות משטר החירום של אינדירה גהנדי, נעצרו ראשיה וגזרו מכך לגיטימציה פוליטית, מקימים האת הבהרטה ג’נטה, ואת הזרוע הצבאית שלה – השיב סנא. התרחבותה של התנועה שהוקמה על ידי אינטלקטואלים בני המעמד העליון (ברהמינים וקשטריה) חייבה אותם לפתוח את שורותיה לקאסטות נמוכות יותר. מודי, בן לקסטת אוצרי שמן שלאביו היה בית תה קטן בעיירה בגוג’ארט, הצטרף לתנועה והחל להגיש תה במשרדי הפוליטיקאים המקומיים. מתחיל בטיפוס לראש הפירמידה ההודית.

. מי שהמציא את סיפור מקדש הולדתו של ראמה ושילהב את ההמונים היה ל.ק. אדוואני שהחליט ב-1990 לצאת לראם יאטרה – מסע עליה לרגל לאיודיה על מנת לדרוש את הריסת המסגד.  אדוואני נסע בג’יפ שעוצב כמרכבתו של רמה וחצה את הודו, נואם מספר פעמים ביום, משלהב ומעורר רגשות הינדואיים שובניסטים בכל מקום בו עבר. השלטון שהיה אז בידי מפלגת הקונגרס הסוציאליסטית חילונית, עצר אותו מלהמשיך במסע. אחרים בבי.ג’י.פי המשיכו במקומו.

ב-6.12.1992 תקף המון משולהב של 200 אלף הינדואים  את המסגד שבנה אקבאר ב-1526, מפרק את המסגד היפה לתל אבנים.

המשטרה (ההינדית) לא עשתה דבר כדי למנוע מההמון להחריב את המסגד עד היסוד.

בית המשפט העליון של הודו הורה על הקפאת המקום. הוא לא התיר לבנות מחדש את המסגד וגם לא להקים מקדש לראמה.

הריסת המסגד הובילה למהומות בין דתיות בהודו בהם נרצחו, נפצעו ונאנסו מאות.

יש בהודו כ- 200 מיליון מוסלמים. הודו היא הארץ בעלת האוכלוסייה המוסלמית השנייה בגודלה בעולם אחרי אינדונזיה. יותר מאשר בפקיסטאן השכנה. המהומות התפשטו לכל הודו ואלפי מוסלמים נטבחו נשרפו ונבזזו בבומבי  על ידי השיוו-סנה – צבאו של שיווה, ארגון גיזעני פשיסטי שהיה זרוע צבאית של ה- BJP . הרס המסגד והמהומות והדם שנשפך, תדלקו אלימות בין דתית שהניעה את עלייתה של מפלגת הבהרטה ג’נטה.

לאחר הרס המסגד, ערך אשיש נאנדי, פסיכולוג ואינטלקטואל, סידרת ראיונות עם מנהיגי ופעילי הבהרטה ג’נטה על מנת לעמוד על אופיים של האנשים שמנהיגים את המפלגה ומלבים את עליית הלאומנות ההינדואית. בין המרואיינים היה גם נרנדרה מודי שהיה אז מאנשי המעגל הפנימי, אבל רחוק מהנהגה הלאומית. הוא יצא מזועזע מהראיון, וסיפר לאחר שנים לעיתונאי הניו יורקר דקסטר פילקינס שבראיון הצטייר מודי כשמרן, פוריטאן שמדחיק את כל תשוקותיו האישיות, חסר חיים אישיים, שמאמין במזימה כלל עולמית של האסלאם לבלוע את הודו ושכל אזרחי הודו המוסלמים הם חלק מהמזימה. “מודי הוא פשיסט בכל מובן.” אמר נאנדי, “לא כעלבון, אלא כהגדרה קלינית.”

