חסן פתחי - האדריכל שחזר לחומר

עיתונות - כתבות מהעולם



בספרו "הארכיטקטורה למען העניים" מתאר פתחי את המחקרים שערך לקראת בנייתה של אל-גורנה החדשה . הוא הציע לממשלה לבנות יחידות דיור לכפריים בעמק החדש בעלות שלא תעלה על 1,200 דולר ליחידה, ולבסוף בנה ב-500 דולר. מקרה ייחודי בהיסטוריה של האדריכלות שבו עלותו של מבנה היתה פחות מחצי מההערכה הראשונית.


נאות מדבר נוצרות במקום שבו יש מים ושכבת חרסית – אותם חלקיקי אבק דקיקים ועדינים המועפים ברוח ומצטברים במקומות הנמוכים שבין הדיונות. החרסיות עוצרות את המים ויוצרות אגמונים קטנים בעת גשמים או שיטפונות. האבק המתעופף ברוח נעצר על ידי המים שהצטברו על האבק הראשוני, שוקע והופך לבוץ חרסיתי המצטבר על השכבה הראשונה. שכבת החרסית הולכת ומתעבה עד שהיא מתכסה בדיונות הנודדות. מי גשמים ושיטפונות מחלחלים דרך החול, נעצרים בשכבת החרסית והופכים למים תת-קרקעיים המגיחים כמעיינות. כך במעגל של חול, אבק, מים, חרסיות ומעיינות נוצרות נאות המדבר שיש בהן כל מה שאדם צריך. חול וחומר ומים.

חסן פתחי - האדריכל שחזר לחומר


איכויותיו של החומר התגלו לפני אלפי שנים, כשהחלו להשתמש בו לקדרות ולבנייה. החומר הוא הפתרון העתיק של אנשי נאות המדבר, שאין אבן בקרבתם. אלא שהמאה ה-20 היא המאה של הבטון הגמיש, החזק והפלסטי, מאה שדחקה את החומר והמליכה את הבטון. אבל לפחות אדריכל אחד, האדריכל המצרי חסן פתחי, שנולד ב-1900 וחי את רוב שנותיה של המאה ה-20, עצר לרגע באמצע המאה שרדפה אחרי כל התפתחות טכנולוגית וחזר לחשוב על חומר לא רק כעל אמצעי טבעי, פשוט וזמין, אלא כעל הדבר הנכון לעטוף את האדם, חומר המעצים את כוחה של הארכיטקטורה המקומית ומדגיש את יתרונותיה על המיובאת.

