"לאן?" שאל טאלב שנהג במונית הצהובה ואני ביקשתי שיביא אותי אל הקדרים. הקדרים הם זיכרון ישן שלי מעזה.
ישבנו בסככה. בחוץ היה יום חם של סוף אוקטובר. לא תכננו, אבל הנסיעה נפלה על הבוקר שאחרי ההסכם.
"אין כניסה לעיתונאים." אמר השוטר בצד הפלשתיני שרשם את הפרטים. מעליו התעקל גבעול של דלעת מטפסת מסביב לחוט שנמתח מתחת לגג. הוא קם וסידר את קנוקנות הדלעת. נהג מונית צהובה שהפ' הערבית דומה בה כל כך לעברית צנף שקית ניילון שהתגלגלה ברוח והטיל אותה רחוק – לכיוון קיר הבטון. עזה. לפני 10 שנים שאל אותי נדב בלוס אנג'לס בגלל מה אני רוצה לנסוע לטיחואנה שבמקסיקו, הוא אמר שהיא דומה לעזה ואני אמרתי שאני אוהב ערים שנראות כמו עזה. מעולם לא חשבתי שצריך להטביע עיר בים. המחשבה הכי גדולה שהיתה לי אי פעם היא האפשרות שירושלים תעלה לשמים ותהייה מושא של ציפיות. ניראה לי שטעם הדבש והחלב של ארץ ישראל תמיד מתוק יותר לחולמים. התקשרנו לטייב עבדול רחמאן, אחד מעוזריו של ערפאת. הבוקר התחיל יפה כשצוות של ערוץ 2 נעצר על יאכטה עם וותיקי הקומנדו הימי שהטביעו את "האמיר פרוק" במלחמת העצמאות מול חופי עזה. איך חוצים גבול שאינו גבול לבקר במדינה שאינה מדינה בעיר הבירה שאינה עיר בירה במקום שהוא ספק שלך ספק של מישהו אחר ומותר או אולי אסור לדעת שאתה ישראלי, זהות העיתונאי הנוסע אמורה להגן מפני חפצים מרחפים וננעצים?
Welcome to Aza |
טייב עבדול רחמן שאל לשם העיתון. מסע אחר נשמע בערבית כמסע אל חיר. ערב טוב? בהחלט שם לעיתון – מנותק קצת מהמציאות הישראלית, אבל איזה עיתון שמכבד את עצמו קשור למציאות האמיתית ולא לדבר שהוא ממציא? השם פעל את פעולתו וטייב עבדול רחמאן ביקש את השוטר שצעד איתי למפקד המסוף הפלשתיני וזה דיבר ואמר לחכות עוד מעט בצל. לא יותר משעה נמשכה הציפיה עד שנהג מונית מיהר לעברנו. כמה קרוב מתל אביב למחסום ארז. 10 דקות מהגבול ועד למרכז העיר.
"לאן?" שאל טאלב שנהג במונית הצהובה ואני ביקשתי שיביא אותי אל הקדרים. הקדרים הם זיכרון ישן שלי מעזה. טאלב נכנס מערבה מעט לפני המרכז, חצה את רחוב מג'דאל ועצר מול חצר קטנה מלאה בכלי חרס. חלקם היו צבועים פרחים צבעוניים בציורים שאין דרך אחרת לקרוא להם חוץ מ'עזתים' וערמות כלי חרס אחרים.
![]() מצנעה |
טאלב שאל את האיש הצעיר במקום היכן נמצא בית היוצר – ה'מצנעה'. התפתלנו בסמטת אבק שמצד אחד שלה מוסך מנועים ומצידה השני בית יציקה אפל שאש אדומה התיכה בתוכו גרוטאות ברזל ועצרנו מתחת לעץ פיקוס ענק ומדובלל שילדים השתעשעו בין ענפיו. גג אזבסט גלי שעליו עשרות בלוקים פזורים, קשתות עתיקות מתחת, שקועות לתוך האדמה, עשן שעלה דרך קדרה שחורה בצידו הדרומי של המתחם ובתי מגורים מצטופפים מעל בית היוצר שמתחת לאדמה.
