הסוברו האפור של לאבאד ירד ממעלה הכביש שסופו טורבינת הגז שמספקת חשמל למפעלים של רמת חובב. “אל תשאיר ככה את האוטו.” הוא אמר כשראה אותי, “אתה יכול להשאיר אוטו ליד כל אוהל או צריף של העזזמה ולהגיד שאתה מסתובב – אבל לא סתם ככה.”
“גונבים?”
“כן.” הוא אמר.
“מי?”
“לא יודע.”
מתוך: סוף הדרך, מותה של מדינה
נסעתי אחריו. הכביש הסתיים לאחר פחות מקילומטר ודרך לבנה, גבשושית, מאובקת ומלאת חריצים עמוקים נמשכה דרומה ומזרחה, עולה על שלוחה מאורכת שעליה היו צריפונים ואוהלים, עמקים קטנים עם גדרות ועצי פרי, שתי פרות, חמורים ומכלאה לעיזים. ערימות של גזעי עצי פרי לבישול והסקה ליד פח מגולוון וערימות האשפה הרגילות במה שנקרא בשפת השילטון הישראלי: הישובים של הפזורה הבדואית. עצרנו ליד אוהל. במרחק של פחות מקילומטר לכיוון מערב התנשאו הארובות והמבנים התעשייתים – מתכתיים של רמת חובב. עיני צרבו מרוח של ערב שנשבה מכיוון המפעלים והביאה ריח כבד של גופרית וברום ועוד רעלים שאין להם מראה באוויר הדלוח.
הבית של לאבאד נמצא במרחק יריקה מהמקום בו התפוצצו ונשרפו החביות הרקובות באתר הפסולת הרעילה של רמת חובב ב-1998. אני אוהב אוהלים בדואים. את המראה הקל והפרוש שלהם, את ההרגשה שגם כשאתה בתוכם המדבר נמצא בכל מקום, שזה מעין שטיח מעופף שנח לרגע עם אנשים מכניסי אורחים. האוהל הזה, הכלוא בין תחנת הכוח של חברת החשמל, עמודי המתח הגבוה, הכביש הראשי שנוסע מבאר שבע לצומת טללים ומפעלי רמת חובב, לא מצא חן בעיני.
חלצנו סנדלים והתיישבנו על שטיחי שיער הגמל, עיד, אחיו של לאבאד, משך שתי כריות מאורכות כדי שאוכל להשען. גבר מבוגר יותר הניח עלי במכתש והחל לנגן את נעימת גרגירי הקפה שקלה על המחתה, כותש ושופך אותם לכף היד, זורה אותם לתוך הבאקרג’- הקנקן הבדואי המפויח.
“השריפה ב-1998, היתה במפעל של הפסולת הרעילה. קילומטר מפה. השריפה התחילה ברבע לשבע בערב. שמענו את הפיצוצים וראינו חביות עפות.”
הנגב מבאר שבע ועד מכתש רמון היה קרוי עד לקום המדינה ג’בל עזזמה. היום נותרו מהשבט 12,500 נפשות. בשנות החמישים, החליטו בצה”ל שיש לגרש את העזזמה היושבים בנגב. יחידה 101 של אריק שרון הסתערה על המאהלים, יורה לכל הכיוונים, פוגעת בבני אדם, בבהמות, סותמת את הבארות ושורפת את האוהלים. הבדואים נמלטו לירדן. הירדנים סירבו לקבל אותם. הבדואים חזרו לתחומי מדינת ישראל והמושל הצבאי הורה להם להתיישב במה שהוא היום המלבן בו הם יושבים: מכלא באר שבע דרומה עד למצפה רמון, ובין כביש באר שבע – צומת טללים וכביש דימונה ירוחם.
בתחומו של השבט נמצא מבנה כלא באר שבע שהאוהלים מקיפים את חומות הבטון הגבוהות שלו, טורבינת הגז שמייצרת חשמל, שטחי אש ומתקן אימונים ואיפסון רגיש של הצבא ומעבר לכביש, המפעלים ומתקן הפסולת הרעילה.
שאלתי את לאבד כמה משבט העזזמה יושבים בקרבה מיידית לרמת חובב.
