דהראווי העולם החדש עלפי מומביי והודו

עיתונות - כתבות מהעולם

 


"כל מה שאני צריך לעשות, זה להגיד למאה אלף האנשים, שהם פחות מחמישית מהאנשים שגרים פה, לעלות בבוקר על שתי המסילות שמקיפות את השכונה. עשר הדקות שבהן הם יערכו את ניקוי המעיים של הבוקר על המסילות, ולא לידן כמו שהם רגילים,  יגרמו לעיכוב של שעה בכניסת הרכבות שמביאות את העובדים לבומבי. השעה שהרכבות יעמדו על המסילה תגרום לעיכוב של 24 שעות שיגיע עד למיצרי מלקה של אינדונזיה. מפה, אפשר לשתק את דרום מזרח אסיה."

 

 

ג'ואקים ארופט'ם (Joakim Arputham), איש נמוך וממושקף שישב בכורסא שהיתה גדולה ממנו בהרבה, אמר את הדברים בלי להרים את הקול ובחיוך קטן וחם.

עוצמה היא לא תמיד כסף או סמכות שלטונית. עוצמה לעיתים מגיעה מלמטה, כמו הלבה שכבושה מתחת לצלעות ההרים.

ג'ואקים הוא האיש שהקים את אגודת שכונות העוני  של בומבי (או הסלאמס-   Mumbai Slum Dwellers Association  ( שממנה צמחההאגודה  העולמית שמאגדת 33 שכונות עוני ודחק ברחבי העולם.

לפני יומיים חזר ג'ואקים מכנס של הוועד בלונדון ושלושה שבועות לפני כן מסרי-לאנקה. הוא איש עסוק שנלחם על חייהם ואיכות חייהם של 550,000 תושבי דהאראווי (( Dharavi, שכונת הסלאמס שעומדת במרכזו של מאבק נדל"ן כוחני שנלקח מספרי הקלאסיקה של אנושיות מול עולם כלכלי חסר רגש.

ג'ואקים הוא מי שהחליט שהוא נותן פרצוף לדהאראווי, שהוא דוחה את הכינוי שכונת סלאמס ומכריח את הקפטיליזם החזירי להסתכל לו בעיניים, להבין מהי אנושיות ומוסר ולשלם בשביל זה גם אם זה עולה כסף וזמן.

"אני יכול להוציא 100,000 אנשים שיעצרו את הרכבת בכל נקודה שאבחר. כל כוח המשטרה של מהרשטרה הוא 10,000 שוטרים. הם יכולים להקציב  3,000 מהם לאירועים המוניים. והם יודעים את זה. אין להם שום דרך לעצור אותנו מלעצור את העיר – ואת אסיה כולה."

כוחם של מספרים. זוהי הודו המודרנית שמכירה בכוחה. בכוחו ובחוכמתו של ההמון. בהסכמה החברתית הרחבה שהחזיקה כל כך יפה 3000 שנה. קאסטות, וארנות, ג'אטים, כל השמות של החלוקה בין ברהמינים, לוחמים (קשטריה), ושיה (Vashia) שהם הסוחרים והאיכרים ושודרה (Shudra   )– המשרתים שבהם גם הטמאים.

בדהאראווי אפשר למצוא מכל הקאסטות.

משהו שהוא גם הודו החדשה וגם הודו הקלאסית. מאבק שאפשר ללמוד ממנו הרבה ולהביט בו בפליאה.

וכשג'ואקים תיאר את תמונת מאה אלף יושבי השכונה היושבים על המסילות שהן קו  החיים של בומביי, ואת אוזלת ידה של המדינה, מהרשטרה, שבמשרדיה ישבנו, אפשר היה להבין שהוא אחד האנשים החזקים בעיר, הבירה הכלכלית והבוליוודית, עיר ללא הפסקה של 15 מליון אנשים, אחת הערים המרתקות והמעניינות שיש. ואולי היקרה שמבניהן.