הפנים היה טחוב. הקשתות העתיקות שתמכו פעם בגג אמיתי, חילקו את בית היוצר התת קרקעי לחדרים. מכונה פשוטה גלגלה גושי חומר שנקטמו כשהגיעו לגליל של כחצי מטר, היקפו של הגליל הדחוס לא עלה על 20 סנטימטרים. פו
על חסון הניף את הגלילים והניח על ספסל לפני הקדר שישב מאחורי אובניים, רגלו הימנית מגלגלת גלגל אבן אופקי שסובב מוט שעליו התגלגל גוש
![]() קדרים במצנעה |
החומר, מקבל צורה כשידו של הקדר לשות, נוגעות בקערת המים המונחת ליד, מלחלחות את הכלי.
"אנחנו אלף שנה כאן!" אמר אבו מחמוד, אב המשפחה שעמד ברגליים יחפות ובמכנסיים קצרים בקרקע הבוץ הלחה. שאלתי לשם המשפחה. "ג'וחא!" הוא אמר בגאווה. שאלתי כמה בתי יוצר תת קרקעיים יש בעזה.
"חמישה. רובם של משפחת ג'וחא." בשנות העשרים היו 69 מפעלים כאלו. לפני עשרים שנים היו למעלה מעשרים. במצנעה הזאת עבד אבו מחמוד עם אחיו וחלק מעשרת ילדיו. טאלב, הנהג, התעניין אם השטח שייך למשפחה. אבו מחמוד הביט בו במבט רחב של בעל קרקעות והבטיח לו כי כל שטח בית היוצר התת קרקעי, כמעט מאתיים המטרים הרבועים הדחוקים בין הבתים הלא מטוייחים, שייך למשפחה. האור הקלוש במעבה האדמה, הקדר היושב במקום היחיד בו מקבלת הקשת המקומרת את אור היום. הילדים בחוץ המשחקים בין נפצי החרס השוקע וחוזר להיות אדמה.
עלינו במעלה מסדרון המנהרה, החוצה, אל השמש והיום הכחול. אין ציפורים בעזה. בסמוך לקיר חיצוני, בסככה נערמו כלים לייבוש. הכלים מתייבשים בסככת צל מייד לאחר ייצורם ומועברים לאחר יום למחסן גדול וקריר כדי שהחומר יאבד מימיו בהדרגה. את העיטורים והידיות מוסיפים רק לאחר כמה ימים, כשהכלים נעשים "קשים כעור". כמה מטרים מפתח בית היוצר התת קרקעי עמד תנור החומר עצום המידות. "שם," אמר אבו מחמוד, "אנחנו מניחים את הכלים כשהם מצטברים. 400 כלים בכל פעם, ומלבים את האש בעצים, יומיים במאה וחמישים מעלות ואחר כך לשלוש מאות ובסוף השבוע ל – 900 מעלות צלזיוס. ואחר כך אנחנו ממוטטים את קיר הבוץ שנאפה בחום ומוציאים את הכלים." לפי המסורת המקומית מתחתנות משפחות הקדרים בינן לבין עצמן כדי שסוד התעשייה לא ידלוף החוצה. קדר עובד כשוליה בין 6 ל – 10 שנים עד שישב ליד גלגל האובניים.
"אלו קערות סלט." אמר טאלב, "כשאני רוצה לאכול סלט, אני אוכל רק מהן. את זה אבא שלי לימד אותי, לא בפלסטיק, לא בחרסינה, לא בעץ ולא בברזל."
"טעם האדמה." אמרתי.
"אל ארד," הוא אמר וחייך.
"וקדירות לבישול?" שאלתי את אבו מחמוד.
"בוא." הוא אמר והוביל אותי בחזרה אל הרחוב הראשי שבו עמד מגרש החנות. הוא ניגש לערמה של מה שניראה לי בהתחלה כעציץ גבוה. החרס היה שחור, אולי מחומר מעט שונה, אולי משריפה ארוכה יותר, אולי מסוג שונה של חומר. אולי כפי שנהוג בעזה, להוסיף מעט שמן אדמה שחור בתהליך היצור שמשחיר את הכלי בשריפה.