“מבית הסוהר ועד תחנת הדלק שנמצאת 5 קילומטרים דרומה מרמת חובב ו – 8 קילומטרים מזרחה יושבים 5,000 בדואים.”
“מתי העבירו לכאן את המפעלים הפטרו כימיים?”
“ב- 1977, בגלל הדליפות שהיו בבאר שבע.”
“לא אמרתם כלום?”
“בהתחלה היה אסור לדבר.” אמר עיד – בגלל השייח עודה מנסור.”
“אנשים לא חשבו לדבר.” אמר לאבאד. אלא שהיום לא מקשיבים לשייח – הוא כמו נשיא, נותנים רק כבוד.”
“אפילו כבוד לא נותנים לו.” אמר עיד בבוז.
לאבאד, חבר בוועד הבדואי ושותף במאבק של הבדואים ברמת חובב, היה זהיר יותר. “זה שטח של המדינה, זה היה שטח מרעה שלנו. באביב מותר לנו לחצות את הכביש וללכת לרעות שם. אלא שאנחנו התחלנו לסבול מהרגע שהפעילו את המפעלים. במשך שנות השמונים כמעט כל אשה עברה הפלה וכמעט כל ילד סובל מאסטמה ומבעיות בדרכי הנשימה. 4 אנשים מהמשפחה שלי סובלים מאסטמה ואחרים מבעיות עיניים. ומהריחות אנחנו סובלים כל הזמן. קודם הקימו את המפעלים ורק בסוף, אחרי עשרים שנה, התחילו לחשוב על תוכנית פינוי.”
פרופ’ בתיה סרוב, ראש המחלקה לאפדמיולוגיה שבבית הספר למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, ניהלה מחקר בין 1995 ל-2000. תוצאות המחקר החלו לזלוג ב-2003. מספר הילדים הבדואים שגרים ליד רמת החובב וחולים במחלות ריאה ונשימה, או נולדים עם מומים, כפול מכל מקום אחר. 100% יותר ילדים חולים. אחוז התמותה גבוה רק בשני שליש ממקומות אחרים. 65%.
מה שיפה שמשרד הבריאות הזמין את המחקר ומימן אותו. במועצה המקומית רמת חובב לא ידעו על תוצאות הסקר. האמת? לא היה שום צורך לקרוא שום דף. הריח עמד באוויר וכך גם הצריבה בעיניים ובדרכי הנשימה.
בבוקר שאחרי השריפה הפגינו הבדואים עם הקיבוצים ממועצת רמת הנגב בצומת, חוסמים את הכביש. ההפגנות התחילו שנה לפני השריפה.
הבטתי באוהל. משטח בטון שימש כריצפה. מוקדי המדורה היו שקעים בבטון. קרשי בניין שימשו כמסגרת לאוהל. שלב מעבר בין תרבות נוודית להתיישבות קבע. השלב העצוב של הנוודות – כשאיבדה את הקלות הנוודית הגאה ועוד לא למדה להסתגל לעירוניות או לכפריות הנטועה. רגל פה רגל שם. עיד, אחיו של לאבאד, עמד ליד גל ההריסות שהיה ספק הצריף ספק האוהל שהקים. פקחי משרד הפנים הגיעו מצויידים בצו שהרס את המבנה הלא חוקי. לא חיים ולא מתים.
לאבאד שעקב אחרי המבט אמר: “אם יהיה פיצוץ – אין שום דבר שיגן עלינו. אנחנו חיים באוהלים. אי אפשר לאטום אותם מפני הריחות והגזים. ואי אפשר למגן אותם אם יתפוצצו ויעופו פה דברים.”
ההיכרות עם מדינת ישראל אומרת כי הפיצוץ שהיה הוא סימן לבאות. ההזנחה, הרשלנות, חוסר ההתייחסות לסביבה ולחיי אדם.
אז, אחרי הפיצוץ, ב- 1998, התקשרתי לד”ר אילנה בלמייקר, רופאת המחוז של משרד הבריאות, ושאלתי אותה על הנתונים. על מקרי אסטמה, מחלות דרכי נשימה כרוניות, מחלות עיניים, סרטן, הפלות.