מודי הוא חניך של ה- רשטריה, סוויאמסיוואק סאנג (Rashtriya Swayamsevak Sangh ), תנועה אותה ייסד רופא בשם ק.ב. הדגוואר ( K. B. Hedgewar) ב-1925, בימים שבהם פרחו הפשיסטים באיטליה והנאצים בגרמניה.   עקרונותיה אומרים שהודו היא מדינה הינדואיסטית וכי רוב המוסלמים הם הינדואים שאוסלמו בכוח ויש להשיבם לדת האמת או לגרשם.

זה כנראה נכון, אבל לא משום שאוסלמו בכוח, אלא מפני שהאסלאם, כמו הבודהיזם לפניו והסיקהיזם, הם מפלטם של אנשי הקאסטות הנמוכות מפני הקיבעון והביזיון של להיות בן קאסטה נמוכה עם גורל וייעוד (דהרמה)  ידועים מראש. הינדואיזם היא דת סגורה, היררכית ולא סבלנית בעניינים האלו.

במקביל לרעיונות החלה להתפתח התנועה הלאומנית המוסלמית-הודית אותה הוביל המשורר והפילוסוף מוחמד  איקבאל. איקבאל פירסם באללהאבאד ב-1930  את הרעיון של מדינה מוסלמית עצמאית בצפון מערב הודו. רעיון שהוביל ב-1947 לחלוקת הודו בין מוסלמים וליצירת פקיסטאן.

ב- 1996 עלתה הבי.ג’.פ לשלטון לא יציב, וב-1998 הפך ואג’פאי לראש ממשלה, מנסה לייצג עמדות מתונות מאלו שהביאו אותו לשלטון כשהוא נתמך על ידי רשימת מפלגות קטנות.

ב-2001 , תחת ממשלת הבהרטה ג’נטה של ואיג פאי, החל משרד התיירות ההודי להוציא טיולי עליה לרגל  מאורגנים למקדש ראמה באיודיה.

הודו היא מדינה של 1.3 מיליארד תושבים.  לפני כעשרים שנה היא מנתה כ-850 מיליון. בעשרים השנים האחרונות נוצר בהודו מעמד בינוני שמונה כשליש מהאוכלוסיה. מה שמשאיר עדיין 70% של מי שאינו מעמד בינוני. עיקר מצביעי הבהארטה ג’נטה. אבל לא רק.

מעמד בינוני הוא מה שמחזיק דמוקרטיות. ככל שהוא גדל – יש לדמוקרטיה יותר סיכוי ומעמד. ככל שהוא מצטמצם או לא קיים מלכתחילה – מתחזק כוחם של פוליטיקאים מניפולטיבים שנשענים על בעלי הון וסנטימנט לאומני (פוטין) או דתי (חומייני). או שניהם. את צמצום כוחו של המעמד הבינוני ומלחמתו בבעלי ההון אפשר לראות דווקא בישראל, חברה שהיתה שיוויונית פחות או יותר עד לעשרים השנים האחרונות. הודו למרות מאמצים הכבירים של גהנדי ונהרו, לא הצליחה להפוך לכזאת עד לעלייתו של מודי.

מודי המשיך במסע עלייתו ובראשית המילניום, הפך להיות השר הממונה על גוג’אראט, מדינה שנמצאת בקצה הצפון מערבי של הודו, בין רג’אסטן למהרשטרה. ב-27.2.2002 עצרה רכבת עם עולי רגל מאיודיה  בגודהרה שבגוג’ראט.  משהו קרה על הרציפים ועלבונות הוטחו בין הינדים למוסלמים עד שמישהו זרק מנורת נפט לתוך אחד הקרונות. הקרון החל להתקלח וכשנפתחו החלונות, ינקה האש חמצן ושרפה למוות 58 מהנוסעים. גל מהומות נקם בין דתי התפרץ בכל רחבי גוג’אראט, מעורר ומופץ על ידי הבי.ג’.פי. אלפים הוכו, נאנסו ונהרגו. המהומות היו מאורגנות ופורעים מצוידים באלות, חרבות ונשק חם הגיעו לבתי מוסלמים מצוידים ברשימות בוחרים. מודי הורה למשטרה לא להתערב. הוא הואשם בכך מספר פעמים אבל תמיד דחה את ההאשמות. אלו היו השנים הקשות של הבהרטה ג’נאטה שהפסידו את השלטון למפלגת הקונגרס שהצליחה לחזור לשלטון לכמה שנים.

