צור שיזף

"איש היה בקיסריה, קורנליוס שמו, שר מאה מן הגדוד הנקרא האיטלקי; חסיד היה וירא אלוהים הוא וכל ביתו, וגומל חסדים רבים לעם ומתפלל בכל עת. באחד הימים, סמוך לשעה שלוש אחר הצוהריים, ראה מראה ברור: מלאך אלוהים בא אליו ואומר לו, קורנליוס! כשהביט בו נתמלא פחד ואמר: מה זה אדוני? השיב לו המלאך: תפילותיך וצדקותיך עלו לזיכרון לפני האלוהים. ועכשיו שלח אנשים ליפו וקרא לשמעון המכונה כיפא. הוא מתארח אצל בורסקאי אחד, שמעון שמו, אשר ביתו על יד הים…"

אתרים

צפון יפו מצפון לכיכר השעון, לנמל ולעיר העתיקה:

מסגד חסאן בק

מסגד חסן בק (מול הדולפינריום), נבנה ב- 1914 על ידי מושל יפו חסן בק בצרי אלע'אבי כמסגד המרכזי (ג'מע) של שכונת מנשיה. המסגד הוא השריד היחיד לשכונה (חוץ מ"בית גידי") המסגד נבנה באמצעות עבודות כפיה, אותן הטיל המושל על תושבי יפו במהלך מלחמת העולם הראשונה, וכתוצאה מכך סירבו מוסלמים להתפלל בו. סיפור נוסף שנקשר בו הוא האבנים שבונות אותו, אלו נועדו לבניית בית החולים הדסה ברחוב בלפור. במהלך הכנת האבן בבלפור, הורה הד"ר להעביר את החומר על מנת לבנות את מסגד חסן בק.
ד"ר חסאן בק הוא גם המפקד הטורקי שלכד את אנשי ניל"י (חוקר בנוקשות את שרה אהרונסון) וחיסל את רשת הריגול הפרו-בריטית.
שנים אח"כ נבנה בית החולים הדסה. לפני כיבוש יפו, שימש צריח המסגד צלפים ערבים, שצלפו לעבר העוברים ושבים ברחוב הירקון. בשנת 1983 התמוטט הצריח. ב- 2000 שופץ המסגד והיום הוא משמש בעיקר מוסלמים מבאי שוק הכרמל ופועלים העובדים בסביבה. אימאם המסגד הוא יפואי.
בהתחשב בעברו המסוכסך – בנייה בכפיה, גניבת חומר והשימוש במינארט שלו כעמדת צלפים – הוא נישמר להפליא ובעצם הוא אחד מהמסגדים היפים בארץ עם המגדל התמיר שלו ואבני הכורכר. דומה שהוא והמחמודיה (וכן המסגד הקטן ששופץ בג'בליה) הם היפים שבין מסגדי יפו.

בית גידי מוזיאון האצל, מנשיה

מוזיאון האצ"ל ניקרא על שמו של עמיחי פייגלין – מי שהיה קצין המבצעים של האצ"ל והדמות המרכזית בכיבוש יפו הערבית (26-27.4.1948). המוזיאון שוכן בבית הכמעט יחיד שנותר משכונת מנשייה- השכונה העיקרית והגדולה שהיתה מצפון ליפו. השכונה נולדה בסוף המה ה-19 ובראשית המאה ה-21 כחלק ממגמת ההתפשטות של יפו – השכונות היהודיות עלו לכיוון צפון מזרח (נווה צדק, שבאזי ומאוחר יותר אחוזת בית) והשכונה הערבית פנתה לאורך הים צפונה כשהיא נתחמת על ידי השכונות היהודיות.
גבולה של מנשיה היה ברחוב אלנבי במפגשו עם הים ("האופרה"), ברחוב הכובשים שהיווה את גבולה המזרחי (שכן מזרחה ממנו נוסדה כבר ב-1904 שכונת כרם התימנים) והגבול הצפוני של השכונה עבר בתוך שוק הכרמל שם הזיכרון ההיסטורי משמר אותו גם היום – דוכני הירקות, הפירות ופירות הים שהיו התוצרת הערבית עולים מדרום (מכיוון מה שהוא היום חניון הכרמלית של אוטובוסי דן) ומגיעים לשני שליש השוק (התוצרת החקלאית הגיעה מהכפרים הערביים בפריפיריה של יפו) – בקרבת המפגש עם רחוב רמב"ם והשליש העליון הוא שימור השוק הערבי – חנויות התבלינים (יהודי תימן) הגלנטריה וההלבשה (יוצאי פולין).
לאורך הדופן המזרחית של כרם התימנים תרמו התימנים את אומנותם כשוחטים ומייבאי תבלינים מהמזרח. שם זה גם היום.
המוזיאון עצמו שנמצא ממש על שפת הים מתאר את מהלך כקרב הכיבוש – הרעשה, שתי התקפות כושלות ואז הרעיון של גידי לפרוץ דרך קירות הבתים שצמודים אחד אל השני על מנת להגיע לקרבת העמדות הערביות מוסתרים ולא פגועים.
במשך ימי ההתקפות תקפה ההיסטריה את יפו הערבית ורוב תושביה ירדו אל הנמל על מנת להימלט. כשכוחות האצ"ל כבשו את הנמל ואפשרויות הבריחה והאספקה נעלמו – נכנעה יפו, כשחלק מהאוכלוסיה הדלה שלה בורח לכיוון כפרי הפריפריה של העיר – אבו כביר, בית דג'ן יהוד וחירייה (מהם לא שרד כמעט כלום היום)

כיכר השעון וסביבותיה

הכיכר נוצרה סביב 1887 כשנהרסה חומת יפו על מנת לשפר את הכניסה אל העיר העתיקה וליצור קשר ומעבר בין השכונות שהחלו להתפתח מדרום – השכונה המרונית, עג'מי וג'בליה, ובין שכונת מנשיה והשכונות היהודיות של שבזי ונווה צדק שהתפתחו צפונה על החוף וצפון מזרחה לכיוון מה שתהיה תל אביב החל מ-1909.
הכיכר נבנתה במקום בו שכנה מאז ומעולם רחבת שוק הכניסה המרכזית אל העיר שאליה הגיע הדרך משכם (רחוב אילת של היום) במקום שבו היא נפגשת עם רחוב סלמה (עזר ומרזוק של היום) הדרך הראשית שהובילה מיפו אל הכפרים שהיו העורף החקלאי של יפו עד 1948 (יהוד, אבו כביר, חירייה בית דג'ן) ולירושלים ועם דרך עזה (רחוב יפת)
לכאן היו מגיעות הסחורות החקלאיות והיה נערך השוק היומיומי. מול השוק היו שערי העיר ובהם שער ירושלים (ראה בהמשך)
השעון שופץ ביום ההולדת המאה שלו – ב-2001 על פי דחיפה ותיכנון של האדריכלים אייל זיו ורלי פראטו. במהלך השִּחזור נמצאו המנגנון המקורי של השעון והפעמון חזר לדייק ולצלצל.
ככר השעון = סאחנאת אל דאולה = ככר הממשלה.

מגדל השעון נבנה לכבוד יובל ה- 25 לשילטונו של הסולטן עבד אל חמיד ה-2 שחל ב-1900. מגדלים נבנו בירושלים, צפת, עכו, חיפה ויפו וסך הכל נבנו 80 מגדלים כאלו ברחבי האימפריה- אולי כדי לסמן לנתיני האימפריה שכדאי שידייקו על פי הסטנדרטים האירופאים שהאימפריה היתה רחוק מאחוריהם בראשית המאה ה-20.
את הרעיון לבנות את מגדל השעון הגה מוריץ שנברג, שען וצורף, אח בלשכת הבונים החופשיים, שיזם בנייתן של 17 חנויות ברחוב בוסטרוס (רזיאל). הנהלת החברה הצרפתית, שקיבלה את הזיכיון להתקנת מסילת הרכבת ביפו בשנת 1892, בחרה בו להתקין שבעה שעונים בתחנות הרכבת מיפו עד ירושלים. האדריכל היה ברוך פפירמייסטר מראשוני רשל"צ שלמד בברלין ותיכנן את המבנה האירופאי. מה שמסביר מדוע מגדל השעון ביפו ניראה כמו מגדל פעמונים של כנסייה.

סיפור קטן על מוריץ שנברג

על פי חוקרת תל אביב שולה וידריך, במאמר שכתבה בנושא אחר לעיתון האינטרנט של אהוד בן עזר ב- 6.5.2009  :

"חייו של מוריץ שנברג משובצים סיפורים ופרשיות רבות. הוא יזם הקמת חנויות ברחוב בוסטרוס, כיום רזיאל, הצטרף למייסדי נווה צדק, וכיהן כשען רשמי של הרכבת התורכית, והוא זה שהתקין את השעון במגדל השעון ביפו. בשנת 1904 הוא זכה לפרסום ביישוב היהודי בשל הסטירה שסטר לד"ר הלל יפה, ששימש כראש "המסדרה", והעיתונות העברית תרמה לפרסום הפרשה שהסעירה את היישוב. מוריץ, שפיתח רעיונות של מתקן עולם ושימש כנציג בעלי מלאכה אביונים, ביקש להחזיר את כספם של בעלי מלאכה, שהצטרפו למסדרה (הסתדרות) שהקים המנהיג הציוני מנחם אוסישקין ביפו. כשנודע למוריץ שאוסישקין מתנגד להרצל ולתוכנית אוגנדה, החליט לפרוש מהמסדרה ודרש החזר כספים של האומללים כאות מחאה.
הקטטה בין האישים מוריץ והלל יפה גרמה להחרמת מוריץ שנברג והחרמת חנותו המפוארת ביפו. אך לבסוף מחלו לו, ומעל דפי העיתון "השקפה" פירסמו הודעת זיכוי וקריאה לחדול מן החרם – "ישובו לקרב את אשר הרחיקו."
לאחר הגירוש בשנת 1917 ולאחר מלחמת העולם הראשונה, בנה את ביתו ברחוב ביאליק מספר 1. הוא נפטר בשנת 1939 שבע ימים ומעשים.

המגדל ביפו הוקם בתרומות של תושבי העיר הערבים והיהודים, ובראשם יוסף בק מויאל.
אבן הפינה הונחה ב- 1 בספטמבר 1900 במעמד הקאימקם, פקידי הממשלה ונציגי ראשי הדתות. בבוקר נערכה תפילה במסגדים, בכנסיות ובבתי הכנסת , ובערב ניגנה התזמורת של ראשון לציון. המגדל ניצב בצומת הדרכים שיצאו מהשער המרכזי של העיר מול בניין השלטון החדש (הסראייה) ומול תחנת המשטרה ובית הסוהר (הקישלה) ומסגד המחמודיה. ב-1901 הושלמו שתי הקומות הראשונות והחלו בבניית השלישית. ב-1903 הסתיימה הבנייה, הותקנו שני השעונים, ובקומה השנייה נחקק מארבעת צדדיו החותם של השולטן עבדול חמיד השני.
ב-1965 שופץ המגדל על ידי עיריית תל אביב, הותקנו שעונים חדשים, סורגים אמנותיים וּויטרז'ים המתארים פרקים בתולדות יפו, עבודת האמן אריה קורן.

הסראיה החדשה

נמצאת בפינה הצפון מזרחית של כיכר השעון. מבנה הסראיה החדש נבנה בסוף המאה ה-19 מול הקישלה, כשחלונו של המושל מביט במי מובא למעצר ומי משתחרר ממנו. בכך השלים המבנה את הקרייה השילטונית של בית משל, בית כלא, כיכר שוק (המבנה גם תוחם בעורפו את השוק היווני (שוק א-דיר) מצפון), מגדל שעון ושער העיר במבואות העיר העתיקה ועל צומת הדרכים המרכזי של ארץ ישראל . הסראיה שופצה בראשית המאה ה-21.
במאורעות 1921, 1929, 1936-9, 1947, היה מרכז ערביי יפו ונציגי הועד הערבי העליון. לכן, החליטה מפקדת הלח"י לפוצץ את הבנין ב-4.1.48. הוצבה משאית, ושני המובילים נסוגו לעבר כרם התימנים.
המבנה פוצץ בראשית 1948 על ידי אנשי הלח"י אלישע איבזוב ("אבו-דורה") וחכמוב ("ריגולטו") שנהגו משאית עמוסה בפרי הדר ( + 250 ק"ג חומר נפץ). והצמיד אותה לקיר הסראיה. הסראיה והמשרדים שסביבה נפגעו קשה.
המבנה עמד נטוש ועד ראשית שנות השמונים של המאה ה-20 ושימש את שבט צופי יפו. חלקו נהרס במהלך העשור האחרון של המאה ה-20 ושופץ בין 2003 ל -2006.
במהלך 2005 הועלה רעיון החזרת השגרירות הטורקית ומרכז התרבות שלה לסאריה כדי שהדגל הטורקי יתנוסס עליה מחדש. הרעיון הוצע על יד האדריכל אייל זיו לרון חולדאי ראש העיר וממנו לטורקים שאימצו אותו והטילו את עיצוב החלל הפנימי על האדריכל הישראלי.
הטורקים חוזרים ליפו.

הקישלה

( 1897) שרתה כתחנת המשטרה של יפו בין 1948 ל-2006 שאז הועברה (ביחד עם המטה הארצי) לקירבת אצטדיון בלומפילד במקום בו מתפצל רחוב קיבוץ גלויות מדרך סלמה.
המקום נקנה על ידי איש העסקים נקש ומתוכנן להפוך למלון בן 4 קומות ו- 130 חדרים. על הקיר החיצוני (צפוני) של מה שהיה משטרה- קישלה- ויהיה מלון, יש חלקלקה – זהו אולי החלק הברור ביותר שנותר מחומת יפו.
שער הכניסה המזרחי של הקישלה עשוי שיש ומעוטר בכתובת.

שוק א-דיר

השוק היווני (סביב 1880) בין כיכר השעון ממערב לבין שדרות ירושלים ממזרח, רחוב בית אשל מדרום ורחוב רזיאל מצפון נמצאת אחת השכונות היפות והשונות של יפו שמזכירה דווקא את הרובע הנוצרי והארמני סביב אזור המוריסטאן בירושלים .זהו השוק היווני. בניה נמוכה, תקרות כורכר גבוהות ובנייה שראשיתה בשנות השמונים של המאה ה-19. בכמה מקרנות הבניינים אפשר לראות את סימן ה"טאפוס" T P מונחים אחד בתוך השני– סימלו של מסדר אחוות הקבר הקדוש (שמרכזו כנסיית הקבר הקדוש בעיר העתיקה בירושלים)

מזרחה מכיכר השעון

הרחובות רזיאל ובית אשל

ברחובות החדשים שמחוץ לחומות הוקמו בתי מגורים ובתי עסק בסגנון אירופאי מודרני, אותם איכלסו יהודים רבים. בית הכנסת האשכנזי הוקם לא הרחק מכיכר השעון וכן הוקמו בתי מלון. המפואר שבהם היה מלון קמיניץ, בו התאכסן הרצל בבואו ליפו (רחוב רזיאל מס' 7). מלונות פחות מפוארים הוקמו על ידי הופמן, כהן, רזניק, סלנט ו"אשל אברהם", ברחוב בית אשל, שתחילתו בכיכר השעון.

רחוב רזיאל
רחוב רזיאל הוא דרך שכם ההיסטורית. הדרך יצאה מכיכר השעון לכיוון צפון מזרח, חוצה בדרכה את המושבה הגרמנית של שרונה שהתיישבה עליה, ממשיכה לאורך מה שהוא היום מתחם הבורסה של רמת גן ורחוב ז'בוטינסקי עד לפתח תיקווה, חוצה את מעיינות ראש העין (מקורות הירקון) ומעפילה משם לכיוון שכם וצפון הארץ בואכה דמשק.

רזיאל 15 – בית אסכנדר עוואד הבית סימל במידה רבה את יפו היהודית ובעליו, אסכאנדר עוואד, שעל שמו נקרא אז הרחוב, ציווה לחקוק את הכתובת "שלום על ישראל" על לוח שיש מעל הכניסה לבית. הכתובת נמצאת עדיין וניתן לראותה. בבית שכנו משרדי חברת "גאולה" לגאולת קרקעות בהנהלתו של מאיר דיזנגוף. באותו בית היתה גם חנות התכשיטים והשעונים של עקיבא אריה וייס, ממייסדי אחוזת בית ומראשי ועד השכונה שממנה יצאה היוזמה לבניית תל-אביב. בקרבת מקום שכן הסטודיו של הצלם סוסקין, שהנציח במצלמתו את הגרלת המגרשים של אחוזת בית וליווה בצילומים את לידתה של תל-אביב.
גמנסיה הרצליה (רחוב דויד רזיאל 17 בקרבת כיכר השעון ביפו )
בשנת 2000 נהרס הבית בו יוסדה הגמנסיה משום טעות שנבעה מחסור ידיעה או מדחף נדל"ני. הבית עומד בהריסותיו בסמוך מאוד לכיכר התנועה שמצפון לשעון על הכביש.
הגימנסיה העברית הראשונה עליה השלום יוסדה ב-1905, בדירתם של פניה וד"ר יהודה לייב מטמן, ברחוב דויד רזיאל 17 , בקרבת כיכר השעון ביפו. היו להם 17 תלמידים. שלושה מורים לימדו בבית הספר: ד"ר י"ל מטמן-כהן, רעייתו פניה מטמן-כהן שלימדה חשבון תוך קילוף בצל או תפוחי אדמה וברנרד מושנזון. הסמטה בה הייתה הדירה הראשונה של הגימנסיה נקראת היום "רחוב הגימנסיה הרצליה". הבית צמוד לבית אסכנדר עוואד (רזיאל 7)
כעבור מספר חודשים עברה הגימנסיה לנווה שלום, את השנה הראשונה סיימו 47 תלמידים. בשנה הראשונה לקיומה היתה הגימנסיה מוסד פרטי, בשנה השנייה הוקמה ע"י ד"ר חיים בוגרשוב, י"ל מטמן-כהן ומנחם שינקין חברה ציבורית בשם "אגודת הגימנסיה בעברית בארץ ישראל", והיא הפכה להיות מוסד ציבורי. בשנת 1909 עם הקמת השכונה "אחוזת בית" הונחה בה גם אבן הפינה לבניין הגימנסיה. הגימנסיה העברית ביפו או בשמה האחר "בית-ספר גימנזיאלי" הסבה את שמה ל"הגימנסיה העברית הרצליה". ב-1910 היא עברה למשכנה החדש ברחוב אחד העם 7.
האדריכל יוסף ברסקי תכנן מבנה בהשראת מודל בית המקדש, צריחים המזכירים את קרנות המזבח ועמודים שייצגו את עמודי בועז ויכין, בשילוב אלמנטים מזרחיים. כבר בעיתון ידיעות עיריית תל-אביב מאוגוסט 1944 נכתב: "לפי תכנית בניין עיר מס' 45 שאושרה סופית ביום 21.3.40 ימשך רחוב הרצל עד הים לאחר שבית הגימנסיה 'הרצליה' ייבנה במקום אחר".
לפי דרישתו של מנחם שינקין הוקמה הגימנסיה מול רחובה הראשי של השכונה, הוא רחוב הרצל, אף-על-פי שהיה ברור כי הבניין יחסום את הרחוב.
בסוף שנות החמישים הוחלט בגל הבנייה להזיז את הגמנסיה מרחוב הרצל ולהרוס את אחד המבנים היפים שנבנו בתל אביב – המבנה שהיה בעצם ליבה והתכוונותה של העיר.
ב-1960 הועברה הגימנסיה לבית מודרניסטי מלבני ברחוב ז'בוטינסקי לא רחוק מכיכר המדינה והבניין היפה נהרס כדי לפנות את מקומו לזוועה ארכיטקטונית ואורבנית שכן בשנת 1962 נחנך על מגרש הגימנסיה גורד השחקים הראשון בארץ שתוכנן אותו האדריכלים יצחק פרלשטיין וגדעון זיו.
מגדל שלום ניקרא על שם שלום מאיר, אביו של היזם מרדכי מאיר. בקומות הראשונות של מגדל שלום פעל במשך שנים הכל-בו הראשון בגודלו ובסוגו בארץ – כל-בו שלום (נסגר באוקטובר 1989 בשל קשיי נזילות). מגדל שלום משמר את ההיסטוריה של תל-אביב בשני קירות פסיפס של נחום גוטמן ושל דוד שריר ובתערוכות קבועות ומתחלפות כמו שכל מזוודה ישנה ומכוערת משמרת היסטוריה. יש טעם להרוס את גורד השחקים המיותר ולהחזיר את הגמנסיה למקומה כמו שנעשה בכיכר דיזינגוף. ואולי גם לשחזר את הבית שנהרס בראשית המה ה-21 לא הרחק מכיכר השעון ביפו ולהפוך אותו למוזיאון קטן של חינוך ותרבות.

