סיני- גן העדן האבוד

עיתונות - כתבות מהעולם


 

ב- 31.10.15,  התפוצצה  פצצה בבטנו של מטוס רוסי שהמריא משארם. המטוס התרסק מעל אל עריש וכל נוסעיו, 224,  נהרגו. בריטניה וצרפת השעו את טיסותיהן מעל חצי האי. גן העדן של דרום סיני נעלם בהבהק.

באופן אירוני, מתחיל סיפרו של סאלמאן רושדי, פסוקי השטן, בהתפוצצותו של מטוס בשם בוסתן – גן העדן, שממנו שורדים שניים – השטן והמלאך גבריאל.

 

 

ב-1974, כשהגעתי לסיני בפעם הראשונה, הייתי בן 15 ונסעתי לצלול עם חבר למפרץ נעמה שבין שדה התעופה של ראס נאצרני לשארם א-שייח'. היו שלושה מועדוני צלילה וחוף ריק. אף אחד לא מנע מאתנו לשכור בלוני צלילה ולצאת אל המים הצלולים והאלמוגים הנפלאים ביום ובלילה. המקום היה פתוח, הדגים צבעוניים ביום וטעימים בלילה ונערות ונערים הסתובבו עירומים ומחייכים.

שלושה כבישים הקיפו את חצי האי שהיו בו מעט נקודות יישוב, ו-60,000 תושבים, רובם בדואים מ-26 שבטים שחיו ב- 60,000 הקילומטרים של ממלכה ששליטי סיני של אז- הישראלים, עם כל סקרנותם וחריצותם, גירדו רק מעט.

הישראלים התרכזו בלהילחם במצרים על תעלת סואץ, בלהקים יישובים ובעיקר לטייל ולצלול בגן העדן שנפל לידיהם.

סיני, התקבע בזיכרון הישראלי כגן עדן של  דקלים ירוקים, הרים אדומים, נאות מדבר, בוסתנים ובריכות שקורצות למטייל לצלול לתוכן ביום חם ואחר כך להשתרע ערום על הסלעים החלקים ולהתאדות בשמש המיטיבה.

גם המלחמה ב-1973 לא שינתה כלום. היא מעולם לא חרגה ממגרש המשחקים הצבאי של התעלה. הפוליטיקאים הישראלים לא ראו אף פעם שום דבר מעבר לתעלה, שדות נפט במפרץ סואץ והתיישבות משיחית שהתחילה לבעור בחברה הישראלית מאז הניצחון הגדול של 1967. והישראלים האחרים, שהזניחו את הפוליטיקה והתעלמו מהמציאות, ראו רק בדואים עליזים, הרים וים. גם אני הייתי כזה.

וכשהשתחררתי מהצבא, התגלגלתי לסיני והתחלתי להדריך, לצלול, לעלות ולרדת בואדיות ובהרים, להתיידד עם הבדואים של דרום וצפון סיני, ולחפש את האנשים העתיקים של סיני שקברו את מתיהם בקברים עגולים עם פתח שמביט אל השמש השוקעת. סיני, כמו הילדות, היתה המקום בו עוצבתי אני ולא מעט מבני דורי, ומכיוון שהיינו רומנטיקנים וכתבנו את זה, הפך חצי האי למיתוס של נעורים שאין להם גבול, אהבה חופשית וקנאביס. אם כי זה היה מחורבן והוברח ממצרים, מערב ומירדן על ידי חמש רשתות סוחרי סמים. שלוש הופעלו על ידי המודיעין הישראלי ושתיים על ידי המצרי. ניתן לומר שבתקופת הזוהר של חצי האי, קרה המופלא בו עשו שירותי הביון של הצדדים הניצים יד אחת לעשות טוב. קורה.

לא פלא שחצי האי התקבע כגן העדן האבוד. והוא היה.

הסכם השלום  שנחתם ב-1978 ניראה כמו רעיון טוב. בעיקר משום שהישראלים לא ידעו מה לעשות עם סיני .