מודי, שגלש על הגל הלאומני, נבחר בגוג’ראט ללא עוררין – המקום היחיד שבו הצליחה הבי.ג’י.פי. לשמור על כוחההופכת את גוג’אראט לאוצר הכסף והתמיכה של המפלגה. מודי שוגר למעגל הכוח הפנימי של המפלגה.

ב-2009 חזרה הבהרטה ג’נטה לשילטון.

יד ימינו של מודי בגוג’אראט היה אמית שאה (Amit Shah), בן למשפחת אצולה גוג’ארטית, ביוכימאי ושחמטאי מבריק, שעזר למודי להיבחר פעמיים ולאחר עלייתו של מודי מונה לשר הפנים ההודי.

במהלך 2010 פירסמה ראנה איוב (Ayyub   Rana) , עיתונאית חוקרת צעירה מבומביי, סידרת תחקירים בעיתון Tehelka שקשרה את אמית שאה עם רצח של עבריין מקומי על ידי המשטרה חמש שנים מוקדם יותר. רצח לו היו עדים אשתו ושותפו. האישה והשותף נרצחו זמן קצר מאוחר יותר. מקור במשטרה טען כי העבריין ידע על דברים שלא יעשו שעשה השר. השר הכחיש אבל דיסק עם רשימת שיחות אישר כי היה בקשר עם העבריין חודשים לפני הרצח. מודי הגן על שאה שנגדו הוגש כתב אישום. המשפט התנהל מ-2010.

ב-2012 פוטרה איוב ממשרתה בעיתון למרות שפרסמה שורה של כתבות תחקיר שזעזעו את הודו. טביעת ידו של מודי ניכרה בפיטוריה.

מודי החל את ריצתו לראשות הממשלה.

שום עיתון או מגזין לא הסכים לפרסם את תחקיריה. איוב החליטה לכתוב ספר על גילוייה שנקרא תיקי גוג’ארט.

ב-2013 הואשם עורך הטהלקה בפגיעה מינית, נשפט לשבעה חודשים ושוחרר בערבות. העיתון התמוטט.

ב-2014 , עם בחירתו של מודי לראשות הממשלה, נעצר ההליך המשפטי נגד אמית שאה מכיוון שסירב להגיע לבית המשפט. כשהשופט ציווה עליו להתייצב בבית המשפט, הועבר המשפט לשופט אחר תוך ביזוי בית המשפט העליון של הודו. השופט החדש, בריג’ופל לויה ( Brijgopal Loya ) התלונן שמופעלים עליו לחצים כבירים ושהוצעו לו 16 מיליון דולר על ידי התובע הראשי של בומביי על מנת לזכות את שאה. לויה נמצא מת בנסיבות מסתוריות זמן קצר לאחר סירובו. הגופה היתה מעונה וחמוצה מדם. נאמר שמת מהתקפת לב.

התיק הועבר לשופט מ.בי. גוסווי (M. B. Gosavi ) שסגר את התיק  תוך חודש מחוסר ראיות מספיקות.

מייד מונה אמית שאה על ידי מודי  לנשיא הבי.ג’.פי, לשר הפנים וליו”ר הקואליציה בפרלמנט. הופך אותו למספר שניים בפירמידת העוצמה ההודית.

ב-2019 פסק בית המשפט העליון שמותר לבנות את מקדש ראם על המקום בו נחרב המסגד של באבאר. 

ב-2016 נפגש מודי עם בעלי העיתון ‘ההינדוסטאן טיימס’, אחד העיתונים הגדולים והחשובים של הודו, שפרסם סדרת תחקירים על האלימות הממוסדת שהופעלה נגד מוסלמים בהודו. בובי גוש, העורך הראשי של העיתון, פוטר.