רחוב נג'יב בוסטרוס – מעט מזרחה, בפינת רחוב הדואר נמצא שלט רחוב נג'יב בוסטרוס Rue Nagib Bustros – צרפתית על הצד הדרומי של רחוב רזיאל (בוסטרוס) פינת רחוב הדואר. על השלט כתוב 1886 – שנת ייסודו של הרחוב.
שכן עד לקום המדינה נקראו הרחובות ביפו על שם שועי העיר שהקימו בה את בתיהם הפרטיים ששימשו גם לעסקים גדולים.

רזיאל 6 בית סורסוק – מבנה גדול ומרשים בן ארבע קומות, מרפסת לכל חדר בחזית מדגישה את אופיו המלוני האחיד של הבית.
משפחת סורסוק מביירות, מהעשירות שבמשפחות סוריה, שבבעלותה היו שטחי קרקע גדולים בגליל, בעמקי הצפון ובמפרץ חיפה. שעסקיה חבקו את המזרח-התיכון, קנתה ב- 1921, מבנים אחדים ברחוב בוסטרוס (רזיאל), שיפצה אותם ובנתה מבנים נוספים. גולת כותרת הבנייה של המשפחה ברחוב הוא בית סורסוק שנחנך בשנת 1925 – השנה בה מכרה משפחת סורסוק לקרן הקיימת לישראל את מרבית אדמות עמק יזרעאל.
סגנונו של הבניין הוא זניחה של הקודים היפואיים של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 וייבוא קולוניאלי צרפתי – אירופאי של חזית מלון כשל ערי החוף האירופאיות. אם כי על פי המסורת היפואית (של המאה ה-19) השתמשו בשיש איטלקי (קררה).
הבית שנחנך על ידי הלורד פלומר (הנציב העליון הבריטי שהחליף באותה שנה את הרברט סמואל) ב- 1925, . בבניין שכנו המשרדים היוקרתיים של יפו, חברות ספנות, קונסולים זרים וגדולי הסוחרים.
בבית שכנו גם משרדיהן של חברות יהודיות וביניהן לישכת המסחר של תל אביב וחברתו של מאיר דיזנגוף (ראש העיר הראשון) שעברה לכאן מבית המשרד הארץ ישראלי שהיתה ברזיאל 17.
היהודים נטשו את הבית והרחוב במאורעות 1936. אחרי מלחמת העצמאות וכיבוש יפו ב-1948 נמסר הבית לידי משרד הביטחון ושימש את משרדי השקם שעברו אליו ב-1974.

שוק הפשפשים שוק צאלחי הרחובות בית אשל ועולי ציון

רחוב בית אשל

חאן מנולי (על שם בעליו הארמני) רחוב בית אשל 11 – הוא אחד מהחאנים הגדולים והחשובים של יפו, וסביבו בתי המלאכה. לכאן הגיעו ראשוני העליה הראשונה. משם יצא קו דיליג'נסים. לצד החאן ושוק א-דיר היו חנויות ותעשיה יהודית. מיקומו, בלב אזור השווקים הטורקיים של העיר (סוג של בזאר מקורה כמו שהיה מקובל בכל עיר ברחבי האימפריה העות'מנית) מעיד כרגיל כי סוחרי החוץ, נזקקו לבית מלון (קומה עליונה) ולחדרי איפסון (קומה תחתונה) לסחורה. ליד חאן מנולי הוקם כמובן מסגד ששירת את הסוחרים ובצמוד לו מצפון התפתח השוק היווני בעוד שדרומה מנו נולד השוק המקומי שהשתרע לאורך רחוב עג'מי (רחוב הזרים (הסוחרים הזרים) עד לשער עיר.
חאן מנולי שאיכסן את רוב העולים שהגיעו במהלך העליות הראשונות (1-4) הפך במהירה לתחנה המרכזית של דליז'אנסים שחיברו את יפו עם מושבות יהודה והלאה לירושלים.
את ייסוד התחבורה הציבורית בארץ ישראל מייחסים לאפרים הלפרין שייסד ב- 1909 את שירות הדליז'נסים מיפו לפתח-תקוה. הדליז'נס היה עגלה רתומה לסוסים, שבתוכה התקינו ספסלי ישיבה לנוסעים. כדי לפתוח את הקו, נדרש הלפרין להרבה מאוד השתדלויות אצל חסן בק, המושל הטורקי הקשוח ששלט ביפו באותם ימים. בתום מלחמת העולם הראשונה וכיבוש הארץ ע"י הבריטים. רכשו הלפרין ועגלונים אחרים מכוניות מעודפי הצבא הבריטי ובנו עליהן ארגזים רחבים שסיפקו מקום לכ-15 נוסעים. הקו הראשון הופעל בין יפו לירושלים.

רחוב עולי ציון

הוא הדרך המסורתית שהובילה בין יפו לירושלים. הדרך המשיכה על פני מה שהוא היום רחוב בן צבי ובגבולה של יפו פגשה את סביל אבו נבוט שנמצא בצד הצפוני של הדרך בגינה קטנה לא רחוק מאבו כביר – שכן אבו כביר והכנסייה הרוסית היו גבולה המזרחי של יפו והכפר הראשון בפריפריה החקלאית שלה.
שוק הפישפשים נבנה כשוק טורקי מחופה של שני רחובות שנמצאים בין

מסגד אל סיקסק, הממוקם בסמוך לשוק הפשפשים ובחזיתו מצוי סביל שאינו פעיל עוד. כיום מצוי בשטח המסגד מפעל חברת "כתר פלסטיק" ומועדון חברתי לקהילה הבולגרית.

הטיילת הצפונית

הטיילת הצפונית (ה"קלה") נמשכת מהגישרון שחוצה את ניקוז הואדיון המוליך ממתקן הבסה של מקורות אל חוף הים ועד שהיא מתחברת אל טיילת רציף העליה השניה שמגיע עד לפתח הצפוני של נמל יפו.
הטיילת נבנתה כטיילת זמנית במהלך 2000 והפכה לאחד מקטעי הטיילת הנעימים והנחמדים של חוף תל אביב –יפו.

את הטיילת תכיננו האדריכל אייל זיו ואדריכל הנוף איתן עדן. במהלך התיכנון התעמתו עם מי שהיה מהנדס העיר ישראל גודוביץ' והתעקשו על חומת כורכר כדי שדייגי החכות יוכלו להמשיך ולהשתמש בטיילת לדייג. בהצלחה. וטוב עשו.

במהלך 2006 דיפנה הערייה את דופן הכורכר בסלעי גיר שמכסים על קיר כורכר שנבנה במקום בשנות העשרים של המאה ה-20 על מנת לייצב את החוף ועשה זאת בנאמנות למעלה מ-80 שנה. אלא שהקיר היה עדין ונאה ולא השתלב במחשבה הקונסטרוקטיבית הישראלית שרואה בסלעי גיר מסיביים פיתרון מבצרי כמו קיר הים שמדרום לנמל יפו, חומות המפגע שמתחת לבתי הקברות של יפו וחזית הים המבוזבזת של גן צ'ארלס קלור שקם על חורבות מנשיה.

חומת העיר

חומת יפו היא מסוג חומות הסוגרים – זאת אומרת לא קיר שמשמעותו צבאית הגנתית בלבד- אלא בניינים שניגשים אל קצה העיר והרצף המחבר אותם לקיר אחד מייצר מהם את הקו החיצון של פני העיר ובעיתות מצוקה הופך לחומה. חומת יפו היא רצף של מבנים, שאנשים גרים בתוכם. הקיר החיצוני של הקישלה (מה שהיה המשטרה בכיכר השעון עד ראשית 2006), הוא חלק מהחומה. כמוהו גם חלק מקיר המחמודיה. החפיר היה היכן שהיום כביש – רח' רוסלן, (מסעדתה של מרגלית תייר). כל שטח החנויות, המסעדה, מסעדת אורגדה (הטיילת הצפונית שמחברת את רציף הרברט סמואל ובית גידי) היה בית קברות. בית הקברות שפונה ב- 1906 מטעמים נדל"ניים.
מושלה המוסלמי של יפו, תאב בצע כמו כולם, מצא סימוכין לקביעתו כי קדושת בית הקברות פגה בתום שלושים שנה. קביעה זו היא היום בסיס לפינוי בתי קברות מוסלמיים. החומה נמכרה בחצי השני של המאה ה- 19 ליהודי, יעקב אבוטבול, שפרק אותה (1874) לצורך שימוש באבניה. ביתו היה ליד השער, ברח' 29.

אולם אריאנה

הבית שבנה בתקופה העותמאנית על החומה. ב- 1948 הפך הבניין למועדון לילה. הזמר לוּקָה דָּלָרֵס הופיע כאן, ופגש צעיר מורעב מיוון בשם אריסטוטלס, שבא לכאן לחפש את חברתו היהודיה מיוון. הוא הזמין אותו למועדון לאכול משהו תמורת שירה ונגינה בגיטרה. הזמר הרעב היה אריס-סאן.

הסביל העצמאי והמזרקה

הסביל המשושה (ממערבה למחמודיה ומדרום ל"חצרות יפו") עד לאמצע המאה ה-20 היה מבנה הסביל (שהשיש שלו הובא משרידי ארמונות קיסריה) מחופה בכיפה שנישאה על שישה עמודים והיה אחד מהמבנים רבי החן של יפו.
הסביל שנמצא ברחבה ממערב למסגד, הועבר לכאן ע"י עירית תל אביב, מוזז כ- 20 מ' בלבד. גם הוא נבנה בידי אבו – נבוט. מה שנישאר הוא בסיסה של מיזרקה גדולה ומפוארת שכשהייתה שלימה היתה לה כיפה שנישאה על שישה עמודים. בין העמודים היו קשתות מצופות לוחיות זהב עם עיטורים של פסוקי קוראן.
להבדיל מהסבילים האחרים (האחד על הקיר הדרומי של מסגד המחמודיה והשני על קיר הדרום של המסגד שבשוק הפיששפשים או זה שבדרך לאבו כביר) – זהו סביל עצמאי ומזכיר במבנהו את הנימפאון של הערים ההלניסטיות – ייתכן שהשיש (מקיסריה או מאשקלון) השפיע על הארכיטקטורה ומיקומו מול שער הכניסה העיקרי של המסגד שיצר מעין רחבה נעימה מול הים, תרמו לתיכנון הנאה של הסביל-נימפאון.

מסגד המחמודיה

אל ג'אמע יאפא אל-כביר – שלושה מקירותיו החיצוניים הם חלק מהחומה. זהו אינו מסגד רגיל, אלא מסגד של השלטון. נקרא על שמו של מחמוד אגא א-שאמי (אבו נבוט), שהיה מושל יפו בתחילת המאה ה- 19. הוא בנה את המסגד, המשטרה, החומה ועוד. בכניסה הדרומית ישנו שלט שיש עם כתובת לפיה הושלמו עבודות ההרחבה ב- 1227 להג'רה, (=1812). המסגד פעיל ואינו אתר ביקורים. בבניית המסגד שולבו עמודי שיש וגרנית שהובאו מאשקלון, סידנא עלי, עתלית וקיסריה. גם עיטור הכריות אופייני לתקופה העותמאנית, גורם לכניסה חגיגית, רעיון מחזוריות-חיי נצח.
המסגד הוא כניראה השלישי בגודלו בארץ ישראל (אחרי מסגד אל אקצה ומסגד אברהם במערת המכפלה בחברון).
בסוף 2000 ניסו פורעים יהודים לשרוף את דלת הכניסה הדרומית של המסגד ללא הצלחה.

גבעת העיר העתיקה

בתצפית מדרום לצפון, בולטים שני המבנים בקו הרקיע של העיר: במערב צריחה של כנסיית פטרוס הקדוש (סנט פיטר) ובצד המזרחי (מעל שדרות ירושלים) המבנה בו נמצא מועדון "כליף". אלו שני המבנים הבולטים והשולטים על קו השמים של יפו.
תחומי העיר העתיקה משתרעים בצפון מחזית הים והטיילת, ממערב על ידי נמל יפו, מדרום מסמן רחוב לואי פסטר את גבולה של העיר העתיקה ובמזרח רחוב יפת. בשטח, כרוב הערים העתיקות, היא לא נירחבת – כ-400 דונם. שכן כל אורכה מצפון לדרום אינו עולה על קילומטר וממזרח למעלה כ-400 . למרות הבנייה הצפופה היא הרבה פחות צפופה ממה שהיתה, משום פעולת ההריסה הגדולה שערכו הבריטים בזמן המרד הערבי (מבצע עוגן) שפתחו בה את צירי המעבר המשמשים לתנועה מוטורית גם היום ואת אזור כיכר קדומים. חלל נוסף נפער בה לאחר כיבושה ב-1948 כשנהרס החלק הצפוני שמעל הטיילת – מה שכונה מאוחר יותר "השטח הגדול" והפך לגן הפסגה של העיר העתיקה.
היום היא עיר עתיקה, משומרת, נחמדה ולא מצועצעת מידי אם כי יש המתלוננים על כך שאין בה יותר בארים, מסעדות וחיים. אבל אלו חודרים אליה יותר ויותר.

העיר העתיקה

העיר העתיקה משתרעת על שטח מצומצם יחסית והיא הרבה פחות עמוסה והרבה יותר מסודרת ממה שהיתה בשיאה (1936).
מבני העיר העתיקים שנמצאים מעל השטח אינם בני יותר מ-300-400 שנה וראשיתם בתקופה העות'מנית, אם כי קומות תחתונות וודאי מרתפים, שייכים לתקופה הצלבנים – מאות 12-13. העיר בנויה כורכר מקומי שנחצב מהרכס וכיפותיה עשויות בשיטה של בנייה מאמפורות – כדים שישמשו להובלת נוזלים בים ויש להם צד חד כדמכיוון שהיו מעמידים אותם בתוך קורות עץ מנוקבות שלא יטלטלו. הכדים שימשו ליצור את הכיפות מכיוון שהצורה הגלילית שלהן יש בה חוזק ומצד שני היותם חלולים – הפך אותם לקלים וטובים למבנה על מנת שלא יכבידו עליו.
קשה למצוא מבנים עתיקים יותר מהתקופה הצלבנית עומדים על תילם ביפו ואת עתיקות העיר – שכבותיה הקדומות באמת, ניתן לראות בחתך המקורה שמתחת לכיכר קדומים, או בחלק המזרחי של גן הפסגה במקום בו יש חפירות וכמו שיחזור של שער העיר המצרי (ראה בהמשך).
העיר עצמה ידעה זעזוע רבתי בזמן המרד הערבי (1936-1939) כשבעיצומו בוצע על ידי הבריטים מבצע עוגן. במהלך המבצע פוצצו במשך יום אחד כמה עשרות בניינים על מנת לפתוח דרך למכוניות משורינות במרכז הגבעת העיר העתיקה הצפופה של יפו. המבצע נקרא כך מכיוון שהדרכים (שעולות מרחוב לואי פסטר ויורדות לכיוון כיכר רוסלאן) שניפרצו עם פיצוץ הבתים, ניראות מהשמים כעוגן.
הגיונו של המבצע היה גם הפרדה בין הרובע היהודי (שנעלם רובו ככולו בשנות הששים של המאה ה-20 כחלק מתוכנית השטח הגדול ושיקום העיר העתיקה) שהיה בחלק הצפוני של העיר (מצפון מזרח למנזר הארמני ולכנסיית פטרוס הקדוש), לבין השכונות הערביות.
הרחובות נשמרו. חלק גדול משטח ההריסות (שהורחב לאחר הכיבוש היהודי ב-1948) הפך למה שניקרא השטח הגדול. במסגרת תוכנית השיפוץ והשיחזור (ראה בהמשך) של יפו העתיקה הפך השטח הגדול לגן הפיסגה של יפו עם תצפית נאה לכיוון תל אביב.
יפו העתיקה שוקמה באמצע שנות השישים של המאה ה-20 ולטובתה הוקמה החברה ליפו העתיקה. היא תוכננה כרובע אומנים ורק כאלו אמורים לגור בין כתליה למרות שבדיעבד (למרות משיכתה הידועה לאומנים) יש בה משתכנים אחרים – וטוב שכך. התכנון האדריכלי נעשה על ידי אורה ויעקב יער, סעדיה מנדל ואליעזר פרנקל, הגינון נעשה על ידי אברהם קרוון, (אביו של דני קרוון) שהיה במשך שנים רבות אחראי על הגינון של עריית תל אביב.
התוצאה לא רעה בכלל, מה גם שהמתכננים נתנו לסימטאות את שמות 12 המזלות ואלו מוסיפים ליווית חן לרובע.
בקצה רחוב מזל דגים, במה שניראה כאילו הוא שער הכניסה המזרחי של העיר, תלוי עץ התפוז המרחף של רן מורין – הומאז' לפדרסי ג'אפה.

