צור שיזף

היא סירבה לשכב עם הקיסר במשך 25 השנים שגרה בעיר האסורה משום געגועיה למדבר. יום אחד, כשיצא הקיסר לצוד, הגישה אם הקיסר את הפגיון לאיפראחן, מורה לה להתאבד

האויגורים הם הטורקים הקואקים, הכחולים, שגרו בצפון סין ומדרום לאגם בייקאל שבקזחסטאן ונאלצו להגר משום הלחץ הקירגיזי לסינקיאנג, שם התערבו בסק ממוצא הודו אירופי.
פירוש השם אוייגורים הוא תשעת השבטים. בני הזאב. שכן אבי האוייגורים נמצא על ידי זאבה שאימצה
אותו. כשגדל הזדווג עם אחת מגורות הזאב ואחד מצאצאיו התחתן עם בת אנוש. מצאצאיהם נולדו האוייגורים.
ב-1991 סערה קשגר והיו מהומות. שום דבר לא דווח בעיתונות. הגבול ניסגר.
ב-1997 רצחו אנשים מקשגר את מפקד המשטרה במקום. התסיסה האוייגורית נגד הכיבוש הסיני. ב-1994 שנים מצאו הסינים את הילד שהם טוענים כי הוא הפנצ'ן למה – השני בהיררכיה הטיבטית. הדלאי למה לא מקבל את המציאה. הסינים חכמים מכולם, עם מסורת אדירה של ארבעת אלפי שנות מלחמה נגד נוודים ועמים מסביב, מציפים את הנוודים בסינים האנים, קושרים קשרי חיתון, מבוללים, אוספים אליהם את העוצמה והקשרים.
"ב-1755 כבשו המנצ'ורים, שושלת צ'ינג את קשגריה." אמר עבדול, "וב-1759 הוכרחה איפרחאן, נכדתו של אבאח חוג'א לצאת למסע אל החצר הקיסרית בעיר האסורה ולהפוך לפילגש לקיסר. היא סירבה לקיסר. אלא שזה היה מאוהב בה מכיוון שגופה הדיף ריח בושם דק של פרחים. היא סירבה לשכב עם הקיסר במשך 25 השנים שגרה בעיר האסורה משום געגועיה למדבר. יום אחד, כשיצא הקיסר לצוד, הגישה אם הקיסר את הפגיון לאיפראחן, מורה לה להתאבד. שלוש שנים הובלה הגופה בחזרה אל הקבר והיום היא קבורה כאן, בפינה ליד אבאח חוג'ה."
"היא קבורה בקברי קיסרי הצ'ינג ליד בייג'ינג." אמר לי.
"יש כאלו שאומרים כך." חייך עבדול, "אלא שאנשי המערב אוהבים את הסיפור הזה."
"ואתה?"
"אני רק מספר את הסיפור. אני מקשגר." עבדול שמר את איפרחאן לעצמו, כמו שהסינים הפכו את איפרחאן לבת ערובה שגלותה נמשכת במותה בקברי קיברי הצ'ינג המנצ'ורים באחוזות הקבר הקרובות לבייג'ינג. הסינים הקימו מואזילואום לג'ינגס חאן במקום הנקרא דונג-שנג במונגוליה הפנימית – ג'ינגגס הוא שלהם, מקווים שהמונגולים במונגוליה החיצונית, העצמאית, ימשכו למרכז עליו החליטו. מסורת סינית.
"הסינים קוראים לחלק הזה של סין שינצ'יאנג, יש הרבה תיירים שקוראים למקום אוייגוריסטאן." מילים. ארץ האוייגורים. העיר העתיקה של קשגר ניראית כמו שהייתה, בתי חומר צפופים אחד אל השני, מרפסות, עצי קרגש תומכים, מסגדים, אנשים בכיפות מרכז אסיאניות שותים צ'אי בהסבה על שטיחים צבעוניים. סוס – פוני לכוד במתקן עץ, מונף מעל הקרקע באלימות כדי שיהיה אפשר לפרזל פרסות, קרפיף עצים ענק על הדרך היוצאת מקשגר, עצי צפצפה לכל מלוא העין, עשן הקבאב ושעונים שספרותיהם ערביות.