ב-2016 החליט מגזין ‘אאוטלוק ‘לחקור מקרה בו לקחו ה RSS באסאם ילדים מבתים מוסלמים ושלחו אותם לחינוך מחדש במסגרות הינדואיסטיות לאומניות. (“אתה יודע שמודי שלח ילדים מוסלמים לחינוך על חשבון המדינה?” אמר קוניו “ילדים הינדים לא קיבלו כסף מהמדינה, רק מוסלמים!”)

המגזין שייך לאחת המשפחות ההודיות העשירות ונהנה מפרסומים רבים של הממשלה ההודית. שיחות מכיוונו של מודי קברו את התחקיר. זמן קצר לאחר מכן פוטר העורך קרישנה פראסאד Krishna Prasad, אחד מהוותיקים והמוערכים בעורכי המגזינים ההודים.

בתוך מספר שנים קצרות הצליח מודי להכריע את העיתונות ההודית ואת מערכת המשפט שלה.

מודי גם יודע להעצים את מעשיו ואכן נסללים כבישים, רכבות חדשות נכנסות לשירות, הוא הורה על בניית מאה אלף שירותים חדשים בבתי ספר ובמתחמים ציבוריים על מנת לחסל את תופעת החירבון בכל מקום, הניקיון ושמירת הסביבה הופכים למניה שלטונית תוך מסע אנטי מוסלמי חריף.

במאי 2019 נבחר מודי לכהונה שנייה. עם עיתונות משותקת, בתי משפט צייתנים, משטרה וצבא שכפופים למרותו היחידנית, רוקנה הדמוקרטיה ההודית מתוכנה.

אחת מאמירותיו לאחר הבחירות היו ניצחנו, ושום מפלגה לא אמרה שהיא רצה על האג’נדה שהודו היא מדינה חילונית. הודו על פי מודי ושורשי מפלגתו הפשיסטים, היא מדינה הינדואית שהאחרים בה הם אורחים לא קרואים. שיחזרו להיות הינדואים, שיעזבו לפקיסטאן או בנגלה דש או שימותו. כפי שאומר סלוגן של ה-RSS   שנישא בפי ההמון המשולהב: “יש מקום אחד למוסלמים – בקבר או בפקיסטאן!”  “Mussalman ka ek hi sthan—Kabristan ya Pakistan

שלושה חודשים אחרי הבחירות, ב-5.8.2019 ביטל מודי את תקנה 370 שהעניקה אוטונומיה לקשמיר ושמרה על אופייה המוסלמי של המדינה בת 7 מיליון הקשמירים מאז שהמהראג’ה ההינדי טס בבהילות לדלהי באוגוסט 1947 על מנת להצטרף להודו לבקש מהצבא ההודי שיפלוש לקשמיר ויגן עליה מפני הכיבוש הפקיסטני. מאז מחולקת קשמיר בין פקיסטאן המוסלמית להודו. במשך 73 השנים האחרונות נאבקו הקשמירים בכל דרך על מנת לקבל עצמאות מהודו. פקיסטאן והודו התעמתו במספר קרבות לאורך השנים על הגבולות בהימלאיה הגבוהה והגיעו עד לסף מלחמה גרעינית אבל לאורך השנים, מעולם לא התכחשה הודו להסכם שמעניק לקשמיר את ההגנה על תרבותה ותושביה. ביטול ההסכם הוא הכנת הקרקע של מודי להגירה הינדואית רחבה אל שטח המחלוקת על מנת למוסס את הרוב הקשמירי.