כיכר קדומים

מתחת לכיכר נמצא סוג של מוזיאון לתולדות העיר יפו. עם סגירתו של מוזיאון יפו שהיה בסאריה הישנה (ראה בהמשך) זהו בעצם החלון היחיד להתפתחותה של העיר על תילה. כאן היו חפירות החתך של העיר שניסגרו בגג בטון יצוק עליהן רופה הכיכר שליד כנסיית פטרוס הקדוש.

הסראיה

בניין הסראייה נבנה ב-1740 והיה בית הממשל בתקופה העותמאנית כשיפו היתה בירת המחוז – סנג'ק. המבנה הגדול שימש גם כארמון המושל והתארחו בו קונסולים. לאחר שהסאריה עברה למבנה החדש שממזרח לכיכר השעון ישבו בו גם משפחות יהודיות כמו שלוש, מטלון ואמזלג, וחלקו שימש כבית כנסת. תקופה מסויימת שימש כבית החרושת לסבון של משפחת דמיאני.
המבנה מאכסן היום את מוזיאון לתולדות יפו (ניסגר ב-2005 כתצוצאה מחוסר תקציב ונכונות של עיריית תל אביב להפעיל אותו) המוזיאון נמצא בחלק של בית בית המושל ששימש את משפחת דמיאני. במוזיאון מוצגים העתקי כתובות ישנות המזכירות את יפו וממצאים ארכיאולוגיים נוספים וכן שבע ממצבות הקבורה היהודיות שנמצאו באבו כביר, נלקחו לאירופה ע"י פון יוסטינוב והושבו לארץ בראשית המאה ה-21.
בחלק הקרקע של המבנה (האולמות הצלבניים?) נמצא התיאטרון הערבי יהודי. חלליו התחתונים הם כניראה צלבניים וחלקיו העליונים נבנו במאה ה-16. זהו מהמבנים העתיקים יותר של העיר העתיקה ושימש כמבנה שילטוני של מוכסים ובעלי עניין.

החמאם

בצמוד לסראיה ומדרום לה נמצא מבנה החמאם שמשמש היום כמועדון לילה (הופעל אחרי קום המדינה על ידי דן בן אמוץ ובני אמדורסקי – שם גם קיים בן אמוץ את מסיבת הפרידה שלו זמן לא רב לפני שהלך למקום לא פחות טוב).

שער העיר

השער נקרא באב אבו נבוט. הוא היה בתקופת אבו נבוט, ולמעשה עד לפריצת השער המזרחי, השער היחידי שדרכו ניתן היה להיכנס העירה. השער אינו רק פתח, הוא מכלול שלם.

בית הכנסת לעולי לוב- (קצה מערבי של רחוב מזל דגים)

המקום, המכונה "בית זונאנה", נרכש על ידי הגביר היהודי זונאנה במאה ה-18. במאה ה-19 חדל מלשמש את היהודים ושימש כאכסניה וכבית חרושת לסבון. בשנת 1948 החל לשמש כבית כנסת לעולי לוב. בשנת 1995 הפך חלקו המזרחי למוזיאון אילנה גור.
החלק המערבי משמש כבית כנסת של העדה הלובית וכמרכז לתושבי יפו העתיקה והשכונות היהודיות בעיקר בתקופת חגי ראש השנה. מקום חביב, מסביר פנים ונעים מאוד.

בית אג'ימן

במאה ה- 19 הפכה יפו לשער הכניסה העיקרי לארץ. העולים היהודים נהגו להשתכן אצל חנה דמיאני (ראה בית החרושת לסבון) תמורת תשלום ניכר. ב- 1820 קנה ישעיהו אג'ימאן, יהודי עשיר מתורכיה, שהתפרנס מאספקה לחיל היניצ'ארים, שטח אדמה בחלק הצפון מערבי של העיר העתיקה (ליד המנזר הארמני) והקים אכסניה ליהודים. אג'ימן היה שָלָם של השולטן, ונחטף בקפריסין על מנת לסחוט ממשפחתו כופר. הוא נדר שאם יינצל יתרום 150 לירות למען ארץ ישראל. וכשניצל ובא לארץ, פגש ביפו את אהרון מטלון. נתן לו את 150 הלירות וחזר לתורכיה. מטלון בנה את חצר היהודים – "דאר אל יהוד מצפון לכנסייה הפרנסיסקנית של פטרוס הקדוש. סמוך למקום יש מצבת זכרון לראשוני קהילת יפו. במקום היו חדרי ארוח ובית כנסת. בשנת 1841 התמנה הרב אברהם חיים גאגין כ"חכם באשי" בירושלים (נציג היהודים לפני השלטונות). הוא מינה ליפו את ר' יהודה בן מנחם הלוי – מהעיר רגוזה (דוברובניק) שהיתה עד לראשית המאה ה-20 ונציה של אירופה והמרכז המסחרי החשוב שלה. ר' יהודה מרגוזה הניח את היסוד לחיי קהילה יהודים בעיר. הוא ניסה לעודד התיישבות ביפו, ומצא פסק הלכה שלפיו יפו כלולה בארץ הקודש, כך שניתן להיקבר בה, ולכשנבנה בית קברות יהודי ואפשר למות – באו החיים. יש הרואים בדאר אל יהוד את חידוש הישוב היהודי ביפו. ישעיהו אג'ימאן נהרג שש שנים מאוחר יותר, יחד עם היניצ'רים. הבית שנקרא "דאר אל יהוד" נהרס ב- 1965, בעת פינוי השטח הגדול. ויפה שכך. כמו שנהרס הבית שבו שכנה גמנסיה הרצליה ב-2000 על ידי עריית תל אביב.
מקומו המדוייק של בית אג'ימן אינו ידוע. ע"פ מידע מפי מזכיר העדה הארמנית, עמד בנין זה בסמוך למנזר, בפינתו הצפונית מזרחית, מתחת לבית הקפה אלדין.

כנסיית פטרוס הקדוש (סנט פיטר)

הכנסייה הפרנציסקנית נמצאת בכיכר קדומים בנקודה הבולטת ביותר ביפו העתיקה. על יסודות מצודה צלבנית. המצודה נהרסה על ידי הממלוכים (1264). המצודה עצמה עמדה על שרידי כנסייה ביזנטית שהוחרבה בתקופה המוסלמית הקדומה (מאה 7). רק במאה ה- 17 התירו העות'מאנים לפרנציסקנים להתיישב כאן, ואלו בנו את ה- CASA NOVA. הכנסייה הנוכחית נבנתה במאה ה- 20. נציגות האפיפיור יושבת כאן מאז 1993.
הכנסייה איננה טיפוסית זוהי בזיליקה ללא סיטראות הפונה מערבה (משם הגיע המלאך מיכאל בדרכו אל חלומו של פטרוס, ומאותו כיוון אל רומא, נלקח פטרוס). הכנסייה בנויה מאולם תווך (נארתקס) ושני מסדרונות מקבילים מצפון ומדרום, היא לא כנסייה גדולה וגם לא מפוארת מאוד אבל יש בה משהו נעים. פה נפרד נפוליון מחייליו.בכנסייה פסל לואי ה- IX, החדר בו שהה נפוליאון, וציורי שמן של גורג' הקדוש (קדוש פילאי שאבוד על כל פלגי הנצרות מהמזרח ועד קצווי מערב) נלחם בדרקון. בחזית – המלאך מיכאל נגלה לפטרוס על גג ביתו של שמעון הבורסקי.
כאן התרחש הנס. (ובכל אתר כנסייה נוסף ביפו).
הכנסיה הייתה הכנסיה המרכזית של העדה הקתולית ביפו עד הקמתה של כנסיית אנטוניוס הקדוש בשנת 1932. היא נמצאת בפינה הצפון מזרחית של גבעת יפו ומשקיפה על המפרץ שנוצר בחוף מתחתיה ושולטת בתצפית רחוק לתוך הים וצפונה לכיוון תל אביב.
הכנסיה והצריח שלה הם חלק מהלוגו של העיר תל אביב יפו המתאר קו השמים העירוני.
הכנסייה משרתת היום גם את העובדים הזרים החיים בישראל

בית שמעון הבורסקי

(סמטת שמעון הבורסקאי 8 בצד הדרום מערבי של העיר העתיקה בסוף העליה המרוצפת מצד שמאל –מערב, למי שמגיע מכיוון לואי פסטר).
בית שמעון הבורסקאי היא האתר היפואי בעל החשיבות הרבה ביותר ביפו למסורת הנוצרית.
הוא נמצא בסמוך למגדלור אותו אפשר לראות מהנמל ממזרח לקצה הצפוני של האנגר 1 ולעלות דרך הסימטה שיוצאת מקיר הנמל מזרחה – סמטת מזל סרטן- אל הבית.
בית שמעון הבורסקאי (מעבד העורות, אחד המקצועות הריחניים והפחות נחשבים בזמן העתיק) התקדש מכיוון שאירח את פטרוס הקדוש (שמעון בר יונא – כייפא), אחד השליחים אשר הפיצו את תורת ישו. הבית נמצא מספר דורות בבעלות משפחת זקריאן הארמנית במה שהיה הרובע הארמני.
במקום נמצא גם מגדלור אשר נבנה בתקופת המנדט הבריטי על שרידי מגדלור משנת 1865 וכן מסגד קטן שנקרא ג'אמע אל-בודרוס (מסגד פטרוס – 1730 ), לידו נבנה מגדל שמטרתו הייתה להגן על העיר מצד מערב – בורג' אל באח'ר (מגדל הים).
בתוך הבית יש באר מים פעילה שעומקה 15 מ'. יש האומרים (בטעות) כי זו הבאר היחידה ביפו, ולכן כבש נפוליאון את הבית. הבית מזוהה לפי הבאר. הבריטים בנו על הבית מגדלור בשנת 1936. במקום יש גם מסגד ומינארט הנקרא ג'אמע אל טביאה שכן המוסלמים לא כופרים בברית החדשה ובודאי לא בניסים ובבעלי נס – קדושים מקומיים הם לא דבר נפוץ בעיר נמל שלא מקדשת כלום.
מקום התפילה המוסלמי התנחל במקום בו נעשה הנס ויחד איתו גם מחלוקת על הבעלות שכן הערבים טוענים שהבית הוא אדמת הקדש (ווקף) בעוד משפחת זכאריאן טוענת שהוא שלה. בגלל המחלוקת לא מתפקד הבית כאתר תיירות, למרות חשיבותו לתושבי העיר ולעולי הרגל הנוצרים המבקרים בה.
ההווה כמובן סותר את כוונת שמעון כייפא שהלך להתגורר אצל שמעון הבורסקאי שהיה מהנחותים שבתושבי העיר, שכן מעבדי העורות היו ידועים בסירחונם ובדלותם ולא נהוג היה להתחבר אליהם, מגורים והתארחות בביתו של שמעון הבורסקאי מעידים על הכוונות הדמוקרטיות והשיוויוניות של הנצרות הקדומה וגם את המקום ממנו שאבה את כוחה בשלבים הראשונים שלה – מההמון הפרולטארי, מעשה מקובל בדתות רבות בתחילת דרכן.

שמעון בר יונה – פטרוס הקדוש

היה אחד משנים עשר השליחים של ישו בברית החדשה, ונחשב לאפיפיור הראשון. שמעון היה ידוע גם בשם "כיפא", סלע, המקבילה הארמית ל"פטרוס". השם פטרוס (Petrus) ניתן לו כשהכריז לראשונה כי ישו הוא המשיח ובנו של אלוהים. ישו ענה: "אשריך שמעון בר־יונה, כי לא בשר ודם גילה לך, אלא אבי שבשמים. וגם אני אומר לך כי אתה כיפא (ביוונית: Πετρος – פטרוס) ועל הצור (ביוונית: πετρα – פטרה) הזה אבנה את קהילתי ושער שאול לא יגברו עליה". (מתי ט“ז 17-19). פסקה זו מופיעה בכל ספרי הבשורה, ומתי מוסיף שפטרוס יקבל לידיו את "מפתחות מלכות השמיים". זו הסיבה לכך שניתן לראות ביצירות אמנות דתית רבות זוג מפתחות בידיו של פטרוס שעטור בזקן אפור.
פטרוס, או שמעון בר יונא כייפא, היה דייג טברייני ולכן אולי לא מפתיע שעבר להתגורר ביפו מעל הנמל. יש דמיון בין הערים. גם אצל היהודים ניזכר פטרוס לטובה ואלו ייחסו לו את כתיבת הפיוט: "נשמת כל חי" (מושר בתפילת שחרית של שבת ויום טוב) בספר חיי ישו. אם כי אחרים שללו את המקור הזה וייחסו את הפיוט, שנכנס למחזור התפילות רק בימי הרמב"ם, לשמעון בן שטח.
לפי האמונה הנוצרית התרחש לפטרוס נס בחולמו חלום ובו האפשרות לקבל לא יהודים לנצרות. החלום פתח את הדרך להפצת הנצרות לשאר העולם ובשל כך מהווה הבית מוקד עלייה לרגל של צליינים רבים מרחבי העולם.
"איש היה בקיסריה, קורנליוס שמו, שר מאה מן הגדוד הנקרא האיטלקי; חסיד היה וירא אלוהים הוא וכל ביתו, וגומל חסדים רבים לעם ומתפלל בכל עת. באחד הימים, סמוך לשעה שלוש אחר הצוהריים, ראה מראה ברור: מלאך אלוהים בא אליו ואומר לו, קורנליוס! כשהביט בו נתמלא פחד ואמר: מה זה אדוני? השיב לו המלאך: תפילותיך וצדקותיך עלו לזיכרון לפני האלוהים. ועכשיו שלח אנשים ליפו וקרא לשמעון המכונה כיפא. הוא מתארח אצל בורסקאי אחד, שמעון שמו, אשר ביתו על יד הים. אחרי שהלך המלאך המדבר אליו, קרא קורנליוס לשנים מעבדיו ולחיל ירא שמים שהיה ממשרתיו המקורבים. הוא סיפר להם את הכל ושלח אותם ליפו.למחרת כאשר נסעו בדרך והתקרבו אל העיר, עלה כיפא על הגג להתפלל; זה היה בערך בשעת הצוהריים. הוא היה רעב ורצה לאכול. אבל בעת שהכינו את האוכל הייתה עליו הרוח. והנה הוא רואה את השמים נפתחים ויורד איזה כלי דומה למפרש גדול, מורד בארבע קצותיו אל הארץ, ובו מכל חיות הארץ והרמשים ומכל עוף השמים. וקול היה אליו: קום כיפא, שחט ואכול! אמר כיפא: בשום פנים לא, אדוני, כי מעולם לא אכלתי שום פיגול וטמא. שנית היה הקול אליו: לאשר טיהר אלוהים, אתה אל תקרא טמא. וכך היה שלוש פעמים ומיד נלקח הכלי השמיימה. כיפא היה עודנו חוכך בדעתו מה כוונת המראה שראה, והנה האנשים, שנשלחו מאת קורנליוס וחיפשו את ביתו של שמעון, עמדו בשער. הם קראו ושאלו אם שמעון המכונה כיפא מתארח שם. כשהרהר כיפא על המראה אמרה לו הרוח: הנה כמה אנשים מבקשים אותך. קום רד ולך איתם, אל תהסס, כי אני שלחתים. ירד כיפא אל האנשים ואמר: הנה אני האיש שאתם מבקשים. לשם מה באתם? השיבו ואמרו: שר המאה קורנליוס, איש צדיק וירא אלוהים אשר שם טוב לו בקרב כל העם היהודי, צווה על ידי מלאך קדוש לקרוא לך אל ביתו ולשמוע דברים מפיך. כיפא הזמינם להיכנס וארח אותם.למחרת קם ויצא אתם, וכמה מן האחים שביפו נלוו אליו. יום לאחר מכן באו לקיסריה, וקורנליוס חיכה להם עם בני משפחתו וידידיו המקורבים שכנס אצלו כאשר הגיע כיפא ניגש אליו קורנליוס, נפל לרגליו והשתחווה. הקים אותו כיפא באומרו: קום! גם אני עצמי בן אנוש. כשהוא משוחח אתו נכנס הביתה ומצא נאספים רבים. אמר להם: אתם יודעים שאסור לאיש יהודי להיות חבר לנכרי או לבוא אליו, אך לי הראה אלוהים שלא לקרוא לשום אדם 'שיקוץ' או 'טמא'. לכן גם באתי ללא התנגדות כשנקראת….בשעה שדיבר כיפא את הדברים האלה צלחה רוח הקודש על כל השומעים את הדבר. המאמינים בני המילה אשר נלוו אל כיפא השתוממו על שמתנת רוח הקודש נשפכה גם על הגויים, שכן שמען אותם מדברים בלשונות ונותנים גדולה לאלוהים. הגיב כיפא ואמר: האם יכול מישהו למנוע את הטבילה במים מאלה שקיבלו את רוח הקודש כמונו?הוא ציווה עליהם להיטבל בשם ישוע המשיח. אחרי כן ביקשו ממנו להישאר אצלם כמה ימים."

נס נוסף בו היה מעורב פטרוס בעת שגר ביפו הוא החייאתה של טביתא  (מעשי השליחים ט' מ-36):
"ביפו הייתה תלמידה ושמה טביתא, כלומר צבייה, והיא רבת מעשים טובים ומרבה בגמילות חסדים. בימים ההם חלתה ומתה, ולאחר שרחצוה שמו אותה בחדר העלייה. כיון שלוד קרובה ליפו והתלמידים שמעו כי כיפא שם, שלחו אליו שני אנשים להפציר בו שימהר לבוא אליהם. כיפא קם והלך איתם. כשהגיע הכניסוהו אל העלייה, וכל האלמנות עמדו לידו בוכיות והראו לו כתנות ובגדים שעשתה צבייה בעודה עימהן. הוציא כיפא את כולם החוצה, כרע על ברכיו והתפלל, ופנותו אל הגופה אמר: טביתא קומי! היא פקחה את עיניה וכשראתה את כיפא ישבה. הוא הושיט אליה את ידו והקים אותה. אז קרא לקדושים ולאלמנות והציג אותה חיה לפניהם. הדבר נודע בכל יפו ורבים האמינו באדון. אחר כך נשאר כיפא ביפו ימים רבים אצל איש אחד שהתפרנס מעיבוד עורות, שמעון שמו.