![]() קדר |
"מה זה?"
"גידרה." האם התחלפה הק' העיברית בג' הערבית הכבדה? יתרונו של הנוסע למרחקים קצרים.
"זה סיר בישול?" הוא ניראה יותר כמו כד.
"כן." אמר אבו מחמוד, "מכניסים פנימה את האורז, בשר הכבש ואת הירקות, מניחים בתנור למשך שעה וחצי וזה נפלא."
"ואיך מוציאים?"
"ככה." אמר טאלב, מניח גידרה על האדמה, ומקיש בידו על הדפנות, "במכות קטנות, שוברים את הקדרה במותניים הגבוהים והחרסים נפתחים כמו פרח."
"לכמה אנשים זה מספיק?"
"עשרה." אמר אבו אחמאד.
"היו"ר מזמין כזאת."
"כל יום?"
![]() ילד קדרים |
"כשיש חפלה." חייך אבו מחמוד, "מחבר שלי, שהוא הטבח."
"וכמה עולה הגידרה?"
"ריק או מלא?"
"ככה וככה."
"8 שקלים חדשים ריק ומיליון ומאה אלף- או מאתיים אלף כשזה מלא." בעזה שגורים עדיין השקלים הישנים, הרגשה של עשירות ורחבות דעת במקום שבו רק סכומים דמיוניים יכולים להוציא אדם מתחת לאדמה לרחף למחוזות חלום.
ברחוב המוליך לים היו תלויים כדי הגידרה השחורים, ארבעה בגדלים שונים מונחים על המדרכה לצד תנור מתכת גדול שבתוכו מעמדים לכדי החומר. הרחוב לא המה מתנועה. עיר איטית עזה, מקום של הולכי רגל, של סמטאות. בכיכר המרכזית נמצא הפרלמנט הפלשתיני. הפלשתינאים, לא נקיים מסמלים, בנו את בניין הפרלמנט במקום בו היה הממשל הישראלי בעזה. עכשיו הבניין והכיכר הירוקה מדשא ופרחים ניראים טוב יותר. מול הפרלמנט, משני צדדיו של שלט חוצות ענק, מביט ערפאת על רקע הר הבית וחומותיה המזרחיות של ירושלים עליהן פרוש הדגל הפלשתיני. "אני אחלים כשתשוחרר ירושלים" אומר המשפט על השלט. אם אשכחך ירושלים. ביקשתי מטאלב שייסע למקום בו ישב גדוד ההאחזויות של הנח"ל, זכרתי גפנים שרועות ופסיפס בית הכנסת העתיק של עזה שניבנה בתקופה הביזנטית
![]() מצנעה |
אלא שהעולם השתנה. האם השתנה? אז היתה עזה עיר מדינה בעולם של ערי מדינה וארץ שאיגדה ערי מדינה היתה אימפריה. היום עזה היא הבירה של עצמה בעיקר למרות הנשיא היושב בתוכה ושולט על ארץ מפרקית. האם יש לעזה גב ימי? גב יבשתי? מה יש לאנשיה? מהודקים ברצועה.
בין כיכר פלשתין לבין כביש החוף. נמצא קו הרחובות הנאים של עזה, פה, על רכס הכורכר, בנו הפלשתינאים את מעון האירוח הרשמי. פעם רק לחיילים היה מותר לשוטט בחווילה הישנה ולהיחבא בכרמים, מביטים אל שלד פרטרניטי – אונית המלט הטבועה שהבטון שלה, כל 4,000 הטון התמצק לגוש שעליו נבנה שובר הגלים של נמל עזה. עכשיו יושבים מול הים, על פסיפס בית הכנסת והכרמים, דיפלומטים ופלשתינים רמי דרג.
