שלג הוא אחד המבנים המופלאים שיש. מורכב ופלאי. הטבע עושה כאן תעלול שבו הוא לוקח כלום – זאת אומרת את אדי המים הלא נראים, נושף עליהם קור שגורם להם לעבור בבת אחת ממצב של גז לגוש קרח קטן ומוצק שמתחיל ליפול דרך האטמוספירה שאין לסמוך עליה לכיוון האדמה המושכת. אלא שהוא קל מידי. הוא נשאב שוב למעלה עם זרמי האוויר המסתחררים והסוערים, נתקל בחלקיק קרח אחר, מתחבר אליו ושוב יוצא במסע הנמשך אל האדמה. עד שמצטברים מספיק גושישים שיוצרים את המבנה של פתית השלג שנעשה כבד מספיק כדי להתגבר על כוחות הכבידה, מרחף ברכות, מכיוון שהוא מלא באוויר שנלכד בין גרעיני הפתית, נופל ומכסה. ממרבד. אין כמו סופות שלג טובה כדי לראות נוף קשה שמתכסה רכות. ומשטח, שטיח השלג הלבן שנפרש כשעוברת הסופה, כשהשמים נפתחים, כהשלג הלבן, אותם מטרים על מטרים מעוקבים של מים ואוויר כלוא בתוכם שמחזירים את בוהק השמש, הופך את החרמון, ההר הקדוש, החרם, לג’בל א-שייח משום העבייה הלבנה שמנומרת בסלעים האפורים שחורים של העגל. אדי מים. אוויר כלוא. פתיתים. שלג. תאלג’. סנוו, קימוקסוק באסקימוסית.

שלג הוא שימחה קצרה וחולפת במקומותינו, אבל אולי דווקא בגלל זה, בגלל שהוא מין משקה קפוא של חורף ויש לו טעם אחר ויציבות שאין בחומרים אחרים, הוא שווה הרבה.
כי שלג, כשאתה צולל לתוכו, יש לו טמפרטורה אחת והיא אף פעם לא פחות מאפס. גם לא יותר. זה המקום להרגיש אפס ולדעת שזה האיזון המושלם.

ולכן, ביום חורף אחד, אחרי שהשלג ירד וכיסה את מדרונות ההר הגבוה של החרמון, יצאתי למה שאני אוהב באמת – טיול שלג. בלי מגלשי סקי, בלי סנו בורד, בלי מזחלת וחתול שלגים שהם אומנותם של כל מי שאוהב להתנפץ מגובה המדרונות אל תחתית אתרים. אני מעדיף את בדידותם של התחתיות ואת שלוותם של המדרונות הלא מוכרים. וכאלו יש פה לא מעט. כי יש מסלול חביב, פשוט ומלא הפתעות שכל משפחה וילד יוכלים לעשות והוא מתחיל מאחד מפיתולי כביש החרמון, קצת לפני קופות האתר שמנכס לעצמו את החרמון (בדיחה בפני עצמה – מוכרים לאנשים שלג שיורד מהשמים על ההר שצמח ללא יד אדם ), ביובל של נחל ערער, שנשפך אחרי כמה קילומטרים תלולים ויפים (ועוד יותר נפלאים באביב), יש בריכת קיץ עצומה שבחורף היא מתכסה בשלג אבל אפשר לראות את קווי המתאר שלה. ברכת מן. בריכה שנוצרה בתוך הסלעים הגיריים האפרפרים והמותמרים של החרמון, סלעים שמחביאים בקרבם מערך סדוק ומחלחל של מים שממיסים את בטן האדמה למחילות ומערות, ומגיחים במעיינות הבניאס שמתחת. הבריכה מחזיקה מעט זמן מעמד אחרי שנמס השלג, אבל הרועים הדרוזים של ההר הגבוה מעלים אליה את העדרים באביב, ליהנות מהפריחה החרמונית המשוגעת של הפְּרֵגוֹת, מהדגניים שיחזיקו פה עד יוני ויולי. כמה יפה ההר הזה, חי כל השנה.

בירכת מן

מתחת לבריכה המושלגת ממשיך נחל גובתא ויורד לכיוון המזרעות – שתי חוות חקלאיות נטושות מכוסות בשלג, ויורד בירידה מפוארת אל נחל שיאון (אם כי הזמן לרדת אל השיאון הוא באפריל – מאי כשהמעיינות נובעים והחזירים רצים כמו משוגעים מפה לשם) באביב הוא גם הזמן ללכת לאורך השביל שנפרץ שם לפני 28 שנים אל מכרות הגָאלֵנָה – העופרת הכחלחלה ששימשה ומשמשת את קדרי ראשייה אל פוּחַאר (שגם יהודיה זיגגו קדרות). עוד חודש חודשיים. עכשיו הוא הזמן ללכת בשלג וטוב מזה- כי אפשר לישון בשלג ולגלות שהשלג הוא ידידו הטוב של מי שיודע להסתדר אתו. אסקימוסים למשל, או מי שרוצה ללמוד משהו על החיים מתחת לאדים שהמריאו למוצק.
כי פעם, באחת השנים, הלכתי למקום עם קבוצה של חברים והחלטנו לישון שם מתחת לשלג. היו שם שוקה רווק מהחברה להגנת הטבע שכל מה שעניין אותו היה לשפוך פטל על השלג ולעשות ממנו ברד, ורונרון שלמד אז אדריכלות ורצה לראות איך חיים מתחת לשלג ודורית שמטיילת איתי כבר כמה שנים וכשאומרים לה טיול ושמעט עושים את זה – היא מיד באה.