מסורות
חשיבות המקום מתחילה בתקופה הביזנטית שבה מזוהים המקומות הקדושים לנצרות.
שלושה מקומות ביפו מזוהים עם ביתו של שמעון:
ארמנית: בבית מש' זכריין, אשר בחצרה נמצא המגדלור, ולידו ג'מע אל בודרוס – (מסגד פטרוס). הארמנים הם העם הראשון שהתנצר, ונמצאים בארץ למן המאה ה- 4 לספירה, וליכך ניראה שזו המסורת הקדומה. (ביפו כ- 200 ארמנים), ובתפקידם המסורתי באימפריה העות'מנית, הם נשאו בארץ משרות ותפקידים חשובים, כיוון שהם עם משכיל ויוזם – המתחרים העיקרים של היהודים באימפריה. המגדלור והמכס התנהלו על ידי משפחת טווסיא).
קתולית: בעיקרה פרנציסקנית – במקום בו עומדת כנסית פטרוס טרה סנטה (ראה בהמשך), שניבנתה ב 1888 על שרידי מצודה צלבנית.
רוסית פרובוסלבית: באבו כביר (ראה בהמשך). ב 1870 הקימו הרוסים מתחם כנסייתי גדול, שמשמר (על פי המסורת של המאה ה-19) את ביתו של שמעון. הבונים גילו במקום מערה אותה זיהו כקבר טביתה.
האריכאולוג קלרמון גנו חפר ומצא במקום 34 מצבות קבורה יהודיות.

חומות העיר

החומה שבנתה על תוואי החומה הצלבנית, שוקמה ושופצה ע"י מוחמד אבו נבוט (מושל העיר בין 1809 ל-1822) ששיקם את העיר שנפגעה במצור נפוליון במרץ 1799.
בתק' מוחמד עלי ואברהים פחה (1831 ל-1840), יושבו סביב יפו חיילים משוחררים בכפרים כמו אבו כביר ומנשייה, שהתבססו על גידול הדרים וגידלו תפוזי שמוטי בעל קליפה עבה שהתאים ליצוא באוניות. כמה מהמאת השכונות החדשות, בדומה למקומות אחרים לא הקיפו בחומות, אלא בגדר בלבד, שנועדה לסגירה אך לא להגנה.
ב-1843 מיפתה משלחת בריטית את כל ערי החוף הבצורות ונותרה מפת יפו (העתק מצורף). קו החומה על פי תווי המתאר של היום הוא: קישלה – מסגד המחמודייה -שער ירושלים – רח' העליה השניה -שער הנמל הצפוני -ליד בית מיומנה – מעל הליוויתן ברחוב לואי פסטר, שם נשתמר חלק מפנים החומה על קשתותיו ושרידי קיר – ביה"ח סנט לואי (לואי פסטר פינת יפת) – לאורך החפיר שהיה לאורך רח' יפת.
החומה החלה לההיפרץ במהלך שנות ה-70, מכיוון שקרה ליפו מה שקרה לירושלים באותה תקופה והעיר העתיקה הפכה למקום צר לשפע האדם, ובעלי היכולת יצאו מהעיר צפונה ודרומה. עם התרחבותה של העיר הפכה החומה לגורם מפריע ולא מגן מה גם שכל תפיסת העיר המבוצרת והמוקפת חומה איבדה תוקף עם התותח והצבאות המודרניים. חומות יפו פורקו ובאבניהן השתמשו לבנית יפו החל משנות השמונים של המאה ה-19.

שערי העיר

שער ירושלים נמצא 50 מטרים ממערב לרחוב יפת במקום בו מצטלב איתו רחוב עולי ציון שבא ממזרח. השער נמצא היום על סימטא קטנה ממנה פונים ימינה ושמאלה (צפונה ודרומה בהתאמה) לשני חלקי השער שהוביל מכיוון המחמודיה והיככר השעון לתוך העיר העתיקה. הוא ניקרא שער ירושלים מכיוון שהדרך שבא על מה שהוא היום רחוב עולי ציון היא הדרך המסורתית והעתיקה לירושלים (ובתקופה הערבית לרמלה). השער שימש עד 1869. היו צמודים אליו שני מבנים עגולים, שנותר הם רק אחד. ב 1869 נפרץ השער המזרחי. ניראה שבית מס' 30 ברח' יפת (הכניסה למתחם קורדליה של ניר צוק) הוא השער המזרחי.

טיילת רציף העליה השניה

מצפון לגבעת יפו העתיקה.
הטיילת מתחילה במקום בו מסתובב החוף בפינה הצפון מערבית של הקישלה. היא נמשכת משם לאורך כמה מאות מטרים בכיוון דרום פחות או יותר עד לפתח הנמל.
ב 1892 רצו הטורקים ליצור "רכבת סוסים" – הנחת מסילה, כשסוסים גוררים את הקרונות. התכנית לא בוצעה.
ב- 1918 האריכו הבריטים את המסילה עד פתח הנמל, וכאן עברה מסילת הברזל שיצאה מנוה שלום. היא פורקה אחרי 10 שנים.
שיפוץ הטיילת היה בין 2000 ל-2002 והיא תוכננה ושופצה על ידי האדריכל אייל זיו (ששיפץ גם את מתחם השעון ואת שער הכניסה לקישלה (מה שהיה משטרת יפו עד 2006).
זוהי אחת הטיילות המוצלחות בארץ – מרוצפת באבן, קו חומת הים מסומן באבנים על המרצפת, יש בה מקומות ישיבה, תאטרון קטן בצד הדרומי של הכביש ומעקה הכורכר שלה מאפשר לדייגי החכות להמשיך לדוג בלי התחכמויות.
הטיילת עוברת על פני מסגד הים ועל פני המנזר הארמני שמעליו נבנה בית מגורים חדש.
היא מסתיימת בשער הכניסה הצפוני של הנמל.

סלעי אנדרומדה

הכניסה הצפונית מערבית של הנמל חסומה ע"י שרידי רכס הכורכר שיצרו שרטון הבולט מן המים. על פי המיתולוגיה היוונית, לפי דיווחו של פסאודוס סקילה מהמאה ה -4  לפנה"ס במדריך לסיורי הים שכתב, הוא מתאר קורבן בחורה יפה שהועלה לפוסידו כדי שזה יסיר את אימת דגי הים הענקים מן העיר.

הסיפור המפורט מביא סיפורה של אנדרומדה, בתו של קיפאוס וקסיופיאה מושלי העיר, שנקשרה על הסלעים וניצלה כשעבר פרסאוס עם סנדליו המעופפים, שחרר אותה משלשלותיה, לקח אותה איתו וזנח אותה על אחד מאיי הים האגאי.

מסגד אל בח'ר- מסגד הים (משופץ ולא פעיל)

גם זה מסגד קטן ויפה בנוי מכורכר שבקיר הדרום מערבי שלו יש מעין קו עקלתוני שמטפס לכיוון המינארט ומוסיף לו ליווית חן.

המנזר הארמני, ניקולאוס הקדוש, חצר הארמנים

נמצא ברציף העליה השנייה מדרום מערב לג'מע אל בח'ר בחלק הצפון מערבי של יפו העתיקה, מעט מתחת לכנסיית פטרוס הקדוש. כאן על פי המסורת הארמנית היה ביתו של שמעון הבורסקאי. המזנזר והאכזסניה שהורחבו ב-1663 בידי האפטריארך הארמני של ירושלים עומדים על שרידים עתיקים יותר. באותו זמן נוספו למזר שיש מחסנים גדולים.
בזמן כיבוש יפו על ידי הצרפתים במאה ה-18 רוכזו בה השבויים הטורקים שנטבחו על ידי חיילי נפוליון וחולי הדבר שהורעלו בו על ידי הרוקח האשי של הצבא והרופא הטורקי השבוי חאג' מוסטפה לאחר שרופא המחנה הצרפתי סירב להרעילם באומרו: "תפקידי לרפא חולים, לא להרעילם". במוזיאון הלובר בפריז יש תמונה של נפוליון נפרד מחיליו חולי הדבר שנשארו כאן וחוסלו (צוייר ע"י גאו, שתעד את ביקור נפוליון בארץ). מנת הרעל היתה כניראה גבולית מכיוון שכשנכנסו חייליו הבריטים של האדמירל סידני סמית' היו רוב החיילים החולים עדיין בחיים.

*נמל יפו

נמל יפו תופס כמעט שני קילומטר של חוף והוא נמשך מסלעי אנדרומידה שמסמנים את גבולו הצפוני (מול מסגד הים), עובר מתחת ליפו העתיקה ומגיע עד מתחת לשכונה המרונית. גבולו הדרומי הוא השטח המיובש של מדרון יפו. אפשר להכנס אליו דרך השער הצפוני מרציף העליה השנייה, או השער המרכזי המגיע מיהודה הימית אליו ניתן להתחבר גם דרך הרחובות לואי פסטר או יהודה מרגוזה. שער נוסף הוא "שער הים" – מדריגות הכניסה לעיר העתיקה שיורדות מהעיר מכיוון מזרח זהו כניראה מיקום השער העתיק– מול החלק הצפוני של מעגן הנמל.

מערכת מדרגות חדשה- ישנה נחנכה בראשית 2009 בצמוד להאנגר של "מיומנה" ומאפשרת ירידה ישירה לנמל מביתן השומר והמחסום בכניסה הדרומית לעיר העתיקה.
היום משמשים רוב שטחי הנמל הסלולים כמגרש חניה שכניסת רכב וחנייה בהם בתשלום.
מייד בכניסה מרציף העליה השנייה (עוברים על פני מסגד הים והמנזר הארמני) דרך השער הצפוני, נמצא מימין (לבאים מחוץ לנמל) בניין בטון שהוא בית המכס שבנו האנגלים על מה שהיה בית המכס הטורקי (שנבנה כניראה על ידי אבו נבוט). זהו הבית המודרני היחיד שבנוי בקו החוף הישראלי על המים. יש עוד מבנים (קיסריה, בעכו העתיקה ומבצר עתלית) שנמצאים על המים אבל זהו הבית היחיד שנמצא ממש על הגלים ויוצר סימטה שתוחמת את הכניסה הצפונית לנמל. בבניין נמצאת תחנת החוף של הדייגים (4XT), צופי ים יפו ובית מלאכה לתיקון סירות. ממול, בקיר העיר העתיקה, מתחת למנזר הארמני, נמצאת מסעדת הדייגים של שבתאי קורדובה (כשרה) וסימטה (חסומה) שעולה אל המנזר הארמני והעיר העתיקה. בהמשך נמצאים על קיר העיר העתיקה (משמאל למי שבא מהשער הצפוני) מועדון אלת הים, מחסנים של צופי ים וזבולון והסטודיו של יאיר דלאל- עלמיא.
מעל לסטודיו של יאיר דלאל התגורר עד מותו העיתונאי והלשונאי רב הפעלים דן בן אמוץ.
קיר העיר העתיקה מסתובב לכיוון מזרח במקום שמעליו נמצא המגדלור. זו גם הנקודה בה נמצאת פינתו הצפונית של האנגר מספר 1 שנבנה, כמו כל ההאנגרים בנמל, על ידי הבריטים והוא מופת לבניה תעשייתית של קורות ברזל ופח. ההאנגר במצב השתמרות מצויין ויש טעם להביט בגג בחלונות ובפח המעוגל שמייצר מראה עגול בצידו המזרחי (הפונה אל העיר העתיקה).

נכון לימים אלו (ראשית 2009) ההאנגר נימצא בשיפוץ מקיף שאמור להסתיים עד למחצית השנה וכשייסתיים תהיה בו תערובת של שימושים מסחריים ואומנותיים.

ממזרח להאנגר מספר 1, בגב הנמל, יש מבני מחסנים שאחד מהם שופץ והפך למסעדה ייחודית של חושך שמופעלת על ידי חרשים – עיוורים. במקום  הנקרא: "נא לגעת" מתקיימות גם הופעות.
את האנגר מספר 1 וקיר המחסנים המזרחי מחברים שני גשרים עיליים.
כל המכלול נאה מאוד מבחינת ארכיטקטורה תעשייתית ומעביר את כוחו של נמל קולוניאלי של השליש הראשון של המאה ה-20.
מתחת להאנגר מספר 1 (שנכנס לשיפוץ מקיף ב-2007) נמצא ליבו של מעגן הדייג של נמל יפו. כאן הוא מעגן הטרולים (סירות המכמורת) ומדרום להם מזחי החסקות – סירות הדייג הקטנות יותר וחסרות הסיפון שמשמשות לדייג השראק (חכות) ההקפה ופרישת הרשתות העומדות במשך הלילה.
מדרום להאנגר מספר 1 נמצאת כיכר הכניסה המרכזית של הנמל שממזרח לה נמצא השער המרכזי אליו מגיע רחוב יהודה הימית. אפשר להמשיך לכיוון מדרון יפו ברחוב החוגר ממזרח את הנמל ונקרא רחוב הנמל.
בצידה הדרומי של הכיכר נמצא בניין בטון שבו יושבת מנהלת הנמל. מבנה זה, להבדיל ממחסנים 1 ו- 2, והשטחים הציבוריים הפתוחים, לא הועבר על ידי מנהל מקרקעי ישראל לעריית תל אביב והמנהל מתכנן להפוך אותו למלון בוטיק על מים. תוכנית דומה מתוכננת לשטח הפתוח (הייבוש הבריטי) בחלק הדרומי של הנמל.
האנגר מספר 2 הוא מחסן יפה דמוי האות ר' שמקיף את הנמל ותוחם אותו מדרום, בחזית הצפונית שלו נמצאת אחת משתי מסעדות דגים ששרדו– מסעדת הדייגים. זוהי נקודת תצפית נאה ורגועה מאוד על מעגנת הנמל הלא גדולה המשרתת כמה עשרות יאכטות, טרולים (סירות מיכמורת) וכמה עשרות חסאקות (סירות דייג חסרות מעקה).
בקצה המערבי של ההאנגר נמצא מנוף שמעלה את סירות הדייגים לטיפול והספנה. בצידו המערבי של המחסן נמצא מחסן הדגים של דייגי יפו . המחסן זול בכ-10% מחנויות הדגים (הטובות) של רחוב יפת שנמצאות בין רחוב יהודה הימית לרחוב מנדס פראנס.
אפשר לקנות דגים ישירות מסירות הדייגים. עדיף בבוקר. וכמובן כדאי להקשיב לעונות השנה. דייג פורה וטוב יוצא מהחלק הזה של הים התיכון בין אוקטובר לאפריל. חודשי הקיץ, בהן עולה טמפרטורת המים ויורד אחוז החמצן המומס – מתבטא בדייג דל. אצל הלטינים האימרה המפורשת היא שפירות ים אוכלים רק בחודשים בהם מופיעה האוט R.
דייגי חכות יכולים לדוג משובר הגלים הדרומי של הנמל. כאן הוא גם מקום טוב לשנרקל ולשחות בימים שקטים שכן הים עמוק מייד ובד"כ נקי יותר מחופי תל אביב . אפשר גם לרדת לצלילת דייג.
בחלק הדרומי של הנמל, בין האנגר מספר 2 להאנגר 3 ("מאגור") נמצא שער הכניסה הדרומי של הנמל ובצמוד לבקתת שומר הנמל יש משקל בריטי שהונח שם בשנות ה-30 זה אחד משני המשקלים הבריטיים שנותרו במקומם.
ככלל – הנמל הוא נמל בריטי של שנות השלושים של המאה ה-20 ובשטח הרציפים לא שרד כמעט דבר מתקופות קדומות היותר. את הקדום או הקודם, אפשר לראות בקיר של יפו העתיקה הבנויה ממזרח לנמל.
הנמל עבר בראשית 2007 לניהולה של עריית תל אביב (המעגן, השטחים הפתוחים והאנגר מספר 1) אם כי עדיין לא נקבע מה יעשה בשאר המחסנים (רק מחסן 2 מופיע בתיק השימור של הנמל) ומה ייבנה (או שלא) בחלק הייבוש (הבריטי) שבדרום מתחם הנמל.