אל עזה העיר, היתה צמודה ממערב, על החוף, עזה מיומס- הימית. סטרבו ותלמאי (מאה 1 לפנה"ס) מספרים על נמלה של עזה. במאה ה- 4 הפריד קונסטנטינוס הגדול בין עזה ונמלה – הופך את מיומס למקום מושבו של אפיסקופוס נוצרי כמשקל נגד העיר היוונית הירונימוס כתב על המקום במאה ה- 5.
![]() עבודת יד |
בית הכנסת של עזה היה בית הכנסת הגדול מכל אלו שנמצאו בארץ ישראל ומשתרע על 800 מטרים רבועים ופסיפסיו שנתרמו על ידי מנחם ויהושוע בני איסי המנוח, סוחרי עצים, בשנת 508 לספירה. בפסיפס ניראה דויד המנגן בדמות אורפיאוס לבוש כקיסר ביזנטי וחיות היער מאזינות לנגינת הנבל המלכותי.
עזה מיומס נהרסה כניראה על ידי הפרסים הססנים שפשטו עליה במלחמתם נגד הביזנטים וכיבוש ארץ ישראל בין 614 ל- 628. פעמיים בתוך אלף שנים נהרסה העיר. פעם על ידי מוקדון הנלחם בפרסים ופעם על ידי צאצאי הפרסים הלוחמים בצאצאיהם הביזנטים של היוונים. שום דבר לא משתנה בחלק הזה של העולם. המלחמה עם הפסקות קצרות למנוחה, הזיכרון הקצר ושוב ההשמדה ההדדית. ומאז שחרב נמלה של עזה, עוגנות האוניות בים וסירות המובילות את הסחורה מהחוף ואליו. אל הנמל אי אפשר היה להיכנס. מצפון התמתחו ארובות תחנת הכוח של אשקלון. החוף הפלשתי. סרני פלשתים שישבו באשדוד, באשקלון בעזה. השועלים של שמשון. הפלשתים, שהיו גוי מגויי הים, הגיעו לאזור הזה לפני כ- 3500 שנים והתיישבו על חופי החול מאשדוד ועד לגבול מצרים בקצרווית שאינה רחוקה מתעלת סואץ. היהודים שברו אותם בהדרגה ואת החלל שנפער מילאו השבטים הערבים – הנבטים שחיפשו מוצא ימי אל התרבויות העשירות של הים התיכון – שווקים ואופקים חדשים. לעזה אף פעם לא היה נמל של ממש אבל היא היתה עיר הנמל הנבטית. היא היתה כזאת כבר כשאלכסנדר מוקדון, לפני 2300 שנים, התחיל את המסע הנפלא שלו לכבוש את אסיה. בדרך הוא שבר את הפיניקים לאחר מצור של 8 חודשים ושפיכת סוללה אל האי של צור. עם הפיניקים היה לו חשבון מכיוון ששימשו כאנשי ים של הפרסים איתם נילחם וכמתחרים עיקריים על דרכי המסחר הימיות. אבל גם עזה הנבטית עמדה בדרכו, מפחדת מההשתלטות המקדונית. שלושה וחצי שבועות צר אלכסנדר על עזה ואז כבש אותה. לוקח ממנה את מה שניסו הערבים למנוע ממנו – את הסוסים הערבים איתם המשיך למרכז אסיה, גורם 300 שנים מאוחר יותר לקיסר וו-די לשלוח את צבאותיו לבקעת פרגנה כדי להשיג את הסוסים השמימיים שהגיעו מהים התיכון. בגלל מסמר קטן.
![]() כריש בשוק הדגים של עזה |
שוק הדייגים הצטופף תחת סככה והיתה בו קרירות רטובה. ברבוניות, לוקוסים בגדלים שונים, מוסר, ספירנה- ברקודה, מליטות – זאבי ים, בורי, סרגוס, גומבר, דיונונים הנקראים בחוף שלנו סבידה. ילד נשא על גבו טונה עצומה שנפרקה מעגלה רתומה לחמור. מחוץ לבניין השוק אפשר היה לראות את הים ואת חסקות הדייגים הפרושות בו. הים הוא מקור פרנסה, הדייגים עובדים ביום ובלילה, מטילים חכות, פורשים רשתות, מעלים מכמורת. מסביב לערימת שרימפסים חומה אפורה שנקראת אצל הדיגים גאמברי, הצטופפו סוחרי החנויות, הגאמברי, עדיין חיים ורטובים מים, רחשו, מדלגים בעשר רגליהם מתוך קערת המשקל הישן, הסוחרים מסביבם צועקים מחירים עד שנמכרו הסרטנונים. מאחת העגלות נפרק גיטרן – סוג של דג סחוס מהמשפחה של חתולי הים. כריש חול באורך של מטר וחצי הונח אל רצפת הבטון, ראשו ניכרת במכות סכין, בטנו נפערת ומנוקה מהקרביים, הדם האדום שחור מכתים את הרצפה, מנוקה בזרם מים.