  בסוף 2018 הייתי תייר בודד בסרינגר ואנשי בתי הסירה וחנויות השאלים, הפפייר מאשי והמינאיטורות חיזרו אחרי במרץ, מוכנים לרדת כמעט לכל מחיר כדי שאגור אצלם או אקנה מהם. במשך כמעט 40 השנים שאני מכיר את קשמיר, לא ראיתי מעולם את אנשיה מדוכאים כל כך. מחסומי הצבא ההודי היו בכל מקום. בארבעת החודשים האחרונים נותקה קשמיר מכל תקשורת. זרים נדרשו להירשם. הצבא ההודי פשט על בתים בכפרים, עוצר והורג כל מי שנחשד בקשר עם אירגוני שחרור שיש להם קשר עם הקשמירים בצד הפקיסטאני. נערים שנורו בבטנם על ידי רובי צייד טופלו בבתים כי אם יגיעו לבתי החולים –יעצרו.

מעט המידע שדלף החוצה הוברח במכתבים, על נייר.

אמית שאה – השר לביטחון פנים ההודי התבטא לאחרונה כי “המצור על קשמיר קיים רק בראשיהם של בעלי דמיון מפותח.”

בקשמיר נהרגו בשבעים השנים האחרונות 70,000 אנשים נשים וטף במאבק הקשמירי -הודי.

על פי הסופרת ופעילת הסביבה ארונדיטי רוי Arundhati Roy בניישון (Nation), הסיפוח הוא לא רק עניין לאומני, אלא על מנת להבטיח שחמשת יובלי האינדוס (הפאנג’-אב) יהיו בשליטה הודית ללא מחלוקת. בדיוק כפי שפעלו הסינים בשנות החמישים של המאה ה-20 כשהשתלטו על הרמה הטיבטית ועל רוב מקורות המים של אסיה. השליטה על המקורות היא גם השליטה בפקיסטאן השכנה. מה מתכנן מודי?

ב-14.1.20 הצהיר הרמטכ”ל ההודי נארוואנה פוק  Naravane PoK כי הצבא מוכן ומתכוון לממש את הוראות הממשלה ההודית בכל קשמיר. גם בחלק הכבוש על ידי פקיסטאן. ויעשה כך אם יצווה על ידי הממשלה.

תגובת שר הביטחון ההודי  שריפאד נאיק  Shripad Naik היתה כי “הסנטימנט הזה של הצבא ידוע וכי הממשלה מקבלת אותו בהבנה.”

בעולם הולך ומתייבש, בעיקר בגלל גידול מסיבי של אוכלוסיה, שובניזם דתי מתחרז היטב עם לאומנות ומלחמה על משאבים.

לקשמירים, סוחרים מצוינים, יש חנויות בכל מקום שבו יש תיירים. הם גם מדוברי האנגלית הכי טובים של הודו. והם מוסלמים ומבקשים עצמאות כבר 72 שנים. פאייזל, קשמירי צעיר בשנות השלושים שלו ניהל את אחת החנויות המשפחתיות במול, ברחוב העליון של דארג’ילינג. שאלתי אותו על מודי. “אני הצבעתי למודי.” הוא אמר, “הוא מנהיג חזק, הוא נלחם בטרור והוא עושה למען הודו. הוא צריך עוד חמש שנים על מנת להראות תוצאות.”

“והכלכלה?”

“איומה.” אמר פייסל. “מודי לא מבין בכלכלה, אנחנו בצמיחה הכי גרועה שהיתה לנו מזה שנים. אבל הוא חזק בביטחון.”

“וקשמיר?” שאלתי.

“מאוגוסט, מאז שבוטלה תקנה 370 שנתנה לקשמיר זכויות אוטונומיות, קשמיר היתה מנותקת מהעולם, שום תקשורת. עוצר ורדיפת כל מי שמתנגד לסיפוח. מלפני חודש אני יוכל לדבר בטלפון עם אמא שלי ועם המשפחה. האינטרנט עוד לא חזר. אבל אני חושב שהגיע הזמן שקשמיר תהיה חלק מהודו ושהקשמירים יתרכזו במסחר ולא בטרור. הגיע הזמן שקשמיר תפרח ויהיה לה טוב.”

ארץ גדולה הודו. הפתעות  בכל מקום.