ג'ואקים בן ה-63 הגיע כנער צעיר לבומביי מטאמיל נאדו. בגיל 16 איבדה משפחתו את הרכוש שהיה לה וג'ואקים עלה על רכבת לבנגלור. משם המשיך, כנוסע חופשי, כדרכם של מליוני הודים נוסעי המחלקה השלישית, לבומביי, המנוע הכלכלי ההודי הגדול. הוא הגיע לצ'מבור (Chembur) שכונה בה נאספו המהגרים החדשים של בומבי. זה מסע הודי אבל לא רק הודי, בו עוזבים האיכרים את הכפרים שלא יכולים לפרנס, את הערים שאין בהם עבודה ונמשכים אל המרכז הכלכלי, מצטברים כאבק בשולי הערים בשכונות שהן לעיתים לא יותר מפח בד וניילון.

ג'ואקים הגיע העירה ותוך זמן קצר אירגן חברים לתזמורת פחים וכלים מאולתרים והרחיב את כישורי הארגון החברתי כדי לייסד בית ספר לילדי השכונה. מלמד אותם א-ב.

יום אחד הוא יצא וקנה ערימה של עיתונים ישנים ושלח את תלמידיו לאסוף אשפה -  עוטף את הפסולת בעיתון כאילו היה חבילת אוכל, ושופך אותה  במשרדים המקומיים של עיריית בומביי. הוא נעצר על ידי המשטרה – אבל הפעולה האקטיביסטית הביאה לכך ששירותי התברואה של העיר החלו לפנות אשפה מהשכונה.

ג'ואקים הבין את עוצמתו של האירגון ואת חשיבותה של מודעות. מהפעולה הזו צמחה ההתארגנות השכונתית.

את ג'ואקים פגשתי בקומה השמינית של קומפלקס משרדי המדינה של מהרשטרה. המדינה לוקחת אותו ברצינות ואת האפשרות שלהרגיז אותו פירושו לסגור את אסיה ולכן הוא שווה חדר בקומפלקס הממשלתי. הם זוכרים את עניין האשפה הטופה בעיתון. גם ג'ואקים שמאז מנהל מאבקים תיקשורתיים.

המאבק של ג'ואקים הוא נגד פינוי כפוי של תושבי השכונה שיושבת על אחד מהשטחים היקרים בבומביי.

לשכור דירה סבירה בבומביי עולה פחות או יותר של 7,000 דולר. שלושה חדרים. על חמישה בגורד שחקים בשכונה טובה, קרוב למרכז, תשלמו כפול.

"תביט," אמר ג'ואקים, "במקום בו אנחנו יושבים, שהוא ממש מול דהאראווי, עולה הקרקע 2000 דולר לפיט מרובע." 6000$ למ"ר, פלוס מינוס 22,000 ₪ למטר. כמו ביקרות שבשכונות תל אביב.

דהאראווי נמצאת לא רחוק משדה התעופה של הטיסות הפנים הודיות של בומבי.  בין הים לביצה. מקום שלא היה לו הרבה מה להציע עד לפני שש שנים. אבל אז הגיעה העיר לדהאראווי, והאנשים שגרים שם עשרות שנים, שהצטברו כאבק אנושי בשולי העיר, בונים את בתיהם במקום שאף אחד לא רוצה, מכל הבא ליד, גילו שהם גרים בנקודה נדל"נית חמה.

התפתחותה של העיר, ביחד עם העלייה בחשיבותו של השדה, שהוא גנרטור כלכלי גדול – שכן תעשיית התעופה הפנים הודי – תת יבשת של מליארד אנשים ומעמד בינוני שמקיף כבר שליש מהם – מעלה את ערכה של הקרקע מידי יום.

פינוי בינוי הוא שם המשחק. מתל אביב ועד בומביי. זו אולי הפינה בה שונה הודו מסין. בסין יכול השלטון להורות לפנות שכונה, רובע או עיר, להחריב ולבנות מחדש. בהודו יש דמוקרטיה, זכויות אזרח ותודעה אזרחית שהיא לפחות בת מאה, מאז שהונחלה לאנשים על ידי מפלגת הקונגרס של גהנדי ונהרו.