"כמה עולה פה קלו לוקוס?" שאלתי את אחד הסוחרים.
"68 שקל."
לא זול. "והמוסר?"
28" מוסר גם אם הוא דג אף פעם לא היה יקר במקומותינו.
"לאן הדגים?"
"לזיקו. מכיר את זיקו?" כן. אני מכיר את מחסן הדגים של זיקו מאחורי בלומפילד ביפו. שאלתי אותו אם הוא מכיר דייגים מיפו. גילינו ששנינו מכירים. "תמסור דרישת שלום מאבו חצירה."
"הוא יהודי." התערב אחד מהסוחרים מהצד. הוא מהצד של אבו חצירה – זה מהקבר בדמנהור, מההילולה בנתיבות."
אחד מבני משפחת אבו חצירה התיישב בעזה במאה הקודמת. גם החכם אבו חצירה לא הגיע לארץ הקודש, נקבר בדלתא לפני למעלה מ- 150 שנה. אבו חצירה היא אחת מהמשפחות הגדולות של עזה.
![]() בורסת הדגים של עזה |
ירדתי אל החוף. שבוע הספר הפלשתיני. סירות עם חוגגים יצאו אל הים לסיבוב בין הגלים. כמו שיהיה כאן בקרוב – המרחב הנפשי שיש לאנשים של עזה הוא הים. כמו בהונג קונג או בסינגפור. זוגות לבושים היטב על החוף. איש גוף שרירי התאמן על החול ואז נכנס לשחייה בתוך הים. ילדים קטנים פרשו רשת והתירו אותה מקפליה, ליד שובר הגלים המפריד בין החוף הפתוח לחוף בו נערך שבוע הספר עמדו סוסים במים, עסוקים ברחיצה השבועית. הסייח עמד על החול הרטוב והתנער, שלושת האחרים שיחקו עם הגלים, בעליהם שוחים איתם.
![]() הים של עזה |
החוף נמשך דרומה. על הכביש שמעל החוף, בגוב של לא יותר מ – 15 מ', עמדו סככות הירקות, פלפלים אדומים חריפים, סלסלות תאנים, עגבניות. חשבתי על איזה מאכל נפלא יהיה אפשר להכין מהתאנים והפלפלים האדומים בגידרה. מיד מחוץ לעזה החלו גני הירק הקטנים, שום שטח לא מבוזבז. מעבר לכביש – בתי הקזינו והמסעדות. מעבר למסעדות שבתוכן בריכת שחייה ומחוץ להן לונה פארק קטן, ירדו מדרגות אל החול. אנשים ישבו במסעדה מוצלת והביטו. זוגות אוהבים לבושים בצניעות על החוף. והריח הנורא. הים היה חום בפס של מאה מטרים מקו המים. מדרום אפשר היה לראות צינור ענק, מזרקה מפוארת, מטיחה את הביוב של עזה לתוך רוח הים, הריח העגום נישא עם הרוח, הזרם הדרומי נושא את המסה העכורה צפונה לאורך החוף. יפה בעזה. נסענו דרך רחוב אל מוחתר, על פני השוק. עזה ביום שמש יפה היא עיר ערבית נעימה שאנשים הולכים בה בשלווה. טאלב, נהג המונית אמר כי השקט הוא חבית נפץ כבושה שתיפרץ. הדברים הרגילים של עזה – המחסור בעבודה, צפיפות הדיור. עבודה – לחיות. עזה היא מקום שאנשים רוצים רק לחיות. לא יותר. "זה הבית של אבו מאזאן " הוא הצביע על חווילת אבן. "6 מליון דולר לבנות אותה."