“אנחנו מודעים לתלונות.” אמרה הרופאה שגרה בעומר, מרחק של לא יותר מ – 15 קילומטר מאוהלו של לאבאד. “ואנחנו מנסים לארגן את הכסף.”
“כסף למה?”
“לא מספיק לבדוק את אלו שגרים קרוב לרמת חובב, צריך גם לבדוק את הילדים בפזורה ולראות אם הם חשופים כי אולי האסטמה ומחלות העיניים הן כתוצאה מעשן המדורה והסיגריות.”
אוח הד”ר בלמייקר, אם כך אני למשל, כמי שבילה שנים באוהלי בדואים, ליד מדורות ובעישון סגריות מכל טבק שיש בנמצא, הייתי צריך להיות איש אסמטי וטרוט עיניים. עד רמת חובב לא שמעתי על בדואים חולי אסטמה. אוהל בדואי הוא אחד הדברים המאווררים שיש.
“הקושי בביצוע הסקר הוא מכיוון שאין סקר ומפקד ומי גר באיזה אוהל ובאיזה מקום – אלו אנשים ללא כתובת וצריך מפקד אוכלוסין ואז להתחיל לבדוק, דבר שמצריך תקציב של מאות אלפי שקלים ויותר.”
“את רוצה להגיד שלא נערך דבר כזה בעשרים בשנים האחורנות ועד היום?”
“לא.” הודתה ד”ר בלמייקר “מנכ”ל משרד הבריאות ומנכ”ל המשרד לאיכות הסביבה החליטו לערוך סקר אפידמיולוגי שיכלול גם את תושבי באר שבע והקיבוצים כדי לבדוק איך רמת חובב משפיעה על הסביבה. וזה כחלק מדרישות הועדה המחוזית על מנת לתקן תוכניות מתאר. ראש המחלקה לאפידמיולוגיה באוניברסיטת באר שבע, פרופ’ בתיה סרוב הגישה הצעת מחקר שקבלה הערות ותיקונים ביולי ובאוגוסט הוחזרה אליה לתיקונים וברגע שההצעה תהיה מוכנה יהיו דיונים לקראת חתימת חוזה. יקח שנה לקבל את תוצאות הסקר כך שבינתיים אין לי שום נתונים מוגדרים לומר אם יש עליה בתחלואה ובתמותה. בשנה וחצי האחרונה המשרד לאיכות הסביבה השקיע במדידת מזהמים באוויר סביב רמת חובב – לפני כמה שבועות הגיעו סקרים לשולחני.”
“ו-?”
“הריכוזים גבוהים מהמותר – אבל זה עדין לא מוכן.”
זאת השיחה שהיתה ב-1998. ב-2005 עדיין לא פורסמו התוצאות. 7 שנים רעות או טובות? רעות.
חמור |
העיניים צרבו כשעיד מזג תה מהקומקום שהיה מונח על הגחלים האדומות. אחד מהנערים הפשיל את יריעת האוהל המערבית. פתחו של אוהל נוודים פונה תמיד מזרחה – לקבל את השמש העולה. רמת חובב נמצאת מערבה מהאוהל ורוח הלילה הביאה את הריח הרובץ של הכימיקאלים, מוארים באורות לבנים מתכתיים.
“האם בדקתם את נושא ההפלות? הבדואים אומרים שכמעט כל אשה בשבט הפילה.”
“אין לי נתונים” אמרה ד”ר בלמייקר, “השבט פרוש מבאר שבע עד מצפה רמון. צריך לעשות סקר. מהנתונים שראיתי, הסכנה העיקרית היא תאונה. אם תהיה תאונה כימית רצינית היא תסכן את כל הבדואים של רמת חובב. כתבתי חוות דעת לועדה העליונה לחומרים מסוכנים – שאף אחד לא צריך לגור בין באר שבע לרמת חובב. אני הייתי בשטח באוהלי העזזמה ברמת חובב בזמן השריפה. אין אפשרות לפנות אותם במהירות בזמן תאונה רצינית בגלל הפריסה, הקירבה לאתר הפסולת הרעילה, מחסור בדרכים, חוסר אפשרות לאטימה ואי קיומה של רשות מקומית שתטפל בהם. חייבים להעביר אותם לישובי קבע כמה שיותר מהר. אני לא רוצה לעקוב אחרי הבעיות – אני רוצה למנוע אותן.”