למצרים דווקא היו רעיונות. סיני הוא הלוח שמחבר את צפון אפריקה עם המפרץ הפרסי והוא הציר עליו נע העולם הערבי שמצרים תמיד ראתה את עצמה כמנהיגתו. המצרים סללו כבישים חדשים שחיברו בין אפריקה לאסיה, מקימים נמל בנואייבה להעביר סחורות ואנשים לירדן, לעירק ולמפרץ הפרסי,  והכסף הגדול, בדמות השקעות במלונות, החל לזרום לסיני. כשזה קרה, סאדאת כבר נירצח וחוסני מוברק, איש הצבא שירש אותו, טיפח קשרי הון -שלטון והעניק זיכיונות למלונות בחצי האי. המצרים הגיעו. הבדואים, שתמיד הביטו בחשדנות במצרים יושבי הנילוס, הניחו שהפעם זה לא יהיה לטובתם. מחצי אי שמעט מתערבים בו, הפך חצי האי למטחנת כסף של מלונות ענק באזור שארם  לטובת תיירות החורף הצפון אירופאית, ומהגבול הישראלי בטאבה ועד נואייבה, לתיירות החושות והחופים הפשוטים שהופעלו ברובם בשותפויות בדואיות ומצריות, כדי לקבל את הישראלים שסיני הפכה בשבילם פתאום לחוצלאץ זול וקרוב. בעיני רוב הישראלים שום דבר עקרוני לא השתנה. היה פחות עירום אולי, אבל הרבה יותר חשיש. החשיש לא השתפר בהרבה, אבל היה לו ייתרון – הוא הפך לגידול מקומי. והאופיום.

הבדואים גילו איפה אפשר לעשות כסף גדול שיישאר בידיהם. הם החלו לגדל פרגי אופיום בהרים, מושכים מים מהברכות. חקלאות הבוסתנים הביזנטית, שהביאו הנזירים המקדונים במאה ה-5 עם ייסודו של מנזר סנטה קטרינה, הותמרה לגידול אינטנסיבי של פרגי אופיום. האופיום הגיע מעמק הנילוס. ללוקסור קראו לפני 3,500 שנה אופה. הם גידלו קנאביס ואופיום. והפכו מנוודים לחקלאים מתוחכמים ועשירים.

וכך התנהל המדבר-  המצרים עושים כסף הגדול בחופים ולאורך הכבישים  והבדואים  בהרים מנהלים חיים עצמאיים של גידול והברחת סמים. בשיא, בשנות התשעים ובראשית האלף השלישי, הניב כל דונם כ-5 ק"ג אופיום שהיו שווים 40,000 דולר. אלפי דונמים של בוסתנים נזרעו ועובדו בסיני שהפכה לאחד מאזורי הגידול, הסחר וההברחה הגדולים במזרח התיכון, הבדואים מגלגלים מסחר של מאות מיליוני דולרים, מתחמשים בנשק, מתמכרים לסמים, מייבאים אלכוהול ואלקטרוניקה, מסגרות שבטיות ומשפחתיות נפרצות כשהצעירים הופכים להיות עשירים ומושחתים. האופיום הועבר על ידי סוחרים מצרים לקהיר שם זוקק להירואין והוברח לאירופה. הממשל העלים עין. הכסף הגדול משמן את כולם.

הסמים הסתנכרנו עם התיירות ועודדו אותה. מקום מאושר.

ואז הגיעה הבוננזה גם לשבטי הצפון. פליטי דארפור בסודן, ומדוכאי אריתריאה, מדינה שנשלטת על ידי רודן שהצליח להפוך אותה למדינה שמדורגת שנייה רק לצפון קוריאה בטרור, שלילת זכויות אדם והתעללות באזרחיה, החלו לחצות את סיני בדרכם לישראל. המדבר הגדול והלא מפוקח, העלמת העין המצרית, הגבול הישראלי הפרוץ, ייצרו רשתות הברחה בדואיות. מי שהשתלט על המסחר היה השבט הבדואי הגדול של צפון סיני – הסווארכה. הפליטים הפכו  למסחטת כסף מדממת. מ-3000$ דולר לפליט האמירו המחירים ל-40,000$, הפליטות נאנסו, אנשים נחטפו על מנת לעקור מהם איברים, אלו שמתו בניתוחים נקברו בבתי קברות לא מסומנים באזור אל-עריש והפליטים רוכזו בחדרים תת קרקעיים, עונו, הועבדו בבניית ווילות לחוטפים ולאונסים ומידי פעם הוצאו כדי להיות מעונים תוך שהם מתחננים ובוכים לקרובי משפחותיהם בישראל, באריתריאה ובסודן, שישלמו את כסף הכופר כדי שהמבריחים ישחררו אותם בקרבת הגבול הישראלי ומשם ינסו להגיע אל החופש ואל עתיד טוב יותר.