המקום שהוא שלהם למרות שלא קנו אותו.

אם כי היה רגע אחד בהיסטוריה ההודית, בשנות השבעים של המאה העשרים, שבהם שלטה אינדירה, בתו של נהרו שלטון יחיד דיקטטורי, ובאותו זמן גם הורתה להרוס ולפנות שכונות עוני שאנשיהם, כמו אבק, הועפו ממקום אחד והצטברו במקום אחר.

עכשיו יש יזם בשם מוקשה, שלא מבין על מה כל הרעש. הוא הרי מציע הצעה נדיבה לתושבי שכונת העוני, הסלאמס של דהאראווי. הם יתפנו, הוא יהרוס ויבנה מגדלים ויקצה לכל משפחה 20 מטרים רבועים.

"אבל מי אמר שאנחנו רוצים פה מגדלים?" שאל ג'ואקים מהכורסא מצופה הסקאי החום עליו ישב, "אנחנו לא רוצים פה מבנים של יותר מחמש שש קומות ואנחנו רוצים שקומת הקרקע תהיה מיועדת לעסקים. ואנחנו גם לא נסכים לפחות מ-40 מ"ר למשפחה."

ירדתי במעלית מהבניין שבקריית הממשלה, ועליתי על המונית שעצר  רמפאל  שהביא אותי לג'ואקים,  אחד מהפעילים המרכזיים שעוזרים על ידו במלחמה התיקשרותית הנבונה, העקשנית והחייכנית של אנשי דהאראווי.

את ראמפל פגשתי במרכז ההסברה של השכונה. כשהגעתי למרכז, שהוא שני חדרים בקומת קרקע על הציר הראשי לשדה התעופה, וקירותיו מכוסים בשלטים, ישבה שם קבוצת סטודנטים בינלאומית שבאה ללמוד איך מנהלים מאבקים אזרחיים. הם מתנדבים בשכונה. בתי ספר לארכיטקטורה בעולם מציעים את עזרתם. גם זה של בומביי. איך לקחת את השכונה ולארגן אותה מחדש.

אם כי צריך לזכור שמה שהוא שכונה במימדים הודים – הוא עיר בינונית בכל קנה מידה אחר. זו הודו של המאה ה-21-  צרות ענקיות, אתגרי ענק, מחשבה שאינה פוחדת מהמגה-עיר ומאבק בין יזמים לתושבים שכוחם עומד להם לא בגלל הספרות בבנק, אלא בגלל מספרם ברחוב.

כשחזרנו לשכונה  לקח אותי רמפאל  לטיול עם חבורת הסטודנטים. לראות מהו המקום שמתואר בתור סלאמס.

השם סלאמס מעיר את כל הפחדים האורבניים של הבורגנות המסודרת שפחי אשפה, מדרכות צבועות בצבעי כן תחנה ולא תחנה, קניונים וטייק אווי, ממלאים את יומה ושומרים עליה מפני העולם הנורא שהוא  הסלאמס.

לא פשוט לחצות את הכביש הראשי שמפריד בין שני חלקי השכונה, אבל איפה פשוט לחצות כביש ראשי בהודו? מעבר לכביש ומתחת לבתי השכונה  זרמה תעלה רחבה מטונפת ומצחינה של שפכים. על גדות התעלה, מעבר לכביש ולגשר שחצה אותה, עמדו המפעלים.

המפעלים היו המטרה הראשונה של הסיור. ראמפל וג'ואקים מנסים  להראות שכל מי שגר בשכונה (שהיא גדולה כמעט יותר מכל עיר ישראלית), הוא יצרן שממחזר את הפסולת ההודית למשהו חדש.