היסטוריה
יפו ונמלה נזכרים בכתבים מצרים בני למעלה מ-3500 שנה. שכן נמל יפו מילא תפקיד חשוב בסחר הימי, ותחנה ימית קבועה באגן המזרחי של הים התיכון
ים יפו ונמל יפו מוזכרים במקורות כתובים כמו גם באגדות המיתולגיה היוונית ובמסורת יהודית ונוצרית. בעקבות קרב ימי גדול שבו הצליחה רומי להביס את הצי של ממלכת יהודה, הוטבע מטבע מיוחד שכותרתו: "יהודה הימית".
בשל השוניות והסלעים אמרו המלחים בימי הביניים "ללכת אל חוף יפו" כביטוי שפירושו ללכת לאבדון. כיבושה של יפו על ידי הצלבנים הביא לשגשוגה, ומשגורשו מהארץ הרסו הממלוכים את הנמל, ועמו חרבה גם העיר, שנותרה בחורבנה יותר מ-400 שנה. ההתאוששות באה עם הכיבוש העות'מני במאה ה-16. לאחר ההרס של העיר ונמלה על ידי צבאו של נפוליאון ב-1799 , היא שוקמה עלידי אבו נבוט ששיפץ את מזחי הנמל והקים בית מכס. השיפוץ הוביל לפריחת העיר ולתנועת אניות. ב-1865 הוקם מגדלור והורחב המעגן ובאותה שנה הגיעה אוניית הקיטור הראשונה, חלק מהסלעים שיוצרים את השובר הטבעי פוצצו והוקם מגדלור (מעל בית שמעון הבורסקאי).
עם פתיחת תעלת סואץ ב-1869, התגברה תנועת האניות בחלקו המזרחי של הים התיכון. בשל גודלן לא יכלו האוניות להתקרב אל המעגן ועגונו בלב ים, מחוץ לשוניות. סחורות ואנשים הועברו בעזרת סירות משוט.
את חוויית הירידה אל חוף יפו תיאר נחום גוטמן: "שיירות של ספנים לבושי צבעונים עם תרבושים אדומים לראשיהם צרחו אלינו מכל צד מתוך הסירות שנתאספו סביב לאנייה. לא עבר זמן רב והם עלו לסיפון האנייה, לקחו את המזוודות שלנו והעיפו אותן לסירות … כל אחד מן היורדים נתפס בזרועות הספן והונף על עבר חברו שבסירה, ובינתיים נרטבו בגדי הנוסעים". עד בניית נמל תל אביב שימש נמל יפו השער הימי העיקרי לעולים ארצה, וחוויית הפגישה הראשונה שלהם עם הארץ דומה לשל נחום גוטמן.
בתקופת המנדט החל פיתוח מחודש ביפו. 41 דונם ים יובשו מדרום לנמל ועל סלעי השונית הימיים (סלעי אנדרומידה) נבנה בנו שובר גלים באורך 875 מ' .
הנמל שותק עם פרוץ המרד הערבי ב-1936 וכתגובה לכך נבנה נמל בתל אביב. משנת 1948 פעל נמל יפו כאחד משעריה הימיים של ישראל. עולים חדשים עברו דרכו, והרבה תפוזים.
הנמל פעל עד 1965, בחפיפה עם נמל תל אביב. הייתה אפילו תכנית להרחיבו עד לחוף בת ים. ועדה שחיפשה אתר חלופי המליצה על ואדי רובין (פלמחים), אך ישראל רוקח, מי שהיה ראש עירית ת"א בעבר ואז שר הפנים טירפד התכנית. לבסוף הוקם נמל אשדוד. בשנת 1965, עם פתיחת נמל אשדוד, נסגר הנמל והפך לנמל דייגים.
במהלך שנות התשעים של המאה ה-20 נוהל מאבק עקשני על ידי וועד הפעולה של נמל יפו שבו היו חברים דייגי הנמל, המועצה לשימור אתרים, אנשי יפו העתיקה, יפו יפת ימים והאגודה למען ערביי יפו על מנת למנוע את הפרטת הנמל ומכירתו לגורמים פרטיים.
המאבק הצליח ובראשית המאה ה-21 הוצא תיק תיעוד על ידי המועצה לשימור אתרים והוחלט לשמר את החלק הצפוני של הנמל כולל המעגנה והאנגרים 1 ו-2, תוך שימת דגש על זכויות הדייגים וחיוניותם במרקם של הנמל ועל מנת לא לעקר אותו כנמל דייג פעיל.
ועם זאת ניכשל המאבק בדרישתו שהחלק הדרומי של הנמל יישמר כרזרבה להתפתחות הנמל הפעיל ובישיבה של המוצעה הארצית הוחלט לתמוך בבקשת מנהל מקרקעי ישראל ועריית תל אביב לבנות מלון בוטיק בחלק הדרומי של הנמל במקום להשאירה ככיכר ים פתוחה לריווחת הציבור כפי שתבעו נציגי וועד הפעולה של הנמל. הון שילטון. ואולי סתם טיפשות ועיוורון.

רחוב יפת – שרע אל חילווה (היפה) שרע עג'מי (והשכונה שהתפתחה ממנו לכיוון הים נקראה על שמו)

יפת הוא אחד משני הרחובות הראשנים של יפו ואחד מצירי התנועה המחברים אותה צפונה לכיוון תל אביב דרך כיכר השעון ודרומה לבת ים לאחר סובת התנועה של כיכר הגבול. בפרעות של 1921 היתה התנגשות בין יהודים וערבים שהתחילה ברחוב עג'מי (יפת). הבריטים מיהרו להתערב ולהעביר את היהודים לתל אביב.ראשיתו של רחוב יפת מדרום לכיכר השעון במכלול חזק של בנייני מידות גבוהים ויפים שנבנו בעיקרם על ידי סוחרים יהודים בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. קטע זה של הרחוב נמשך מכיכר השעון ועד לבית החולים הצרפתי (ראה בהמשך) שנמצא בפינת רחוב לואי פסטר שהוא הכניסה הדרומית ליפו העתיקה ואפשר גם לרדת ממנו לכיוון בית מיומנה ונמל יפו. מול בית החולים הסקוטי יש מיכלול של בתי ספר נוצריים.בהמשך הרחוב נמצא המחלף הראשון בארץ שבו בעזרת גשר חוצה רחוב יפת את רחוב יהודה הימית (ראה בהמשך) – הגשר נבנה על ידי הברטים בשנות העשרים של המאה ה-20 כדי שלא תהיה הפרעה בתנועה למשאיות הנכנסות אל הנמל ויוצאות ממנו. מעבר לגשר במצד המערבי נמצא בית הספר מקיף כ"ב ואחריו, לפני סמטת אל ביטאר (שהיה ראש העיר הערבי של יפו) נמצא מנזר אנגלי קטן ונאה. מולו, מעבר לכביש, נמצאת כנסיית סנט אנטוני, בפינת רחוב ארליך נמצאת גינת השניים. הרחוב ממשיך בבנייה החזקה והרבועה שלו עד למה שמכונה בעגה היפואית: "גן תמר" אחת משתי הפיאצות שהוקמו ביפו במהלך שנות השישים של המאה ה-20 (השנייה נמצאת בפינצת יהודה מרגוזה ויפת – כקילומטר צפונה מגן תמר). כאן, כמו ליד גשר יהודה הימית, נבנה בית קומות מלבני ומכוער ומתחתיו מרכז קטן ובו גלידה אנדרי, סניף דואר וקפה פול.מכאן נעלם הרחוב בתוך רחוב עירוני מסחרי עם חנויות והופך לכביש שמחבר בין יפו ובת ים כשממזרח לו שיכוני חיסכון (פינת רחוב הבעל שם טוב) ומדרום לו נמצאת יפו ג'.
שני צירי האורך האחרים של יפו הם שדרות ירושלים (מסלול די דומה) ודרך שלבים – שחוגרת את יפו ממזרח.

יפת 16 חאן אבוטבול נבנה על ידי משפחה יהודית מרוקנית שהגיעה ליפו ב-.1861
יפת 18 – 1903 משרדי בנק אפ"ק (אנגלו פלסתין קומפני ). בנק לאומי של היום. היה הזרוע המבצעת של אוצר ההתיישבות היהודית מיסודו של תאודור הרצל. מנהלו הראשון זלמן ליבונטין. מכספי אפק נרכשו אדמות תל אביב ואדמות כינרת. מבנין זה עברו ב- 1921 לבנין במתחם נוגה.
יפת 20 – השער האחרון שנפרץ בחומת יפו. הטמפלרים הגרמנים פרצו שער דרכו יכלה גם מרכבה לעבור.
רח יפת 20 כאן נולד ב- 1911 העתון הערבי השני בפלשתינה-א"י והיה הראשון שהשתמש בשם פלסתין במשמעות המודרנית. היה בעל השפעה על דעת הקהל הערבית עד 48.

בית הקברות הפרוטסטנטי

נמצא בחצר סגורה שהכניסה אליה דרך רחוב יפת יפת בין מספר 19 ל-21. הכניסה מהרחוב היא לתוך מתחם יפואי פתוח נעים מאוד (להבדיל מהחדשים הנעולים והלא נעימים) שנעימותו מודגשת על ידי מתחם חצרות יפו החדש והמכוער שמצפון לו.שער כחול חלוד ונעול. אין צורך להסתכן ולקפוץ מעל לגדר הרעועה והחדודה (לא פשוט במיוחד) מכיוון שאפשר להיכנס בקלות אל שטח בית הקברות דרך בית מספר 19 בו שוכנים היהודים המשיחיים מסבירי הפנים שמניחים לתייר הסקרן לעבור ולהיכנס אל בית הקברות.
אין אפשרות להיכנס לבית הקברות מדרום, מכיוון שהוא נמצא במפלס הגבוה בכדי כמעט חמישה מטרים מעל למפלס רחוב רבי חנינא התוחם אותו מדרום וחומת כורכר גבוהה מפרידה בין השניים, מה גם שרוב בית הקברות גובל בחצרות האחרויות הפרטיות של דיירי קומות הקרקע של הרחוב.
זוהי חלקה קטנה שכמה עשרות קברים פזורים בה ובהם קברים של תינוקות שלא הוציאו את שנתם, ילדים קטנים, מיסיונרים, איטלקים, דנים אירים ואנגלים.
הקבר הוותיק ביותר הוא מקברו של הגנרל האנגלי תומס מיטשל (1841) הוא היה קצין גבוה בחיל התותחנים הבריטי ונלחם נגד אברהים פחה ב-1840.
הקבר המעניין ביותר הוא של הרופא תומס הודג'קין שתיאר ב-1836 את סרטן הלימפה (שניקראת על שמו) ואת דלקת התוספתן. הוא היה נוצרי חובב ציון שהתלווה לסיר משה מונטיפיורי בנסיעותיו לארץ ישראל ונפטר ב-1866 בעת המסע השישי של מונטיפיורי לארץ.
שני הקברים האלו גדולים ובולטים הודג'יקין הוא אובליסק גרניט מלוטש ומיטשל הוא לוח גיר ענק ועליו כל תוארי האבירות של מי שהיה מפקד הצי הבריטי בארץ ישראל בחצי הראשון של המאה ה-19.
למרות אגדה מקוית כי הרוזן פון יוסטינוב קבור במקום, לא העלה סיור קפדני את מיקום קיברו ובירור שנערך עם ד"ר צבי שחם, מנהל מוזיאון יפו, העלה שהברון (שהקים את מלון דו פארק והעביר מציבות יהודיות ממתחם הכנסייה באבו כביר לאירופה), כלל אינו קבור בארץ.
יפת 23 פינת לואי פסטר – זו הפינה הדר' מזרחית של יפו העתיקה. בתוך החומות בשטח גן הפסגה היתה הקסבה היפואית שנהרסה על ידי הבריטים במרד הערבי ב- 1936, ועל ידי מדינת ישראל אחר כך.

יפת 28 בנקו די רומא

בית האומניות של עריית תל אביב כאן היתה מערכת העיתון פלשתין החל מ-1911 עיתון שהקו המערכתי שלו לא היה מאוד פרו יהודי.

יפת 30 השער המזרחי של יפו

זוהי קשת גדולה בצד המערבי של רחוב יפת עם מעבר ישר לכיוון חומת העיר שמשני צדדיו יש היום את המסעדה והביסטרו של ניר צוק. הרחוב המקורה (והנאה מאוד) מחבר לאחר כ50 מטרים את רחוב יפת עם רחוב הצורפים.

יפת 34 – בית העולים

מיד לאחר מלה"ע I, הגיע ב -1918 "ועד הצירים" בראשות חיים וייצמן במטרה לשקם את היישוב היהודי ולקשור אותו עם שלטונות הצבא הבריטיים. הועד שכר את הבית והכשירו כמעון קליטה. (העליה השלישית) "בית העולים של יפו" תפקד כשנתיים מ- 1918 ועד פרעות 1921. ב 1.5.1921 היתה הפגנה של המפלגה הסוציאליסטית הפלשתינאית וכשנכנסה התהלוכה ליפו פרצה מהומה. בית העולים הפך למטרה לזעם. מכיוון ששער המקום היה סגור על בריח, השליכו שני שוטרים ממשטרת יפו רימונים ובעקבותם פרץ ההמון וטבח 13 עולים, מתחילים את מאורעות תרפ"א. המקום נסגר והוקם בית עולים חדש בקצה רח אלנבי. מבית העולים (החדש) נגזר רח' העליה.
יפת 36 :אחרי פלישת נפוליאון נבנתה מצודה בשנת 1800, במימון בריטי, נקראה מצודת סידני סמית, ע"ש האדמירל הבריטי שסייע במלחמה נגד נפוליאון. בשטח המצודה שחרבה הוקם ע"י צרפתים בי"ח סנט לואי ע"ש לואי ה 9. (הראשון להקים בית חולים בפריז).

בית החולים הצרפתי – סנט לואי: פינת רחוב לואי פסטר

עם כיבוש ארץ ישראל בידי נפוליון חזרה הארץ לתודעה הבינלאומית. המעצמות שהגיעו להסכמים על חלוקת שטחי האימפריה העות'מנית ("האיש החולה של אירופה") ניסו להגביר את השפעתן על ידי יצירת גרעינים קולוניאליסטים שהתשמשו בניוק הדתי להתיישב בארץ ישראל. העות'מנים שהיו במצב שלא איפשר להם להישתלט על שטחי האימפריה ביעילות ניזקקו באמצע המאה ה-19 לעזרת המעצמות – בריטניה, רוסיה, פרוסיה, ואוסטריה בעיקר על מנת לאיים ולסלק את מוחמד עלי, שהשתלט על השטח שבין מצרים והטאורוס, ולדחוק את ההפשעה הצרפתית שכן לצרפת היו קשרים טובים עם משטרו של מוחמד עלי (אז גם הועברו אוצרות מצרים כמו האובליסק לצרפת).
לאחר סילוק האיום על כס הסולטאן גובות המעצמות את החוב כשהן בונות קונסוליות, בתי הדואר, בתי החולים, בתי הספר והמיסיונים.
בית החולים הצרפתי שנבנה כמצודה מבוצרת ובתי הספר מולו, הם השתקפות חדירת המעצמות (שהביאה להתפתחות מערכות בריאות ותיירות). בית החולים הצרפתי הוא ראשית הרפואה המודרנית ביפו. קדמה לו מרפאת הנזירות הצרפתיות מ 1874 בתוך החומות שהקימו את בית החולים ב- 1885, כנראה על בסיס מגדל החומה הדרומי מזרחי. ביה"ח נקרא על שמו של לואי ה- 9 שביצר את חומת יפו, את קיסריה וערי החוף האחרות לאחר שהובס במצרים על ידי הממלוקים במסע הצלב ה- 7.
מול בית החולים הצרפתי נמצא בית הספר הסקוטי( טביתא). מדרום לו, בצד המזרחי ש להרחוב יש מבנה דמוי טירה, שנבנה כבית ספר של אחיות מנזר סנט ג'וזף הצרפתי ב-1903 ובשני םהאחרונות אירח בין כתליו לכמה שנים את בית הספר הפתוח הדמוקרטי שעבר משם למבנה סטנדרטי ברחוב נועם 8 ואת בית הספר הערבי הייחודי אגי'אל שיעבור למבנה חדש שמוקם עבורו בפינת הרחובות יפת והבעל שם טוב כשני קילומטרים דרומה.

כנסיית ג'ורג' הקדוש (איוס (סנט) גיאורגיוס) – הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית (פסטר 1-5)

המתחם משתרע מפינת מתחם אנדרומידה לכיוון מערב כמעט עד מול הנמל ובית מיומנה. זוהי כנסייתה של הקהילה הנוצרית הוותיקה של יפו . היא נקראת על שם הקדוש ובעל הנס גיאורגיוס הקדוש שנולד בלוד. המנזר עצמו הוקם בסוף המאה ה-19.
היוונים האורטודוקסים הם שיזמו בוסף המאה ה-19 את בניית שוק א-דיר – השוק היוני שממזח למתחם השעון על מנת להשכיר את החנויות ולממן את שיפוץ המנזר, הכנסייה ומוסדות העדה. בכנסייה נערכות החתונות וממנה יוצאות ההלוויות לבית הקברות הנוצרי המצוי בקצה הדרומי של שכונת ג'בליה (ראה בהמשך)
בתחום הנמל נמצאים שרידה של כנסייה עתיקה בשם מר מיכאל (בין הנמל סימטת נתיב המזלות) וכללה שרידים מהמאה השישית ועד למה5א ה-17. הכנסייה נשרפה ב-1967 ולא שוקמה מאז. חלק גדול מהבנייה החדשה ביפו קורה משום שהפטריאריכה האוטודוקסית מוכרת , או מחכירה את נכסיה ליזמים שבונים את יפו.
מהרבה בחינות – הנוצרים האורטודוקסים של יפו – הם מנוע הבנייה המסחר והצמחיה שלה. קהילה חרוצה, יוזמת ויצירתית.

הליוויתן

ברחוב לואי פסטר מול פתח הכנסיה ומתחת לשרידיה של של חומת יפו (מצפון) ולמוזיאון אילנה גור היושב על חאן זונאנה יש פסל ברונזה של הליוויתן של יונה. המקום המדויק אליו נפלט הליוויתן.

מיומנה

ביתה של להקת המחול המצליחה הוא האנגר שנמצא ליד קיר שרידי חומה שעמדה עד 1880 אז נפרצה. מכאן פרץ הכח העיקרי של נפוליאון, ב- 7.3.1799. זו חומת יפו הדרומית.

מתחם אנדורמידה / "גבעת האנדרומדה"

מיכלול הבניינים העשיר (בצומת הרחובות יפת ולואי פסטר, מעט מצפון לבית הספר הנוצרי שבפינת יהודה מרגוזה) עומד על המקום שהיה המקולל ביותר. משמאלו קשת שהיתה שער כניסה למחנה הסגר בו נעצרו כל העולים למשך 40 יום עד התברר שאינם חולים במחלה מדבקת. קרנטה – ארבעים – מכאן "קרנטינה".
היום הוא עוד אחד ממתחמי הגיטאות לעשירים שכמוהם הוקמו לאורך רחוב יפת בסוף המאה ה-20. הוא כניראה הראשון והנוצץ מביניהם ומחזיק בתוכו בריכה פרטית ומונע זכות מעבר מתושבי יפו בצורה לא חוקית. בזמן הבנייה חולל המתחם מהומה משום קברים שנטען שהם בשיטחו וחרדים הפגינו מולו ושנים מיזמיו מתו מיתות חטופות.

בית הספר של הכנסיה האורטודוקסית – יפת פינת יהודה מרגוזה פינה צפון מערבית הוא בית מידות נאה מאוד בסגנון היפואי של סוף המאה ה-19 עםן גג רעפים. המבנה שימש עד לשנות התשעים של המאה ה-20 כפיקוד הנח"ל ולאחר שהצבא התפנה ממנו משמש היום כבית ספר של הקהילה היוונית האורטודוקסית.