מערכת החטיפה והאונס שוכללה כשהבדואים של סיני יצרו קשר עם שבט בדואי בשם א-ראשיידה בגבול מצרים וסודן ואלו החלו לחטוף פליטים שנמלטו למצרים ולא התכוונו להגיע לישראל. החטופים הועברו למחנות בדלתא ומשם לסיני.

באחד הימים ביקרתי בתל אביב במעון לפליטות שנפגעו. פגשתי שם פליטה בת 19. היא עזבה את אריתריאה בגיל 18 כדי שלא תגויס לצבא להרבה שנים. כשחצתה את הגבול עם שתי חברות, נחטפה על ידי אנשי א-ראשיידה, השלוש נאנסו במשך הלילה על ידי 17 גברים וכשהגיעה לישראל, כריסה בין שיניה, ילדה את בנה. היא בכתה במהלך כל הריאיון. כששאלתי אותה למה לא תחזור למשפחתה באריתריאה היא ענתה בדמעות :"איך אני יכולה לחזור כשאני אפילו לא יודעת מיהו אבי הילד?"

עד 2010 כבר גלגלו השבטים ורשתות ההברחה, החטיפות והסחיטה בסיני, סכומים דמיוניים של מאות מיליוני דולרים. חצי האי הגיע לעצמאות כלכלית והשבטים של צפון סיני, אלו שהשתלטו על מנגנון ההברחה, החטיפה והסחיטה, יכלו להזמין לעצמם כל נשק שרצו. אלא שעד 2011 העולם היה פחות או יותר מסודר. האביב הערבי, שערער את מצרים ואת שירותי הביטחון שלה, שינה הכל.  השלטון המצרי נעלם. הבדואים פוצצו את צינור הגז כדי לגבות דמי חסות, ישראל, מבועתת מגלי הפליטים, החלה להקים גדר גבוהה לאורך הגבול ואז הגיע פיגוע, שאף אחד לא הבין מהיכן הגיע, בו תקפה חוליה אוטובוס ישראלי לא רחוק מאילת. כביש הגבול ניסגר וישראל החלה להתייחס לסיני כאל איום. הפיגוע גם הדגיש את חלוקתו של חצי האי. מצפון  קו  בין אילת לסואץ ארץ טרור, חטיפות, אונס וסכנה. כל מה שמדרום לאילת עד שארם א-שייח, הוא חופים, תיירות,דקלים ואלמוגים.

הישראלים, אנשים קשוחים, אבדו את אמונם בחצי האי והפסיקו לנסוע אליו, מרבית חניוני החוף הבדואים נסגרו, אבל אזור התיירות של שארם א-שייח וד'הב שרד את המהפכה, את הפיגועים ואת הבחירות שבהן נבחר איש האחים המוסלמים מורסי, את מהפכת הנגד של צבא בה נבחר א-סיסי והמשיך לתפקד כבועה מבודדת בזמן ובמרחב, קולט מאות אלפי תיירים רוסיים וצפון אירופאים במלונות המפוארים שלחופיו.

עם מלחמת האזרחים בסוריה, עלייתו של דאעש בעיראק ובסוריה והתערערות השליטה המצרית בסיני, נולד במהלך 2012 ארגון חדש בסיני – ג'מעת אנסאר בית א-מיקדש, חבורת רעי הנביא של בית המקדש. חלקם היו בדואים מהסווארקה,  חלקם היו זרים. ב-10.11.2014 הם הכריזו על נאמנותם למדינה האיסלמית.

