"מאיפה הדג הזה?" שאלו אותי שני דייגים שירדו אל המזח מהמדרון. עג'מי מוארת באור המקוטב והמוזר של שמי סערת החורף.
"קפץ למזח."
"כזה גדול? מה הוא עשה פה?"
"אין לי מושג בקשר אליו, אני יודע אבל מה אני הולך לעשות ממנו."
![]() דג חתול |
בשתיים בצהריים כשהעננים לא התפזרו אבל לעומת זאת גם לא התרוקנו, יצאנו מהבית. עלינו על המסלול הקבוע שמוליך מיפו לתל אביב (או מתל אביב ליפו – תלוי ביום בשעה ובמזג). חצינו ישר אל מדרון יפו ופנינו אל הנמל. ירדנו מהבוץ של המדרון אל הבטון הרקוב של המזח הדרומי של נמל יפו, זה שהאנגלים ייבשו מהים ועכשיו הוא מתפורר יום אחרי יום וסערה אחרי סערה. ובדיוק כשעמדנו שם הגיע גל גדול מהים. ככה הן סערות החורף של הים. תשאלו את החזאים את הדייגים ואת הים. גל ענק של שלושה מטרים לפחות. אלא שהגל לא התנפץ ישר עלינו כי האנגלים בנו את קיר הים שלהם על הסלעים וממש מתחתיו יש כמה מפרצונים של 3-4 מטרים עומק בין הסלעים ששומרים על שלווה מסויימת ושם יש תמיד דגים שמחפשים שלווה במחסה הסלע המבטיח. עומדים שם דיגים אבל אני לא מדייק אותם איפה מסתובבים הדגים כי אני אוהב לשנרקל שם. שונית יפואית עשירה ונחמדה.
ובדיוק שם, כשהלכנו על צידו המזרחי של השובר, כי המערבי היה מלא גלים ובאמצע אי אפשר ללכת כי המזח התמוטט ולא העירייה ולא המנהל עושים שום דבר בקשר לזה, בא הגל הגדול מהים, ועל ראשו של הגל הגדול רכב דג לוקוס ענק שנחת לנו מתחת לרגליים. ולך תדע אם הדג בא מהמים של הים או מהמים של השמים.
לא רואים דג כזה כל יום. אולי כי לא בכל יום יש פה כזאת סערה וכזה מזג ולא בכל יום שאני הולך מיפו לתל אביב מתנפל עלי ליוויתן קטן.
"מה זה?" שאלה דורית.
"800 ₪."
"מה?"
"לוקוס לבן." אמרתי כשאני מביט בעיניים הכחולות של הדג, בזימים האדומים מחמצן. "לפחות 100 שקל קילו בעונה ולפעמים 130 140 בקיץ כשאין לוקוסים כאלו. וזו בהמה לא קטנה" הרמתי אותו מהזימים. "לפחות 8 קילו. תתקשרי לרדי."
"אנחנו לא הולכים לתל אביב?"
"תל אביב תצטרך לחכות. יש לנו ארוחה."
"דגים?"
"לוקוס לבן." אמרתי כשאני כמעט מחבק את הדג שהריח מים וגלים וסערות ומזח בטון אנגלי מתפורר על חופה של העיר העתיקה והמוזנחת שלי.
"מאיפה הדג הזה?" שאלו אותי שני דייגים שירדו אל המזח מהמדרון. עג'מי מוארת באור המקוטב והמוזר של שמי סערת החורף.
"קפץ למזח."
"כזה גדול? מה הוא עשה פה?"
"אין לי מושג בקשר אליו, אני יודע אבל מה אני הולך לעשות ממנו. התקשרת לרדי?" שאלתי את דורית
רדי התקשר אלי לפני שיצאנו לכיוון תל אביב להתייעץ איפה כדאי לו לאכול צהריים מאוחרים של שבת חורפית ביפו. באיזה מסעדת דגים. ציטטתי את הטבח הגדול ליאון שאמר לי שאין ביפו מסעדות דגים אלא דגיות ושזה באמת לא משנה באיזה דגייה אתה מקבל את הדג הבינוני שלך שניראה אותו דבר, נטעם אותו דבר ועולה אותו דבר.
"להביא משהו?" שאל רדי שהיה בכניסה לאחת מהדגיות.
![]() לוקוס לבן |
"אתה זוכר את הסיפור של החייל הרעב שחוזר מהמלחמה, הזקנה, הסיר והאבן שממנה עושים מרק?"
"כן." נאנח רדי ויכולתי שלמוע שהוא זוכר מי פה החייל שיודע להכין מרק מאבן ומי יצטרך לדאוג לשאר הדברים.
"שני בקבוקי יין, לבן ואדום, חומוס ומסבחה מאבו מרוואן, פיתות כאלו ואחרות ותגיעו."
