על הנקמה

בשבוע שבין ה-7-14.10.23 הייתי בעוטף כמה פעמים. המוות, הזוועה והאימה היו באוויר הסמיך, הצבא בכל מקום, גופות, הרס, כתמי דם, שריפה וסיפורים מיד ראשונה עם כל הצבא שמסביב, מתכונן לכניסה לעזה, בעוד התותחים והמטוסים יורדים על הרצועה.

הייתי בלא מעט אזורי קרב, מלחמות ואסונות בעולם. וכמו שכתבתי בשבוע ההוא – אף פעם לא הייתי במקום כמו העוטף בשבוע השני של אוקטובר 2023. כל זה, עוד לפני הסיור בשטח, גוּבָּה במה שראיתי בסרטוני החמאס ומקורות אחרים שראיתי בשבת בבוקר – הטבח הרצח והאונס. היה ברור שתהיה נקמה.

סרטם של רחל שור ויובל אברהם הוא תיעוד הנקמה הישראלית המאורגנת.

סינוואר והחמאס הכינו את הפשיטה, הטבח ואת כל מה שקרה במשך שנים. הסרט עושה כמה דברים (לא ראיתי את הסרט שזכה לתשואות בפסטיבל וונציה ואני נסמך על ביקורתו של מירון רפופורט ב שיחה מקומית ).

הוא מתאר נקמה נוראה ושיתוף פעולה. והבנה מאוחרת של ניוולותה וכישלונה של הנקמה ואת הפצע הפנימי שהיא פוערת בנוקם, שמנסה להשתמש בנקמה גם לרטייה שמחפה על פחד שאינו מסוגל להשתלט עליו ומאירה את כל הכוחות ההרסניים והרצחניים שרבים מבין הפחדנים לא מסוגלים להשתלט עליהם ושוטפים את המרחב ברגעי פחד ואימה.

עכשיו, אחרי שהעניין בעזה דועך, וכולנו ראינו בנקמתה הנוראה של ישראל, האם לא הגיע הזמן להכיר במה שעשינו ולעצור? אפשר לעצור?

קוסובו, בוסניה, רואנדה, דרום סודן, הודו ופקיסטן, אוקריאנה ורוסיה. העולם מלא במעשי טבח ונוקמים.

הטורקים השמידו את הכפרים הכורדיים במזרח טורקיה בזמן המאבק האלים בפי.קי.קי. הכפריים הוגלו לערים ולפחות 20 שנה לא הורשו לחזור אליהם שכן הם תמכו, הזינו והחביאו את הפי.קי.קי הכורדים.

הסינהלזים בסרי לאנקה יצאו במלחמת השמדה נגד הטייגרים הטאמילים ההינדואים בצפון סרי לאנקה, שיצרו לעצמם מדינה בעזרת טכניקה של מחבלים מתאבדים, רצח וטרור. המלחמה החלה בהפגזות ומסך אש שיטתי ומתגלגל לפני הצבא שהרג אזרחים רבים, חוץ מלוחמי הטייגרים הטמילים, ונגמר בהשמדה ובהפקעת חלק גדול מאדמותיהם והחזרתם להיות אזרחים סוג ב'.

זה לא כוסה על ידי העולם. לא המקרה הראשון ולא השני. הסרבים רצחו, הרסו והגלו את הקוסוברים ויש מהם שמאמינים שאני זה שהביא להם עצמאות בזה שחשפתי את הטבח בראצ'אק בינואר 1999. ייתכן. סרט הוא חלק מתקשורת. ודאי שזה סרט תיעודי. אם היינו עושים סרטים כמו שצריך בזמן אמת על ה-7 באוקטובר, פוגעים בחמאס ולא משמידים את עזה, מייצרים שלטון אלטרנטיבי , מחזירים חטופים חיים בזמן ומשקיטים את הארץ – ייתכן שהתמונה היתה שונה. לא עשינו שום דבר מאלו. אפילו את נתניהו לא הצלחנו להזיז ממקומו.

אני לא פרו חמאס ורוצה בחורבנו והיעלמותו, אני שונא הרג והתאכזרות לשמה וחושב שטעינו בדרך הרצחנית ביותר שיש ועכשיו כשמגיעים גלי ההדף, אנחנו יכולים להלין בעיקר על עצמינו. וזה מה שנעשה.

ועוד משפט – ברור שההתנהגות הזו משחקת לכל מי שרוצה בחורבנם של היהודים ותמיד ידע שבעצם מתחת לתחפושת האינטלקטואלית, לרדיפת הצדק ולמוסריות כאלו אנחנו. ויש כמובן את קטאר, שמפְעָלָה, לפחות בעשר השנים האחרונות, זה לייצר כמה שיותר מוקדים אנטי ישראלים ששונאים אותנו בגלל שאנחנו יהודים וישראלים בין הים לנהר. הכל נכון והכל מחושב. בין הים לנהר?

בכול מקום.

אנחנו לא שונים. חוץ מזה שהיתה לנו יומרה שאנחנו שונים. שהמצאנו את המוסר.

ואת הנקמה. זכור את אשר עשה לך עמלק.

הצלחנו להפוך לחמאס -כמעט בכל פרמטר, אנחנו כמובן יותר חמושים וטכנולוגים והרסניים. אבל לא ריחמנו ואנחנו לא מרחמים על אף אחד. גם אם זה אומר להרוג את החטופים – נשים וילדים ואזרחים וחיילים שלנו. בבית של פסיה בקיבוץ בארי ביום הטבח כשחירם ברק ציווה לירות פגזים לבית בו החוזקו בני ערובה עם מחבלים והרג את כולם. כמעט. במנהרות בגלל שעדיף לנקום ולהרוג ולא להציל, כשחטופים שברחו וחשבו שניצלו נורו על ידי חיילי צה"ל שידעו שצריך להרוג כל מה שזז. לא משני מיהו מה גילו ולמי הוא שייך. המנגנונים הישראלים ההרסניים, מגובים בצדקנות של מי שנפגע, ממורקים על ידי שליחות דתית ועליונות יהודית מסרבים לקבל את מה שהיה. ואת התוצאות. הנקמה היא נשק פיפיות. שעובר מצד לצד.

האם יש משהו אופטימי בסרט?

לפני שהרבה שנים כתבתי על רצח קטן של 8 שבויים בזמן מלחמה רחוקה בלבנון ב-1982 – פלוגה מובחרת עשתה אותו. הייתי שם, ניסיתי לעצור, נכשלתי ברוב מעשי. ייתכן שהצלתי כמה. שייתכן שהיו אנשי פתח או א-צעיקה וייתכן שלא היו מעורבים. יש את הסרט של נורית קידר (2021) על אירועי אותו יום רחוק). הכל נשכח. גם זה יישכח.

מה שהניע את ההרג ממכות היה הפחד. הרצון בנקמה. חוסר היכולת והרצון של המפקדים בשטח – מרמת המ"פ ועד האוגדונר לעצור את ההשתוללות. ה AI לא היה מעורב. גם הרובה הוא כלי לקישוט כשהוא תלוי על הקיר.

כששאלו אותי למה אני כותב כתבת שער למוסף חדשות 7 שנים אחרי (Ehud Ein-Gil ערך), אמרתי שאם יהיה שם אפילו איש צעיר אחד שיהיה חייל סדיר או מילואים ולא ישתף פעולה – הכתבה תמלא את מטרתה.

את הכתבה סיימתי במילותיו של חנוך לוין : "הצלחנו רע מאוד'"

ממשיכים להצליח.

הזמן המוצק 22.10.23