“אחרי השריפה היתה פה ועדת הפנים של הכנסת,” אמר לאבאד “בקשתי למגן את הבתים מפני החומרים שיהיה אפשר לאטום אותם, כי באוהל כזה איפה תשים סמרטוט לח? וחולי אסטמה – אם הבית לא מאווור ולא נקי – איך יחלים? במקום להילחם במחלות – מגבירים אותן. בשריפה אמרו לנו שהחומר שנישרף הוא ליטיום והוא לא כל כך מסוכן אבל נודלמן מ”ישראל בעליה” בדק את הבטריות שנשרפו ומצא חומרים נוספים. למזלינו הרוח היתה צפונית – אם היא היתה מערבית – רק העשן היה הורג פה את הילדים. כששאלתי את המשטרה מה יקרה במצב של פיגוע המוני הם אמרו שתחנת הטיפול הקרובה תהיה ליד כלא באר שבע – במרחק של 8 קילומטרים מפה ושהמיגון יעלה 30 מליון דולר. בכסף הזה יכולים למגן את המשרפה.”
“ומה אתם רוצים לעשות?”
“לעבור למקום אחר.”
“לאן?”
“אנחנו חשבנו יותר על דרך החיים, לא על שטח מדוייק. אנחנו יושבים היום על 30,000 דונם, לא נבקש יותר מ – 15 דונם למשפחה כדי שנוכל לגדל את השעורה הירקות ועצי הפרי שלנו ולהאכיל את העיזים והבהמות.”
רביבים ושדה בוקר הם שני הקיבוצים הקרובים. ברביבים כ- 650 נפש ולהם 8400 דונם. במשאבי שדה 350 נפשות שלהן 9,000 דונם. בשבט אל עזזמה 12,500 נפש – 400 משפחות המבקשות 6,000 דונם.
“לא משנה לנו המיקום.” התערב אברהים אבו אפעש, אחיו הגדול של לאבאד שעבד 22 שנים במפעל הברום, “אלא צורת החיים שהיא לטובת כל הצדדים – לטובת המדינה ולטובתינו. אנחנו לא רוצים בטלנות ועבריינות אלא לחיות בכבוד והצורה הזאת – של ישוב שבו לכל משפחה יש שטח צמוד לבית, נותנת לנו את האפשרות ולא כמו ישובי הבדואים הקיימים שבהם 80% אבטלה. מה שחסר לנו זה בית מאבן. יש לנו חשמל מגנרטור, מים וקופת חולים. אנחנו לא מבקשים את השמים והכוכבים אלא את הקרקע ושלא יבואו כל יום פקחים של משרד הפנים ויגידו שאנחנו פולשים ועבריינים. לפני 3 שבועות ישבנו עם סגן מנהל משרד הפנים שאמר לנו שבמקרה חרום אלו מהמנהל שהורסים ומטרידים אותנו יהיו אחראים על הפינוי שלנו. תודה. כששאלו אותנו ואמרנו שאנחנו רוצים 15 דונם למשפחה אמרו לנו – אתם לא מצליחנים בחקלאות – זה אולי נכון, אבל אף פעם לא נתתם לנו לנסות. אם אני מובטל – המדינה מפרנסת אותי אבל אני רוצה לחיות מעמל ידי. אם לילד שלי אין שום דבר כמו ביישובים הקיימים אז מה יש להם אם לא להיות גנבי רכב? ככה יש לי את האפשרות להגיד לו – ילד, בוא תעבוד בחממה! ילד, תשקה את העדר!
אנחנו גרים פה 57 שנים. חלק מהאנשים גרים פה לפני שקמה המדינה. ובשנת 90 אמרו לנו שאנחנו פולשים. וזה כואב. אנחנו יושבים על צו בית משפט. אלא שיש לנו בטחון בבג”ץ שקבע שהבדואים לא יעזבו את אדמתם ללא תמורה.”