מיטת שלג

אז הלכנו. ומעט לפני שהעריב, הוצאנו את אתי החפירה שהבאנו איתנו מבעוד מועד ותקענו אותם בצלע הנחל. כי שם, ליד מדרונות (ועדיף הצפוניים), מצטבר השלג העמוק והטוב ולתוכו התחלנו לחפור.
כי לישון בחוץ, להקים אוהל על השלג, חשופים לרוח ולטמפרטורות היורדות, אפשר – אבל לא נורא מוצלח, ולעומת זאת מתחת לשלג אין הטמפרטורה יורדת אף פעם מתחת לאפס מעלות. ככה זה. לשלג יש כבוד והוא לא משתנה לא משנה לאיזה עומק אתה חוצב בו. גם 13 שנה למטה לא תמצא בו רבב.

מחילה בשלג

רונרון חפר יפה ואני עזרתי ודורית השתרעה לתנומת צהריים על השלג הלבן. ושוקה המשיך לשפוך פטל על השלג כי ניראה לו טיפשי לישון במערה בשלג כשיש לו אוהל. אבל אני אוהב דברים טיפשיים (למרות שכמה ימים אחר כך שמענו שפקח עם כושר המצאה רב במיוחד התלונן שחפרנו בשלג והשחתנו כך את הטבע – מה שנכון אם לשבור את הגלים עם גלשן או להושיט לשון לגשם זו פגיעה באיתנים).
ירדנו לבטן השלג. לא חם בבטן השלג אם כי מאמץ החפירה הזיע את המצח. “תחליק” אמרתי לרונרון, כי האסיקמוסים לא בונים סתם עיגלו עגול – הגג העגול הוא כדי למנוע מטיפות קרות לנשור עליך – מפני שכשבני אדם נושמים האד החם ממיס את השלג ואם הגג לא עגול – הוא מתחיל להוריד טיפות מים מעובות . הגג העגול גורם לטיפות להחליק לאורכו ולקפוא על ריצפת השלג.
ועל השלג פרסנו מזרונים ושקי שינה ובישלנו תה ומרק ואכלנו שוקולד והצצנו בכוכבים הקרובים של הלילה הצלול והקר שאצלנו בפנים היה יציב ואולי אפילו יותר חם כי בכל זאת הגוף האנושי מחמם בקצב של יותר מ-36 מעלות את מה שקרוב אלי. ואז הצטופפנו קרובים על מזרונים והלכנו לישון.

להרגיש אפס

האמת – לא משהו. אפס מעלות. עדיף צימר עם חימום. אבל אם לא היו כוכבים בחוץ אלא סופה גדולה – זו הדרך לשרוד בסופה בהרים. לא כאן, במקום האמת – לא משהו. אפס מעלות. עדיף צימר עם חימום. אבל אם לא היו כוכבים בחוץ אלא סופה גדולה – זו הדרך לשרוד בסופה בהרים. לא כאן, במקום שבו יש סופות ושלגים וחורף אמיתי ואפשר לתעות בהם ימים.

ביקתת שלג

ובבוקר, שהיה צח מרבבה, טיפסנו על גבעה קטנה ובנינו איגלו. סתם בשביל הכיף, חוצבים קוביות מהשלג ובונים במהירות
ואחר כך טיפסנו טיפוס קל עם הדרך (רחבה לרכב ומסומנת באדום), יש מקום שבו ממשיך השביל האדום לצד הצפוני והמערבי של הר כחל למכרות העופרת הכחולה, אבל בתקופה הזו של השנה השביל מכוסה בשלג וקל לטעות. מי שאינו מקצוען שלא ילך שם. שימשיך בדרך הרכב הברורה גם כשהיא מכוסה בשלג, זו שמקיפה את ההר ממזרח. המשכנו וירדנו איתה לתוך יובל של נחל גובתא, עוברים על פני אתר המקדש של הר סנאים שגם הוא מכוסה בשלג בתקופה הזו של השנה, אבל כשיהיה אביב – הו איזה כיף ללכת שם באביב לראות את המקדש החרמוני הנפלא הזה!

בעלייה מנחל ערער

אחר כך חודרת הדרך לתוך יער של אלונים גזורים, חרמוניים, שאפשר למצוא רק פה (או בארצות צפוניות לנו) ומקץ שני קילומטרים יש את ברכת חפור. השמש היתה מתוקה, השלג נעלם ואנחנו רבצנו על שפת הבריכה הגדולה כשפרות מעלות גירה מסביבנו.
מכאן נשאר לנו רק קצת עד נווה אטי”ב, לשער האחורי של המקום שמנהל את האתר, חי מהשלג ומההר. ומאתנו.
ולנו אין טענות. שינהלו ויתנהלו ויחיו. רק שנוכל מפעם לפעם לגלוש במדרונות השלג כדרך בני אדם שרוצים לראות את השלג מבפנים ולא רק לחלוף עליו במהירות הנוראה שהמגלשים מייצרים.

מסלול הטיול כפי שהוא מופיע באתר מנהל הטיולים של המדינה

בולען מכוסה שלג

מירוק חטאים