סודן - בצל עץ הלולו

עיתונות - משימות מיוחדות


מלמעלה נראה הנילוס נחש ארוך וחום, מתפתל בתוך המישור שהוא דרוםֶ סודן, מישור ענק המשתרע בין הרמה האתיופית במזרח, ההרים שלֶ קניה, אוגנדה וזאיר בדרום, והרכסים המשתפלים מהרפובליקה המרכזֶ אפריקאית במערב. הנילוס הלבן זורם מאגם ויקטוריה, מתפתל בתוךֶ המישור הענק, יובלי הסובאט ובחאר אל ע'אזל מתכנסים אליו, יוצריםֶ את האזור המוצף של ביצות הסוד.

בצל עץ הלולו, על האדמה האדומה, עמדו כורסות קנים. השמש האירה מתוךֶעננים אפורים ומקוטבים. מחוץ למעגל הצל של העץ הגבוה והענף היהֶ חם. ולח. גדר קנים ובוץ הקיפה את המתחם שבו עמדו שלוש בקתותֶ ושלושה אוהלים ישנים, שכתמי פטריות שחורים התפשטו על יריעותיהםֶ הדהויות. ישבנו מחוץ לבקתה הראשית ובכל כמה דקות העברנו את הכורסות לתוך מעגל הצל הנודד. הלולו הוא עץ שמן. אפשר לאכול אתֶ הציפה של הפרי כשהוא טרי ואחר כך קולים את הפירות על מדורהֶ ופורכים אותם כדי להפיק את השמן.

שיניהם של טלאר דנג ושל ג'וק, כשיני רבים משבט הדינקה של דרום סודן, בלטו מופרדות החוצה מתוך החניכיים. עישון מקטרת העץ מילדות.ֶבשדות התכופפו נשים חשופות חזה, שדיהן מיטלטלים אל האדמה, מקטרות ארוכות מליאות בטבק מקומי בין שיניהן. מעבר לגדר המתחםֶ צמחו עצי מהגוני, גזעם כהה וקשה. בזוויות עיניו של טלאר היוֶ חרוצים ברקים שמישהו טבע בהן כשהיה ילד. "למזל." חייך טלאר.שאלתי אותו מה משמעות השם טלאר. "טלאר הוא החסר - זה שםֶ שנותנים לאחר מותו של בן משפחה, דנג הוא גשם." טלאר ממונה עלֶיישום חוקי היסוד באזורים בהם שולטת המחתרת הדרום סודנית.

סודן, אקוט
מקטרת סודאנית

נחתנו במנחת של אקוט, 400 קילומטרים צפונית לגבול הקנייתי והאוגנדי, יום לפני כן, טסים למחוז בחר ע'אזל - ים הצבאים, הנמצא מעברוֶהמערבי של הנילוס הלבן. מאתיים קילומטרים צפונה נמצאת העיר וואו שעל הנילוס ומאתיים קילומטרים דרומה נמצאת ג'ובה, בירת הדרום. הערים נמצאות בשליטת כוחות ממשלת חרטום. בידי הערבים. ביןֶהערים, בשטחים העצומים של הבוש שולטים לוחמי ה-SPLA ) SUDANֶPEOPLE'S LIBERATION ARMY). מרחב של בקתות בוץ שגגותיהן עשוייםֶ קש הדורה מונח אגודות אגודות על קונוס שלד עץ האמית' של התקרה. הקרבות הם על מעברי הגבול. הממשלה הצפונית מנסה להשתלט עלֶ מעברי הגבול הקרקעיים כדי למנוע אספקה מהמורדים, הנהנים מתמיכתֶ העולם האפריקאי. אתיופיה, שב-1991 הפנה מניגיסטו את גבו למורדיםֶ מהדרום, מאפשר לצפון לצאת במתקפה דרך שטחו על עורפם של המורדיםֶ מהדרום, החליפה את עמדותיה עם התחלפות השלטון וחזרה לסייעֶ למורדים מהדרום. אריתראיה החלה בשנה האחרונה להילחם נגד החדירותֶ האיסלמיות הפונדמנטלסיטיות שמנחה המשטר בחרטום לשטחה, מסייעתֶ בידע ובנשק לדרום סודן. הגבול עם אוגנדה פתוח לשיירות משאיותֶהמדשדשות בדרכי הבוץ לצו'קודום. זאיר מעבירה נשק. בקניה נמצאֶהמחנה הגדול של האו"ם בלוקיצ'וקיו שבקצה הצפוני-מערבי של ימתֶטורקנה.

את טלאר פגשתי בלוקיצ'וקיו - אוסף מחנות אוהלים, מחסני מזון, כליֶ רכב ומסלול ממנו ממריאים מטוסי הקראוון והבאפלו לדרום סודן כדיֶ להביא מומחים ואספקה לתוך ארץ שאין בה כבישים, חשמל, טלפון אוֶ מים זורמים פרט לנהרות ולגשמי הזעף בעונה הרטובה שבין יוניֶ לדצמבר, ואבק אדמדם וחונק בשאר חודשי השנה. שער הכניסה למחנהֶ עומד בצל עץ שיטה ענק שתחתיו יושבים הטורקנה, מחכים לעבודה, בקתותיהם מקיפות את צביר המחנות. הדרך עוברת בין אוהלי הענקֶהקשוחים של האספקה אל רחבת החניה בה עומדים כלי הרכב ששבו מדרכיֶהבוץ הסודניות. לידם עומדים כלי הרכב הנקיים של אלו המנהלים אתֶ לוקי, נוסעים בין שדה התעופה המרוחק כקילומטר משער המחנה. מרכזֶהמחנה הוא המשרדים שמאחוריהם חדר האוכל. משמאל לחדר האוכל נמצאֶ הלב האמיתי, המקום אליו מתגעגע כל מי שנתקע בדרום סודן לתקופהֶשל שבועות בעונה הרטובה או היבשה, כשעולה הנהר, כשמתבטלותֶ הטיסות, כשמגיעות השמועות על הנואר העומדים לפשוט על הדינקה,ֶכשזמזום האנטונוב בשמים הגבוהים מבשר את רעם הפצצות המתגלגל. הבר מגיש בירה מהשעות שבהן נשבר חום אחרהצהריים. אז מתחיליםֶ להגיע מי שירדו מהטיסות מסודן, אלו שהתעוררו מנמנום הצהרייםֶבשורות האוהלים והבקתות הנמשכות דרומה מהמשרדים, ואלו המגיחיםֶ מהמשרדים ומבדיקות הרדיו עם אלו הנמצאים בין ביצות הסוד להריםֶ של אתיופיה וזאיר והרדיו הוא הקשר היחיד שלהם עם העולם.

"הי-" אמר טים, סקוטי בן 27 שנולד במומבסה ומועסק על ידי המרכז שלֶ יוניצ"ף בבריסל. "רוצה לקנות את הקלטת החדשה הזאת?" הוא הושיטֶ דף נייר מודפס "קח תקרא." האור הצהוב של הנורות, בקבוקי הכמעטֶ ליטר של בירת הטסקה הקנייתית עם ציור הפיל, המוסיקה ברמקולים,ֶהאנשים הצעירים בבגדים הקלים סביב השולחנות, נצנוץ הסיגריותֶ בחצי אפילה, אפריקאים ואירופאים. "הגעת לקטע של המלאכים שלֶ לוקי," גיחך טים כשצחקתי צחוק קטוע. הנהנתי. הקומפוזיטור שהיהֶ במקום וחיבר תקליט על המלאכים של לוקי, על המטוסים המעופפיםֶ ברחבי סודן. מהשולחן עם הבירות והאנשים הצעירים נראה הפרץֶ הרגשני מטופש. רוב עובדי השטח של המחנה היו בריטים. הפרזות לאֶ היו ראויות להיאמר. בירה ושיחת בארים ארסית היו הדברים הנחשבים. הכניסה לשער בלוקי דמתה לכניסה למתחם בית החולים של מ.א.ש. בוץ, מקלחות ושירותי שדה, בר ואבק זחוח ומבטל של אנשים שפוסעיםֶבקירבה היתרה לצד הלא בטוח.

מלמעלה נראה הנילוס נחש ארוך וחום, מתפתל בתוך המישור שהוא דרוםֶ סודן, מישור ענק המשתרע בין הרמה האתיופית במזרח, ההרים שלֶקניה, אוגנדה וזאיר בדרום, והרכסים המשתפלים מהרפובליקה המרכזֶ אפריקאית במערב. הנילוס הלבן זורם מאגם ויקטוריה, מתפתל בתוךֶ המישור הענק, יובלי הסובאט ובחאר אל ע'אזל מתכנסים אליו, יוצריםֶאת האזור המוצף של ביצות הסוד. בעונה הרטובה, בין יוניֶ לאוקטובר, הופך הדרום לביצת ענק שיתושים וחרקים מתאבכים מעליהֶ כעשן. בעונה היבשה, הופך הכול לעננת אבק, והבקר ארוך הקרנייםֶ נודד בין עצי הלולו והעשב היבש אל הנהרות והפלגים, הגברים שלֶשבטי הדינקה והנואר בעקבותיהם, מניחים לנערות הצעירות לחלוב אתֶ הפרות לתוך דלעות יבשות, שוכבים בצל העצים ומעשנים מקטרותֶארוכות.

המנחת איבך ענן אבק כשקפץ עליו המטוס הקטן, הטייס ההודי הלאֶ ידידותי מצליח לעצור בתוך עננת האבק ולפנות אל קהל המחכים.ֶאנשים שחורים ודקים, מקטרות עץ ארוכות בפיותיהם הביטו בסקרנות, נשענים בשקט על גדר העץ שעל גבול המנחת. נערות חשופות חזהֶ ששדיהן עדיין לא התרפטו מלידות רבות. נשים זקנות ששדיהן מרוטיםֶ מהנקת ילדים רבים, דינקה גבוהים שעורם אפל ומצחם צבוט בצלקותֶ עדינות משוכות כמו קמטים לרוחב המצח. הם הזדקפו בחדות כשצילמתי,ֶמתייצבים למלאכת הצילום שנראתה להם הקדושה במלאכות.

ג'יפ הלנדרובר של רדבנה - הארגון השוודי למען הילד חיכה בפאתי השדה.ֶבניין מעופש ואפל, שריד מימים של שלטון אחר, הכיל את נציגי הצבאֶהעממי של דרום סודן, בודקים את אישור התנועה שניתן לי בניירובי.ֶדרכונים לא מהווים אסמכתא במקומות כאלו. שלוליות ענקיות מילאוֶאת הדרך שבין העצים הירוקים. המסלול התייבש אבל מסביב לו עמדֶהבוש נוצץ ושבע גשם. עשב ירוק וגבוה עולה בתוכו. הג'יפ נסעֶבאיטיות מסביב לשלוליות, חוצה בתוכן. המים עמדו בשלוליות העונהֶהגשומה, עננים כבדים הצטופפו בשולי השמים.

סודן, הארץ הגדולה באפריקה משתרעת על 2.5 מיליון קמ"ר. שני הנהרותֶ המתאחדים לנהר הגדול בעולם - הנילוס הכחול והנילוס הלבן - מציפים בעונה הגשומה הנמשכת בין יוני ונובמבר והופכים את חלקהֶ הדרומי של הארץ לעיסה של בוץ, שבה התנועה מוגבלת למרחקים קצריםֶאו לסירות קנו שחורות וארוכות. הדרום, יותר משליש משטחה שלֶ סודן, נלחם בערבים המוסלמים של הצפון למעלה מארבעים שניםֶבהתפרצויות ומלחמה שנראית כמין קיבעון של שני מתאבקים מותשים.

"סלאם עליכום." אמרה האשה.

"עליכום הסלאם."