בית העלמין של יפו, רחוב יהודה מרגוזה, ממערב ליפת

יפו לא נחשבה בתחומי ארץ ישראל. יהושוע לא כבש אותה, גולי בבל לא שבו אליה ותמיד ישבו בה נוכרים. למעשה, עד 1820, יהודים לא רצו לחיות ולהקבר בה. המתים הובאו להר הזיתים או מאוחר יותר לפתח תיקווה. ב-1840 נרכשה החלקה שהיתה מחוץ לחומת-העיר, לא רחוק מבתי היהודים ("דאר אל-יהוד"), על-ידי אהרון שלוש והעדה הספרדית בירושלים . ומאז ועד 1920 קברו כאן, פרט ל- 1902, שנה בה פרצה מגפת כולרה ביפו, ונאסרה קבורה בעיר. ולכן רכש רוקח חלקת אדמה באזור שהפך לרח' טרומפלדור. בית הקברות של יהודי יפו שהיה מרוחק ובחולות, הפך לבית הקברות של תל אביב.
בבית הקברות קבורים ראשי הקהילה שהחשוב מכולם ר' יהודה מרגוזה (דוברובניק של היום)– משפחת שלוש משפחת הרב עוזיאל, מהראשונים שייסדו את היישוב היהודי ביפו ורבים מחלוצי המושבות שבסביבותיה.
המצבה הראשונה בבית-הקברות הישן, היא של משה נסים כהן, משנת הת"ר – 10.1840 הקבר המפורסם ביותר הוא של רבה הראשון של קהילת יפו, רבי יהודה בן מנחם הלוי, מראגוזה, ביוגוסלביה. הוא מת בתרל"ט – 1879, לאחר שכיהן בתפקידו הרם במשך 54 שנים. על מצבתו חקוק: "יהודה עלא השמימה הילולו וספדו בכפלים ופנה זיו הוד, צוה לבנו כי נוטל כבוד, הורם העטרה , מורה צדק ומאור עינים , הוסר הנצר ישר ויועץ, זקן חכם חרשים לוית חן, נושא פנים ונבון לחשים ותרב בבית-יהודה, תאניה ואניה, יתלונן בצל שדי, עדי יקום לתחיה, הרב הכולל מהר"ר (מורנו הרב רבי) יהודה הלוי – בן תשעים ושש שנים במותו ודן (נד54-) שנים שפט יפתו (יפו תו-תבנה ותכונן) והמ"ז (והיתה מנוחתו כבוד), טו"ב (י"ז) לח (ודש) מנחם (אב), שנת התרל"ט, נלב"ע (נפטר לבית עולמו), תנצב"ה.11 חלקת בית-הקברות היתה גדולה יותר, אך התושבים הערבים נגסו בה, כאשר בנו את בתיהם בסמיכות לה ובמהרה החלקה נתמלאה וכספים לקנות בית-עלמין חדש, לא היה לעדה היהודית וכן היה דרוש רשיון מיוחד מירושלים ובעיקר מעיר הבירה (קושטא).12 בשנת תרס"ג (1903), פרצה מגיפת החולירע ביפו ונתנה אותותיה בעיקר בערי-החוף (עזה ויפו). השלטונות התורכיים אסרו מטעמים רפואיים לקבור את מתי הכולירה בבתי-הקברות אשר בתוך העיר. המושל נתן בחינם, שטח חולות רחוק מהעיר צפונה (טרומפלדור) ולערבים את גבעת עבד אל-נאבי ("גן-העצמאות").

דיברי חברא קדישא:
"בראשית שנת תקצ"ד (1834) רכשה עדת הספרדים חלקת שדה ביפו – למען לא ייאלצו עוד תושבי העיר היהודים לטלטל את מתיהם לירושלים, דבר שדרש הוצאות רבות ועמל רב והוסיף עגמת-נפש לאבלים. לפי רושמי תולדות העתים, התחילו להשתמש בחלקת-שדה זו שביפו רק בשנת ת"ר (1840). בר"ה אלול נכרה הקבר הראשון ונקבר בו הר' משה נסים כהן ז"ל. בית עלמין זה היה פעיל באופן רשמי עד שנת תר"פ (1920) אולם למעשה נכרה הקבר האחרון בתרפ"ח (1928).
בראשיתו של בית עלמין זה, יש למעשה לראות את ראשיתה של חברה קדישא גחש"א במרחב היפואי. בפעם הראשונה נראו סימני ארגון וסדר במתן גמילות חסד של אמת לנפטרי עיר ועדה. בבית עלמין זה נמצא עדויות חקוקות באבן לראשיתו של הישוב היהודי המחודש ביפו, זו העיר שהיתה שער וגם ערש להתחלות חלוציות של ישוב ארץ ישראל ברורות אלה. חולמים רבים, אלמונים וידועים הם ישני עפר של חלקת קברים זו. משפחותיהם חקקו את שמותיהם בתולדות הישוב החדש באותיות זהב.
הנהלת חברה קדישא תל אביב יפו קיבלה על עצמה לשאת בעול שיקומו של גל-עד היסטורי זה, ששיפוצו וטיפוחו היו למעשה חובת הכבוד של מוסדות ממלכתיים. בתכנון קפדני ובהקדשת משאבים מרובים שוקמו הקברים והמצבות וכתב היוחסין היישובי קיבל את מסגרת הכבוד הראוי לו. החברה קדישא הוסיפה לקדושת המקום מיכלי גניזה להטמנת גווילי ספרי תורה שהובאו מן הגולה ונשרפו בדליקה שפרצה במחסני הסוכנות היהודית בנמל יפו.

היסטוריה
לפי ידיעה אחת נקנה בית הקברות היהודי ביפו בשנת תקצ"ד ואולם המת הראשון נקבר בו בשנת ת"ר והוא משה נסים כהן שנפטר בר"ח אלול ת"ר מכאן, התאריך של 150 שנה שציינו כמועד הקמת חברה קדישא ביפו-תל אביב.
המת שלאחריו נקבר ביום ח' באב תר"ב ומכאן מתחיל רישום המתים המדוייק של חברה קדישא.
מסורת של זקני יפו מסרה גם על קבורת יהודים בתוך בית קברות מוסלמי ואולם אין לכך כל אישור. אלה נקברו לפני שנת ת"ר. האחרים הובלו לקבורה בירושלים.
בית-עלמין הישן של יפו משתרע על גבעה, הנקראת "גבעת עג'מי". ובית העלמין היה ידוע בשם זה בין תושבי יפו, מאז הימים: "בית-הקברות עג'מי".
כיום הוא נמצא מול בנין בית החולים הצרפתי. על שער בית הקברות שלט האומר:
בית עלמין ליהודי יפו הת"ר-התר"פ.
הרחוב אשר בו נמצא בית הקברות נקרא על שם רבי יהודה מארגוזה, אבי הישוב ביפו. אף מצבתו נמצאת בבית הקברות הזה וכה נאמר בה:
יהודה עלה השמימה
הילילו וספדו ובכפלים
כי פנה זיו, פנה הוד
דוה לבבנו כי נוטל כבוד
הורד העטרה הוסר הנזר
מורה צדק ומאיר עינים
שר ויועץ זקן וחכם חרשים
לוית חן נשוא פנים ונבון לחשים
ותרב בבית יהודה
תאניה ואניה
יתלוננו בצל שדי
עדי יקום לתחיה הרב הכולל מוהר"ר יהודה הלוי
בן תשעים ושש במותו
וד"ן שנים שפט יפת"ו והמ"ך טו"ב ל"ח מנחם שנת התרל"ט לב"ע. תנצב"ה.
לעדותו של מר ינקובסקי יו"ר מועצת ח"ק בשנת תרצ"א:
"אין אתנו שום מסמכים בקשר עם התייסדות בית-הקברות שבעיר יפו, שלפי דברי זקני הספרדים נמצאים ביפו שניים, העתיק שבעתיק הנו משותף עם קברות הערביים ונמצא בפינה נידחה בסביבות בית-החולים ההסגרי והמבודד. והשני – בעג'מי, שלפי רשימה הנמצאת בארכיון של החברה קדישא מכיל בתוכו כשלושים שורה ובהן כאלפיים קברים, שרק מספר 805 מהם מסומנים במצבות וציונים, ויתרם עזובים מכל. אפשר לשער, שעל-ידי הגירוש מיפו בזמן המלחמה נאבדו הכל".

רשימת 805 הנפטרים שביפו פורסמה ע"י פנחס גרייבסקי, שתרומתו לחקר תולדות הישוב היא עצומה. בעמל-כפים ובקשיים אין ספור עשה זאת ר' פנחס – לא חוקר ולא איש מדע. יהיה זכרו ברוך.
לרשימת הנפטרים הוסיף החוקר משה דוד גאון, את ההקדמה החביבה הבאה:
"מסדרי רשימת הנעדרים השוכנים כבוד בבית-העלמין העתיק ביפו ראויים להיזכר כאן בהוקרה. אולי זה המקום היחיד בכל הארץ, אשר הנהיגו בו בראשית הישוב לרשום בסדר בדיקנות את הנפטרים על-פי אלפא-ביתא פנימית מפליאה, ותאריך מותם ושמותיהם, כל מין ומין לחוד. יפו היהודית בפרק הראשון של תולדותיה לא ביישה בשום פנים את תל-אביב, עם ישובה הצעיר והרענן, היסודות למסורת הונחו עוד מאז, ועל-פי כיוונם הבהיר של העסקנים ההם נמשכת העבודה הענפה ורבת-החשיבות והתוצאות.
"על העתקת הרשימה יש להודות בעיקר למזכיר הראשי של משרד הרבנות ביפו ותל-אביב, הרב בכור פאפולא – – ואנכי בטוח שכל המעונינים בקורות הישוב היהודי ביפו יכירו לו תודה נאמנה על כך".
היו נפטרים שעצמותיהם הוצאו מיפו כמו בובה יוכבד בת מאיר יהודה פישמן שנפטרה ביום כ"ב בתשרי תרמ"ח, נחמן שלמה בוטקובסקי שנפטר בכ"ו אב תרנ"ח, ראובן גולדברג שנפטר בב' אלול תרנ"ח. עצמותיהם הועברו לחדרה ביום כ"ג באייר תרע"ג ונקברו זה ליד זה, מאיר בלקינד שנפטר בב' שבט תרנ"ח וארונו הועבר לראשון לציון.

נתונים טכניים למי שרוצה בית קברות זמין:
טלפון : 7953600
שטח: כ-7,500 מ"ר. 850 נפטרים נחים בבית העלמין העתיק ביפו.
בית העלמין הוכרז על ידי הביטוח הלאומי כ"בית עלמין סגור".
תחבורה: אוטובוסי דן מס' 41, 46 10 עוצרים בקרבת מקום
לביקורים במקום יש לתאם במזכירות החברה: 03-7953600

כנסיית סנט אנטוני

היא כנסיית קתולית איטלקית שנבנתה ב-1932 ובחזית הצריח המחודד שלה שעון. היא נקראת על שמו של נזיר פרנציסקני מפדובה , פטרון הפרנציסקאנים. אחיות המנזר שימשו כאחיות בבית החולים הצרפתי. הכנסייה משמשת את ציבור העובדים הזרים – בעיקר פיליפינים. צמוד לכנסייה מצפון בית הספר התיכון טרה סנטה של הנזירות.

הכנסייה האנגליקנית (יפת 48) בפינת רחוב ראוף אל ביטאר

כנסייה אנגלית מוקפת גינה ולה מגדל מלבני ואופייני שניראה כמו צריך מבוצר ללא כיפה. הכנסייה הפסיקה לפעול עם כיבוש העיר ב-1948.

כנסיית אנטוניוס הקדוש – הכנסייה הקופטית

נמצאת ברחוב אבינרי (58) –המשכו המזרחי שמעבר ליפת של רחוב ראף אל ביטאר, מדרום לכנסיית סנט אנטוני הקתולית. מתחם הכנסייה הקופטית גדול וסוגר ויש בו מלון שניראה ניפלא ארכיטקטונית אבל מוזנח מאוד. על המקום משגיח אח קופטי בודד. ניכרת בכיפתה האדומה.
הכנסייה קרויה על שם אנטוניוס שחי במצרים (בין אלכסנדריה לואני נטרון – ראה מדריך מצרים) במאה הרביעית לספירה.
הקופטים הם מהנוצרים הקדומים שיש ושמם משמר את השם המצרי העתיק – איגפטוס שהתשבש לקופטי. הם שייכים לכנסייה המזרחית שיש לה קווים משותפים עם האורטודוקסים והארמנים ונבדלים מהמערביים – הקתולים והפרוטסטנטים.
הקופטים הגיעו ליפו בעקבות פלישת אברהים פחה (1831-1840) והקימו את הכנסיה ב-1855 . חוץ מהמלון המוזנח יש בחצר הגדולה גן באר מים ותעלות השקייה. מקום שווה ומוזנח.

הקובה ביפת פינת ציונה תאג'ר.
על פי המסורת המקומית זהו מבנה שנבנה על ידי חברת החשמל המנדטורית וכשניפתחה במהלך שנות התשעים התגלו בה סרטי צילום וגלילי סרטים.

גן תמר

גן תמר הוא שמה של הרחבה שמתחת לבניין הגבוה הנמצא בפינת הרחובות יפת ומנדס פראנס. מתחת לבניין הגבוה יש סניף דואר, גלידה אנדרי וקפה פול. ממול נמצאים ממתקי מוטראן, סניף בנק מסד והכספומט היחיד ביפת, שיפודי חאג' כחיל, חנות דגים, ועד כמה חנויות ומזללות. השם דבק בבניין שנבנה במקום בסוף שנות השישים של המאה ה-20 משום גן ילדים של גננת בשם תמר שהיה בבניין. היום יש בבניין מעון לחוסים.
רחוב יפת מפסיק לחיות כרחוב עירוני כ-500 מטרים דרומה מגן תמר, במפגש שלו עם רחוב הבעל שם טוב. מקטע זה ואילך הוא מתרחב לרחוב עם ארבעה נתיבי תנועה ואי הפרדה ביהנן. מכאן ועד כמט לגבול בת ים הוא גובל בשכונות מגורים לא מוצלחות במיוחד, בתחנת דלק שנתקעה ברחוב עם סופרמרקט ומבנה מיותר, הוא חוזר לחיים במקום בו הרחוב מצטופף ונעלם אי התנועהכשהוא מתקרב לגבול בת ים עם סופרמרקט בשם חצות וחצי ומאפיית הגבול.

* השכונה המרונית

היא השכונה הנוצרית הראשונה שהוקמה מחוץ לחומות בשנות ה – 70של המאה ה 19.

בתקופת מוחמד עלי היתה התיישבות מוסלמית בטבעת סביב יפו שיצרה תשתית כלכלית ליפו (גידלו פרי הדר). תהליך זה הביא למשיכת מוסלמים מג' בליה ליד עזה, שהקימו את שכונת ג'בליה ביפו (גבעת עליה).

היציאה הנוצרית, כמו בירושלים היתה קרוב לרובע הנוצרי. ביפו – מרח' פסטר דרומה. השכונה הנוצרית נבנתה ברווחה, ע"פ תיכנון היפודאמי. היו שני אובייקטים שהפריעו: ביה"ק היהודי וכן המקם המוסלמי.

הכנסייה המרונית
נמצאת ברחוב הדולפין ונבנתה וב 1904 על ידי איסקאנדר עוואד בך, ססוחר מרוני ששימש סוכן לבחרת הנסיעות של קוק ביפו ובנה את הקטע המערבי של רחוב בוסטרוס שנקרא על שמו. (ראה רחוב רזיאל)

המוסדות הנוצרים באו בשנות ה -80. התפתחות יפו נמשכה גם צפונה ע"י הטמפלרים והיהודים – 1887 הקמת נוה צדק, 1915-16 שדרות ירושלים לכוון מזרח.

עג'מי וג'בליה

למרות שיש נטיה לאחד את השכונה המרונית עם ג'בליה, הגבול המסורתי של שכונת עג'מי יהיה רחוב שערי ניקנור בצפון, יפת במזרח ורחוב מנדס פראנס בדרום.
שכונת ג'בליה תחומה בצפון על ידי רחוב מנדס פראנס, במזרח על ידי יפת ובדרום על ידי רחוב זיכרון קדושים שמפריד בינה ובין בת ים.
הים תוחם את שתי השכונות ממערב.

רחוב שערי ניקנור

המקום בו ניפגש רחוב קדם עם שערי ניקנור הוא הנקודה הצרה ביותר ברחוב יפת ויש שם את בית המרקחת הוותיק אל קמאל ברחוב יפת 65 של יפו עם הרוקח הוותיק והנחמד של העיר (יוסוף ופאחרי גדאי).
עד קום המדינה נקרא הרחוב על שמה של המשפחה העשירה של הרחוב ועם פרוץ מדינת היהודים שונה שם הרחוב לשערי ניקנור משום האגדה התלמודית המספרת כי כשסיים הורדוס לגמר לבנות את המקדש, תרם ניקנור, מעשירי אלכסנדריה, זוג דלתות ברונזה גדולות כבדות מאוד ומשובצות כסף וזהב לשער קודש הקודשים.
בעת שהפליג ניקנור בספינה שהעבירה את הדלתות הכבדות לא"י פרצה סערה, והספנים השליכו הימה דלת אחת כדי הקל על הספינה . כשעמדו להטיל גם את הדלת השניה נאחז בה ניקנור וזעק שיהא עליהם להשליך גם אותו הימה – מיד שככה הסערה. כשהגיעה הספינה לימה של יפו נתגלתה הדלת שהושלכה, נישאת על פני הגלים אל החוף . שתי הדלתות הובאו לירושלים והוצבו בשער המקדש שנודע מאז בשם שער ניקנור .

רחוב קדם (60)

רחוב קדם (60) היה הלב החי של שכונת עג'מי עד לשנות השבעים של המאה ה-20 והיתה בו (ובעיקר מאז קום המדינה) שילוב של שוק רחוב, זנות, בתי קפה וחיים עסיסיים. הרחוב היה בעצם רחוב הים של העיר וככזה המרכז החיוני שלה. עם הריסת בתי עג'מי וג'בליה ושפיכתם לים ויצירת מדרון יפו (ראה בהמשך) התרוקן הרחוב מתוכנו והיום יש בו מעט מסעדות (אלוקה, הזקן והים ראוף ואתינה ואבו נאסר) מאפיה אחת, קצביה אחת (חינאיווי) על האש מצוין אחד (דני וסלים) . זהו אחד הרחובות הארוכים של יפו ונמשך מרחוב שערי ניקנור, מתפתל לאורך הירידה אל הים (ארבע אחיות) חוף גבעת עליה בתי הקברות הנוצרי והמוסלמי בדרום שכונת ג'בליה ומסתיים ברחוב זיכרון קדושים.
במהלך 2004 החלה בו בנייה נרחבת וחדשה של בתי מידות שממלאים את המגרשים הריקים שהותיר ההרס של שנות השבעים והשמונים של המאה ה-20.