ענן נמוך כיסה את גהוואטי Guhwati  שעל הברהמפוטרה האדיר שהיא בנויה על חופיו, זרם מההימלאיה בארונצ’אל ומגהליה אל מפרץ בנגל, אוסף לתוכו את הטין שהופך את מימיו לחומים אפורים. זה אחד הנהרות הגדולים בעולם והודו מחזיקה בו מיובליו העליונים וברוב מהלכו חוץ מהחלק שעובר בבנגלדש. יש בו דולפינים עיוורים, דגה, תנינים ומאות אלפי איים לאורכו ובתוך הדלתה העצומה שלו, הסונדרבנד שנמצאת מצפון לכלכתה. נהר אדיר, ובשונה מהגאנגס והאינדוס, הוא ענק כמעט בכל חלק שלו אולי בגלל שהבקעה הגדולה שהיא אסאם, נמשכת לאורך מאות קילומטרים שבהם מתפתל הנהר, יוצר זרועות, יש בו איים וחיה בו אוכלוסיה של שבטים רבים ומגוונים. לא מעט מתושבי אסאם, כמו המדינות האחרות מרכיבות את שבע האחיות, הם מהגרים. רבים מהם מוסלמים כמו גם הינדואים, בודהיסטים ובעלי דתות אנימיסטיות. רעיון מפקד האוכלוסין ההודי צץ פה. מתוך דרישה של האסאמים, אנשי מגהליה ואוטר פרדאש  ואנשי המדינות האחרות לעצור את ההגירה לתוכן כדי שלא תפגע בתרבות המקומית.

כששאלתי את קוניו על מפקד האוכלוסין, הוא אמר לי : “אתה יודע כמה בנגלים מוסלמים חודרים להודו כל יום? אליכם אפשר להיכנס? אתם יורים בכל מי שמנסה לחצות את הגבול, להודו נכנסים כל יום עשרות אלפי אנשים מהגבולות המחוררים שלנו, וכמעט כולם מוסלמים. הם מציפים את אסאם, את כלכתה ובנגאל ומגיעים גם לוראנסי! בהודו נקבע שכר מינימום לעובדים של 350 רופי ליום ( כ-12 ₪), אבל מהגרי העבודה האלו מוכנים לעבוד ב-200 רופי ליום ואין עבודה יותר להודים. הם לוקחים את כל העבודה, הם גם יוצאים עם בנות הינדואיות ומתחתנים אתן. בכוונה! אפילו אצלנו במשפחה יש לי בת דודה שהתחתנה עם מוסלמי במומביי. אבל שם זה לא עבד והיא מתגרשת ממנו וחוזרת הביתה.”

שני מיליון מתושבי אסאם הם מוסלמים ועומדים בפני סכנת גירוש מכיוון שנגרעו ממרשם התושבים ההודי והם צריכים להוכיח, במדינה שאף פעם לא הצטיינה ברישומיה, שהם הודים בני הודים.

להיות אזרח, כמו שאמרה פעם חנה ארנדט, היא הזכות שיהיו לך זכויות.

בדרך מגווהטי בירת אסאם לשילונג בירת מגהליה, שמעבר לרכסים שלה נמצאת בנגלדש, עצר אותנו שוטר במחסום על מנת לבדוק תעודות ולראות שאין מסתננים בג’יפ שבתוכו הצטופפו 12 נוסעים.