האשה לא היתה דינקה, אלא ממחוזות הנובה - החלק המערבי של הנילוסֶ העליון - ממקום בו השפה העיקרית היא ערבית. הדינקה מדברים ערביתֶ קשה ושבורה, לא דומה לערבית הרכה של המזרח התיכון. ערבית שלֶ מקום בו נפגשת התרבות הערבית באפריקאית.
לוחמי דינקה
לוחמי דינקה


הערבים הגיעו רק באמצע המאה השמונה-עשרה. לפני קצת יותר ממאתייםֶ שנים. המישורים הגדולים של הסוד, שעל שמו נקראת סודן, היו הגבולֶהדרומי אליו חדרו, הופכים את האזור למאגר עבדים. חלק מהמלחמהֶ בין דרום לצפון בסודן הוא היחס בין סוחר לעבד, אפליה וזלזול,ֶונסיון מתמשך של הערבים מהצפון לכפות את תרבות האיסלם עם חוקֶ השריעה על הדרום.

בזמן שהערבים חדרו אל אפריקה כדי לצוד את הגוף, חדרו המיסיונריםֶ האירופים לצוד את הנפש. מיסיונרים קתולים מאיטליה וצרפת ירדוֶ מהרמות של אתיופיה, עלו מתוך המדבריות של צפון קניה או חדרוֶ מאוגנדה ומהשטחים הקולניאליים של בלגיה בזאיר. המיסיונרים ניצרוֶ את שבטי הדינקה, הדדינגה, הנואר והטופוסה, וחלק גדול מחמישיםֶ השבטים המרכיבים את דרום סודן. מניחים את המוקש הבא ליחסים שביןֶ צפון ודרום: הצפון המוסלמי שבירתו חרטום שיוסדה לפני קצת יותרֶ ממאה שנים במקום בו נפגשים הנילוס הכחול והלבן, והדרום, שבוֶ כנסיות קש אפריקאיות נשרפות ונהרסות בכל פעם שכוח של הממשלה פושט אל תוך אחד האזורים בהם המורדים אינם חזקים מספיק.
מה יש בדרום סודן שמניע מלחמה ארבעים שנה? רעש של מטוס בשמים.
"אנטונוב?"
"לא," חייך טלאר, "את הרעש של האנטונוב מכירות כבר התרנגולות והפרות, והן נעלמות לתוך הבוש." הממשלה הסודנית הפסיקה לשגר את המיגיםֶ והמסוקים לדרום לאחר שחלק נכבד מחיל האוויר המצומצם של סודןֶ הופל לתוך הבוש. האנטונובים טסים גבוה - בגובה של למעלה מ-20 אלף רגל, פוערים את הפתח האחורי ומגלגלים את הפצצות החוצה לעברֶגגות קש הדורה, מחנות הבקר העצומים, פוגעים בעיקר באדמה, בעציםֶ ובמים. טרור אווירי. ליד כל מתחם של ארגון סיוע נמצאת מחפורתֶ אליה נמלטים בעת ההפצצה. מחפורת שמליאה בקיץ בקוברות, ממבותֶ וצפעים, ובחורף במי הגשמים ובבוץ.

טלאר דנג, הדינקה הגבוה שהאנגלית בפיו ללא רבב לאחר ארבע שנים של לימוד כלכלה ומשפטים בניו יורק ובאנגליה, הביט סביבו, במעגלֶ הכיסאות המונחים בצל. ג'רמי, האנגלי בן השלושים וכמה מאוקספם, מוניקה ומרטינה - שליחות הכנסיה הגרמנית, דיוויד הקנייתיֶמרדבנה- הארגון למען הילד השוודי, ראובן, שופט דינקה מקומי,ֶאברהם צ'יף הדינקה ודניאל - מנהל המחנה של יוניצ"ף באקוט. טלארֶאמר שלא צריך יותר מ-3000 אנשים נחושים כדי לערער את השלטוןֶהמרכזי ולשלוט בדרום סודן. שהרי אין יעדים לתקוף. הדבר היחידֶ שאפשר לראות מהשמים הוא עדרי ומחנות הבקר הגדולים. הכפרים הםֶ בקתות פזורות שאינן נמצאות במקבצים של יותר מעשר בקתות בבת אחת.ֶאין דרכים, אין קווי טלפון או חשמל, מסילת הברזל מגיעה רק עדֶלוואו הנמאת מאתיים קילומטרים צפונה וגם לשם מגיעה הרכבת רק פעםֶ בשנה, זוחלת בקצב הליכה. ארץ מבורכת לכל ארגון גרילה.

טלאר דיבר על חוקי היסוד של המלחמה, על מעמדם של אנשי אירגוניֶהסיוע בדרום, האם הם נהנים מחסינות דיפלומטית שהרי הגדרתם היאֶ פקידים לא ממשלתיים (NON GOVERMENTAL OFFICIALS). בכל רחבי מחוזֶ יירול בו ישבנו, מחוז המשתרע על פני כ-10,000 קמ"ר, היו שלושהֶכלי רכב, כולם של ארגוני הסיוע. סודן נחשבת לארץ האיטית ביותרֶ בעולם מבחינת תחבורה, וככל שנעים דרומה, מתמעטים כלי הרכב. איןֶ דרכים, ובעונה הרטובה גם מעט הדרכים הופכות לסיוט של שקיעהֶ וישיבה של ימים בתוך בוץ טובעני, בהמתנה לקרקע המתייבשת אינהֶ דבר לא צפוי. בבוקרו של אותו היום נסעתי עם דיוויד להביא אתֶ מוניקה ומרטינה - המסיונריות הגרות ליד אפיק הנהר במרחק של כ-30ֶקילומטרים מאקוט. הנסיעה הלוך ושוב נמשכה שש שעות. שש שעות ללאֶ חציית נהרות או בעיות מיוחדות. הליכה היא דבר קל יותר למי שחום,ֶלחות, חרקים עוקצים, קוצים וסבך של בוש אינם מטרידים אותו.

מיעוטם של כלי הרכב הופך אותם לכלי תחבורה עיקרי. ומי אחראי אםֶ מתהפך כלי רכב? האם יש לנהג ארגון הסיוע חסינות או שהוא חשוףֶבפני המשפט המקומי?

"ומה על ניאוף?" שאלתי את טלאר, "האם סודן היא כמו קניה שבה נישואיןֶ אינם מסגרת מחייבת, וילד אף פעם לא יודע מי הוא אביו?"

"לא." אמר טלאר, "אחד מהטיעונים החזקים לגירושין הוא ניאוף. אצל ֶהדינקה החברה היא חברה פטריארכלית, גבר יכול להתחתן עם עד חמשֹעשרה נשים. חלקן יגורו יחד, שמחות להשתתף ולהקל אחת על השנייהֶ במלאכת העבודה בשדה." נשים בשדות הסורגום, רוכנות, שדיהןֶמתנודדים כשזרעו, עישבו, עדרו וחפרו בשדות השחורים. מחזיקותֶ בפיותיהן את המקטרות הארוכות. "אם תופסים גבר ואשה נואפים, משלםֶ הגבר קנס של עד 70 פרות ופרים. או שיישב בכלא שנתיים. כך גם בפעם השנייה."
"ובפעם השלישית?"
"בפעם השלישית מגרשים את האשה ואין קנס, מכיוון שאשה שנתפשה שלושֶ פעמים בניאוף היא אשה רעה. זונה. אם תופסים גבר עם אשה לאֶ נשואה, הקנס הוא פרה אחת. ואם לא תופסים אותך במעשה עצמו – אין הוכחה ואין קנס." חייך טלאר.
במעגל המתדיינים על החברה העתידית של דרום סודן ישבה אשה. היא לאֶ דיברה אנגלית והיתה נציגתו של ארגון הנשים אותו מדריך האו"ם.ֶג'וק תרגם לה את הדברים. לידה ישב צ'יף הצ'יפים של הדינקה. מחוץֶ לגדר הקנים והבוץ עלה קול תיפוף. שאלתי את טלאר לקולות. הואֶ ביקש מהצ'יף שימצא לי מלווה. אייזק, איש צעיר באמצע שנותֶ העשרים, התלווה אלי כשעזבנו את ואת היושבים מתחת לעץ.

בלוקי, כמה ימים לאחר שחזרתי, ישבתי עם אמרי ברוסט, דוקטורנט צעירֶ מהלונדון סקול אוף אקונומיקס שבלונדון שבא ללוקיצ'וקיו כמעריךֶ של פעולות האו"ם. האו"ם היה בעיני תמיד מעין מכשיר אימפוטנטי, עלה תאנה של אוכלי חינם בניו יורק, בריסל וז'נווה. המפגש עםֶ המרכז האפריקאי של האו"ם בגיריגירי שבניירובי, עם אלפי העובדיםֶומכוניות השרד המצוחצחות, לא נראה שונה. אלא שכששאל אמרי מה אניֶ חושב על פעילות האו"ם בדרום סודן, חשבתי בפעם הראשונה על מהֶ עושים אותם כמה עשרות אנשים צעירים המהווים את הכוח המיתי, אתֶ נציגיו של העולם המפוטם בחלק הזה של העולם. "פעולה סמלית,"ֶאמרתי, "הם התיקווה של הדרום, במקום בו אין סיוע ואין תמיכהֶ אמיתית ומתחננים לכל סיוע, מהווים אנשי השטח את התקווה. ויותרֶ מכך, האו"ם בעצם קובע עמדה פוליטית - הוא בעד הדרום, בעד הפרדהֶ בין הממשלה הערבית-מוסלמית בצפון לבין המורדים השחורים-נוצריםֶ בדרום. ארגוני הסיוע אינם מזרימים מזון למעשה, כמו שהיה בסומליהֶ- דבר שנכשל לחלוטין, אלא עובדים על תשתיות - חינוך חקלאי,ֶחינוך לרפואה מונעת ובריאות, חינוך, בניית קאדרים, במובניםֶרבים, האו"ם עושה את מה שכל ארגון מחתרת שמחליט להחליף שלטוןֶ עושה - כשיש ישיבה של ראשי המחוזות של המורדים, האו"ם דואגֶ להוציא אותם בטיסות מלוקיצ'וקיו ולהביא אותם לניו-כוש – בירתםֶ הזמנית של המורדים."
לפני שחזרתי לישראל, התקשר אלי אמרי לדירה בניירובי ואמר שהכניס לתוךֶ הדין וחשבון את הדברים בעניין הסמליות.
"מי אתה חושב תומך במורדים?"
"אין לי מושג." אמרתי, "לא ישראל." ישראל הייתה מעורבת בדרום סודןֶבתחילת שנות השבעים. יועצים הסתובבו בדרום. אלא שבעקבות ההפיכהֶשהביאה את נומיירי לשלטון, השכיל השליט החדש לחתום על הסכם שלוםֶ עם הדרום ולשלב את אנשיו בממשלו. עשר שנים הצליחה סודן להתקייםֶ בלי מלחמת האזרחים שהחלה בשמונה-עשר לאוגוסט 1955. כשעזבו עיקרֶ הכוחות הבריטיים את סודן. הממשל הצפוני הוריד ביורוקרטיםֶ מהצפון, מקומם את הדרומיים שראו בכך השתלטות והמשך הניצול. גדודים דרומיים שצוו לעבור לחלק הצפוני של המדינה מרדו. גדודיםֶ אלו נסוגו לכיוון הגבול האתיופי והתארגנו שם כמחתרת האניה-ניה. אניה-ניה פרושה נחש ארסי בשפתו של שבט המהדי החי במזרח דרוםֶסודן. הדרום, שרעיונות על הפרדתו מהצפון עלו על ידי הבריטים כברֶבשנות השלושים של המאה העשרים, החל בקרב הניתוק. ב-1963 החריףֶ הסכסוך ושליטי הצפון המוסלמי החליטו ב-1964 לגרש את כלֶהמיסיונרים מהדרום. כנסיות נשרפו והצפון החל במה שהיה בקיא בוֶ במשך השנים - הגלית דינקה ונואר צפונה, אפלייתם המעשית והפיכתֶ רבים מהם לעבדים. שכן המלחמה בין צפון ודרום אינה רק ערבי מולֶ אפריקאי - צפון מול דרום, מוסלמי נגד נוצרי אלא גם מלחמתם שלֶ העבדים בסוחרי העבדים המתיחסים אליהם כאל מעמד נחות. המלחמהֶ נרגעה רק ב-1972, עם עליית נומיירי ומתן אוטונומיה לדרום.ֶהשוואת מעמד הדרום על ידי נומיירי גרמה לאי נחת למוסלמים שרצו בשלטון חוק השריעה בסודן. מ-1977 החריף בידודו של נומיירי בעולםֶ הערבי מכיוון שתמך בהסכם השלום של סאדאת עם ישראל, ובשל כך נאלץֶ לשחרר לחץ פנימי וחיצוני ולהחזיר מנהיגים מוסלמים קיצוניים. בֹ1983 איפשר נומיירי למנהיג המוסלמי הקנאי אל מהדי לחזור לסודן,ֶמעיר את השדים הישנים, גורם לג'ון גרנד דה מביור להקים מחדש אתֶ הצבא הדרומי-SPLA. נומיירי, מונע על ידי לחצים איסלמיים אלימיםֶמבית, חידש את המלחמה בדרום, מקווה כי יצליח לגבור על הדרוםֶ וסוף סוף להתחיל לנצל את הנפט, הזהב, האורניום, מאגרי עץֶהמהגוני ואת מי הנילוס הלבן המזינים את ביצות הסוד. הסודניםֶ החלו לכרות את תעלת ג'ונגלי, תעלה שאורכה מאות קילומטרים ומטרתהֶלנקז את מימי ביצות הסוד למקום שבו נשפך נהר סובט לנילוס הלבן. המלחמה, מלחשת על אש קטנה, החלה שוב. אלא שלישראל שוב לא היהֶ עניין בדרום - יהודי אתיופיה היו בדרכם לארץ בעצימת עינו שלֶנומיירי. האם חידש את המלחמה בידיעה שלא יקבלו סיוע מישראל? שהרי לישראל אין אינטרס להרגיז את מצרים. האמריקאים גם הם אינםֶ מעורבים רשמית בסודן שכן הם לא מעוניינים להתעמת עם העולםֶ הערבי. והאו"ם הוא הגוף הנייטרלי שדרכו עובדים ארגוני הסיוע. וארגוני הסיוע מקבלים את תקציביהם מממשלות ארצות הברית ואירופה. טוהר הנשק.