בית ארמון יפואי

אחד מהמבנים היפים ברחוב הוא קדם 59. זוהי דוגמא קלאסית למה שמכונה ביפו בית ארמון יפואי. אומנם יש בניינים כאלו לרוב בנצרת בחיפה ובבירות, אלא שביפו היתה לו עדנה – אולי משום שרוב הבתים האלו נהרסו במתקפת הטיפשות האלימה של עריית תל אביב בין 1973 ל-1987 כש-10,000 בתי מידות כאלו נהרסו ונשפכו לים על מנת להרחיק את קו החוף ולבנות שיכונים (ראה מידרון יפו).
הבית שייך היום למשפחת צבן שרכשה אותו ב-1991 ובקומתו השנייה גרה משפחה יפואית נוצרית.
זהו בית קלאסי של בית מידות בין שתי קומות שבו תוכנית שתי הקומות אחידה – חדר מרכזי (ליוואן) שמידותיו (בדרך כלל) 15 מטרים ממזרח למערב ו-10 מטרים מצפון לדרום. סביב לחלל המרכזי, שמחולק בחמישית המערבית שלו על ידי שלוש קשתות שעומדות על עמודים, בנויים 6 חדרים שמידותיהם 4.2 X4.2 מטרים. גובה קומת הקרקע הוא 4.65 מ'. אל הבית צמודה בצידו הצפוני יחידת שירותים ומטבח ששיחה כ-60 מטרים רבועים.
לקומת הקרקע צמודה חצר מוקפת חומה ממזרח. החצר משמת את קומת הקרקע ומהווה את החיים הפתוחים שלה.
הקומה השנייה היא בעלת מידות זהות חוץ מגובה התיקרה ששם היא 5.25 מ'. התקרה בנוייה מלוחות גבס, במקרים רבים מצויירים או מעוטרים (אם כי דווקא בנצרת יש יותר בתים עם עיטורי תיקרות מאשר ביפו – או לפחות שרדו שם יותר בתים כאלו).
מעל הבית מתנשא גג רעפים שגובהו כ-6 מטרים. סך הכל גובה הבניין הוא כ-15 מטרים והוא מייצר אקלים פנימי ניפלא – נעים מאוד בחורף ומאווורר מאוד בקיץ.
בחזית הבית מופיעים כדגם חוזר על עצמו שלושה חלונות מקושתים בהתאמה לקשתות הפנימיות. החלונות מופיעים בחזית המזרחית והמערבית בהתאמה ומתחת לשתי הקשושת החיצוניות חלונות נאים שמדתם שני מטרים על מטר מוגנים בתריסי עץ.
בתים כאלו נבנו החל מהשליש האחרון ש ל המאה ה-19 ברחבי יפו – בשכונות שיצאו מהחומות ואפשר להניח שהושפעו מהבנייה שהביאו הטמפלרים הגרמנים  (1869) – בניה שהשפיעה עמוקות על נווה צדק ושבזי היהודיות, עג'מי ג'בליה ומנשיה הערביות.
שכן בתי ולהלה נבנו מכורכר מסיבי – אלו הם בתים בעלי קירות נושאים – אין להם שלד בטון קשיח (שהובא על ידי הבריטים רק במהלך שנות העשרים של המאה ה-20) אל הקירות המלאים של הכורכר הם שנושאים את התיקרות שנבנו מקורות ברזל עם שיכבת במלט מקומי שעורבב הזיפזף רווי צדפים.
משום הבנייה זאת עובי הקירות בבתים אלו מגיע לחצי מטר – מה שהופך את הבניין למבודד ראוי.
לכל הבתים ריצפות של מרצפות מצויירות בדגמים שונים ובחלקם הגדול נצבעו הקירות בצבעי פסטל עליזים.
הטיח בו השתמש בבנייה היה מעורב בכותנה כחומר שמגמיש את הטיח ומונע ממנו להיסדק ואכן הטיח, במקום בו לא הוזנחו ונפגעו הבתים, מחזיק מעמד גם לאחר 100 שנה.
הבתים אומנם מסתכלים על המקור הגרמני אבל מושפעים גם מאדריכלים איטלקיים שעבדו באותה תקופה ברחבי האימפריה העות'מנית ועם התפתחות ערי החוף בעקבות חדירת המעצמות וזרימת יותר כספים אל הלבנט – פיתחו את הסיגנון הלבנטיני החביב הזה שכמוהו אפשר למצוא מאיטליה דרך יוון, איסטנבול, ערי החוף הסורי לבנוני והארץ ישראלי כשגבולו הדרומי הוא יפו.
בשנות העשרים של המאה ה-20, כשחדרו האיטלקים וכבשו את אריתראיה, הם בונים בירה חדשה באסמרה – ברמה הטיגרנית וגם שם אפשר למצוא בתים דומים מאוד – מה שמחזק את העדות לרעיונות אריכטקוניים איטלקיים הניכרים גם בקרניזים (תומכי המרפסות) המעוטרים.
לרוב הבתים היה בור ספיגה מתחת לחצרות הפנימיות וצינורות חרס חרוטיים שהשתלבו אחד בשני הוליכו את השפכים אליהם.
כאמור, בתים רבים נהרסו ואחרים נפגעו באופן קשה מישובם של פליטים יהודים שהגיעו לארץ בזמן ואחרי מלחמת השיחרור ויושבו ביפו. הבניינים שתוכננו לשתי משפחות אמידות מאב משותף, שימשו לעיתים לעד 20 משפחות שהתחלקו בחדרים ויצרו חלוקות משנה ששינו ופגעו באופיים של הבניינים המתוןכננים היטב.
החלוקות הלא סבירות יצרו חכיוכים ומתחים וגרמו לכך שתושביו הכפויים של המקום מיהרו לברוח ממנו כשהוצע להם לעבור לשיכונים (הלא מאוד מוצלחים) שנבנו בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים של המאה ה-20 ביפו ג' וד' ובבת ים.
כאמור, חלק גדול מהבתים נהרס ומהכמה שניצלו מההרס ויצאו למכרזים בראשית שנות התשעים של המאה ה-20 – קדם 59 הוא דוגמא לא רק לאיך ניראה הבית, אלא גם לשיפוץ ושימור מוצלחים מאוד.
השיפוץ והשימור המוצלחים מדגישים גם את אחד העלבונות החמורים שספגה יפו עם בית ארמון יפואי נפלא כזה שהיה ברחוב ניקנור פינת רחוב השחף, באחת מנקודות הנוף היפות של יפו, מבנה שרכש האדריכל אילן פיפקו, הרס אותו לחלוטין ועשה ממנו בית קצפת מתקתק וסר טעם (ראה שכונה מרונית וקביעת חזית הים של יפו)

מסגד עג'מי

מסגד עג'מי, הוקם במאה השמונה עשרה ונקרא על שם הקבר הסמוך לו המיוחס לאיברהים אל עג'מי. במהלך השנים נפגע המסגד בשל הזנחה, ובשנות השבעים שוקם המבנה ונבנה לו צריח חדש.
מסגד ג'בליה
מסגד הגבול (מסג'יד אל אביאד), השוכן על גבול יפו-בת-ים, מעולם לא הושלם על ידי מתכנניו הערביים, ובשנת 1948 הוקם בשטח שלד הבניין בית כנסת.

רחוב יהודה הימית(פייסאל אווניו)

הרחוב שבנה בתקופה הבריטית ומחבר את שדרות ירושלים עם הנמל. נוא מתחבר לציר בן צבי – שהיה הדרך הראשית שהוליכה מדרום לביצות האיילון (באסה) לכיוון אבו כביר, יכהוד ובית דג'ן וככזה ריכז אךליו את תוצרת הפרדסים לייצוא.
רחוב יהודה הימית נבנה בעוצמה גדולה עם חזיתות רצופות (בדומה לפלורנטין שהוקמה באותה תקופה על גבול יפו תל אביב) ומעליו נבנה המחלף הראשון בארץ – הגשר שעליו עובר רחוב יפת.
ברחוב נמצאת תחנת השידור הצבאית של גלי צה"ל -התחנה הוותיקה והצעירה בוזמנית שמשדרת מהרחוב
והוא הולך ומשתפץ כשהפינה החמה שלו היא החיבור בינו לבין רחוב שבטי ישראל ששם נמצא המסבחה של אבו חסאן (שתי מסעדות) קודנדוטריה ובית הקפה של "פיס אוף קייק" וחנות הסופר מרקט של שבטי ישראל בכיכר – שלומפרית וזולה.

רחוב יהודה מרגוזה

הוא אחד מהצירים הפעילים של יפו. ראשיתו במערב במפגש שלו עם רחוב יהודה הימית ובחלק זה שלו, בצידו הצפוני נמצא בית הקברות היהודי של יפו. כשהוא חוצה את רחוב יפת, באחת הצמתות הסואנות של הרחוב, הוא חולף על פני בנין רב קומות שמצא בפינה הדרום מערבית של הצומת ותחתיה מרכז חנויות עם ספר החומוס פול של נאדר (נחמד מאוד ולא רע) כשמולו נמצאת חנות ומסעדת הדגים של עבדו הדייג וקצת הלאה דרומה משם לכיוון כנסיית סנט אנטוני נמצאת מאפיית הפיתות של עטייה (שהלך לעולמו אבל בניו ומשפחתו מנהלים את המאפיה כאן ובפינת רחוב שערי ניקנור) . מעבר ליפת לצד מזרח נמצא קפה יאפא (שהוא גם חנות ספרים ומפגש יהודי ערבי של יפו) והמשכה הגלידה "ויקטורי". בהמשך הרחוב וידיומאט ושיכוני האוניברסיטה, מצפון המתחם של רבי חנינא ובסופו מתחילות סימטאות שוק הפישפשים. רחוב יהודה מרגוזה חוצה את רחוב עולי ציון בצומת נחמדה אליה מתמזגות עוד כמה סימטאות ומסתיים בסופו של דבר בחאן מנולי ברחוב בית אשל.

שדירות ירושלים (שדרות ג'מל פחה, קינג ג'ורג')

שדרות ירושלים הן אחד משני צירי האורך צפון דרום העיקיים של יפו (השני הוא רחוב יפת) שמחברים את בת ים עם תל אביב דרך יפו.
כשהוקמה השדירה (על ידי מושל יפו חסאן בק ב-1915 בעבודות כפיה) היא לא חיברה כלום עם כלום. היא היתה קו ישר בתוך פרדסי יפו והופשעה מהצפות האיילון שהצטבר באזור מה שהוא היום אצטדיון בלומפילד (באסה). השדרה שניראית היום כציר החיבור ההגיוני בין בת ים ויפו התעלמה מהדרך המסורתית בין יפו ועזה שעברה על רכס הכורכר שהוא היום רחוב יפת ונסללה בנקודה הנמוכה של המרזבה כקילומטר ממזרח לרחוב יפת (ע'מי – דרך עזה). מהרבה בחינות זהו ציר מומצא שאין לו שום קשר עם ההתפתחות האורבנית של העיר והוא ציר מחלק ובעצם, מבחינות רבות, מהווה את גבולה המזרחי של יפו גם אם זו נמשכת טכנית עד לדרך שלבים.
חלק מעצי השדירה נשתלו בכפייה על-ידי תלמידי ביה"ס מקווה ישראל לפי הוראותיו של חסן בק שעשה זאת יחד עם עבודות פיתוח אחרות (מסגד חסאן בק) בימים הרשונים של מלחמת העולם הראשונה,
ועם זאת, לאורך השדירות, כמעט מראשיתן (חוץ מהפינה עם רחוב רזיאל (בוסטרוס) ודרך אילת (יפו תל אביב) כמעט כל הארכיטקטורה שייכת למאה ה-20, יתרה מכך, חוץ מבנייה מודרניסטית של שנות ה-50 וה-60 (ובכמה מקומות כמו בצומת עם סלמה – חצרות יפו ועם רחוב עולי ציון –בית דניאל של סוף המאה ה-20 וראשית המאה ה-21), יש הרבה בנייה שאפשר לשייך אותה לבאוהאוס – או לסיגנון הבינלאומי.ף, יש ביפוף, בעיקר לאורך שדרות ירושלים (ויהודה הימית) את העיר המודרניסטית של יפו – שמתפתחת בדיוק באותן שנים בהן מתפתחו תהשכונות המודרניסטיות של תל אביב והעיר הזו – הבנויה מבלוקים קטנים של זיפזף עד להתחלת הבנייה הישראלית של שנות החמישים של המאה ה-20 שאז עוברים לשימוש בבלוקים, יפה להפליא אם כי מוזנחת מאוד.
הגוש העצמאי של שכונת נוגה ("מתחם נוגה") הוא גוש של סיגנון בינלאומי ואר דקו יפה מאוד והוא מזכיר בסיגנונו את שכונת פלורנטין שבמידה מסויימת הוא הקצה המערבי שלה.
עתידה של השדירה לא ברור שכן הרכבת הקלה (או לא כל כך קלה) תעבור בהן לאחר שתצא מהאדמה ליד תחנת הרכבת הטורקית של יפו.
השדירה מאוד לא מטופחת אפרורית ולא מזמינה. חלק מהבעיתיות נובעת ממחסומי בטון לא ברורים שהושמו בשדירה בראשי תהמאה ה-20 כחלק מתוכנית שיפוץ של הערייה.

מקומות בשדרות ירושלים

בית רות דניאל בצומת של שדרות ירושלים עם דרך בן צבי ועולי ציון נמצא הבית של התנועה הרפרמית – בית רות דניאל. יש בו בית קפה ומלון אורחים וגג שמארח הרצאות והופעות והוא גם מרכז לסיורים היוצאים לחלקי יפו השונים ואפשר לארגן איתם פעילויות.

 

אלהמברה – הכנסייה הסיינטולוגית – המבנה היפה של אלהמברה שנחנך בסוף שנות השלושים של המאה ה-20 כבית קולנוע ואולם מופעים של יפו הערבית, שימש כקולנוע לאחר קום המדינה בעת שהאזור היה סופיה הקטנה, כתאטרון של גודיק לאחר מכן וכסניף בנק דיסקונט. הבניין נקנה על ידי הכנסייה הסיינטולוגית (שמצהירה על עצמה כדת ויש לה כמה אלפי מאמינים בארץ ועוד 4 מרכזים פרטיים), שופץ על פי תוכניות של האדריכלים אייל זיו ו ויאיר מטלון, איבד את תומו כמרכז הופעות , ניראה יפה מאוד מבחוץ, יש לו קפה נעים בקומת הגג ותערוכה היסטורית שווה ביקור וגג שעליו ניתן (בניגוד לראיה הסיינטולוגית) לעשן סיגריה ולנשום את האוויר של יפו.

אפשר לקבל סיור במקום עם הדרכה והדגמה מהי סיינטלוגיה ומהי הדרך אל האושר.

קובץ PDF להורדה של ההיסטוריה של "אלהמברה" שהוכן על ידיי מרכז הסיינטולוגיה

בניין הדואר הבריטי (שד ירושלים 3) לא רחוק מצומת הרחובות עם רחוב יפו ההופך ביפו לרחוב אילת (בוסטרוס). מבנה דואר בריטי אימפיאלי – מפואר ונאה שבו שוכן סניף הדואר הראשי של יפו. הדואר נבנה כחלק מהתפיסה הבריטית להעביר את משקלה של יפו מכיכר השעון הטורקית לאזור תחנת הרכבת שסביבה נבנתה שכונת הפקידים הבריטים ("נגה")  ואולמי בית המשפט, סדנאת הרכב והדואר.

המושבה האמריקנית

מדרום לרחוב אילת, וממזרח למתחם נגה נמצאים בתי העץ והאבן של המושבה האמריקאית-גרמנית. המושבה הגדולה הראשונה שהוקמה על ידי אמריקנים נוצרים בספטמבר 1866, ונעזבה (פונתה) כשנה לאחר הגעתם עקב סכסוכים פנימיים וסבל חיצוני שהארץ תרמה.
ב-22 בספטמבר 1866 ירדה מסיפונה של האניה נלי צ'ייפין קבוצה בת 156 איש, אכרים, נגרים ובעלי מלאכה אחרים ממדינת מיין שבארצות הברית. אנשי הקבוצה, בראשה עמד הכומר, לשעבר השחקן, ג'ורג' אדמס, היו אנשי כנסיית המשיח, שהאמינו כי התיישבותם בארץ תכשיר את הקרקע לשיבת היהודים לארץ ישראל, דבר שיקדם את הגאולה ואת שיבת ישו עלי אדמות
שנה קודם לכן סיירו אדמס וידידו אייב מקנזי בארץ, חפשו מקום מתאים להתיישבות, בחרו פרדס בראש גבעה צפונית לחומות יפו, בדרך שכם, וחתמו על חוזה לרכישתה עם יהודי מומר בשם הרמן לוונטל, שמספר חודשים לאחר מכן התמנה לסגן הקונסול האמריקאי בארץ. לוונטל קידם את פני הבאים ליפו, אולם בפיו היתה הודעה לא נעימה לראש הקבוצה ,הכומר אדמס, רכישת האדמה לא התבצעה, משום שלא הצליח להשיג פירמן (רשיון) מהשולטן התורכי לרישום הקרקע על שם המתיישבים האמריקנים. אדמס שחשש להודיע הודעה זו לאנשיו, אמר להם כי הכל כשורה. בינתיים הם הקימו מחנה זמני על חוף הים, אליו העבירו את המטען שפורק מהאניה, ובו בין היתר בתי-עץ טרומיים. הם לא ידעו לא רק על המכשלה בקניית הקרקע, אלא גם על כך שהמחנה אותו הקימו שכן בסמוך למקום הקבורה של נפגעי מגפת הכולירע שפקדה את יפו שנה קודם לבואם. תוך מספר שבועות מתו 9 מהמתיישבים, ברובם ילדים, מהמחלה.

לוונטל הצליח בינתיים לרכוש חלקת אדמה סמוכה, אותה רשם על שם נתין עותמאני, כדי לעקוף את בעיית הפירמן. המתיישבים החלו בהקמת המושבה, לפי המתוכנן: רחוב ראשי (היום רחוב אוורבוך) ורחוב חוצה (היום רחוב הופמן). ב-25 באוקטובר כבר הוקמו 10 בתים, ביניהם בית התכנסות וחנות. כל הבתים היו מבני עץ, ברובם בני שתי קומות, שכאמור, הובאו בחלקים מארצות הברית ונבנו בסגנון הקוטג' האמריקאי. רק בית אבן אחד בן שלוש קומות הוקם ע"י האחים דריסקו – מלון בשם גראנד הוטל. הבניין נמכר ב-1870 לארנסט הרדג, בנו של אחד ממנהיגי הקהילה הטמפלרית בארץ. הוא הפך אותו למלון מפואר בשם מלון ירושלים שחדריו נקראו על שמות שבטי ישראל ועל שמות השליחים. כאן התאכסנו מרבית הצליינים שבקרו בארץ בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. כתובתו היום: רחוב אוורבוך 4.