הרעיון למפקד אוכלוסין שבו צריכים תושבי המדינות להוכיח שהם תושבי או ילידי הודו לפני 1983 צמח במדינות הצפון מזרחיות של הודו. גם פה החישוב גיאו-איסטרטגי, שליטה על המים הגדולים של תת- היבשת ושל שכנותיה שלהודו. כמו בקשמיר. הגנה על משאבי העתיד מגובה בתרגיל שחוקיותו מעורפלת. רוב אזרחי הודו לא מסוגלים להוכיח מתי נולדו ואיפה נולדו הוריהם. ברוב המקומות באסאם ניתנו לאנשים מספר ימים להשיג מסמכי לידה ולהגיע למרכז בגווהטי על מנת להוכיח מי אימא ואבא שלהם, היכן נולדו ומתי. אלא שהמפקד הוא רק רגל אחת בתהליך, אליו מצטרף חוק האזרחות החדש שהניע את המהומות וההפגנות בהודו בדצמבר 2019, החוק הקובע שהודו היא ארץ מקלט לרוב בני הדתות שמגיעים מהארצות השכנות אבל לא למוסלמים. זאת אומרת, גם אם אין לך מסמכים שמעידים על מקום הולדתך ואתה לא מוסלמי – הודו תקבל אותך בברכה. אבל למוסלמים, שחיים בהודו כבר מאות שנים ואין להם מסמכים – עומדת סכנת גירוש. טרנספר מחודש. טיהור אתני על בסיס דתי. מה שהחל כניסיון לעצור את מהגרי העבודה במדינות צפון מזרח הודו, הפך לשוט נגד 200 מיליון אזרחיה המוסלמים של הודו. בדומה למה שקרה לרוהינגה תושבי מיינמאר לפני פחות משנתיים.

עליתי על הרכבת לאי של מג’ולי, אי ענק שהולך ונחרב בברהמפוטרה לא רחוק מגו’רהאט, העיר השנייה בגודלה באסאם. האסאמים גאים בתרבות שלהם. במורשת. בשדות התה שמשתרעים לכל מלוא העין ולאחריהם שדות אורז.

היה כבר לילה כשירדתי במריאמי ג’נקשן. מחוץ לתחנה התנהלה תהלוכת לפידים – הפגנה נגד חוק האזרחות ההודי. גם כאן, כמו ליד מקומות רבים לאורך הדרך, עמדו משאיות עם חיילים בחגור קרב. הצבא נפרש לקדם את פני השינויים וההפגנות. השוטרים והחיילים הביטו בהפגנה ולא התערבו.

עלי טהר, מוסלמי מגווהטי שעובד כטכנאי, בחור צעיר בשנות השלושים שלו אמר בסערת נפש: “מודי מסכסך בין מוסלמים והינדים! לפני מודי הדברים פה היו בסדר. הוא גם דפק את הכלכלה וגם מחרב את הודו. ומה הוא עושה? הוא לא מרשה למוסלמים להיכנס לפה כפליטים ,אבל הוא מוכן להכניס לפה עוד מאות אלפי מהגרי עבודה שהם מכל הדתות האחרות. ולמי הם ייקחו את העבודה? לא להינדים? הוא נגד הודו מודי. הוא לא בעד אף אחד. תיראה את הכלכלה, אתה יודע כמה חברות התמוטטו? היינו בצמיחה מצוינת של הכלכלה, והכל נעצר. הוא הרסני מודי. הוא טוב רק לספר שהוא נגד טרור ולסכסך בין הינדואים למוסלמים.”

“והוא ייבחר שוב?”

“בוודאי שהוא ייבחר.” אמר עלי טהר, “ההינדואים יבחרו בו! הם הרוב פה. אתה יודע מה הקללה פה עכשיו אם אתה מדבר נגד בי.ג’י.פי? לא נגד מודי, לא נגד הודו נגד הבי.ג’י.פי? לך לפקיסטאן או לך לעזאזאל! הם השתגעו לגמרי!”

“בודאי שהוא יבחר שוב” אמרו קוניו ופרקאש בוורנסי, אין אף אחד אחר שיכול להתמודד נגדו. אז הכלכלה קצת בבעיות, אבל הודו היא גדולה והיא תתגבר.”

“ואתם לא פוחדים שראש ממשלה כל כך חזק, שלמפלגה שלו יש את הרוב, שהנשיא של הודו, שהוא גם זה שממונה על הצבא הוא מינוי של מודי, ושר הפנים שלו שהוא עושה דברו, והמשטרה נמצאת תחת שליטתו ובית המשפט מפחד ממנו, ישלוט בהודו?”