"זה לא ניראה מקום שאפשר לשים בו 6 מליון דולר" אמר משה שי שישב לידו.
"אה- אמר טאלב, "לא ראית מבפנים. ומאיפה הכסף מאיפה?"
הגידרה עבור הראיס, התרומות עבור סגנו, הבתים היפים, מצוקת הדיור, רבי הקומות, שורת המלונות והקזינו, בעלי ההון המנסים לשמור על כיבוש מסוג אחר – כיבוש שפעם בכמה מאות שנים מתפרץ בדמותה של מהפיכה קומוניסטית, או פשיסטית או דתית. הדוגמאות של המאה העשרים הן המהפיכה הרוסית, הפשיזם האיטלקי, הנאציזם הגרמני , המהפיכה הקובנית המהפיכה האיראנית והמהפיכה הסנדיניסטית.
עורפה של עזה, חמש דקות מהמרכז הוא גבעה קטנה שגובהה 30 מטרים. שייח עלי אל מונטאר. טאלב לא ידע איפה נמצא עלי מונטאר, הוא שאל שלוש פעמים עד שהגענו למקום. הבטתי בו בפליאה. כשהגענו היו שם אנשי המשמר הנשיאותי אלא שלא היו בעיות מכיוון שטאלב מצא שם קרוב משפחה. מקום מסודר עזה.
![]() עלי מונטאר |
אחד הקרבות הקשים ונוטפי הדם של מלחמת העולם הראשונה היה כאן. אלפי פרשים אוסטראלים וניו-זילנדים מגייסותיו של אלנבי הסתערו במעלה הגיבעה שהיתה קו ההגנה הטורקי, נקצרים באש המקלעים. החילות המצריים שתקפו במרץ ובאפריל 1917 את הגבעה לא הצליחו להכריע את הטורקים, ורק ב- 1917, משהבקיעו הבריטים דרך באר שבע, נסוגו מפה הטורקים.
זהו קברו של השייח מון, נצר למשפחת החוסיינים הירושלמית שנשמתו עפה לשמיים. טאר הוא הפועל לעוף ומשם השתנה השם למונטאר – הצופה. במאה ה- 19 היה קבר השייח שעל הגבעה מקום לעליה לרגל. אנשים אוהבים מרחפים. לכאן לפי המסורת העלה שמשון את שערי עזה הפלשתית "ויקם בחצי הלילה ויאחוז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות ויסיעם עם הבריח ויעלם אל ראש ההר אשר על פני חברון" (שופטים ט"ז י"ג). במקום הזה היה בית הקברות היהודי של עזה ובו נקברו לפי אחת המסורות הפייטנים בני משפחת נג'ארה. ב – 1799 נמלטו יהודי עזה לחברון והמצבות נעלמו. היום נמצא בו רק בית קברות מוסלמי קטן שרובו נעלם מתחת לבריכת המים הגדולה שהוקמה על ידי הממשל הישראלי ב- 1973. בבית הקברות קבורים אנשי 'פתח' וארגונים פלשתינים שנהרגו בהיתקלויות עם הצבא הישראלי בשנות שבעים. עץ פיקוס עתיק ומדובלל מביט אל עזה הלכודה בין רכס עלי מונטאר לים. הכל צפוף. מבנה הטלוויזיה הפלשתינית על הרכס ולידו מבנה של המשמר הנשיאותי של ערפאת. עזה מגיעה מזרחה, למחסום ארז, תוך פחות מקילומטר. מעבר לו השדות הפתוחים של כיסופים ונחל עוז. כיסופים. עזה יושבת על הנפש, מהודקת כמו סיר גדול. שכבות של היסטוריה נמחות ומיזדקקות לתוך האדמה. האם צודק הדייג שאמר בנמל כי מקום שאין לו היסטוריה אין לו גם עתיד?