ב-1985 הפכו המוסלמים הקנאים בהנהגת סוורה ד'הב את השלטון, מחדשיםֶ את המלחמה בדרום בכל עוז, מטילים הסגר, גורמים לרעב. ב-1988 עלהֶ צדיק עבדול רחמן אל מהדי בראש מפלגת היזה אל אומה. וב-1989 עלהֶ לשלוט עומר חסן אל בשיר בראש החזית האסלמית הלאומית. מצבו של הדרום היה בכי רע. אתיופיה היתה עם מניגיסטו, תומכת בסודנים, מגרשת את המורדים ולא מאפשרת לדרום להתארגן משם. מצפון תמכהֶמצרים בסודן, למרות היחסים הלא טובים בין שתי המדינות. שכןֶהמצרים, הטוענים לכתר הנהגת העולם הערבי, אינם מסכימים לחלוקתהֶ של סודן ולאובדן חלק מארץ ערבית לטובת מדינה אפריקאית עצמאית.ֶיתרה מכך, מצרים עדין לא איבדה את רצונה באיחוד עם סודן בה היאֶרואה מחוז מצרי. ב-1985 בא הרעב לדרום, מצור שיטתי של הצפון עלֶ הדרום המבודד. ב-1989, לאחר מוות וגלות של מאות אלפים החלֶ האו"ם במבצע "קו החיים לסודן" (OPERATION LIFE LINE SUDAN). האו"ם החליט להציל את הדרום, מחדיר את רעיונותיו בשכבה הדקה שלֶ משכילים שלמדו בחרטום, באלכסנדריה, בקהיר ובבירות האירופיות.
שאלתי את אמרי ברוסט מה יקרה אם יופסקו תכניות הסיוע.
"ימותו רבים?" שתה אמרי מבקבוק בירת הטאסקה הקנייתית. בחצאי החביותֶ מליאות הגחלים שמאחורינו החל להיצלות הבשר לברביקיו של שבתֶבערב. מוסיקה של ריקודים מהבר. "הסיוע החליף את המסחר של הג'לבהֶ- הסוחרים הצפוניים. כי הרי בדרום אין תשלום מיסים, ורביםֶ מלוחמי צבא העם הדרום סודני היו צריכים לחזור הביתה לעזור במידהֶ ולא היה סיוע."

"אז לאו"ם יש עמדה בסכסוך-"

"אני לא בטוח שזה התחיל ככה, משום שהאו"ם הציב לו מספר מטרות עםֶתחילת המבצע והראשונה היתה אבטחת מזון - העברת מזון ויצירת מסחרֶ חליפין." בדרום סודן אין צורך בכסף. מלח וסבון הם שני הדבריםֶ החשובים אם אדם רוצה להודות למארחיו או לקנות מזון. המלח- כפיֶשהוא משחר ההיסטוריה משמש כמשמר מזון במקום בו אין מקרר. המלחֶ והעשן. "הנקודה השנייה היתה תוכניות חינוך ובריאות, בניית בתיֶ ספר וחינוך מורים. הדבר השלישי היה חלוקת ערכות הישרדות- מסנניםֶ למים כדי למנוע את חדירת תולעי גיניאה לגוף, חוטי דיג, קנגהֶ (אריג הבד) לנשים, רשתות נגד יתושים למניעת מלריה, עזרה לאנשיםֶ להתיישב מחדש לאחר שהפכו לפליטים. והדבר האחרון היה העברתֶ משאבות יד למים."

אמרתי לאמרי שמהמעט שראיתי, הכל ניראה עדין ושביר.
"כן," הוא אמר " השינוי הגדול הוא במבנה הפוליטי - ביצירת סדר ציבוריֶ רחב יותר."
"אנחנו מדברים על מדינה בלי דרכים, בלי חשמל, בלי תקשורת, בלי תחנתֶ רדיו, בלי כסף ובלי שום דבר מאורגן."
"אתה חושב שהנורווגים מכניסים להם נשק?" שאל אמרי. הנורווגים הםֶארגון הסיוע הנורווגי (NPA) שמסרב לקבל עליו את כללי המשחק שלֶהאו"ם. האו"ם מנהל את כל פעולותיו בתיאום עם ממשלת חרטום, הנורווגים עושים מה שנראה להם.
"לא." אמרתי, "לא נראה לי שהנורווגים מתעסקים עם נשק."
"אז מי מעורב?"

"אוגנדה?"

"אולי. תחשוב יותר דרומה."

"אין לי מושג."

"שמעת פעם על אקזקוטיב אינקומס (EXECUTIVE INCOMES)?"

"לא."

"זו חברה דרום אפריקאית שמתמחה בשכירי חרב ובהפעלת תשתיות במדיניותֶ במקומות בהם נהרסה התשתית הממשלתית והציבורית. הם ביצעו אתֶההפיכה והחזקת המדינה בסיירה ליאון וקיבלו קרקעות כשכר."
"מה יש לדרום אפריקה לחפש בסודן?"
"כלכלה. מרגע שנגמר האפרטהייד הם הכוח הכלכלי של אפריקה. שווקיםֶ חדשים."
דינקה
דינקה

36 אנשי ארגוני סיוע יושבים בדרום סודן. 36 אנשים על פני כמעט מיליוןֶ קילומטרים רבועים. שישה מהם ישבו באקוט, מרגישים כי הם צפופיםֶ מידי. יצאתי עם אייזק אל דרך העפר, עוקף שלוליות בוץ. מתחת לעץֶ לולו ישבו הגברים. על כיסא במבוק ישב השופט. הוא שפט בין אישֶ שאשתו נאפה עם הנאשם לפני שמונה שנים וזה לא שילם את הקנסֶ הקבוע. הנבגד תבע את הפרות. מעגל הגברים ישב מעשן מתחת לעץ, התובע אומר את דבריו ולידו יושב גבר שני, חוזר בקול רם עלֶ התביעה - מייצג את התובע. המקום היה צומת שבילים שחיברה בין בתיֶ המשפחות שונות, ומעט מאחורי הצומת שאבו ילדים ונערות מים מתוךֶ באר בעזרת משאבת יד משקשקת, ממלאים כלים כדי להוליכם אל הבקתותֶ הפזורות. קולות התיפוף. "חולה שוכב בטוקו," אמר אייזק צעדנו ביןֶשדות הסורגום. נשים עבדו באור אחר הצהריים הרך. היה חם מאוד. ולח. עננים אפורים החלו להצטבר על האופק, מתמלאים במי הנהרותֶ המתאיידים, במים שדייתו הצמחים. עצי המהגוני הקשים ועץ האמית'ֶהאפור שאין לנמלים שליטה בו ולכן בונים ממנו את הבקתות. התיפוףֶ עצר והחל שוב, מתחזק, מלווה בשירה. במרחק שדה אחד לפנינו עמדהֶ בקתה. הטוקו היה בנוי מקומה ראשונה מפולשת ששימשה כעמודי הקומהֶ השנייה. הקומה השנייה היתה חדר ומרפסת קטורה ליד. לרגלי הקומהֶהמפולשת ישבו כשלושים גברים נשים וילדים, שרים ומתופפיםֶ כשלפניהם רוקד מכשף אוחז ברעשן דלעת יבשה, ציפורני עיזים משמשותֶ קסטנייטות ולידו העוזר, לבוש בכובע עור אנטילופה, מרעיד רעשן. המכשף והעוזר הזיעו, רוקדים ללא הפסקה, שרים כשהקהל חוזרֶ אחריהם. הם לא הפסיקו כשהתקרבתי. הקהל קיבל אותי כחלק מהטקס, ממשיך במעשיו.
"עוד מעט הוא יירד להביא תרופה מתחת לאדמה." אמר אייזק.
המכשף שפך מים לתוך שני בורות קטנים שפסים לבנים הקיפו מתחם ביניהם. הפסים היו בין שתי הבקתות - בקתת המנגנים והבקתה בה שכב החולה.
"הוא חלה לפני חודש, הרופא הרגיל לא הועיל, ומאז שבא המכשף, הוא כברֶ יכול לדבר ולזוז קצת." מה יש לו? חסר דברים רעים? השירה והתיפוף התחזקו, המכשף כרך חבל סביב מותניו כדי שהאנשים יוכלו למשוךֶ אותו אם יתפוס את ידיו מלך המכשפים מתחת לאדמה וינסה לבלוע אותוֶ יחד עם התרופה. הוא הניף פרגית לבנה, אחז אותה על ראשו המזיעֶ ומלק את ראשה בבת אחת, הפרגית עופפה, קמה והחלה לרוץ, גוף ללאֶ ראש, נעה בסיבובים ואז הישירה את מרוצתה והתנפלה לתוך גומת הבורֶ הפעור. הקוסם הביט בה רגע ואז הניף תרנגול שחור, מושך את הראשֶ שסרב להינתק מהגוף. הוא אחז בו שוב וניתק את הראש, שומט את גוףֶהתרנגול המת על הקרקע, צולל לתוך הבור עד כתפיו. האנשים הצטופפוֶסביבו באימה, מחזיקים את החבל, מושכים אותו במהירות רגע לפניֶ שמלך המכשפים ימשוך את ידיו המחפשות. המכשף צלל שוב, ושוב נמשךֶ על ידי האנשים המבועתים, רעם התופים, קולות השירה. הוא חפן דברֶ כלשהו מתוך האדמה, מניח בחצי הדלעת המליאה במים ואז הזדקף, פונהֶאל הבור הקרוב לחולה, מוציא גם משם רפואות שהניח מלך המכשפיםֶ מתחת לאדמה, מניח את הדלעות ליד החולה, מבטיח רפואה שלימה. הואֶ פנה אל החבית. השמש הלכה וירדה אל האופק כמו שהיא תמיד עושהֶ ארבע מעלות מצפון לקו המשווה, והמכשף שטף את גופו מבוץ האדמה. שאלתי את אייזק איך נעשים מכשף. הוא שאל את המכשף וזה ציווה עלֶזה שעמד לידו שיחזור על דבריו, שכן קוסם אינו מדבר עם שום אדםֶישירות. "כדי להיות מכשף צריך להביא מנחה למלך המכשפים. מנחתֶ נשמת אדם יקר וקרוב."