פה ישבו אנשים שאספו פסולת מתכת ופח וריקעו אותה למשטחים חדשים, פה ישב יוצק פלסטיקים שבנה מהם צעצועים, שם נאספו חלקי מחשבים ולוחות אם שחלקיהם פורקו בקפדנות ומוינו ערימות ערימות.  אין פסולת מיותרת בדהראווי.

פה זה סוף העולם. לפה הכל מגיע. כאן הוא ניברא מחדש.המוסלמים פרשו את שטיחי התפילה ברחוב גדוש הגרוטאות. גו'אקים הוא נוצרי מטאמיל נדו, ראמפל הוא הינדי. אנשי דהארווי חיים יפה ביניהם ולא משתתפים במאבקים שמתפרצים מדי פעם, מלובים על ידי בעלי אינטרסים פוליטיים ועיסקיים בבומבי- כרך ענק שמעורב מדתות ואנשים ממוצאים שונים.

נכנסנו למפעל פלסטיקה. המפעל היה אולם בתוך הבית שהיה לוחות פח גלי. אולם גבוה שהיה מלא בשקים פרומים עם בקבוקי פלסטיק שנאספו מכל רחבי בומבי. היו שקים של בקבוקים, שקים של פקקים, ערימות של פלסטיק שרוצץ למכיתות וערמות של חלקי פקקים ופלסטיק שרוכזו בפינות, הכל בערבוביה אינסופית צבעונית שניראתה כמו הררי אשפת פלסטיק שעוד רגע ישפכו לתנור שיעשה ממנה כל מיני יציקות אחרות. שום דבר לא היה ממוכן, עבודת יד בסגנון ישן.
ממול היה בית יציקה לבוכנות.


חצינו את הרחוב שהיה עפר. ליד פתח המפעל ישבו כמה פועלים בצל. חם בבומבי. חם עוד יותר בתוך הפח שמתלהט. לאורך הצל היו פרושי שטיחי תפילה. השכונות של בומבי הן של נוצרים, של מוסלמים, של הינדואים מכל המעמדות - מהטמאים ועד הברהמינים. אין קשר בהודו בין הקאסטה אליה אתה נולד לעושר. אתה יכול להיות טמא ועשיר גדול, ברהמין מקבץ נדבות. הכל תלוי אם נולדת בכפר עשיר או עני - אם הכפר עני, אתה נודד העירה ואז או שהיה לך מזל שכל ויכולת חברתית או שאתה מצטבר כאבק על שולי העיר.
חלקה של דהראווי הוא ביצירת מקומות העבודה, בקליטת האבק והפיכתו לקרקע פוריה ליצירה. לא לרקב.
בתוך מפעל הבוכנות היו ערימות של ברזל. הברזל היה בדרכו אל תנור שהפיץ חום ואליו הושלך הברזל, שאותו יצקו אנשים מזיעים ומבהיקים לתבניות שבהן יתקררו הבוכנות. גודלו של המפעל לא היה יותר מכמה עשרות מטרים רבועים. סוג של גיהנום מקומי שבו מצאו כמה אנשים את פרנסתם. הופכים פסולת לזהב. אלכימיה של עקשנות

.שוב חצינו את הכביש, שותים לימונדה ממוכר המיצים שבפינת הכביש הראשי. מטוסים חצו מעל הראש בדרכם אל שדה התעופה.

החלק השני של השכונה שקט יותר.  אם החלק הצפוני היה אזור המלאכות ומחסני הגרוטאות, החלק הדרומי הוא חלק של מגורים. תלת אופן דיווש עם נוסעים על הריקשה שלו ליד דוכני פירות וירקות. מונית אמבסדור ישנה צבועה שחור צהוב עצרה לרגע מול בית מרקחת. מכל דלת חייכו אנשים וקראו קריאות שימחה אל רמפאל. שכונה עליזה וחיונית.

נכנסנו דרך דלת לחצר נקייה שבה ישבו נשים והכינו את הפפדאם – סוג של לחם הודי, רקיק חריף יבש שמוגש עם האוכל הפאפאדם התייבש בשמש החמה על מעין סלי נצרים.