קשיים בירוקרטיים, סכסוכים שפרצו בין המתיישבים לבין עצמם, מחלות ומגיפות שפקדו אותם ויבול מועט מהמצופה, הביאו עד מהרה את מרבית המתיישבים לקשיים כלכליים ולחצים שלא יכלו לעמוד בהם, ומרביתם חזרו למולדתם בשנים 1867-1868, בתוכם אף אדמס עצמו. אחרון המתיישבים שנשאר במושבה היה רולה פלויד, שהביא עמו כרכרה מאמריקה, ופתח סוכנות משגשת של תיירות והובלה. הוא נשאר בארץ עד מותו, וביתו נמצא היום, ברחוב בר-הופמן 17.
חלק ממנה נרכש על ידי הגרמנים הטמפלרים ב-1868. המושבה הפכה מוקד לפעילות נוצרית ומרכז לשירותי תיירות כמו: סוכנות הנסיעות "תומאס קוק", ובתי המלון הטובים ביותר בארץ: ביניהם מלון "דו פארק", בבעלות הברון יוסטינוב (סבו של השחקן פיטר יוסטינוב), שהיה ידוע בגנו הגדול והיפה בו שוחררו קופים ותוכים, ובמוזיאון הארכיאולוגי שהיה בו.

מבני המושבה הנטושים נרכשו ברובם על ידי אדם בשם מצלר, שמכר אותם לקבוצת טמפלרים מווירטמברג בגרמניה, בראשה עמדו כריסטוף הופמן וגיאורג-דוד הרדג, שהאמינו אף הם כי כינוסם מחדש של היהודים בארץ ישראל יביא להחשת הגאולה וכינון ממלכת אלוהים עלי אדמות . הטמפלרים הוסיפו בניינים למושבה ואף ניהלו בה מבני ציבור: בית חולים, בית מרקחת, מלון, מנסרה, בית בד וטחנת קיטור. הם התפרנסו ממסחר, הובלה, מקצועות חופשיים כמו רפואה ורוקחות ומלאכה, בעיקר התפרסמו כצבעים מומחים. בשנת 1881 היו במושבה 26 בתי מגורים, 8 מהם בתי-עץ. היא הוקפה בחומת אבן ונקבעו בה שני שערים שנסגרו בשעות הלילה. מבנה הציבור החשוב ביותר היה בית העם, שכן הטמפלרים לא האמינו בבניית כנסיות והיכלות. המקדש שהתכוונו לכונן היה בליבות האנשים. בשנת 1871 רכשו מבנה בן שתי קומות וחצר גדולה ליד מלון ירושלים, בו הקימו בית ספר, פנימייה ובית עם. הם הוסיפו לבניין שני אגפים, כנראה בתכנונו של האדריכל תאודור זנדל. בשנת 1877 נמכר הבניין לברון יוסטינוב. יוסטינוב שיפץ את הבניין והפכו למפואר בבתי המושבה. בחצר הגדולה הקים את אחד הגנים המתוכננים הראשונים בארץ, בתכנונו של בכור אלחדיף, מהבוגרים הראשונים של מקווה ישראל. הגן נודע ביופיו, ובנוסף לצמחים היו בו גם בעלי חיים, כגון, קופים ותוכים, והיו בו גם ממצאים ארכיאולוגיים. באמצע שנות התשעים של המאה ה-19 הפך את ביתו למלון, בשם מלון פארק על שם הגינה הגדולה, בה נהגו לטייל רבים מבני יפו. במלון זה התארחו הקיסר וילהלם השני ורעייתו בעת ביקורם בארץ ב-1898. פמלייתם שוכנה במלון ירושלים הסמוך.

לכבוד בואו של וילהלם השני תוכננה גם הנחת אבן הפינה לכנסייה שנבנתה במושבה – כנסיית עמנואל. כאמור לא צידדו הטמפלרים בהקמת כנסיות, אולם לאחר העברת מרכזם לירושלים השתכנו במושבה גם נוצרים אוונגלים שרצו להקים כנסיה, והברון יוסטינוב תרם למטרה זו את הקרקע. טכס הנחת אבן הפינה התעכב למספר ימים, והקיסר לא יכול היה להשתתף בו, אבל כמה ממלוויו נכחו בטקס, והקיסר ורעייתו תרמו את פעמון הכנסייה לאחר שנשלמה בנייתה ב-1904. תכנון הכנסיה נעשה ע"י האדריכלים ארנסט פוגט ופאול גרוט, אך הפיקוח על הבנייה נעשה ע"י בנימין זנדל, בנו של האדריכל תאודור זנדל. הכנסיה קיימת גם היום ברחוב בר-הופמן 13 ואפשר לבקר בה ואף לשמוע בה קונצרטים לעוגב.
המושבה הגרמנית-טמפלרית התקיימה עד שאנשיה גורשו מהארץ לאוסטרליה ע"י האנגלים בתקופת מלחמת העולם השנייה (ראה ולהאלה)

ולהאלה

נווה צדק חביבה על תל אביבים ותיירים שבאים לטייל בסימטאות אלא שלא רבים יודעים שהמנוף שנפל בשבוע שעבר ברחוב אילת, לא נפל על בית יפואי או על בית יהודי של נווה צדק, אלא על אחד הבתים האחרונים של ולהאלה, המושבה הגרמנית שיצאה מחוץ ליפו.
ולהאלה היא השכונה החדשה שהקימו מתיישבים גרמנים ב-1903 כהרחבה למושבה השנייה שהקימו הטמפלרים בארץ ישראל. הם יסדו אותה ב-1869, שנתיים לפני שיסדו את שרונה. כמעט 20 שנה לפני נווה צדק.
ירמי הופמן, אדריכל השימור של עריית תל אביב לקח אותי לראות את ולהאלה וכדי שנוכל לראו במו עיננו מה עשה המנוף הענק של בית נחושתן לבית בן יותר מ- 100 שנה. הוא הביא איתו את תיק השימור שהכין אדריכל השימור אמנון בר אור. אנחנו לא רעים בהיסטוריה. בשימור אנחנו לא משהו.
זו היתה מושבה מפוארת, הטמפלרים נחשבים בעיני רבים למביאי הבשורה הטכנולוגית לארץ – באדריכלות, בטכניקות וחומרי בנייה, בחקלאות, בתעשייה.
"תביט" אמר ירמי כשעמדנו בסמטת האטד, ליד בתים טמפלרים שחלקם נטושים וחלקם נופץ וניבנה בצורה לא חוקית, "אתה רואה את הקווים של הבתים הישנים – זו כמו עיר רפאים בתוך הבנייה החדשה, ותיראה את המשקופים – אלו משקופי בטון טרומיים – הגרמנים הביאו את הבנייה המוכנה מראש לארץ – את יציקות הבטון."
והאמריקנים, שהגרמנים ירשו מהם את השכונה שלהם ואת כנסיית עימנואל, הביאו את בתי העץ המוכנים כמה שנים לפניהם למושבה שלהם ונמלטו מפה אחרי שהמחלות והקדחת עשתה בהם שמות. הממשלה המאיקנית שלחה ספינה לחלץ אותם. הגרמנים היו יותר קשוחים. אותם היה צריך לגרש.
החצר היתה מליאה באנשי משרד העבודה שבחנו את שרידי המנוף וחיפשו למה הטכנולוגיה של ראשית האלף השלישי לא מחזיקה מעמד.
ניכנסנו אל הבית הטמפלרי שמשמש כמשרדי החברה שבונה פה את גורד השחקים. הבית, נמוך קומה וצנוע לעומת ענק הבטון הדורסני שהתנשא מעליו.
"תביט." אמר ירמי כשנכנסנו "אלו המרצפות המקוריות" שטיח המרצפות המצויר כיסה את מה שהיה החדר המרכזי של הבית.
הבטתי בתקרה. לא הייתי צריך לבדוק. 4.65 מ'. זה גובה הקומות הרגיל שנבנה בבתים כאן מהשליש האחרון של המאה ה-19 ולתוך המאה ה-20 בכל חלקי יפו והשכונות היהודיות והערביות. בתל אביב הורידו את זה במטר בשנות השלושים ובשנות ה-50 של המאה ה-20 החליטו הסוציאליסטים ש-2.40 מ', מספיק.
לא מספיק. בנאדם צריך אוויר, ומקום שחום יעלה אליו באקלים הימתיכוני.
"טעות אנוש." אמר מנהל העבודה היוצא "הגביהו את המנוף והוציאו את הפינים בדיוק כשהיה צריך לחבר אותם לבניין."
טעות קטנה. שני הרוגים, כמה פצועים ובניין שבור אחד.
הבטתי ברב הקומות. בניין ענק שמפנה את גבו לרחוב אילת, דירות הבטון העצומות שלו מתנשאות מעל הנוף הנעים הרך והמאוד מדוייק של ולהאלה ונווה צדק. המשרד של יאסקי תיכנן את המגדל הענק והחודרני עבור שותפות של נחושתן עם חברה של פופשדו.
העירייה התירה, אישרה וקידמה את התוכנית שתושבי נווה צדק התנגדו לה בחרי אף. הם התנגדו כי חולדאי הבטיח ליזמי מגדל נחושתן כביש רב מסלולי במקום בו צריכה לעבור הרכבת הקלהלהזרים נפח תנועה שיחסל את השקט של השכונה. המאבק ניכשל. העירייה אישרה את הפרוייקט וכיסתה את ישבנה עם תיק ותוכנית שימור. פצע המנוף בבניין הטמפלרי הנמוך והשליו היה תזכורת נאה למאבק ההוא.
"טעות אנוש." אמר המהנדס. ואני נטיתי להסכים איתו.
"שרעבי!" צעק מנהל העבודה "תיפתח! אנחנו רוצים לעבור."
בבית הטמפלרי, שהיה בית המגורים והמשרדים של מפעל היציקות של ווגנר עד ה-1.4.1940 גר שרעבי, אומן ואספן אמנות מהסוג הפשוט שמנהל העבודה לחש לנו שאם היה לו שכל, לא היה גר בבית שספג את מהלומת מנוף אלא יוצא עם פנהטהוז בפרוייקט הנדל"ני שחבט בו. למזלו הוא לא היה בבית כשירד המנוף על הגג.
"תביט בקונסטרוקציה. של הגג. תיראה את הברזל הזה שגם מהלומת המנוף לא הרסה אותו." קונסטרוקמצית הברזל בת המאה ניראתה חסונה ורעננה.
"ככה בנו אז?"
"בודאי." אמר ירמי "זה לא ממש שונה מהטכניקות שבנו בכל אירופה, תחנות רכבת, מחסנים ומגדל אייפל שנבנה בטכניקת הפלדה הזו כבר ב-1889. האירוני הוא שהמנוף עשוי בטכניקה של הגג. אבל הוא לא החזיק מעמד יפה כמו הגג של הבית שעליו קרס."
לולהאלה קוראים היום מתחם נחושתן. על שם החברה שבונה את פרוייקט היוקרה. אבל במקורו שימש כמקום מושבו של בית החרושת של משפחת ואגנר אשר פעל ביפו בסוף המאה ה- 19 ועסק בעבודות מתכת. הוא הופגז על ידי הבריטים ב-1917 מפני שעסק בייצור פגזים עבור הצבאות הטורקים והגרמנים של אתא טורק שנלחמו באלנבי. לסימטת האטד קראו סימטת הפחם. פחם הוא חומר חשוב בחישולה של פלדה מברזל.
וגנר נאלץ לסגור את בית החרושת שלו ב-1.4.1940. הגרמנים, שהמודיעין הבריטי חשף את קשריהם עם הנאצים, נלקחו למחנות מעצר. מושבותיהם ברחבי הארץ ננטשו. זמן לא רב לאחר מכן ניכנסה חברת נחושתן אל המפעל הנטוש של ואגנר כדי ליצר (על פי פרסומת ישנה שלהם) תנורי אמבטיה להסקה בחשמל, רעפי חרסינה, חומרי מתכת חצי גלמיים, עבודות מתכת בבניין, מעליות לאנשים ומשאות.
ובסוף, אחרי שיצאו מהבניין הישן, הם עשו מה שנעשה בלא מעט מקומות בארץ הזאת – הפריטו היסטוריה יצרנית לנדל"ן אפור ששווה הרבה כסף בגלל ההיסטוריה שהוא מעלים תחתיו.
לוולהאלה חשיבות גדולה בהרבה ממה שיהיה אי פעם לבניין החדש שדורס אותה- ולהאלה הביאה לארץ את האדריכלות המדוייקת של בתי המידות, של המרצפות המצויירות, של הקשתות הרכות, אותה אדריכלות שאפשר למצוא בנווה צדק ושבזי שקמו אחריה, אותה אדריכלות שאימצו הערבים שיצאו מיפו דרומה והלכו לכיוון השכונה המרוניתף, עג'מי וג'בליה. כאן זה התחיל. בואלהלה.

מזרח יפו

סביל אבו נבוט

סביל אבו נבוט בדרך בן צבי בין רחוב שלבים לרחוב הרצל בצד הצפוני של הדרך – הסביל הנאה שניראה דומה מאוד למבנים סלג'וקים קדומים במאות שנים, נמצא על הדרך הראשית שהובילה מהכפרים שהיו הפירפריה החקלאית של יפו עד אמצע המאה ה-20. קצת מעבר לסביל עם המבנה הנאה היה הכפר אבו כביר (שהיה ידוע ליהודים ככפר אלים ופרוע) ומעבר לו הובילה הדרך לחירייה בית דג'אן והלאה לכיוון רמלה ולוד.
היום הסביל הוא כמעט הדבר היחיד שנותר מאותה תקופה חוץ מחוות מיקווה ישראל שנמצאת מדרום מזרח לצומת חולון.
עולם הולך ונעלם.

אבו כביר

הכנסייה הפרובוסלאבית על שם פטרוס הקדוש, המוסקוביה (כנסייה רוסית ובית קברות יהודי עתיק)
הכנסייה נמצאת במתחם השוכן בין רחוב הרצל לבין רחוב לבון (מה שמתחיל כתל גיבורים בחולון ונמשך כשדרות הר ציון לאחר שהוא חוצה את רחוב קבוץ גלויות). המתחם משתרע על 32 דונם ובמרכזו הכנסייה הפורבוסלאבית שניכרת במגדל הפעמונים החדוד שלה ובכיפתה האדומה. כמעט על כל השטח נטועים אורני סלע שמייצרים את אחת הריאות הירוקות והנחמדות של החלק המזרחי של יפו – תל אביב.
בבית הקברות שבחצר הכנסייה יש קבר המיוחס לטביתא (ראה פטרוס הקדוש). בית הקברות פתוח למבקרים רק בפסחא (די מקביל לפסח היהודי) עת עולים אליו לרגל.
קבר טביטא התגלה ב-1835 על ידי האח קונסטנטין נורוב.
ב-1874 רכש הארכימנדריט אנטונחין קאפוסטין את החלקה סביב הקבר וב-1888 החלו לבנות את הכנסייה על פי תוכנית של אדריכל שהגיע מרוסיה. הבנייה הושלמה ב-1894 והמתחם הפך לתחנה בדרך עולי הרגל הרוסיים מיפו לירושלים. מיקומה של הכנסייה בגבולה המזרחי של יפו ובקרבת הכפר (שנעלם במלחמת העצמאות והפך לקריית שלום) אבו כביר, מסמן שנחשבה כיום הליכה סביר מיפו בדרך לירושלים. גם מיקומו של סביל אבו נבוט, כקילומטר לכיוון מערב (על דרך בן צבי) מסמן כי זו היתה התחנה ההגיונית ליוצאים מיפו.
הרוסים גורשו מהמקום עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 והכנסייה שימשה את קציני הצבא הטורקי.
עד 1948 היתה הכנסיה בידי הכנסייה הרוסית הלבנה הגולה ולאחר קו םהמדינה עבר לרשות נציגי הפטריארך המוסקבאי ולידי הכנסייה "האדומה". החל מ-1968 מתנהל מאבק משפטי בין האדומים ללבנים כשהאחרונים תובעים את השבת הנכס לידיהם.

שעות ביקור: שישי 1600-1900 שבת 0700-1000 1600-1900 ראשון 0700-1100

גבעת הרצל (אבו כביר) בית הספר לטבע גן זואולוגי

באבו כביר, בקצה הדרומי של רחוב הרצל, שוכן בית הספר לטבע (א'-ט') שמלמד ילדים לימודי טבע וסביבה. בית הספר שוכן בתוך מבנה רומנטי נאה על שטח השייך לאוניברסיטת תל אביב (שנולדה שם בשנות החמישים על ידי פרופסור היינריך מנדלסון שהקים חוג לזואולוגיה והפרוסור צבי יעבץ שייסד את החוג להיסטוריה). לבית הספר לטבע צמוד גן זואולוגי קטן ובו מחיות הארץ. נעים לבקר במקום ולהתרועע עם הצבאים.
בשעות הלילה משמש כביש הגישה שמדרום לבית הספר והמוביל אל שער הכנסייה כמקום של נותנות שירותים לנזקקים.

בית הקברות שייח מוראד

נמצא ברחוב קיבוץ גלויות על גבעה קטנה בין אבו כביר לקריית שלום. השייח עצמו ,שעל שמו ניקרא בית הקברות ,קבור במבנה קטן בעל שתי כיפות שעליו כתובת ממלוכית. מול האתר, במרכז הכביש, שלשה עצי שיקמה רחבי נוף.

בתי הבאר

בתי הבאר היו המאפיין של יפו מאמצע המאה ה-19 ועד לפחות אמצע המאה ה-20. חלקם עדיין קיימים אם כי לא מתפקדים בייעודם המקורי – כבתי חווה גדולים ומוקפי גדרות גבוהות שיכולים לשמור על עצמם בלב הפרדסים שהקיפו את יפו- יש לזכור שיפו יוצאת מהחומות רק בשליש האחרון של המאה ה-19 ועד אז בנויים בתי הבאר על הצירים הראשיים שמובילים לכיוון ירושלים או שכם, בעיקר באזורי המרזבה – בין רכסי הכורכר ששם אפשר להגיע למי התהום בקלות רבה יותר ולהשתמש במי התהום להשקיית הפרדסים. זו מפה של בתי הבאר ביפו ובפרפיריה החקלאית שלה. עולם שאדיין קיים ורק מעט ממנו ישומר. לצערנו.

אב של יפו. יומן פשע. המילון שלא מלמד כלום