המצרים הצליחו לבודד את המלחמה בארגון לצפון סיני. במהלך 2013 השלימה ישראל את בניית המכשול הגדר כדי לעצור את זרם הפליטים. סחר האדם ירד לכמה עשרות.

אבל הסווארקה לא הפסיקו את המסחר הכדאי והפנו את הפליטים לכיוון לוב. מחנות הריכוז בדלתא ממשיכים בעבודתם. הכסף הגדול מותמר למאבק נגד המדינה המצרית בשם המדינה האסלמית. החלק הצפוני של סיני הפך לאזור של מלחמה גלויה. השאלה לא היתה אם תיזלוג לדרום התיירותי של חצי האי, אלא מתי.

ביוני 2014 נסעתי לדרום סיני כדי לפגוש את הבדואים ולברר את עומק החדירה של דאעש. אי אפשר  להגיע לצפון סיני כתייר ומעט עיתונאים, אם בכלל, מורשים להגיע למקום.

באתי לפגוש את אחמד ג'יבאלי, השייח של הג'בליה. הג'בליה הוא העתיק בשבטי דרום סיני והשלישי בגודלו, כ-7,800 נפש. המסורת המקובלת מספרת ש-500 אבות הג'בליה הובאו כגדוד חיילים ביזנטי ממקדוניה כדי להגן על מנזר סנטה קטרינה במאה השישית לספירה על ידי הקיסר יוסטיניאנוס. הם התאסלמו עם השנים, אבל גם היום הם משרתיו ובעלי בריתו של המנזר.

"ישבנו כל השייח'ים של דרום סיני" אמר אחמאד,"עם השייח'ים של הצפון כדי לראות מה אנחנו עושים בסיני, מה מותר ומה אסור.

יש 26 שבטים בסיני, 13 בדרום ו-13 בצפון. החוף המזרחי של סיני, סנטה קתרינה וכל מה שהוא עד לראש מפרץ סואץ, שייך לשבטי הדרום. שבטי הצפון הם כל אלו שחיים לאורך הגבול הישראלי – הטרבין, הסווארקה, האחיוואת.

ביוני 2014 , שנה לפני ההתקפה הגדולה על הצבא המצרי ביולי 2015 , היתה דרום סיני שקטה ושבטיה בטוחים. באותו זמן כבר התנהלה בצפון סיני מלחמה גלויה בין הג'יהאדיסטים והצבא המצרי.

ב-2.7.2013 שרפו אסלמיסטים את הכנסיה הקופטית באל עריש בעקבות הצהרת התמיכה של הפטריארך הקופטי באלכסנדריה בא-סיסי. ב-3.7.2013 הדיח א-סיסי את מורסי והמלחמה בין מצרים של הצבא לבין האיסלמיסטים יצאה לדרך. שבט הסווארכה, בשל שליטתם בחוף הים הארוך של צפון סיני וקרבתם לרפיח של רצועת עזה, הפך למבריח הנשק והתחמושת העיקרי לחמאס, מפתח את סחר המנהרות הריווחי. למניע הכלכלי הצטרף המניע האיסלמי. אנרכיה חברה לסחר נשק, עבדים, סמים, אונס, ביזה והרבה כסף במעטפת הג'יהאד.

ביולי 2013 נחטף סוחר קופטי בשם מגדי למחי. החוטפים ביקשו 200,000 לירות מצריות, כ-26,000 $. כשהמשפחה לא עמדה בתשלום – הוא נשחט.

בפברואר 2015 נרצח נביל מח'רוס בביתו על ידי מתנקשים ששאגו – "נהרוג אותך כופר!" בתים הועלו באש. הקופטים החלו לעזוב את אל-עריש, מוכרים את בתיהם בזול ויוצאים בחשכת הליל כדי שלא יהיו יעד לחטיפות.