חסן פתחי - האדריכל שחזר לחומר

חומר במדבר המערבי


ארכיטקטורה לעניים ומבני פאר
כל המרחב הגיאוגרפי שבו גדל פתחי ובנה הוא מרחב של חומר: הדלתא של הנילוס היא נווה מדבר גדול ומקור אינסופי לחומר חרסיתי שממנו לשים את לבנת החומר – אדובי. האדובי בנתה ובונה בתים בדלתא של הנילוס, בנאות המדבר בסהרה, בעירק, בחצי האי ערב, אצלנו, ובכל צפון אפריקה עד מדרום לסהרה. גם באסיה יש בתי הבוץ בנאות המדבר. אפגניסטן היא ארץ של בתי חומר, ובכל כפר אפשר לראות תבניות של לבנים, ערימות לבנים מתייבשות בשמש וגזעי עץ צפצפה שמהם בונים את משקופי הבית ואת קורות הגג. כך גם בפקיסטן ובסין מהקצה המזרחי שליד הים הצהוב, דרך נאות המדבר של טקלימקאן (Taklimakan) – המדבר שאיש לא יוצא ממנו חי – ובכל המרחב שממערב להרי הטיאן שאן (Tian Shan) ועד הים הכספי.  
פתחי למד באוניברסיטת קהיר אבל את הבנת החומר הטמיע בפאיום (Fayoum) שבו היה בית המשפחה. פאיום היא נווה המדבר הקרוב לקהיר, ומכיוון שקהיר הלכה והתכסתה מבני בלוקים ואבן בעקבות הקולוניאליזם הצרפתי והבריטי, פנה פתחי אינטואיטיבית לפאיום. לחומר.
פתחי עסק בחומר ובבנייה בו כבר ב-1937, כשלימד בפקולטה לאמנויות של אוניברסיטת קהיר. הוא הטיף ללא הרף לבנות בעבור אלה שאין להם – ארכיטקטורה לעניים, והיה משוכנע שאפשר לבנות היטב ובזול. בספרו "הארכיטקטורה למען העניים" מתאר פתחי את המחקרים שערך לקראת בנייתה של אל-גורנה החדשה . הוא הציע לממשלה לבנות יחידות דיור לכפריים בעמק החדש בעלות שלא תעלה על 1,200 דולר ליחידה, ולבסוף בנה ב-500 דולר. מקרה ייחודי בהיסטוריה של האדריכלות שבו עלותו של מבנה היתה פחות מחצי מההערכה הראשונית.
מכיוון שהיה הכוהן הגדול של הבוץ, פנה אליו משרד העתיקות המצרי ב-1946, כשהשלטונות המצרים החליטו לפנות כפרים שהיו בנויים מעל קברי פרעונים ליד לוקסור (Luxor). פתחי, מאמין גדול בשיתוף ציבור עוד לפני שזה הפך לבון-טון במוסדות התכנון, התחיל בתכנון רק אחרי שהכפריים שפונו התיישבו במקומות שנועדו להם והתחילו לחיות. פתחי נתן להם להתמקם, מדד את המרחקים בין משפחה למשפחה, שם לב היכן מיקמו את המטבח, את אזור הלינה ואת אזור השירות, ורק אז ישב לתכנן את אל גורנה החדשה (El-Gourna). כך שחזר בנייה בלי אדריכלים: האנשים חיים, ובית הבוץ מתהווה סביבם. החוכמה נובעת ממה שיש. לא תמיד צריך להמציא.


בניית כיפות בחומר


עתיר חלבון
חומר הוא פשוט, קל ללישה ועיצוב, מבודד היטב וקל לתיקון, מטייחים אותו באותו בוץ שממנו עושים אותו וחסרונו היחיד כמעט הוא משקלו הרב. מוצא המילה אדובי, לבנת החומר, הוא במצרים. במצרית התיכונה (סביב 2000 לפני הספירה) קראו ללבנים "דג'-בט". במצרית המאוחרת, בדמוטית ובקופטית הפך שמה של לבנת הבוץ ל"א-טוב", ומשם ל"אדובי".

הזיגוראט באגרגוף ליד בגדד


כמו המילה, גם הטכניקה של הכנת הלבנים התפתחה עם השנים. המשחק בבוץ הוא משחק עתיק. בשלבים מוקדמים מאוד של השימוש בחומר החלו להוסיף לו קש כדי להקל את משקל הלבנים ולהעניק להן חוסן וגמישות.  בהודו, שבה הבנייה בחומר מאפיינת את הצפון, ממרגלות ההימלאיה ועד לרמת הדקאן ונפוצה בעיקר ברג'סטן ובגוג'רט, מערבבים בחומר זבל פרות כדי להדביקו, להוסיף לו גמישות ולהקל את משקלו. במרכז אסיה, ובמקומות נוספים, היו כאלה שהוסיפו לבוץ חלבוני ביצים שחיברו את החרסית והקש טוב יותר והפכו את הלבנים למוצקות יותר. במבני ציבור, שבהם הושקע יותר כסף,  מרחו חלמון על הלבנים כדי לזגג ולהקשות אותן.