“מה יש לפחד?” אמר פרקאש וקוניו נד בראשו, “מה הוא עשה רע? עד עכשיו הוא עשה רק דברים טובים. חוץ מהכלכלה-“

“מודי יותר חשוב מהדמוקרטיה?”

“לא-לא!” אמרו קוניו ופרקאש כמעט בבת אחת, “הודו היא דמוקרטיה!”

נזכרתי לרגע בספרו של אדיגה – הטיגריס הלבן, הרומן היפה שבו ניראה היה שאדיגה מרים את הודו ומסתכל בה מלמטה, לתוך המנגנון הרקוב והמאיים והמפחיד שנשקף מהזווית הזו. רוב הצעירים איתם דברתי היו בני עשרים עד ארבעים, משכילים ברובם, הינדואים, מוסלמים, נוצרים. הייתי אופטימי פחות מרובם. היו אנשים כמו מודי בהודו. בתור ראשי מדינות. לא כראשי ממשלה של הפדרציה ההודית. לא כמישהו ששולט באופן מוחלט ומסיט את המדינה לכיוון הדתי והינדואים נגד המוסלמים.

ב-10.1.20 קבע בית המשפט העליון כי שלילת האינטרנט לאזרחי ג’אמו וקשמיר אינה חוקית והיא פגיעה בזכות יסוד והורה לממשלה להחזיר את האינטרנט למדינה.

בדלהי קבע שופט כי אין למשטרה ולצבא סמכות לפזר הפגנות שקטות ולעצור את המפגינים שהפגינו ליד המסגד הגדול של דלהי. וכי אין בהפגנה מול מבנה דתי פגיעה בסדר הציבורי.

שחקנים ואנשי תקשורת הצטרפו למפגינים נגד חוק הלאום. בוליווד, אחד הכוחות הגדולים של הודו, התייצב לצד זכויות האזרח.

גם בהודו, על כל מגבלותיה ופגיעותו של בית המשפט, יש מי שזוקף את גבו מול המערכת.

מודי ואמית שאה, בדרכם הדתית הלאומנית האלימה, שואף לנקות את הודו ולהניע את המדינות שסביבה. מדרכות וראנסי ותחנת הרכבת שלה אכן נקיות יותר. המדינה הסוציאליסטית ליברלית חילונית טוטאה ביחד עם הכאוס ההודי לזווית פינה והכלכלה קפאה על שמריה. אזרחיה, בעיקר 200 מיליון המוסלמים מבוהלים. הפקיסטאנים מביטים במודי באימה. בנגלדש קפואה.  אלא שהודו היא הודו. גדולה, איטית, רבגונית, בולעת הכל ומעכלת הכל. 365 מיליון אלים. 1.3מיליארד תושבים. המון דתות, שפות, אוכל ארכיטקטורה וצבעים.  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

כתבות קשורות

כתבות נוספות

מדורים

כרם שיזף

יין ושמן זית- ענבים טובים עושים יין טוב

צור שיזף  סופר עיתונאי ונוסע
אקטיביסט חברתי וסביבתי, כורם ויינן. מסעותיו הניבו רומנים וספרי מסע, מאבקים סביביתיים ועירוניים  ומכרם הענבים והזיתים המדברי  שלו ליד מצפה רמון, שמעובד בשיטות עתיקות וחדשות, מגיעים שמן זית ויינות משובחים.

Web Design | Gilat Parag   //   Web development | DigitalDesert.com

שלחו הודעה

tsur@shezaf.net  |  טלפון: 054-4975548

כל החומרים באתר shezaf.net, כתובים, מצולמים מוסרטים או מצוירים מוגנים בזכויות יוצרים ©. אין להשתמש בשום חומר מהאתר למטרות מסחריות, פרסומיות או לכל סוג של תקשורת חזותית, כתובה או אחרת ללא רשות מפורשת בכתב מצור שיזף.