בכל הזמן הזה החזקתי את הבהמה שזינקה מהגלים תחת מכסה הזימים הענקיים שלה.
"איזה זימים" התפעלה דורית (מורה לביולוגיה) "אתה יודע שבמים הם מופרדים ומתנפנפים וקולטים את כל החמצן שהם צריכים ורק כשאתה מעלה את הדג לאוויר הפתוח הם נסגרים וניראים כאילו הם דבר אחד, אבל עדיין – תיראה איזה שטח פנים ענק יש להם!"
הזימים הקוצניים חרצו תעלות של דם באצבעות. חתיכת משקל הבהמה.
![]() דורית ודג שמימי |
כשחזרנו הביתה הביע צ'יפס, החתול המקומי, התעניינות מנומסת בדג. כחתול יפואי הוא רגיל לאכול דיונונים, סרטנים, ראשי ברבוניות וכשהמזנון בבית לא מספק לו מה שהוא רוצה, הוא יוצא לאכול צלחת אצל ראוף ואתינה או ב"זקן והים". לפעמים, בימים של חג באחת מהעדות של יפו, הוא עושה סיבוב חגיגי בין השכנים וחוזר עם ריח של טלה או סטייק מחינאווי. שווה להיות חתול פלוראליסט בעג'מי.
ניקיתי את הדג. לא שלוש משאלות ולא נעליים. בבטן שלו לא מצאתי שום אבן חכמים וכשרדי והבנות הגיעו עמוסים הייתי עסוק בחיתוך ההמיני ליוויתן לסטייקים כשאני משתמש בשיטות עדינות של מכות רצח בפטיש השניצלים על סכין הקצבים כדי להצליח לבתר את הדג.
קימחתי. הרתחתי בווק הגדול שמן זית וחמאה ושום ובצל, טיגנתי את נתחי הלוקוס הלבן שהראש שלו ממשיך להביט בי בכובד ראש (נפרד) מהשיש. גזזתי זנגוויל וזריתי בשפע. פלפל שחור ומלח גס, קצצתי פללפל אדום חריף שמתייבש בבית כבר חודשים ואחרי שניראה היה לי שהכל כמעט מוכן ביקשתי מרדי את בקבוק היין הלבן.
"זה לא יין טוב מידי לבישול?"
לא עניתי. היסטוריונים צריכים לדבר אחרי קץ ההיסטוריה. בזמן שהיא מתהווה הם חסרים את הפרספקטיבה. מזגתי שתי כוסות. אחת בשבילי אחת לדג.
ואחר כך, כשהעננים התמלאו במים ופרקו אותם עם סערת הרוח הדרומית, הגלים הענקיים ממשיכים להמטיר דגי ענק על החוף, התיישבנו ליד השולחן, מזגנו את מה שנישאר מהיין, פתחנו עוד בקבוק יין אדום ליתר ביטחון וכמו שאומרת דריה – אכלנו את מה שהביאו לנו השכנים.
כי הים הוא השכן שלנו וכל יצירי ביטנו הם באי ביתנו.
![]() חיוך של דג |
הצעת הגשה:
לרדת לטיילת של תל אביב בכל נקודה וללכת דרומה לאורכה עד לנמל יפו. בנמל, עוקפים את המעגן לצד הדרומי שלו, פונים שמאלה בפינת האנגר מספר 2 (ככה הוא ניקרא) ומייד משמאל יש את מחסן הדייגים – חנות הדגים של הנמל. טרי ושווה. סגור ביום ראשון ובדרך כלל אחרי 1600. המחירים בדרך כלל נמוכים ב-10% מהחנויות (המצויינות כשלעצמן ברחוב יפת. מדובר כמובן בחנויות שבין רחוב יהודה מרגוזה ועד למנדס פראנס. החנויות שנמצאות בין כיכר השעון ויהודה מרגוזה לא באותה רמה.)
אפשר להמשיך ממחסן הדגים דרומה לכחלק הדרומי של הנמל – מה שהבריטים ייבשו בזמנו ומשם לאורך מדרון יפו שנמצא עכשיו בעבודות עד לחוף גבעת עליה ביפו. וממנו לחצות מזרחה לכיוון הצומת של רחוב מנדס פראנס ורחוב יפת – הלב הקולינארי שיש בו גלידה אנדרי, קפה פול, השווארמה של חאג' כחיל והכנפה של מוטראן. לא מקום רע לסיים הליכה כשאם רוצים להשלים קניות אז יש את האטליז הנפלא של אבו חילווה ברחוב מנדס פראנס את האטליז של חינואווי בקדם, את חנות הדגים שבפינת מנדס פראנס ויפת ואת המשקאות של חינאווי מעט דרומה על יפת.
ביפת יש אוטובוסים (10,46) או מוניות לתל אביב וביום טוב אפשר לראות חיסול (בדרך כלל מאופנוע או על וספה).
![]() דורית ודג שמימי |