"זה אנחנו וזו דהאראווי" אמר ראמפל. "שכונה של אנשים יצרנים שלא מפסיקים לעבוד לרגע. אנחנו לא מבקשים טובות ולא צריכים את הסיוע הממשלתי. לפני עשר שנים יסדנו את עמותת שכונות הסלאמס וגייסנו תרומות, את התרומות חילקנו לניזקקים על מנת שיקימו עסקים קטנים. אנחנו מתפקדים כמו בנק שאנשים תורמים לו והוא מספק כסף שיניע את העסקים הקטנים. אתה מבין למה אנחנו לא יכולים להסתפק בפחות מארבעים מטרים רבועים למשפחה? בפחות מזה לא נצליח להניע את התעשייה שלנו.

דהאראווי היא מנוע תעשייתי עצום. בכל מקום עובדים אנשים. העיר העשירה מייצרת וזורקת, מליוני נמלים עמלניות מביאות וגוררות את הפסולת לדהאראווי ושם היא מפורקת, נגרסת ומיוצרת מחדש.

"וזה הדבר שאנחנו מנסים לעשות-" אמר רמפאל. "יום אחרי יום ושבוע אחרי שבוע, להביא לפה אנשים ותיקשורת כדי שיראו את הסיפור האמיתי. את האנשים שעובדים ומייצרים, להפיץ את המידע על מנת שהמדינה של מהרשטרה ועיריית בומביי לא יוכלו לעלות עלינו יום אחד עם הדחפורים ולפנות מפה את מה שנידמה להם כאבק אדם."

הבטתי ברחוב שמסביב. בחנות הטלפונים, במאפיה, בבית המרקחת, במפעל לייצור מוצרי פלסטיק. בניקיונם של הבתים שילדים זחלו על פתחיהם. נשים מחייכות הביטו בי.

הודו היא פיל גדול וכבד. יש בה קאסטות הינדואיות של ברהמינים, קשטריה, וושייה ושודרה, יש מוסלמים שרבים מהם פליטי הקאסטות הנמוכות שמאסו בסדר החיים שמוכתב על ידי המקום אליו נולדת ונוצרים שגם הם ברובם פליטי אותן קאסטות. ועם זאת, בדהאראווי ברור דבר אחד. אלו לא הקאסטות. יש מכל הקאסטות בשכונה. מכל הדתות. אבל האירגון פה אחר. פה אנשים נאבקים על הכבוד ועל היכולת לחיות חיים יצרניים מבלי שהכסף הגדול ידחוק את רגליהם. נאבקים מאבק יומיומי מאורגן בלי לפחד כלל.

אם יש דבר ללמוד מג'ואקים וסיפור ההתארגנות של דהאראווי הוא שג'ואקים הוא ממשיך דרכו של גהנדי. של עיקרון האהימסה – ההתנגדות הלא אלימה.

האם הודו יכולה ללמד משהו עולם שהולך ונעשה מיכני יותר ויותר, צפוף וחסר רגש יותר ויותר, מדינה שהיא בעצמה מגדלת מעמד בינוני שצומח במהירות ומעלה את המחירים?

האם יצליחו אנשי העמל הממחזרים שלרוב אינם ניספרים על ידי אנשי הכלכלה להמשיך לייצר ולשמור על צלם ועל חלקת אלוהים שלהם?

יש תיקווה שכן, בעיקר מכיוון שהתמקמו במקום בו הם יכולים להפעיל לחץ משתק על החברה התעשייתית ולהפחיד אותה. לא בגלל מידותיהם הטובות – אלו עוזרות להן בעיקר בעיני התיקשורת.