"להרוג בן משפחה?" צמרמורת.
"כן. אח, אחות, אמא או אבא. אם אתה רוצה להיות מכשף גדול באמת – צריךֶ להרוג את כולם."
"את מי הוא הרג?"
"זה סוד." חייך המכשף.
"הוא מכשף גדול או קטן?"
"אני גדול כמה שאני גדול ואני קטן כמה שאני קטן." אמר המכשף. קוטע אתֶ הרעיון.
החולה המשיך לשכב בחוסר נחת בירכתי הטוקו המפולש. פנינו בחזרה בדרךֶ העפר. שני גברים צעירים התאמנו בקרב מקלות מחודדים. "ככה נלחמיםֶ במי שגונב בקר, או אם תפסת אשה נואפת." אמר אייזק.

העננים הלכו והצטופפו וברקים החלו להאיר את האופק. שמים מקוטבים. חשמל של סופה טרופית באוויר. רוכב אופניים שקלשניקוב תלוי מתחתֶ לרמה שלו בירך לשלום ועדרי עיזים עסיסיות שפרוותן חומה בירהֶ ולבן חזרו אל המכלאות המוגנות.
ג'רמי חזר למתחם בו ישבנו לאחר קשר הרדיו היומי בשש בערב עם אוקספםֶ בלוקי. " הפציצו את צ'וקודום בבוקר."
"הם מתחילים שוב?" שאל טלאר שאלה שלא כוונה לאף אחד בחשיכה. היתושיםֶ זמזמו ומעבר לגדר העץ של המתחם נשמע הקול העמוק של הקרפדותֶ במקווי המים. ברקים האירו את האופק וקול התפוצצויות רעמים.
"יירד גשם." אמר ג'וק.
ג'רמי הביט בחשש אל השמיים. בעוד יומיים עמד לסיים פרק של שישהֶ שבועות בשדה ולצאת ללוקי. גשם יציף את המנחת המסומן בין העציםֶובין העשב הגבוה, הופך את הכול לבוץ, מבטל את הגעתו של מטוסֶ הקראוון הנוחת באבק או בנתזים של רפש. טלאר, וינסנט וג'רמיֶ דיברו על ההתרסקות האחרונה. מנועו של מטוס באפלו ניתק מהגוף תוךֶ כדי המראה. המטוס עצר מטרים ספורים לפני קו העצים, בטנו מליאהֶ מכילי דלק. חלקו האחורי נשבר. בנס לא היו נפגעים. שבוע לפני כןֶ החליק מטוס קראוון על מסלול בוצי, אחד מגלגליו טובע בבור בוצי,ֶמסובב את המטוס ומטיח אותו בעצים. גם הפעם לא היו נפגעים. במקוםֶאחר מיקש מישהו מסלול ומטוס שעמד להמריא פוצץ את המוקש. שומרֶ פתאים. רכב של אחד מארגוני הסיוע עלה על מוקש בדרך הבוץֶ לצ'וקודום.

אכלנו את תבשיל העז והאורז וישבנו בחושך סביב לעששית. שתינו תה מתוק עם חלב שהבאנו מלוקי. השמים היו מלאים עננים כבדים, נשבה רוחֶ חמה וברקים המשיכו להתפוצץ באופק.

"יש קערת מים חמים במקלחת." אמר טלאר. לקחתי סבון קטן מתוך אחתֶ מהחבילות שהבאתי כדי לחלק בחלק הזה של העולם ונכנסתי אל המתחםֶ שרוצף והוקף בגדרת קש ובוץ. קערת המים החמים הונחה על שלבי עץֶ לא מהוקצעים. התפשטתי ושפכתי על עצמי את המים עם כפות הידיים,ֶמקלף את חום היום וזיעתו, מחליק על פני עקיצות היתושים והחיותֶ האחרות. באוהל הארתי לראות אם לא חמק נחש אל תוכו, תליתי אתֶ הכילה וזחלתי פנימה. הרוח פרעה את יריעות האוהל, מטיחה אותןֶפנימה, מחדירה משבים לחים, הברקים התקרבו, מתפוצצים על צמרותֶ העצים, זרמי מים על האוהל, על גבעולי הדורה המהודקים לאגדיםֶכדי ליצור את הטוקו שבהן ישנו הדינקה. שכבתי מתחת לכילהֶ והקשבתי, מנסה להבחין בין התפוצצויות השמים ואלו של בני האדם, לזרימת המים האינסופית שניטחה על האוהל בכל פעם שנקרעו השמים באור מסנוור ורעם של סופה טרופית. שינה טרופה עם חלומות עלֶ הנואר הפושטים על המחנה, על האנטונובים הממריאים מג'ובה להפציץ את אקוט.

האור האפור של הבוקר. נעלתי נעליים וצעדתי בבוץ אל הטוקו. "נקווה שהמסלול יתייבש כשנרצה לצאת מפה." אמר וינסנט.
"אם לא יירד גשם, יומיים זה מספיק זמן כדי שהמסלול יתייבש." אמרֶ טלאר.
שתינו תה של בוקר והג'יפ הגיע, מדשדש בדרכי הבוץ, עובר עדרים שלֶ בקר, חולף בין עצי לולו, אמית' ומהגוני, שוקע ומושך את עצמו במאמץ. שני הג'יפים התחרו על ליבה של אפריקה. הטויוטה לנד-קרוזרֶ והדיפנדר של לנדרובר. עם כל חיבתי לטויוטה שהוא ג'יפ נפלאֶ למדבר, קשיחותו הבלתי ניתנת לפיצוח של הדיפנדר, חוסר הרגשנותֶ האנגלי שלו, היכולת שלו להיכנס למעמקי בריכות בוץ ולהיראותֶכג'נטלמן שסיים התכתשות אצילית הניחו את דעתי. אופטימיות זחוחה. שכן, אם היינו נתקעים פה, במרחק של לא יותר מעשרים ושבעהֶ קילומטרים מהמקום ממנו יצאנו שעתיים קודם לכן, לא היו יותר משניֶ ג'יפים שיכלו לחלץ אותנו. הליכה של שש שעות בדרכי הבוץ ודרךֶ הבוש השוקעני שאפיקים יבשים הפכו לנהרות זורמים בחום סחוף בןֶלילה. חשבתי על מה היה קורה אילו נאלצתי להימלט מהמקום לכיווןֶ אחד הגבולות הידועים. לא היה לי הרבה סיכוי. מאות הקילומטרים עדֶ הנילוס. השטחים המוצפים של העונה הרטובה ההופכים את התנועהֶ הרכובה לבלתי אפשרית. תנינים? נואר? כוחות ממשלה? נחשיםֶ ועקרבים?

המושל לא היה בבית. סודני לבן ששערו חום, עמד וטיפל ברכב מפורק לידֶ הגדר החיצונית של הטוקו בן שתי הקומות. סביבו עמדו לוחמים עםֶ נשק. המושל לא היה בבית. שאלתי את טלאר מי האיש. "הוא הנהג שלֶ המושל."
לוחמי דינקה
צלקות בגרות

פניתי אליו בערבית. שאלתי מאיפה. מאומדורמן. אומדורמן היא העירֶ הנמצאת ממערב לחרטום. חלקה המערבי של העיר. שם ניהל המהדי בֹ1898 את הקרב האחרון שלו נגד חיל המשלוח הבריטי-מצרי של קיצ'נר. שם למדו הסודנים על עוצמת האש של מכונות הירייה, מסתערים עלֶהריבועים הבריטים. 11 אלף מנאמני המהדי נהרגו בהסתערויות, משוכנעים כי ברכת המנהיג תעצור את הכדורים. רק 49 נהרגו מהצדֶ האנגלי-מצרי, רובם בעת הסתערות חסרת תועלת ונמהרת של גדודֶ הפרשים בו שירת ווינסטון צ'רצ'יל הצעיר שתיאר בסיפור קצר אתֶ הקרב באומדורמן.

מצרים החלה להשתלט על סודן ב-1820. מוחמאד עלי המצרי שלח את בנוֶ איסמעיל פשא ואת מוחמד ביי דפטרדר כדי להביס את שרידי הממלוכיםֶ שנמלטו ממצרים. ב-1822 נשרף אסמעיל באוהלו ומוחמד ביי דיכא אתֶ המרד, בונה מבצר במפגש הנילוס הכחול והלבן בחרטום. ראשיתה שלֶ עיר. הדרום, ששימש כמקור העבדים, המשיך להיות כזה עבור הערביםֶשנהגו לפשוט על הדינקה והנואר. ב-1850 נפתח סחר העבדים בפניֶ האירופים, ותוך כמה שנים היו הם אלו שניהלו את הסחר כשהסוחריםֶ הסורים, המצרים והיוונים יורדים דרומה על הנילוס הלבן כדי לסחורֶעם הדינקה, מחפשים שנהב, זהב ועבדים. ב-1869, מינה החדיבֶ איסמעיל, בונה תעלת סואץ, את סר סמואל בייקר למפקד המשלחותֶ שיכבשו את סודן עד לאוגנדה על מנת לדכא את סחר העבדים. המינויֶהיה אנגלי במהותו שכן איסמעיל שיעבד את מצרים לבריטים בעקבותֶ הסתבכותו בחובות חפירת תעלת סואץ. ב-1877 מונה צ'רלס גורדוןֶ למושל סודן. כמה שנים לאחר מכן, ב-1881 החלה התעוררות מוסלמיתֶ בסודן שהונהגה על ידי המהדי מוחמד אחמד, ניסיונות הממשל לתפוסֶ אותו נכשלו, והוא נע למחוז קורדופן והרחיב את השפעתו. ב-1883ֶהשמיד המהדי כוח בריטי והשתלט על מחוז דרפור וב-1884 שלט במחוזֶ בחר אל ע'אזל. המהדי היה הראשון שאיחד את כל מחוזות סודן תחתֶ שלטון מוסלמי אחד. גורדון, שנמצא במצרים, חזר לחרטום בפברואר. במארס הטיל המהדי מצור על חרטום. הבריטים, שלא הבינו את חומרתֶ המצב, איחרו במשלוח סיוע, וכשהגיעו שתי ספינות המלחמה על הנילוסֶ בינואר 1885 היה גורדון מת. רק שלוש-עשרה שנים מאוחר יותר, בֹ1898, חזרו הבריטים של קיצ'נר והשתלטו על סודן. צ'רצ'יל היהֶ קצין עיתונות צעיר בפלוגת פרשים בדרכו אל דרום אפריקה כדיֶ להילקח בשבי במלחמת הבורים. קיצ'נר ציווה למחוק את קברו שלֶ המהדי באומדורמן.

בניירובי הסיע אותי הלל אורון אל אחד ממתחמי הדירות שבהם גרים מנהיגיֶ המורדים של דרום סודן. נכנסנו בחושך אל המתחם שהיה שקט ואנשים ֶהלכו בו ללא מורא. הסודנים לא היו שותפים לפחדי הלבנים מהאלימותֶ הקניאתית, מכוניות חנו ברחוב. נכנסנו פנימה אל דירה עם ספריֶ פסיכולוגיה ותיאוריות מאבק מרקסיסטיות. פגאם ממון, ממשרד האינפורמציה, חיכה לנו בדירה, דינקה ענק וחייכן. הוא דיברֶ בספרדית בטלפון וחייך כשהחלפנו כמה מלים בספרדית. הוא קיבל אתֶ חינוכו המרקסיסטי בקובה ובאל סלוואדור בהן שהה חמש שנים. שאלתיֶ אותו על הצד המרקסיסטי של המהפיכה.