חסן פתחי - האדריכל שחזר לחומר
בבל


מלכים וכוהנים שיכלו להרשות לעצמם בנו באבן ובעצים נדירים, אבל המצוי, הזול והפשוט תמיד היה שם, וטוב שכך, שכן האדובי אינו חומר נחות. להפך. כמה מהמבנים היפים בעולם, עתיקים וחדשים, נבנו מחומר. פשוטי העם ייבשו את הלבנים בשמש, והמפונקים והמתוחכמים שרפו לבנים בתנור כדי לחזק ולהקשות אותן. אינספור מבנים לאורך ההיסטוריה ועל פני מרחבים גיאוגרפיים עצומים נבנו מלבני חומר שהונחו זו על גבי זו ליצירת ארכיטקטורה נפלאה. מורשת הבוץ כוללת את פירמידת המדרגות של המלך פרעה ג'וסר בסקרה (Saqqarah, מלפני יותר מ-4,500 שנים), את הזיגורט – מגדל המקדש באגרגוף (Agargouf) ליד בבגדד (לפני 3,500 שנה) ואת יסודותיה של בבל (בסביבות 4,000 שנה).




קבר איסמעיל סמני, בוכרה


שניים ממבני הבוץ היפים שבנמצא עומדים בנווה המדבר של בוכרה (Buxoro) באוזבקיסטן: המאוזוליאום של הסמנידים, מעשה אמן של ארכיטקטורת לבני בוץ שרופות מהמאה ה-10, ומינרט קלאון (Kalyan), צריח נפלא מהמאה ה-12 הנראה כמו המלך במשחק השחמט ומתנשא מעל מתחם באותו שם, שבו מדרסה ומסגד. גם העיר חיווה (Khiva), הנמצאת בנווה המדבר כ-400 קילומטר מצפון לבוכרה, היא מופת של חומר שממנו נבנו החומה – אלמנט ביצורי שמגדליו מקנים לו רכות מפתה, המינרטים והמסגדים שעמודי עץ תומכים את חומר תקרתם.


מינארט קלאון, בוכרה


הכפרים החדשים
כשהחליטו שלטונות מצרים לבנות את סכר אסואן (מבטון רוסי), גרם הסכר, העוצר את הנילוס, להיווצרות אגם ענקי אשר הציף את גדות הנילוס שעליהן ישבו הכפרים שמדרום לסכר. השלטונות פנו   לפתחי ב-1963 וביקשו ממנו לתכנן אותם.


המסגד בגורנה החדשה


הכפרים החדשים עמדו להיבנות בעמק החדש ("ואדי גדיד"), על קו נאות המדבר בחרייה (Bahriya), ח'ארגה (El-Kharga), דאח'לה (Dakhla) ופראפרה (Farafra), מרחק 100 קילומטר ממערב לעמק הנילוס הצפוף. בנאות המדבר המערבי.
הוא חקר שניים מכפרי החומר היפים ביותר שאפשר להעלות על הדעת: אל-קצר (Al-Qasr) ועיזבת בשינדי (Ezbet Bashindi), השוכנים במדבר במערבי, בין נאות המדבר ח'ארגה ופראפרה. עיזבת בשינדי הוא כנראה כפר החומר היפה ביותר במדבריות. יש אמנם קסבות נפלאות במרוקו, בעמק הזיז ובעמק הדרע של הסהרה, ובהן בתי חומר ובוסתנים, אבל באל-קצר ובעיזבת בשינדי יש חן מדויק, קל, רך ומרחף שאין במקומות אחרים.


נאה במדבר המערבי


כפרי המדבר המערבי הם מוזיאון חי של שיטות בנייה עתיקות, של פתרונות מעשיים שנטבעו בחומר. דוגמה לפתרון יפה במיוחד נמצאת מעל הכניסה לטחנת קמח עתיקה באל-קצר, שם יש קשת כפולה ללא עמוד במרכזה. את העמוד מחליף מין בורג עץ צף באוויר שכמו דוחס ונועל את הקשת כלפי מעלה. קשת מעל פתח ומעל חלון היא טכניקה ידועה להורדת העומס, וכאן היא נדרשת מכיוון שבלי שימוש בעץ משקל החומר יכול להכריע את עצמו. פתחי למד כאן על הקשתות, הכיפות, החלונות, על חלוקת חללים בתוך המרחב הביתי.
את חקירותיו בארכיטקטורה של נאות מדבר יישם כבר ב-1945 בבית חמד סעיד בקהיר וב-1946 באל-גורנה החדשה. כך שכשהתבקש ב-1963 לתכנן את יישובי העמק החדש היו רעיונותיו בשלים. פתחי ידע שהוא יכול לבנות בחומר זול, מצוין ויפה. כמה אדריכלים יכולים?


