ארץ החיזבאללה

עיתונות - משימות מיוחדות


עצרנו ברחבת החניה. דגל צהוב של החיזבאללה התנופף מעל אקווריום עמדת תצפית צה"לית בראש המבצר. שלט גדול עם תיאור הקרבות שהיו במבצר והפיגועים בדרך אליו עם תאורי וצילומי אנשי החיזבאללה שנהרגו בקרבות התנשא ענק מעל החניה.

1. הבופור

כשעברנו דרך נבטיה היו שלטי חוצות ענקיים, צילומים של נביה ברי מעמאל ונאסראללה מהחיזבאללה, תלויים על כל עמוד ודגלים ירוקים של עמאל וצהובים של החיזבאלה מתופפים ממוטות הפנסים. נבטיה התכוננה לחגיגות השיחרור והניצחון. לא היה ספק מי שולט בדרום לבנון ומכוון את החיים שם. לא היו מחסומים מביירות דרומה. איכשהו ציפיתי שמישהו יעצור אותנו בדרך ויבדוק תעודות. אחרי שחקרו אותי שעה וחצי בשדה התעופה, השאלות עוברות משוטרים למפקדים ולאנשי שירות הביטחון הלבנוני, שיחררו אותי בלי סיבה.
ביירות היתה נחמדה ושקטה ובבית המלון דיברו אנשים אחד עם השני צרפתית. כי פעם, לפני מלחמת האזרחים, נקראה ביירות פריז של המזרח התיכון.


מפת דרום לבנון

הדרום הוא תערובת אחרת. כפרים ועיירות שיעיות, נוצריות, דרוזיות. 25 שנים היתה ישראל בלבנון. מהצבא של חדאד ב-1975 ועד קיפול הזנב המהיר של מאי 2000. עשרות אם לא מאות אלפי ישראלים עברו דרך מטחנת הבשר של לבנון ועכשיו, שלוש שנים אחרי הנטישה, חזרתי כתייר בודד, מלווה בצלם לבנוני בדרך דרומה. בין נבטיה לבופור היה מחסום של הצבא הלבנוני. הם הביטו לתוך המכונית ולא עצרו אותנו. הבופור התנשא מעלינו גדול ואפור ומאיים. לא היה לי מושג עם המוצב למעלה מאויש באנשי חיזבאללה. השמים היו אפורים ולחים בחום של ראשית קיץ, השדות מסביב צהובים וקוצניים ובכפר שבעלייה למבצר בנו הכפריים בתים חדשים.
לאורך העליה עמדו קירות הבטון שהעמיד צה"ל על מנת להגן על השיירות מפני פצצות הר.פ.ג'י. וטילי הסאגר. אין מי שעבר את שירות החובה והמילואים של צה"ל ביחידת שדה שהחזיקה קו והקירות האלו לא עושים לו משהו, הופכים את מצב הרוח שלו לאפור עם הטעם הקהה של קפה שחור חזק מידי וסיגריות ועשן בשעה מוקדמת מידי של בוקר.
עצרנו ברחבת החניה. דגל צהוב של החיזבאללה התנופף מעל אקווריום עמדת תצפית צה"לית בראש המבצר. שלט גדול עם תיאור הקרבות שהיו במבצר והפיגועים בדרך אליו עם תאורי וצילומי אנשי החיזבאללה שנהרגו בקרבות התנשא ענק מעל החניה. טיפסתי למוצב המערבי שלא פוצץ. בתוך עמדת התצפית שממנה אפשר היה להשקיף על רמת ארנון, היה חקוק עדין שמו של רמי. מהצנחנים, מגולני, מגבעתי ואולי מהנח"ל. זה מה שנשאר אחרי 25 שנים. עליתי לתוך המבצר. מאות מטרים מתחת זרם הליטאני בפס זהב בשמש. זוג אוהבים ישב באחד מהקימרונות. שאלתי אותם מאיפה הם והם אמרו בצרפתית שבורה שהם מנבטיה, חייכו ונסוגו לחפש פינה שלא אפריע להם. אין ספק שהשימוש במבצר הצלבני המצולק הזה נכון יותר עכשיו. נכנסתי לתוך המסדרון העצום שמוסתר מתחת לקירות העבים ולתקרה הכבדה. דורות של חיילים צלבנים, פלשתינאים וישראלים איישו את המקום. שקי חול קרועים בפתחים. זה מה שנשאר. בקצה המזרחי היה המוצב המפוצץ. פח שמן צה"לי על האדמה במזבלה שצה"ל נוהג להשאיר בכל מקום ומסביב לו, בין ערימות האבנים התחממו שפני סלע בשמש.
היה משהו כבד ועמוס זיכרון בבופור. אבל היו גם שני זוגות אוהבים ושפני סלע.