"ב-1982 פרץ המרד בשלושה גדודים של הצבא הסודני שהורכבו מאנשי הדרום, ומאז אנחנו מנסים לתפוס אמצעי לחימה ולהרוס את יכולת הלחימה שלֶ הצפון סודנים. בזמן המלחמה הקרה נתמך נומיירי על ידי המערב ולנוֶלא היתה ברירה אלא לפנות למזרח - למניגיסטו באתיופיה. קבלנוֶ תמיכה גם מקד'אפי ששנא את נומיירי. ב-1985, כשסוורה ד'הב עלהֶ לשלטון במקום נומיירי, קד'אפי ציווה עלינו להפסיק את המרד. אמרנו לקד'אפי שהוא יכול לעזור - לא להכתיב. הממשל המוסלמי של ֶהצפון מקבל סיוע מאירן ומעירק ולכן יצרנו ברית חזקה עם ארצותֶהאזור. אין ידידים קבועים, אין מקורות יציבים רק אויב קבוע. אנחנו מקבלים את הנשק מהשוק האפור - יש לנו מקורות עושר," הואֶ חייך פתאום ומזג ממיחם התה לספלים, מודה לבתו בספרדית, "אשמחֶ לקבל מכם כסף ולקנות שניים-שלושה כדורים. האריתראים עוזרים לנוֶ פוליטית כדי לעזור לסודנים לזרוק את השלטון. הסודנים מנסיםֶ לערער את השלטון בקמפלה. עומר חסאן אל באשיר, מנהיג החזיתֶ האיסלמית הלאומית של סודן, מבטיח כל שנה את חיסול צבא השחרור שלֶ העם בסודן. ב-1990 הצלחנו לשחרר 90 אחוזים מדרום סודן."

אלא שב-1991 התהפכו היוצרות כשנפל המשטר המרקסיסטי של מניגיסטוֶ באתיופיה. הגב הפוליטי של המורדים נשבר, והשבטים הקרוביםֶלאתיופיה, בעיקר הנואר, פרשו מה-SPLA, שכן המשטר החדש באדיסֶ איפשר לצבא הסודני לאגף את המורדים דרך שטחו ולסגור עליהם. ריאקֶמצ'ר, מפקד הפלג הפורש, ניסה לערוך הסכם שלום עם ממשלת חרטום אךֶ זו סרבה לחתום איתו הסכם כזה עד שיובס צבא המורדים. אל המלחמהֶהגדולה בין צפון ודרום הצטרפה מלחמה פנימית בין נואר ודינקה.

"הצפון יצא בסדרת מתקפות בין 1991 ו-1995. הוא הכריז על גיוסֶ מוג'הדין והצליח לכבוש שמונה ערים בדרום. ב-25 לאוקטובר 1995ֶיצא ה-SPLA במתקפת נגד שהפתיעה את הצפון. גרמנו להם 15 אלףֶ אבדות - המפלה הגדולה ביותר שהצפון ספג אי פעם. המוג'הדין חסריֶ אימון נפשי ופיזי וחיילים גרועים מאוד. היוזמה היום היא בידי הֹSPLA. כבשנו את יבוס - פעם ראשונה שכבשנו מקום בצפון סודןֶ והחשוב מכול , הממשלה בחרטום מרגישה בתבוסה הצבאית, הם לאֶ יכולים להילחם יותר. פוליטית- המשטר מבודד בזירה הפנימית בדרוםֶ ובצפון ובפני הקהילה הבינלאומית. החלטות האו"ם עוינות את המשטר, מה שגורם לנו להרגיש שימי המשטר בחרטום ספורים. עומר חסאן אלֶבאשיר ומפלגת האסלם הם הקיצונים הקשוחים של צפון סודן, ואם אלוֶילכו- לא יהיה מי שימנע מהדרום הגדרה עצמית או שיתוף מלא. בֹ10.4.96 נכנע ריאק מצ'ר לכוחות חרטום וכוחות שפרשו ממנו התאחדוֶ עם צבא המורדים או חזרו לכפרים. ג'ון לוק, אחד ממפקדיו המקומייםֶ חזר אלינו ובעזרתו כבשנו את אקובו הנמצאת על הגבול האתיופי."
שאלתי את פגאם ממון מה הוא רוצה לראות בעתיד אם ינצחו את הממשלהֶהנוכחית.
"הערבים בסודן הם מיעוט של 20 אחוזים והיתר אפריקאים. 40 אחוזיםֶ מהאפריקאים חושבים על עצמם כערבים בגלל רגשי נחיתות שהערביםֶ יצרו. מזה שלוש-מאות שנים קיים חוסר יציבות, מאז הפלישותֶ הערביות למרכז אפריקה והאירופים הקולניאלים. הדרום התנגד לניצולֶ משאבים כמו הנפט שנמצא ליד בנטיו, הזהב בקפואטה, העציםֶ באקווטוריה, האורניום וחפירת תעלת ג'ונגלי שהחלה ב-1980 כדיֶ לקחת את מימי הנילוס הכחול על ידי הצפון. הצלחנו להפסיק אתֶ כריית התעלה סמוך להשלמתה ב-1983. העילית האינטלקטואלית בצפוןֶ מבינה שלא תוכל לקבל דבר מהדרום או לעזוב אותו. אנחנו הולכיםֶלהפוך את השולחן עליהם, לא לפנות אחורה כשנשכנע את ה-40 אחוזיםֶשהם אפריקאים, וכן אלו שהם בעד הפרדה נמצאים עכשיו בחרטום.ֶהמלחמה היום התפשטה להרי נובה שבצפון סודן שם פועל קומנדר יוסוףֶ- מפקד מוסלמי הנלחם בחרטום. קבוצה מוסלמית אחרת הם הביג'הֶמצפון מזרח סודן הנעזרים באריתראים. המרחב של הצפון מצטמצם, ואםֶ לא יזדרזו - הצרות יגיעו לחרטום." פגאם צייר תמונה מעודדת שלֶ הצלחה רבתי בקרב התקוע עם הצפון. מניירובי הכול נראה מעוררֶתיקווה. אלא שאם היה הדרום מצליח כל כך, ודאי היה שולט בעריםֶולא רק במרחבי הבוש האדירים ששום צבא לא יכול לשלוט בהם. "רצוניֶ כאדם וכפוליטיקאי הוא בחברה צודקת, לחיות כאדם חופשי כדי להגיעֶ לאושר וספוק בכל תחומי החיים. זה יכול להיות בסודן מאוחדת אוֶ באפריקה מאוחדת או בעולם מאוחד. מדינה שאינה מאמינה בדברים אלוֶ חייבת לעבור מהעולם. בשבילנו דרום סודן הוא הדבר הקטן, אם אנחנוֶ יכולים - למה שלא נקבל את כל סודן?"

סיפרתי לטלאר את עיקרי הדברים, טלאר הגיב בביטול. מבקתות הקש, בחום ֶהצהריים הכבד שהחל לייבש את בוץ המסלול, נראה הכול פחות אופטימיֶ ותמים ממה שנראו הדברים מהמתחם הפוליטי של האליטה של ה-SPLA. החינוך המרקסיסטי מול החינוך המערבי.

סעיד היה מאומדורמן. סודני ערבי-מוסלמי. דיברנו ערבית כמה דקותֶוהוא הסתכל בחשש אל המלווים. שבוי מכוחות הממשלה? פה, בדרום, נראה המוסלמי הלבן והמזוקן, בשערו החום והארוך ובזקן המדובללֶ וקומתו הנמוכה, לכוד בין הדינקה הגבוהים והדקים. בירכתי אותוֶ לשלום וחזרנו אל הג'יפ. המושל לא היה בבית.

חלפנו על פני השוק היומי מתחת לעצי הלולו. מתקן האופניים מתחתֶ לעץ, צמיגים, פנימיות ושלדים תלויים על הענפים, וסביבו האנשיםֶ הקורסים, מקטרות בפיותיהם.

וינסנט וטלאר נסעו לדבר עם מי ממכריהם. ירדתי אל הנהר. עשב ירוק גדלֶ על הגדה ואנשים סובבו עם מטריות צבעוניות ושחורות בחום השמשֶ המשוונית, מעשנים מקטרת, חוצים את הנהר בקנו מהגוני שחור.אנשים שחורים ועירומים בסירה שחורה. ליד הגדה עמד מחנה בקר. כששאלתי את דניאל האחראי על מתחם יוניצ"ף באקוט כמה פרות יש לוֶאמר פרה אחת. "הן רועות ליד הנהר."
"אחת?"
הוא פרץ בצחוק. דינקה אף פעם לא אומר כמה בקר יש לו. "זה כמו לשאולֶ איש מערבי כמה כסף יש לו בבנק." אמר טלאר. מאות אלפי ראשי בקרֶ מסתובבים בדרום סודן. זבו. הבקר הלבן עם הקרניים הענקיותֶ והישרות. אחת המהפיכות הגדולות היא הצלחתו של ג'רמי מאוקספםֶ לשכנע את הדינקה לרתום את השוורים למחרשה על מנת לחרוש את האדמהֶהאדומה. דבר של היה עולה בדעתם לפני עשרים שנה. אשה נקנית בבקר. קנסות משולמים בבקר. לא לחינם מפציץ הצפון את מחנות הבקר - מנסהֶ לרוצץ את המבנה החברתי-כלכלי של הדינקה. ניצול הצפון את הדרוםֶ לא עצר בשום מקום, אחת מהדרכים הייתה רכישת הבקר במחירים זעומיםֶ על ידי הסוחרים הערבים שבאו מהצפון, ומכירתו בצפון ברווח עצום.

נערות צעירות חלבו את הבקר במחנה שעל גדת הנהר. גבר זקן רבץ ועישןֶ מקטרת ארוכה וילדים עמדו ליד חניתות ארוכות שסימנו את מרכז מחנהֶהבקר. נערה עלתה מהנהר, נושאת דגים מיובשים במקל על כתפה. דייגיֶ הנילוס והנהרות הנשפכים לביצות הסוד הנקראים מונטני או טני. אלוֶ גרים באיים בתוך סבך הקנים והגומא. עננות היתושים מענים אותםֶיום ולילה. בעת החתונה הם משלמים ברשתות. אם מצאה בתו של מיֶ מהדייגים חן בעיני אחד מהרועים, משלמים רועי הבקר בבהמות ומיידֶ מתחילות אלו להיעלם. רועי הבקר יודעים כי הדייגים לא יעזבו אתֶ הנהר על מנת לחפש את הבקר האבוד בין העשב ועצי הבוש. הדייגיםֶ משועבדים למים יותר ממה שרועי הבקר הנודדים עם עדריהם משועבדיםֶ לדבר כלשהו. הם המעמד הנמוך. אלא שהמלחמה הפכה אותם לאנשיֶ הביניים המשמשים למסחר החליפין עם אנשי הממשלה הנצורים בעריֶהדרום - בור, ג'ובה וואו היושבות על הנילוס. נערות צעירות צררו דלעות מליאות חלב והניחו אותן בתוך מחצלות קש שארזו את הנוזלֶ בדרכו אל הטוקו שמעבר לקו העצים.

"אתה בא?" שאל ג'וק ואנחנו נסענו באיטיות בין בקתות, נשים עובדותֶ ודרכי בוץ בחזרה לאקוט, אל צל עץ הלולו שתחתיו סודרו כורסותֶהקנים שעל מסעדן היה אפשר להניח ראש בעייפות בחום הצהרייםֶ ולקוות שהמסלול מתייבש.

נסענו לבקר את מפקד האזור. ביום הקודם הוא לא היה בביתו למרות שבשבועֶ האחרון התנהלה מסיבת הנישואין של בנו הבכור עם כלתו. אנשיםֶ מזויינים בכניסה למתחם הבקתות. והמפקד, קומנדר דניאל דנג בן הֹ49, לבוש מכנסיים קצרים וחולצת טריקו לחץ את ידי וחייך בפה שחסרֶ את שיניו הקדמיות.