באריס - פריז


פריז של מצרים
כשמסתכלים על המבנים של פתחי נחה העין על קווי הזרימה. המבנים קמים מתוך החומר וממשיכים אותו – את התעגלותן של הדיונות, את ההצללה של הבוסתנים המדבריים. פרויקט הדגל שלו היו הערים החדשות – שורה של יישובים עם שמות של בירות עולם. בגדד, דמשק, פריז. במצרית קוראים לה בָּריז. אבל גם אנחנו עשינו מ"א-טוב" אדובי. בריז בנויה כמנהרות עם כיפות ופתחים מוצללים המזרימים פנימה אוויר המתקרר בצל, ועם חצרות פנימיות שמשאירות את המדבר בחוץ – טכניקה הידועה לכל מי שהחול משמש לו השראה ואיום, שכן החול בסופות יכול לסמא עיניים ולסתום גרון.


באריס - פריז


בניית בריז הנהדרת לא הושלמה מעולם. ב-5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, הבנייה נפסקה בעקבות התבוסה ומלחמת ההתשה שכילתה את משאביה של מצרים. הכפריים, מופת של שמרנות עתיקה, בנו לעצמם בתי חומר כמו שהם יודעים. העיר החדשה שבנה פתחי בבריז נשארה נטושה. היא נראית היום בדיוק כמו ביום שבו נפסקה בנייתה, והדיונות שממלאות אותה רק מוסיפות לקסמה.


באריס - פריז


אבל להיסטוריה דרכים משלה. ב-1982 החזירה ישראל את סיני למצרים, שהבינו מייד את הפוטנציאל התיירותי של חצי האי. עשרות מלונות החלו להיבנות על החוף. הארכיטקטורה של נאות המדבר המערבי מופיעה שוב ובמלוא עוצמתה. פתחי נפטר ב-1989 אחרי שבנה במצרים, בניז'ר, בירושלים (בית חרושת למרצפות במתחם כיפת הסלע ב-1952), בניו מקסיקו ובבוסטון (וילות ומסגד), בג'דה, בעזה (בתים לפליטים), בספרד, ביוון, בירדן, בהודו, בעומאן ובתוניסיה. השרטוטים והיסודות שהניח אחריו גדול האדריכלים המצרים ואדריכל החומר הגדול של המאה ה-20 היו השראה למתכנני רבים מהמלונות בחצי האי. את השפעותיו אפשר לראות בכיפות, בהצללות ובשבכות האבן המחדירות אור ואוויר וברהיטי החומר הנבנים על פי המסורת המדברית הגדולה של תרבויות החומר, קווים שהגיעו לשיא בווילה הנפלאה שבנה לנשיא סאדאת ב-1981 ובבית שבנה לח'ליל א-תח'ומי בירדן ב-1988.
זו הסיבה שגם אני, כרבים אחרים, מעריץ את פתחי, אדריכל מודרני מהפכני שהעז להתעלם מהבטון ולחזור לחומר, לקחת את הארכיטקטורה המדברית של בתי החומר ואת כל מה שיש לה לתת לאדם, ולעשות מה שעושים ממציאים גדולים – להפיח בה חיים.


נביעה חמה במדבר המערבי



לקריאה נוספת
Architecture for the Poor: An Experiment in Rural Egypt.  Hassan Fat'hy , University of Chicago Press

1976

אתר הארכיטקטורה המצרית Egypt Architecture

כתבת וידאו  על חסן פתחי

הכתבה פורסמה בגליון יולי 2009 של המגזין "מסע אחר"

הוספת תגובה


Security code
רענן