הדרך הצפונית, זו המחברת בין אורומצ'י וקשגר נכבשה על ידי הסינים בחמש השנים האחרונות. אלף וחמש מאוד קילומטרים של זפת. מקשגר מתחיל המעקף האיסטרטגי הסיני. דרך הקארקוראם החוצה את אחד הרכסים הגבוהים בעולם, מחברת את קשגר עם איסלאמבאד בירת פקיסטאן דרך העמקים העליונים של האינדוס. הציר הסינו-פקיסטאני שבא נגד הציר ההודי-רוסי. הסינים הניחו על גבולותיהם את המיעוטים – מונגוליה הפנימית בצפון, אוייגורים במערב וטיבטים בדרום. יד ברזל ומעט אוויר למיעוטים ועם זאת, אולי בגלל שאין לסינים מסורת דתית כמו שיש לעמים אחרים, הם מאפשרים את הפולחן למיעוטים, ילדים כמה שירצו. הם לא פוחדים מרביית המיעוטים. כרגיל, לאור נסיון של אלפי שניים הם יודעים שתמיד יוכלו להציף כל שטח באנשים. מליון מול מליון, עשרה מול חמישה. מוזיקת מארשים צבאיים בבוקר. הציר הצפוני, דרך קוצ'ה ואקסו וקורלה הפך להיות מחרוזת ערים סיניות הצומחות במהריות מדהימה מתוך המדבר, מאבדות את הייחוד האוייגורי. אלא שבדרום, בדרך המשי המסורתית, המקיפה את המדבר מצידו הדרומי, מתקיימות עדיין הערים האוייגוריות. ילדים ואנשים אינם מדברים את הסינים. הטורקית האוייגורית היא השפה. תיירים לא מגיעים ונוכחות הסינים מצטמצמת לבעלי מקצוע, אנשי צבא ומנהיגי קדרים.
הזרוע הדרומית, היא ארץ האוייגורים האמיתית. הזמן העומד. תעלות מים בין הצפצפות, בתים מוקפים בגדרות חומר. גם זה יעלם תוך חמש שנים אם יחליטו הסינים ההאנים מעמק הנהר הצהוב להציף גם פה. אלא שבינתיים ממשיכים האוייגורים בחייהם, שמורות טבע של אנשים המרחיבים את נאות המדבר בעזרת תעלות מים של עשרות קילומטרים הזורמות מההמורדות ברוכי המים של הרמה הטיבטית אל המרחבים הגבוהים והמשתפלים של המדבר. יארקאנד וחוטאן הן עדין ערי חומר עם מסגדים. סוסים ועגלות ברחובות. הסממנים הנוודים מצטמצמים לסוסים קטנים וקשוחים רתומים לעגלות. והבזאר המזרחי. השוק של חוטאן הוא הנפלא בעולם. יש מי שאומר ששוק יום ראשון בקשגר הוא הנפלא מכולם. ויש, המהדרין, האומרים שכדי לראות שוק כמו ששוק היה על דרך המשי, יש להרחיק את מרחק יום הנסיעה מקשגר לחוטאן, המוסיקה הטורקית המנוגנת בתוך ובכלי מיתר וחליל ממרפסות העץ המצויירות.
הסינים משפצים את שדה התעופה הצבאי בחוטאן, מרחיבים אותו לטיסות קו. מה שלא הצליחו בכיבוש של למעלה ממאה ועשרים שנים בכוח הולך להגיע עם התיירים והדרכים הנפתחות. צבעו של הגזר צהוב בחלקים האלו של אסיה. הפסיחה על שני הסעיפים – פתיחת האזור לתיירים קושרת את המיעוט עם העולם, מיעוטים שדוכאו זמן רב כשהלאומיות השונה בתוכם יוצאים לאוויר העולם. הכסף הזורם, השפע הטוב ביחד עם העוצמה המזרימה את ים האדם ההאני אל נאות המדבר. גם בחוטאן יש עיר ישנה ועיר חדשה. העיר הישנה היא האוייגורית עם כל מה שנעים בעולם שכל כך מעט נשאר ממנו – סימטאות חומר צרות, דמומות ואיטיות, בוסתנים, תעלות מים, אנשים קורסים בשולי מחראות פתוחות ולעומתו החלק הסיני החדש- בנייני המידות, השדרות הרחבות. הבנקים וסניפי הדואר המאויישים בסינים. הקידמה. ועדיין ממלאות העגלות והשוק האינסופי את הקדמה ומעדנות אותה. בחוטאן חמש מאות אלף אוייגורים ומעט מאוד סינים. הסיניות פה היא המלצה. הילדים לא מדברים סינית בנאות המדבר. גם לא שפות אחרות.
הסינים הם העם שידע לטפל טוב מכולם במיעוטים בהם שלט: שוחד, נישואין, יישוב מסות סיניות האניות, טרור, כיבוש צבאי, השלטת התרבות הסינית על המיעוט. ועם זאת מניחים להם בדרך פטרנאלית לשמור על דתם. אלוהים לא היה אף פעם דבר חשוב בסין. הסינים תמיד האמינו בתרבות. ותרבות היא ביורוקרטיה ונאמנות לשטון המרכזי ובטן מליאה ואוכל נפלא. ומה נשאר למדוכאים? חוש הומור.
"הזמינו אותי מאוניברסיטאת ברקלי ללמד על מרכז אסיה ומערב סין." אמר עבדול. "אבל מסיבות שונות לא יכולתי לנסוע."
"אסרו עליך?"
עבדול חייך. "לא אסרו, אבל גם לא החזירו את הדרכון."