הנשים הצעירות בחצר רקדו במעגלים, שרות שירי חתונה. בחדר שבפאתיֶ החצר, בירכתי בקתת הקש ישבו על המיטה הכלה והחתן. רובה קלשניקובֶ לרגלי המיטה המקושטת. נישואין הם תהליך ארוך אצל הדינקה. הנערהֶ היא הבוחרת בחתן. ככל שהנערה מבוקשת יותר עולים אליה יותר גבריםֶ צעירים, יושבים בחדר ומדברים איתה. היא אינה מדברת ישירות עם זהֶהמוצא חן בעיניה אלא עם אחד ממלוויו. לבסוף תזמין את מי שמצא חןֶ בעיניה לשכב לידה בלילה ולדבר. "על מה יש להם לדבר כל הלילה?" תלונן וינסנט הקניאתי משבט הלו של אזור קיסומו, "אצלינו אף אחדֶ לא היה מדבר כל הלילה, ואתה רוצה להגיד שהם לא עושים כלום?"
"כלום." הבטיח לו ג'וק. "עד החתונה הם לא עושים כלום. הם יכולים לשכבֶ ככה לילות אחד ליד השני ואז, כשהחליטה הנערה את מי היא רוצה,ֶמתחיל המשא ומתן." מכרז הנישואין. כל מחזר מציע להורים יותר בקרֶ עד שנשבר זה שאין ידו משגת או שנדמה לו כי הנערה אינה שווה כלֶ כך הרבה פרות ופרים.
"כמה בקר שילם המפקד עבור הנערה לבנו?"
"85." אמר דיוויד. הקומנדר אמר ששילם אותו מספר עבור אמו של הבןֶ שנולד ב-1968.
"ואף אחד לא נתן יותר? זה לא ממש הרבה."
"תן לי 85 פרות בשביל הבת שלי ואיזה עשיר גדול אני אהיה בקניה." חלםֶ וינסנט בעיניים פקוחות. האפריקאיות החושנית ורודפת הבצע שלֶ הקניאתים מול הדקות המרחיקה של הדינקה. שאלתי את טלאר אם 85 פרות זה מעט.

"זה לא מעט. אבל נהוג שמחזר מציע מספר פרות ואז, ככל שהנערה נחשקתֶיותר, מציעים המתחרים פרות במספר גבוה יותר. תהליך החיזורֶוהמיקוח יכול להימשך שנים - יכולה נערה להתחתן עם גבר ולא לגורֶ איתו, אלא להישאר בבית הוריה עד שגמר החתן לשלם את המוהר."

לא במקרה של המפקד. ביקשתי ממנו ללבוש מדים. הנערות בחצר המשיכוֶ לרקוד, מקישות ברעשני דלעת ובקסטנייטות עשויות ציפורני עיזים.ֶהמפקד חזר לבוש מדים ירוקים וחבוש בכומתה אדומה. משני צדדיוֶ מתייצבים לוחמים חמושים ברובי סער ובמקלע אר.פי.די, בנו עומדֶמעט אחריו. שאלתי אותו על בנו. "הוא לוחם בזכות עצמו." אמרֶ המפקד.

עברנו לצל עץ הלולו, על שולחן קנים נמוך הונח תה מתוק. אנשים לאֶ יושבים על הקרקע בסודן. כורסות הקנים הנמוכות והשרועות. שאלתיֶאותו לדרגתו. "גנרל. מפקד דיוויזיה" אמר המפקד "הייתי מפקדֶ בשירות בתי הסוהר של סודן ועם התחלת המלחמה התייצבתי לשירות פה. אני מפקד היום על מחוז יירול." השמש הלהיטה את מה שמחוץ למעגלֶ הצל. הגנראל עטה על עצמו את אפוד הצלמים של קאטה. "עשרה קילו." הוא אמר וחייך. "אצלינו הכל נמדד במרחקי הליכה. מפה ליירול זהֶ חמש-עשרה שעות."

"90 קילומטרים." אמר טלאר. אי אפשר להביס ארגון גרילה במחוזות כאלו, מה גם שאי אפשר היה לראות צבא או דיוויזיה שאפשר לרוצץ במכהֶ אחת. המפקד היה מודאג יותר מפשיטות הבקר של הנואר שהמשיכוֶ במסורת רבת השנים של חציית הנילוס הלבן ופשיטה לתוך שטחיֶהדינקה, חומסים בקר, הורגים ואונסים בדרכם, מגובים על ידיֶ השלטונות שבצפון היוצרים מליציות חמושות. יירול היה מחוז שקט. ליבה השקט של דרום סודן.

אמרתי לוינסנט ולטלאר שאלך מביתו של הגנרל דניאל דנג, אל המתחם שלֶ מוניקה ומרטינה מארגון הידידות הנוצרי-גרמני שבקרבת הנהר. המתחםֶ היה מרוחק כמה קילומטרים. לבשתי את האפוד ועמסתי את התרמיל הקטןֶ עם ציוד ההישרדות והמים ויצאתי אל דרכי העשב. אשה רוחצת בפלגֶמים. כיוונתי את המצלמה. דינקה חמוש בחנית צעק באזהרה, ניגשֶותובע שלא אצלם. חייכתי ועברתי לערבית. ערבית אינה חביבה בדרוםֶאבל הדינקה שלי היתה באמת בחיתוליה. הרגעים הקטנים בהם מתגלהֶשבירותו של העולם, חוסר התקשורת, הידיעה שאולי דרכת על קו שסורֶלדרוך עליו. היה חם. נערות עם דלעות על ראשן חייכו והתייצבוֶ לצילום. בקר חצה את הדרך לתוך הבוש. העיזים נחשפות, הבקר מוחזקֶ נסתר במחנות בקר רחוקים מהעין - רכושם של הגברים, הנשים עסוקותֶ במלאכות הבית. פניתי לתוך העצים למקום שבו חשבתי שנמצא המתחם שלֶ מוניקה ומרטינה. פניתי בערבית לקבוצת אנשים שעסקה בבניין. הםֶהזמינו אותי לתוך כנסייה בבנייה, בקתת עץ עצומה ומאורכת שהאפסיסֶ שלה והמזבח היו בנויים מאדמה מוקשה. צלב גדול על הקיר הפונהֶ למזרח. אחד מהם הוביל אותי אל המתחם שהג'יפ עמד לידו. מתחם שלֶבנות. וילונות תחרה לבנים על חלונות הרשת של הטוקו. ערוגותֶ פרחים בין הבקתות. ניקיון בוהק ושום לב נשי שחסרו במתחמיםֶ האחרים. שלוות נפש שנשים יוצרות בעולם שגברים טורחים להניעֶ ולשבור.

ראובן, השופט המקומי שקנה את השכלתו בחרטום, גבר גבוה ודק באמצע שנותֶהשלושים שלו ישב בעייפות על כורסת הקנים כשחזרנו למתחם, מתאוששֶ מהתקפת המלריה. אמה של גולדה, התינוקת שזחלה בחצר, הניחה אותהֶ בזרועותי כדי שאבדוק אם יש לה חום. "מלריה." אמר ג'וק. "לפעמיםֶ הם נולדים עם זה."
"והם מבריאים?"
"כן." אמר ג'וק. הקטלן הגדול של אפריקה הוא יתוש המלריה.
שאלתי את ראובן אם הרכבת מגיעה לג'ובה.
"לא. אבל לוואו כן. היא יורדת פעם בשנה."
"השנה היא ירדה?" שאל טלאר.
"לא, אבל אומרים שבקרוב היא תרד."
"זה נשמע כמו איום גדול." אמרתי.

"כן," אמר ראובן, הוא לבש חליפת מכנסיים כתומה וחולצת בד רפויה.ֶתוויו הארוכים והעדינים. "הרכבת נוסעת מאוד לאט, רכבת של המוןֶקרונות שמושכים ארבעה קטרים הודים, ליד הרכבת, משני הצדדים, צועדים חיילים ופרשים פושטים עד עשרה מילין לכל צד שלה, שורפים, בוזזים ואונסים."
"למה אתם לא תוקפים את הרכבת?"
"בשנה שעברה תקפנו אותה והסבנו לממשלה אבידות." אמר ראובן.
הסבתם אבידות? מה קל יותר מלחבל בקו רכבת העובר לאורך מאות קילומטריםֶ של בוש עוין? האם הדרום כל כך חלש? האם הצפון?
"נסעת פעם ברכבת?"
"כן. כשעוד הייתי בשרות הממשלה נסעתי מחרטום לוואו. היו לי יוניםֶ בסלים. הרכבת הייתה צפופה מאוד ומליאה בחיילים. באחת העצירותֶ התהפכו הסלים והיונים התעופפו. החיילים תפסו אותן ומלקו אתֶ ראשיהן. הפרשים שדהרו ליד המסילה יצאו לפשוט על כפרים וחזרוֶ בבוקר עם שלל. באחד המקומות הם שרפו כנסייה וחזרו עם פסל שלֶ מריה שזרועותיו נקצצו. ליד הנהר היתה אשה זקנה שהתקשתה לחצות. אחד מהם כיוון אליה את הרובה. ואחר כך הוריד אותו. חבר שלו צחקֶ ממנו, ניגש אל הזקנה והפיל אותה למים. זו רכבת איטית מאוד. הנסיעה בין חרטום לוואו נמשכת כמעט שבועיים בקצב ההליכה. אני לאֶ אסע ברכבת הזו יותר בחיים."
חוסר האמון בין המוסלמים של הצפון לדינקה הנוצרים ועובדי האלים שלֶ הדרום.
"ומה עם העבדות?"
"הצפון חוטף נערים ונערות צעירים מהדרום ומחזיק אותם כעבדים במשקיֶ בית בצפון."
"איך אתה מגדיר עבדות?"
"מי שמועסק ומוחזק בניגוד לרצונו ובכפייה וללא תשלום." אמר ראובן.ֶארגוני הסיוע למען הילד של האו"ם אספו עדויות של ילדים דרומייםֶ שנחטפו ברחובות הערים ובחרטום עצמה, הועברו למחנות ילדים ומשםֶ נלקחו לעבדות משק בית אצל פקידים וקצינים צפוניים או גויסו לצבאֶנגד רצונם, עוברים חינוך מחדש לאיסלם. לג'יהאד.

ב-27 בפבראואר 1972 חתם נומיירי שעלה לשלטון ב-25 למאי 1969, עלֶהסכם שלום עם הדרום. סגן הנשיא היה פורמלית מהדרום. הדרום היהֶמלא תקווה. אלא שהסיוע שהתחייב הצפון להעביר לדרום היה רקֶ חמישית ממה שהובטח. על הכנסות ממיסים אי אפשר היה לסמוך, והסיועֶ הבינלאומי עבר דררך חרטום והתאייד בדרך. ולמרות הכול, ולמרותֶ מהומות שהיו ב-1975,6, החזיק הסכם השלום מתוך הרצון של הדרוםֶ ביציבות, מתוך הרצון של הפוליטיקאים של הדרום לשמור על עמדותֶהכוח שקיבלו בחסד נומיירי. ב-1977 התפייס נומיירי עם האיסלםֶ הקיצוני כדי לשמור על קשר פתוח עם ערב הסעודית שהיתה נגד הסכםֶ השלום של ישראל עם מצרים - הידידה האסטרטגית הגדולה של סודן. בֹ1981 הניח נומיירי את היסודות להתחדשות המלחמה, מחלק את הדרוםֶ לשלושה מחוזות - מזרח אקווטוריה, מערב אקווטוריה ובחר אל ע'אזל.ֶבמקביל החליט נומיירי להניח צינור נפט מבנטיו לפורט סודן.ֶבדצמבר 1982, בזמן שביקר נומיירי ברומבק, ניסו להתנקש בחייו.ֶחודש לאחר מכן פרץ המרד, מונהג על ידי סמואל גאי טוט משבטֶ הנואר. בספטמבר 1983 ניסה נומיירי לאכוף את חוק השריעה על כלֶסודן בהשפעת המוסלמים הקיצונים. הדרום, מאורגן בשני ארגוניֶ מורדים - ותיקי האניה-ניה שדרש עצמאות לדרום וה-SPLA של ד"רֶג'ון גרנד שדבק בסודן אחת שבה יוחלף המשטר - פרץ במרד, מצליחֶלגרש את העובדים הזרים על ידי חטיפתם ואיום על חייהם. קידוחֶהנפט בבנטיו פסק. בניית שדה התעופה בג'ובה חדלה. תעלת ג'ונגלי,ֶשהעירה שמועות על יישובם של מצרים מהדלתא בסודן כחלק מאסלומה -ֶנעצרה. תוך פרק זמן קצר מנו המורדים אלפי לוחמים שהנחילו לצבאֶ מכות באתרים שונים. מלחמת האזרחים שנחה אחת-עשרה שנים חזרהֶ להשתולל.