בופור
2. כפר כילא

זה מה שהיה פעם שער פטמה. הגדר הטובה קראו לו דורות של ישראלים ולבנונים שעבדו בישראל מהכפרים השיעים, הנוצרים והדרוזיים. הגדר עכשיו היא סתם גדר. לא טובה ולא רעה. מהצד הלבנוני אפשר לראות בקלות את הבתים של מטולה ואם נוסעים על הכביש של בקעת עיון שבין אל חיאם וכפר כילא, פרושה מטולה עם גגותיה האדומים ואזור התעשייה שלה לפני הנוסע. "חכה רגע" אמר הצלם הלבנוני כשהציב את המצלמה שלו על החצובה, "תיראה שתוך כמה דקות יגיע ג'יפ של הסיור הישראלי וייבדוק מה אנחנו עושים כאן ואחר כך ירד בן אדם ויעשה סימן על הדרך. "
"איזה סימן?" עלי סימן איקס עם הרגל. "למה?"
"לא יודע." אמר עלי, "זה מה שהם עושים." עלי לא ידע שאני ישראלי. בשבילו הייתי עיתונאי זר שבא לכסות את חגיגות השלוש שנים לשחרור. גם החיזבאללה לא ידעו ואני לא השתדלתי לספר להם. ליד שער פטמה הסגור יש בניין ועמדת תצפית של החיזבאללה שנמצאת מול המוצב הצה"לי שרשתות הצללה שחורות מסתירות את החיילים מפני הצופים בהם כמה מטרים מהצד השני של הגדר. גם אנשי החיזבאללה משתדלים לא להיחשף וכשהם יוצאים מעמדת התצפית שלהם, הם לובשים בגדים אזרחיים.
החיזבאללה לא רצו שאצלם עד שיגיע אישור מבירות. חיכינו בשמש למרות שהיה לנו אישור מביירות . בביירות שאל איש החיזבאללה את עלי איזה מין שם יש לי. מה שאולי מוכיח שפקידי המודיעין בישראל ובלבנון לא כל כך שונים.
עד שהגיע האישור לאישור מביירות, יכולתי להתבונן בבילוי המקובל בכפר כילא. מול השער הסגור הוקמו שתי מצבות אבן בגובה של שניים וחצי מטרים ומתחת להן הוצבו שתי צלחות מתכת. על כל צלחת צויר דיוקן. אחד היה של שרון והשני של מופז. הצייר, (צייר לא רע בכלל), צייר להם אוזניים ארוכות מהמקובל. קשה היה להחליט אם אלו אוזניים של חמור או של קוף. הכי הם נראו כמו ספוק מסדרת החלל העתיקה: מסע בין כוכבים ( Star Trek). תיירים לבנונים שעצרו לראות את הגבול הסגור התכופפו לערימת חצץ קטנה שהייתה מונחת ליד גדרת האבן הקטנה והתחרו בקליעה למטרה בשרון או במופז.
מעט שמאלה משם היה עוד אחד משלטי החוצות הגדולים של החיזבאללה שתיאר פיגוע התאבדו שבו נפגעו 43 חיילים ישראלים. היה שם תיאור הפיגוע, תמונת ושם המתאבד ותגובות הרמטכ"ל שר הביטחון ואלוף פיקוד הצפון. החיזבאללה, במוזיאון הזיכרון של דרום לבנון, לא מוותרים על שום פרט.


שרון ומופז בפאטמה
3. ציפורן

דרך הגבול מתפתלת דרך עדיסה ודיר מימס, מטפסת מאצבע הגליל לגליל העליון. למעלה, חולף הכביש דרך כפרים שיעים שבכיכרות שלהם עומדים זחל"דים וטנקי טירן שצה"ל נתן לצד"ל עם תמונות חומייני ונאסאראללה ומטולי קטיושות. אנדרטאות לניצחון. פנינו לדרך קטנה שהובילה לגבול הישראלי. שני אנשי חיזבאללה בבגדים אזרחיים חצו את הדרך ונעלמו בסבך. החיזבאללה מאוד חשאיים כאן. לא רואים אותם אבל בכל מקום אפשר להרגיש את הנוכחות.
הלבנונים קוראים למקום עבד. לישראלים זה מוכר כמוצב "ציפורן". הגבול עובר בדיוק על קבר של אמורא יהודי, חוצה אותו במרכזו. זה היה אחד ממוקדי החיכוך הגדולים בין ישראלים ולבנונים אחרי הנסיגה מלבנון. הפיתרון היה לחצות את הקבר. ממש מתחת לקבר נמצא מחנה של האו"ם שעם חיילים הודים. ההודים שיחקו כדורעף והמוצב הישראלי ניראה כמו ספינת מלחמה אדירה מבטון. הצד הישראלי נראה מלבנון כמו מצודה דרוכה ומסומרת. קבוצה של תיירים ישראלים נמלטה בבהלה מאחורי מחסה קיר בטון תוך שהם קוראים לעברי קריאות נאצה. זה היה יותר מצחיק ממפחיד. ישראלי עם המצלמה בצד הלבנוני של הגדר מפחיד קבוצת מטיילים ישראלים בצד הישראלי. הייתי מתוח. הייתי על הגבול מהצד הלא נכון. קריאה לא נכונה – והחיזבאללה אוספים אותי ומשאירים אותי שם. עם כל חיבתי ללבנון ועם כל הביקורת של יעל הצד הישראלי – אני מעדיף את ישראל.
מישהו קרא לעבר משהו ואני עניתי לו באנגלית.
עלי, הצלם הלבנוני מיהר אלי בפנים דרוכות : "אל תדבר איתם! אחר כך החיזבאללה ישאלו על מה דיברת עם הישראלים!"
לא דיברתי. חיילי האו"ם ההודים המשיכו להפריד בין ישראל ולבנון כמיטב יכולתם והתאמנו בהנחתות . הבטתי בגבול הישראלי שהיה ירוק ומיוער מהצד שלו והקיבוצים והמושבים היו מוקפים בגדרות ביטחון ומוצבים ואחר כך צפונה ומערבה לתוך לבנון, ששם הגליל הלבנוני צחיח ואפור והכפרים לא מוקפים בגדר וחיים בשלווה מהורהרת כבר שלוש שנים, בונים בתי ספר ומחדשים את הבתים.
שקט גדול כיסה את הגבול משני הצדדים ואני נזכרתי במה שאמר לי המלצר הדרוזי במסעדה בה עצרנו לצהריים בחצביא : " תהיה מלחמה, בגלל שהישראלים רוצים לנקום בנו על הניצחון. הם רוצים להרוס את לבנון כמו שהם הרסו את השטחים."
"ואיך עכשיו?" שאלתי אותו.
"בזמן שישראל היתה פה היה יותר כסף" הוא אמר "עכשיו הממשלה הלבנונית רק לוקחת, ממשלה מושחתת שלא נותנת כלום. הכבישים מחורבנים ואין עבודה."
"והחיזבאללה?"
"החיזבאללה לא מתערבים לך בחיים. אבל אל תצלם אותי ואל תרשום את השם שלי. רק צרות יהיו לי מזה."
יומיים אחרי שחזרתי לארץ חטף החיזבאללה את עלי, הצלם הלבנוני שנסע איתי בין בירות לדרום לבנון.