 



פיתרון מעשי
אגודת יושבי שכונת העוני הבינלאומית (SDI) הוא ארגון לא ממשלתי (NGO) שמנהל רשתות של תושבי  שכונות עוני עירוניות ומארגן אותן ברחבי העולם. רוב הרשתות שייכות לחלק הדרומי של הגלובוס.   מימון האגודה מגיע מהבנק העולמי, USAID וקרן גייטס.
מעורבותם של גופים כלכליים - קפיטאליסטיים גדולים, מעלה תהיות שונות עליהן עונים אנשי האגודהI כי הם עובדים בתוך המערכת כדי לשנות. נקודת ההתחלה עבור SDI היא ההכרה כי עניים המתגוררים בשכונות צריפים  ימשיכו להיות המסה הגדולה של בוני הבתים בעולם השלישי. ולפיכך מחנות של מהגרים פולשים, שכונות העוני ועיירות פחונים הם המייצגים את הפתרון האמיתי למשבר הדיור או לפחות את הניסיון לפתור אותו באמת -  בניגוד לחזון של החברה האזרחית שרואה בשיטות הבנייה המסורתיות פיתרון.  הבתים והמבנים שנבנים משאריות פסולת עירונית הם התשובה הפיתרון .

לתפישת האגודה, הלחץ המופעל מלמעלה על מדינות הדרום העולמי על ידי הבנק העולמי למציאת פתרונות דיור,  צריך  לקבל קונטרה מלמטה מהכוח העממי של יושבי השכונות . קהילות אלו חייבות להיות מאורגנות וליצור תוכניות פיתוח אוטונומיות משלהן.
קהילות אלו חייבות באירגון בינלאומי על מנת ליצור לחץ על ממשלות כדי למצוא פתרונות ארוכי טווח. אגודת יושבי שכונות העוני מאמינה בדיאלוג ובעבודה משותפת עם ממשלות .
זוהי תפיסה מהפכנית ורעיון אמיתי שמייצר פיתרון שיש לו השלכות ארוכות טווח – ודאי בעולם מצטופף שמשאביו מתדלדלים במהירות.

האגודה מפתחת את הקשרים הרישתיים של ההמון ועל ידי כך מייצרת דמוקרטה בינלאומית חדשה שבו המון הוא כוח. דמוקרטיה משוכללת של ההמון מול המיעוט הכלכלי שמחזיק את רוב העוצמות הכלכליות ומוכר אותן במשורה למעמד הביניים.
מספר חברי האגודה נע בין קבוצות של כמה מאות (כרגע) בזמביה ליותר ממיליון וחצי-בהודו. חלק מהקבוצות קיימות כבר עשרות שנים, אחרות פחות משנה.
לאגודה משרדים ב -: קמבודיה, הודו, קניה (פרוייקט "מחנה האש"), נמיביה, נפאל, דרום אפריקה, סרי לנקה, סווזילנד, תאילנד, זימבבואה, מדגסקר, אוגנדה, קולומביה, אינדונזיה, מלאווי, לסוטו, טנזניה, זמביה, ארגנטינה, ברזיל וגאנה.

מקורות:
Dr L Podlashuc - Class for Itself: an examination of praxis of Slum Dwellers International - UTS 2006

 

התפרסם במסע אחר גליון 232

מהרשטרה- מתוך מדריך הודו

 

 

 

 

 

 

תגובות 

 
+1 # על דהראווי במקומות אחרים 13-01-2011 15:38
הי צור,
לפני כחודשיים ראיתי סרט על הדרמה הזו בדהראווי, וכתבתי על זה כאן: http://tinyurl.com/64ycgvq
כמו כן הנסיך מווילס גם הוא ביקר במקום וטען שיש לעולם המפותח הרבה מה ללמוד מדהראווי בדרכו ללמוד איך לחיות באופן מקיים יותר. הוא מתכוון לפתח כמה שכונות לדוגמא שיראו איך אפשר לשפר את החיים של יושבי משכנות העוני מבלי להכניס אותם לקסרקטינים של שיכונים ראה כאן: http://www.dailymail.co.uk/news/article-1345926/Prince-Charles-build-Slumdog-Millionaire-style-shanty-town-India.html?ito=feeds-newsxmlThe
ענה | ענה וצטט | צטט
 

הוספת תגובה


Security code
רענן