הנשים הניחו את סירי הבשר בהם חולקה העז לאברים פנימיים, צלעות וחלקיֶבשר עם תפוחי אדמה. סיר אורז ליד. ברקים באופק וקול קרפדותֶ מאחורי גדר הבוץ. מקלחת מקערת הפלסטיק שמאחורי גדר הקנים ורעשֶהיתושים המיתדפקים על הכילה המזיעה.

בבוקר היו השמים מעוננים חלקית. לעננים באפריקה המשוונית יש ֶצורות שאין לענן בשום מקום אחר. ערימות אדירות של אדים שמתאדיםֶמשטחי הנילוס וביצות הסוד, מתדייתים מעצי הלולו, המהגוניֶוהאמית'. טלאר ווינסנט יצאו שוב לדבר עם המושל ואני יצאתיֶלהסתובב בבוש. ג'רמי לאבלס מאוקספם עבד במנחת, מפקח על קבוצתֶעובדים שניקזו את המסלול הבוצי ממים, מוביל בארגז הלנדרוברֶאבנים שרוסקו לתוך מרכז הביצה שבפאתי המסלול.

"מטוס יכול לנחות כאן, בצד המזרחי של המסלול אם לא יירד גשם עד מחר."
למחרת אחרי הצהריים היה אמור לנחות מטוס הקראוון ולקחת אותנו ללוקי. ג'רמי שוטט במכנסיים הקצרים, בחולצת הבד הרפויה ובנעלייםֶהכבדות, מודד בבעיטות עקב את קושיו של המסלול. מעבר למסלולֶ ובסמוך לו עמד בית החולים בתוך מבני הלבנים הישנים. אנשים רבצוֶ וחיכו לסטיבן, הרופא בן הדינקה שלמד בחרטום וטיפל בהם בביתֶ החולים.

ג'רמי נסע בחזרה למתחם בקתות הטוקו של אוקספם. על שמשת הרכבֶהיתה מדבקה ועליה צויר רובה סער ועליו פס אדום. איש עם נשק ניסהֶלעלות עם שאר הטרמפיסטים על הג'יפ. ג'רמי סימן לו לרדת. רכבֶהקשור אל האו"ם אינו מוביל לוחמים משום צד. חיברתי את בטריותֶמצלמת הווידיאו למטען הסולארי. ישבנו בצל הטוקו. ג'רמי היה ששֶ שנים באפריקה, מהן בילה שלוש שנים בלסוטו, שנה וחצי ברואנדה,ֶשנה וחצי בסומליה וארבעה חודשים בסודן. לא היתה לו דיעה טובה עלֶרואנדה וסומליה. "120 עובדים של ארגוני הסיוע היו ברואנדה, והיהֶשם כוח משקיפים, ובפעם היחידה שהם היו יכולים ולעזור, הם עזבו. ארץ יפיפה עם כנסיות מליאות גופות. כל מי שבא לעזור אחר כך, ייצג את כל מה שרע באו"ם - שפע של כסף וסיוע ללא הבחנה. דווקאֶ בסומליה ובסודן יש תקווה. כי עוד 10 - 15 שנים הם ייצאו מזה, אנשים יסלחו וישכחו. רואנדה טראומטית מדי, המרירות והשנאה שםֶ גדולים מדי. אולי משום כך התפרש בית החולים הישראלי על הגבול, לא מכניס רגל לתוך הצרה. ג'רמי זכר את בית החולים הצבאי שנפרשֶ שם. "סודן דומה לסומליה, ופשוטה יותר - מלחמה ברורה של שניֶצדדים שנלחמים על כוח פוליטי. יש פה הרבה זוועות - אבל זוועותֶ ברורות, לא כמו ברואנדה. אין פה שנאה לפרטים - לערבים, השנאהֶ היא לשלטון, ברגע שזה ייגמר, דינקה וערבים יחיו ביחד ללאֶ משקעים. אני מניח שבסוף הצפון ייפרד מהדרום."

הערב ירד במהירות והג'יפ עם דיוויד יצא להביא את סטיבן מביתֶהחולים. המתחם של אוקספם היה נרחב ונקי מזה של יוניצ"ף. סטיבן השתרע בעייפות על כיסא הנצרים. שני אנשים נכנסו אל החצר כדיֶ לבקש תרופה. הוא קם ונכנס אל טוקו התרופות. ג'רמי ניגש אל הג'יפֶ שעליו מותקן הרדיו וערך את בדיקת הקשר היומית. אות החיים שלֶ האנשים בשטח. "הם ביטלו את הטיסה מחר." אמר כשחזר מהג'יפֶ לכורסאות החשופות, הערב ירד שחור וסמיך והקרפדות גרגרו בקולֶ עמוק ממקווי המים. אפשר לדעת מתי נכנסים לסודן, קשה לתכנן מתיֶ וצאים.
"קח" מזגתי מבקבוק הברנדי לכוס הגבוהה.
"אה" אמר ג'רמי, "לא הכול רע בחיים האלו-"
"לא בודד כאן?"
"האמת היא שאני אוהב את העבודה הזאת, יש לי חופש מוחלט, אף אחד לאֶ יודע מה אני עושה באמת ואני אוהב את אפריקה. ואני אוהב גםֶ מבקרים שמגיעים. יש כאלו שמתלוננים. אבל אני אוהב את זה."

"עיתונאים שגונבים לך את ההילה?"

"לא אכפת לי. זו העבודה שלהם." האם לצלם ילדה גוססת בסומליה? חתולֶשאוזנו נקטעה בצ'צ'ניה? פצועים בהתרסקות פגז בבית הקברות שלֶסרייבו?

"נשים?"

"עם המקומיות?" חייך ג'רמי, "שמעת מה טלאר וג'וק וראובן אומרים עלֶ ניאוף עם מקומיות - מסוכן מדי. היתה לי חברה בתקופה של סומליה,ֶמישהי שעבדתי איתה ביחד. זה לא החזיק מעמד." לוקי מלאה בגבריםֶונשים צעירים מאלו שאוהבים שטח, אנשים בריאים של שטחים פתוחיםֶשהעולם על גבם לא נראה להם טרחה. אשלי בת ה-22 מדרום אפריקה. כריסטוף בן ה-35 מנירנברג, חניפה בת ה-25 מאלג'יר. ג'רמי, בקומהֶ הממוצעת, בתווי הפנים החזקים והבריאים, בשיער החום והמתולתל, בגוף המוצק ובשיער שכיסה את ידיו, רגליו ועורפו, היה גבר יפה.

"לא חסר לך קשר קבוע?"

"יש לי חברה כאן. פיפר. היא צריכה לבוא מחר מצ'וקודום. היא נוסעתֶלאנגולה לסקר לשישה שבועות." סקוטית מנומשת שלמדה בקמייברידג'ֶויצאה ביום בו טסנו לצ'וקודום כדי להעריך את עבודות צוותיֶהסיוע.

"מתי היא נוסעת?"
"בשבוע הבא."
"וכמה זמן לא התראיתם?"
"שישה שבועות." העברתי לו חפיסת שוקולד שרכשתי בניירובי. בקבוקֶ ברנדי לערבים הבודדים בהם אתה מוצא את עצמך בכפר הררי בקווקזֶ הצ'צ'ני, בבית חולים מזוהם בבידואה שבסומליה או במחנה בודדֶ במרחק של מאות קילומטרים מכל מקום שיש בו אור או מכונית או מיםֶ זורמים. הקרפדות במקווי המים שרו בגעגועים לפיפר בצ'וקודום. טלאר נכנס אל החצר, מתכבד בכוסית של ברנדי. השמים היו בהיריםֶוכוכבים נצצו מעל. "המסלול כמעט יבש" הביט טלאר בשמים, "אם לא ירד גשם-"
"הם ביטלו את הטיסה מחר."
"למה?"
"הם אף פעם לא אומרים." קו החיים הדק של סודן, של עובדי הסיוע שזמזוםֶ המטוס הוא קולה של ארץ אחרת. שתינו מהברנדי וחשבנו על הבירה בברֶ של לוקי. "יש רק תקווה אחת, למרות שהיא יריה רחוקה מאוד, "אמרֶ ג'רמי, שותה את טיפת הברנדי האחרונה. הלילה היה שמיכה אפילהֶמשובצת בכוכבים מעל עצי הלולו הגבוהים. "יש כנס של הבישופים שלֶסודן בניו-כוש מחרתיים. בשדה התעופה מחכה כבר יומיים הבישוף שלֶ מחוז יירול. המטוס צריך להגיע מחר. אולי יהיה להם מקום.

"יהיה." אמרתי. "בשביל זה אני פה."
"מה שלום המושל?" שאל סטיבן את טלאר.
"יש לו תולעי גיניאה."
"למושל?" שאל ג'רמי, "הוא הרי טיפוס משכיל-"
"כן," הניד סטיבן בראשו בעצב, "אם את המושל אנחנו לא מצליחים לחנך -ֶאנחנו עוד רחוקים מהצלחה בחינוך פה."
"יש ריפוי לתולעים?"
"לא."
"איך נדבקים בהן?"
"כשאנשים באים לשתות משלוליות המים העומדות שלאחר הגשם, הם נעקצים עלֶ ידי זבובון קטן שנקרא ציקלופ. הציקלופ עוקץ בדרך כלל בגפייםֶ ומחדיר לארוות שגורמות לגירוי. הגרוי נרגע רק במים. כשטובלים אתֶ האיבר במים, הלארווה מטילה ביצים שנשארות במים. בפעם הבאהֶ שמישהו שותה את המים, חודרות הביצים לקיבה. התולעים בוקעות שםֶ ומגיעות לכל מקום שהן רוצות בגוף. הן יכולות להופיע בכבד, בעיןֶאו בכל מקום אחר. רק אם הן מופיעות ברגל או ביד קרוב לפני השטח, אפשר לנתח ולמשוך אותן החוצה." בלוקי היה קנדי צעיר שקרן קרטרֶ האמריקאית העניקה לו מענק כספי כדי שיחקור את תולעי גיניאה.

"ואיך נמנעים מהן?"
"הרתחה, כדורי טיהור או סינון."
"הן נמצאות במים זורמים?"
"לא. רק במים עומדים."
"מלריה?"
"כמה שאתה רוצה. אני לא משתמש, מכיוון שבטווח ארוך, הכדורים יכוליםֶ לפגוע בכבד או ברשתית. הקו הראשון של הטיפול פה הוא כלורוקיןֶ או מלריאן."
"פנזידאר?"
"פנזידאר יותר מוצלח - אבל יותר יקר. אם אתה מקבל התקף - קח את כלֶ המנה."
"בילהרציה?"
"בשבלולים שבלגונות ובנהרות."
"איידס?"
"פחות ממקומות אחרים במזרח אפריקה." נהגי המשאיות הם המוליכים אתֶ האיידס ברחבי היבשת. גם לכאן מגיעות המשאיות הכבדות העולותֶ מזאיר, נתקעות בדרכי הבוץ למשך חודשים בעונה הגשומה.
"ליד הגבול עם זאיר ואוגנדה יש זבובי צה-צה וסוג של זבובון שנראהֶ תמים ואם מגרדים את העקיצה שלו היא תופחת בבת אחת למורסה מדבקתֶ של כמה חודשים." שיחי פתילת המדבר הגדולה - תפוח סדום - גדל וֶבשטחים הפתוחים. זבוב יריחו.