ציפרן מלבנון
4. אל חיאם

את הכלא של אל חיאם הפכו החיזבאללה למוזיאון. גם שם היינו צריכים אישור ותיאום מבירות. אבל כשנכנסנו, חיכה לנו סבר. הוא ישב בכלא 6 שנים, מעונה על ידי הצד"לניקים שקיבלו הוראות מהשב"כ הישראלי. זו העבודה שלו עכשיו, מדריך במוזאיון, מה שמראה שלפעמים העבר והעתיד דומים מאוד ושונים לגמרי. כלא הוא מקום מדכא והחיזבאללה משתמשים את ברושם הכבד של המקום לטובתם. על הקירות היו שלטים באנגלית ובערבית שתיארו את חדרי המוזיאון: אלו היו מגוריהם של החוקרים הישראלים. זה היה החדר בו עינו הבוגדים את חילי צבא ההתנגדות הלבנוני. זה היה הצינוק.
סבר לקח אותנו לחדר העינויים שלידו היה ציור שתיאר את שיטות החקירה. לעמוד עליו היו תולים את הנחקרים בידיהם. לסבכת הברזל עליה היו תולים את הנשים ומצליפם בהן. שלוחיה הלבנונים של ישראל הדמוקרטית עינו נשים וגברים באופן שוויוני. בחצר הכלא עמדו כלי רכב צהליים שננטשו. משאית ריו, נ.נ. להובלת אסירים. השומרים ברחו לישראל ביום הנסיגה, מגיעים להסכם עם הכלואים שהם ייפתחו את התאים והאסירים לא ירדפו אחריהם את עשר דקות המרחק עד לשער עגל שלשם ברחו הצד"לניקים.
מהתצפית שבראש הכלא הצביע סבר על חוות שבעא שעל מורדות הר דוב. שם נמשכת מלחמה על אש קטנה.
דרום לבנון היא היום מוזיאון המלחמה והשחרור של לבנון והחיזבאללה טובים בתעמולה, השלטים בכל מקום, הכלא שהפך למוזיאון, שער פטמה שהפך למטווח בצלחות המצולמות.
לא קל לישראלי לחזור לדרום לבנון . בגלל הזיכרונות ובגלל שהחיזבאללה משמרים את החלק הקשה שלהם בכל מקום.
נסענו לאורך כביש הצפון לכיוון נקורה. בדרך ירד הלילה והצד הישראלי נדלק באינספור אורות. בצד הלבנוני היו אורות צהובים מעטים. אנחנו טובים בטכנולוגיה, הם טובים בתעמולה אבל אולי יום אחד יחזור הגבול הזה וייפתח כדי שגם אנחנו נוכל לעלות זוגות זוגות לבופור לחפש פינה פרטית וזיכרונות מסוג אחר.


חומייני בדיר-מימס

ביקורת התבונה הטהורה - מלחמה שמתלקחת מעצמה בקיץ 2006

מטרות המלחמה

שאח

אססיון - אססינים - חששים המקורות בני האלף של החיזבאללה

המועצה ליחסים בינלאומיים. כל מה שרצית לדעת על ארגוני שיחרור או טרור


הוספת תגובה


Security code
רענן