"לפני כמה חודשים" אמר שייח' אחמד, "הגיעו לדרום סיני כמה בדואים מהצפון, הם באו לעשות פיגוע באחד מבתי המלון. הגענו אליהם. הם אמרו ששמעו שאם יפגעו בתיירים יקבלו גמול בשמים. אמרנו להם שמי שסיפר להם את זה שיקר. שאין דבר כזה באסלם. שאם הם פוגעים בתיירים – זה כאילו שהרגו אותנו ושאסור להם לעשות שום דבר בדרום סיני. הם חזרו צפונה. בדואי מהצפון לא יכול לבוא לפה ולעשות משהו מבלי שנדע.  לא ניתן לאף אחד לגעת פה בתיירים. ישבנו כל ראשי השבטים של דרום סיני עם ראשי השבטים של צפון סיני והודענו להם שאסור לפגוע בתיירים. אסור להם לפעול מדרום לקו של דארב אל- חאג'."

זה היה יפה, אבל ביולי 2015, אחרי התקיפה המתואמת של הצבא המצרי בצפון סיני וההשתלטות של הסווארקה והמוג'הד על שייח זוויד, לא הייתי בטוח שההרים והשבטיות יעמדו לבדואים של סיני. לסווארקה היו כמה שנים טובות שהיו שוות עשרות אם לא מאות מיליוני דולרים של סחיטת פליטים, חטיפה, אונס ודמי כופר. הכסף המצטבר הזה העניק להם עוצמה לשחד, להשיג מידע, להצטייד ולהתארגן. מה שנותן להם הרבה כוח הוא הנתיב הימי הפתוח – מאות הקילומטרים של החוף הים תיכוני של צפון סיני, אליו יכולות להגיע בקלות סירות שמפליגות מלוב, מטורקיה או מהדלתא, מבריחות נשק, תחמושת ולוחמים זרים.

הצבא לא מסוגל לפקח על חופי הים הארוכים שקל לנחות עליהם, ולא על דרכי המדבר. סיני גדולה ומבותרת. זו הטריטוריה של הסווארקה, ואם יצטרף אליהם שבט הטראבין ועוד אחד או שניים משבטי הצפון, לא יוכלו שבטי הדרום והמרכז לסמוך על הצבא.

באפריל 2015 הפיצו אנשי דאעש בסיני איומים ודברי כיבושין לשבט הטראבין, הגדול בשבטי סיני ונחלתו משתרעת מאל עריש ולאורך הגבול הישראלי עד לנואייבה שבמזרח סיני. השבט הזה הוא הפתח לשליטה בסיני– אם השבט הזה יעבור מכל סיבה לצד המדינה האסלמית –

במאי 2015 ברך אל-בגדדי את אריות סיני.

ב-1.7.15 תקפו עשרות חמושים ממחוז סיני של המדינה האסלמית (למעלה ממאתיים על פי דיווחי הצבא המצרי), בהתקפה מתואמת ובו-זמנית, עמדות ומחנות של הצבא המצרי ליד שייח זוויד. הם הרגו עשרות חיילים מצרים, פצעו עשרות, השמידו טנקים ומשוריינים והרסו חמש עמדות ומחסומים.

מבצעי ההתקפה השתמשו בשיטות של דאעש. ההתקפה החלה בתקיפה של שנהגו במכוניות נפץ. המכוניות התפוצצו בעמדות המצריות. לאחר ההלם הראשוני הסתערו לוחמי וואליאת סיני על העמדות והרגו את החיילים.

באותו זמן הותקפו המחנות המצרים, שייח זוויד הוחזקה על ידי וואליאת סיני משבע בבוקר ועד חמש אחר-הצהריים מבלי שהצבא הצליח לשחרר אותה. חיל האוויר המצרי נקרא לעזרה.

ב- 31.10.15,  התפוצצה  פצצה בבטנו של מטוס רוסי שהמריא משארם. המטוס התרסק מעל אל עריש וכל נוסעיו, 224,  נהרגו. בריטניה וצרפת השעו את טיסותיהן מעל חצי האי. גן העדן של דרום סיני נעלם בהבהק.

 

בחודש ינואר 2016 יצא הספר: דאעש - מסע אל מפתנו של השטן, בהוצאות הקיבוץ המאוחד

 

 

הוספת תגובה


Security code
רענן