"בנק מחלות מרשים."
"בהחלט." חייך סטיבן, "מקום טוב לכל רופא להתמחות בניתוחי שבר, בלידות, בעיות עיניים ומחלות טרופיות."
צעדתי בחושך בתוך העשב הגבוה, מנסה לצעוד על השביל לאוהל המעופשֶ במתחם שמעבר לדרך. מקווה ששום קוברה, צפע או ממבה לא אורביםֶ בחושך. הארתי את פינות האוהל, נמנע מהפתעות.

"בואו לשדה," אמר אברהם מהדדינגה, עוזרו של ג'רמי מאוקספם, המטוס שלֶ הבישופים צריך להגיע." הטלנו את התיקים אל ארגז הג'יפ ויצאנוֶ לסובב בדרכי העפר והבוץ אל המנחת שבין עצי הלולו ועדרי הבקר.

ג'רמי, לא מניח דבר ביד המקרה, המשיך בייבוש השדה, בועט באדמה, בודקֶבנסיעה מהירה את קשיות המסלול. "אין לו בעיה לנחות. אין לי מושגֶ אם יש לו מקום, אבל נראה. יכול להיות שאנחנו תקועים פה לעודֶ יומיים שלושה." פיפר אמורה לטוס לאנגולה באמצע השבוע הבא. לאֶ יכולנו להרשות לעצמנו להשאר באקוט. סידורים.

הדקות הצטברו לשעות המתנה, הבישוף בחולצה הסגולה ובצווארוןֶ הכמרים הנוקשה על כורסת הבמבוק בצל הלולו. "הנה הוא בא-" אמרֶ ג'רמי. הקראוון השחור לבן הגיח מצפון, נחת בעננת אבק והסיע עדֶ לרחבה הקטנה שבצל העצים. הטייס, דרום אפריקאי צעיר, קפץ למטהֶ והניח סולם, טור ארוך של בישופים יורד אל המנחת, מתחבק בצהלהֶ ובבדיחות עם הבישוף המחכה, מצחיהם מתכסים בזיעה.

"לא נראה שיש סיכוי," אמר ג'רמי. הדינקה הטילו חבית דלק מבטן המטוסֶ אל האדמה שכשהטייס עולה על הכנף ומתדלק את המטוס הקטן. הצצתיֶלאחורי המטוס. לא היו שם מושבים, אבל היה שם מקום ריק.
"על הרצפה?"
"אם הטייס יסכים."
"אין שום בעיה אם לא אכפת לכם לשבת על הרצפה."
"מצוין," אמרתי לג'רמי, "נוכל לישון כל הטיסה."
טלאר התיישב ליד הטייס ווינסנט תפס מקום באחד המושבים. עשרה בישופיםֶ עלו למטוס, תופסים מקומות ומטילים את יהבם על חסדי השמים. הדרוםֶ אפריקאי סובב את חרטום המטוס צפונה, הגביר את סיבובי המדחף ועלהֶ לתוך השמים, חולף מעל מחנות בקר, עצי לולו, ירוק אינסופיֶ ופיתולים ענקיים של נילוס לבן. הנחתי ראש על התרמיל והשתרעתי עלֶ רצפת המטוס שהתפנתה מחבית הדלק שנשארה ליד המנחת באקוט. הטייסֶהדרום אפריקאי התפתל בין גושי העננים שהתדייתו מצמחיית הנילוסֶ הירוקה. כמו ערסל גדול. מתחת הופיעו הצוקים הזקופים של לוקי.

"מזל גדול." אמר ג'רמי.

"כן," אמרתי, "ככה זה איתי, כשאני צריך להגיע לאנשהו, תמיד מתייצביםֶ אופניים, מרכבות, קטרים או מטוסים."

"רק איתך." אמר ג'רמי, "מקלחת וניפגש בבר?"

פיפר לא הגיעה מצ'וקודום. בבר היו כריסטוף מארגון הסיוע החקלאיֶ הגרמני וגרהארד האוסטרי שהסיע משאיות עם שקי דורה למחוזותֶההרריים הקרובים לגבול קניה-אוגנדה. משאיות מרצדס שנקנו מעודפיֶהצבא הגרמני. כריסטוף אמר שלא כדאי שאסע ללא הליווי של הצבאֶהקניאתי. גרהארד, וינאי ג'ינג'י מהסוג שאינו מייחס חשיבותֶ לדברים ביטל בתנועת יד, מזמין סיבוב של כוסות וודקה. ישבנו בברֶשל מחנה קייט, המחנה היקר בו ישבו הטייסים ואנשי העסקיםֶ שהתפרנסו מהפרוייקטים של האו"ם. האו"ם אינו מעסיק, הוא שוכר אתֶ שירותיהם של קבלני משנה. גרהארד היה קבלן משאיות.

"זה סמסון," אמר גרהארד בשש וחצי בבוקר, "הוא ישגיח עליך כמו על בןֶ אובד. סמסון -" פנה גרהארד לנהג הקניאתי מקיסומו, "כמו על בן,ֶאה?" לחצנו ידיים ויצאנו במחול האיטי של משאית הנוסעת אל הגבולֶ בפיתולים בין חנויות הכפר, אוספת מלח וסבון לסחר החליפין במקוםֶ בו כסף הוא חסר משמעות. חלפנו על פני בקתת ביקורת הגבול ועצרנוֶמתחת למצוקים ולצמחיה הירוקה כמה קילומטרים צפונה מלוקי.

שיירת אספקה למורדים

"אנחנו נחכה פה, כי הטופוסה מניחים מארבים לא רחוק מהגבול. ניסע כלֶ המשאיות יחד." אמר סמסון ועוזר הנהג עלה על גג המשאית הסגורהֶ והביט בדרך העפר האדומה שהתפתלה בין עצי שיטה ירוקים שסככו עלֶ הדרך ובין מרבד דגניים שעלה לגובה לאחר גשמי השבועיים האחרונים.ֶהכול היה שקט ומתוק ונפלא. המשאיות האחרות הגיעו ואנחנו המשכנו.ֶ"כאן," אמר סמסון, מחליף מהלך, מביט לצדדים למקום שבו נאלצוֶ המשאיות להאט באפיק נהר יבש שצמחייתו סבוכה במיוחד. הטופוסה הםֶ השבט הסודני הפושט על עדרי הבקר של הטורקנה. הממשל המרכזיֶ בחרטום השתמש בטופוסה כדי ליצור מליציה מקומית שתתקוף את שיירותֶ האו"ם המובילות אספקה לדרום. שילוב של אינטרס מקומי, פוליטיֶושנאת הטורקנה. כנופיות השודדים הפכו לעניין יומיומי על הציר בןֶ שלושים הקילומטרים שבין לוקי למחסום קורת העץ של הגבול הסודני. ביל, קצין הביטחון הבריטי של המחנה בלוקי, שהשתחרר משירותו (בֶ-SAS )שרות האוויר המיוחד הבריטי בדרגת מייג'ור, הנחה את רכביֶ האו"ם ושאר הארגונים לא לנסוע ללא ליווי צבאי קניאתי. כיוונתיֶ את המצלמה אל הסבך, מחשבה טיפשית, מכיוון שאם יתחילו לירותֶ עלינו, יש להניח שהמצלמה תמצא חן בעיני השודדים. היום היה מתוקֶ מאוד. חשבתי על טירי אותו פגשתי ברכבת הודית לפני ארבע-עשרהֶ שנים מנגן בגיטרה קלסית. כששאלתי אותו אם אינו חושש לקחת אתֶ הגיטרה איתו שאל אותי אם אינני חושש לקחת את חיי איתי לכל מקום. פחות ופחות. במקום של תולעי גיניאה, מלריה, איידס, מוקשים, הפצצות, שודדים ודרכי בוץ חלקות החיים הם הנתון. לא המוות. סכנות אמיתיות ומדומות. "מפה זה בסדר." אמר סמסון ואני שנאתי אתֶ משאית המרצדס ששמרה על צורתה מימי מלחמת העולם השנייה. קפיציםֶ נפלאים והגה נהדר והמון כוח ועדיין, הגרמניות שלה העיקה עלֶהאווירה בתא הנהג המתחמם שבו היה שלט גדול: אכטונג! אנשיםֶ התחננו לעלות על המשאיות. קבוצות קבוצות. משאיות הסיוע הן כליֶ התחבורה העיקריים הנוסעים על דרכי הבוץ. אנשים התחננו בנטינגה.ֶאנשים התחננו בניו-כוש. טופוסה ודדינגה ודינקה שנמלטו מאזוריֶ הקרבות של טוריט. חמישים שבטים בסודן. 275 שפות שונות. אנגליתֶ וערבית הן הלינגווה פרנקה של המקום. תחנוני הנוסעים להצטופףֶ במשאיות. תרנגולת לקילו מלח. הדרך שיצאה מנטינגה טיפסה לתוךֶ ההרים. "הערבים כבשו את טוריט" אמר סמסון, "ולכן אנחנו צריכיםֶלטפס לתוך ההרים, לרדת לעמק של ניו-כוש ומשם להמשיך על שוליֶ הגבעות לצ'וקודום. תלוי בבוץ." בעיניו של סמסון הקניאתי היתהֶ המלחמה מאבק בין ערבים ואפריקאים. הבוץ הלך ונעשה כבד ואחתֶ המשאיות, שמשאבת הדלק שלה נסתמה עצרה במקומה, מעכבת את כלֶ השיירה. ג'יפ טויוטה עקף את המשאית התקועה בעלייה. רנייה, קנדיֶ משירות ההצלה הקנדי (CRS) ירד לרגע. שני לבנים באפריקה. ישבתיֶבצל עץ. למרות הגובה היה חם וזבובונים ריחפו סביבי. צה-צה? שושנת יריחו? רנייה לא האמין שאצליח להגיע לצ'וקודום עם השיירה. ודאי שלא לצאת בשבוע עד עשרת הימים הקרובים. לא היה לו מקום. משאבת הדלק תוקנה. סמסון המשיך לטפס בעליו. בסופה של עלייה רעהֶ במיוחד, בה כבתה המשאית ועוזר הנהג זינק לצד הדרך להניח אבניםֶ מתחת לגלגלים. משאיות נפלאות 4X4 עם מהלכי כוח, הופיעה טויוטהֶ חבוטה ומכוסה בבוץ ממעלה הדרך. נערה ישבה בתוכה. נמשיםֶ ומשקפיים. ירדתי מהתא. ג'יפ של ארגון הסיוע הנורווגי. "פיפר?"
"כן," חייכה פיפר "יומיים בבוץ לצ'וקודום, יומיים בבוץ בצ'וקודוםֶ ויומיים בבוץ בחזרה. ראית בלוקי בחור אנגלי שעובד באקוט?"
"ג'רמי?" התממתי "כן, תפסנו טרמפ יחד על מטוס של הכנסייה."
"מה שאומר שיש אלוהים?"
"אולי-אמרתי, "יש לכם מקום ללוקי?"
"אתה טוב בטרמפים, אה?"
"הדבר היחיד שאני יודע לעשות." זרקתי את התרמיל לתוך ארגז הטויוטהֶ וטיפסתי פנימה, להקת פרפרים לבנים וכחולים מרחפת בענן סביב פלגֶ הבוץ בתוכו עמדנו.

כתבת וידאו כשפים בדרום סודן

הוספת תגובה


Security code
רענן