קומקום תה בדואי |
חודש אחרי שביקרתי את לאבד ורמת חובב, ריססו מטוסים ששלח מנהל מקרקעי ישראל את שדות הבדואים. הפחד הציוני שהבדואים ישתלטו על המדבר שבו הם גרים כבר 200 שנה. זו מלחמה ישנה. היא נמשכת בארץ ישראל מאז קום המדינה. רק שהפליאה וגילגול העיניים של תושבי הנגב, פוליטיקאים ופקידים על העלייה ברמת הפשיעה של הבדואים, על ההברחות, הסמים, גניבות הרכב וההתנהגות הפרועה בכבישים, עלובים.
“המפעלים והפסולת הרעילה זה על מנת להפעיל עליכם לחץ?”
“הם מונעים מאיתנו בית ספר. אין לנו גנים בכלל. הם רצו שניסע לבית ספר יסודי בשגב שלום שנמצא 20 קילומטר מפה. רק אחרי שביתה של 3 חודשים החזירו את כיתות בית הספר היסודי לפה. במשך כל שנות המדינה – 57 שנה – היו בתי הספר שלנו ללא חשמל. יש ילדים מהעזזמה שגרים ליד מצפה רמון ונוסעים 95 קילומטרים כל יום לבית ספר ו – 95 קילומטרים בחזרה.”
שאלתי אותם אם פגשו באריאל שרון, שלו עצמו יש חווה נירחבת בנגב והוא דואג להתיישבות בודדים ברחבי הנגב והמדינה, מה שניראה מתאים מאוד למחשבה הבדואית.
“אריק שרון? רואים מייד שיש לו מחשבה של איש צבא. הוא אמר לנו – אנחנו מדינה חזקה, ואני שומע שיש התארגנויות, מי שיפריע לנו, אנחנו נטפל בו, אנחנו נקים 4 ישובים וזהו.”
“אריק שרון? אמר אברהים, “אנחנו מתנגדים לתוכנית שלו של התיישבות בודדים. כל יהודי שרוצה מקבל 30 דונם ואנחנו לא מקבלים כלום.”
“כמה בדואים מהעזזמה משרתים בצבא?”
“400.” אמר לאבאד. כאילו ששרות בצבא הוא מדד לזכויות. “אבל כל שנה פחות צעירים רוצים ללכת לצבא. יש צו שאומר שאם אתה מעביר כבש ממקום למקום אתה צפוי לקנס של 9,000 ש”ח, ואנחנו, כשיש מסיבה או חתונה, לוקחים כבש.” אמר אברהים, “לפעמים, כשאני מביט במכוניות של היהודים – אני רואה כלבים נוסעים ממקום למקום. האם במדינה יש עדיפות לכלבים?”
“אין לי לאן ללכת.” אמר לאבאד, “ביקשתי מסיכות ממועצת רמת חובב – זו מועצה אזורית של המפעלים. הם נתנו לנו ביפרים. מה נעשה עם ביפרים? זה סתם נמצא בכיס שלי כדי לבדוק את החדשות, אבל, יש לזה גם שרשרת יפה כמו זהב. הביפרים הם בשביל להודיע לנו על הדליפה הבאה.”
חשבתי על היום בו אמרה לי חברה שיש עובד קהילתי ברהט שמחפש משחקים לילדים. העמסתי את האוטו במה שהילדות הפסיקו לשחק ונסעתי לרהט. לא מצאתי אותו בהתחלה. מסתובב ברחובות העיר הבדואית. היו שם רחובות יפים יותר ופחות, בתים שבנויים ברחבות. אבל המדבר הפתוח והכבישים הובילו אותי בסופו של דבר בחזרה אל תחנת המשטרה בפתח היישוב שבה הצטופפו עשרות רבות של צעירים בדואים שבאו להירשם. אלו שמטופלים אצל קציני מבחן, אלו שנמצאים על תנאי, אלו שבאו להיחקר בקשר למשהו. היהודים נוסעים לטייל בעולם אחרי הצבא, נפגשים במשטרת הגבולות בשדה התעופה. הצעירים הבדואים יוצאים להבריח סמים, זונות, כלי רכב ונשק מסיני ומירדן ובחוזרם פוגשים את מארבי הצבא ואת משטרת ישראל.
ב-2004 היתה עלייה של 46% בפשיעה של הצעירים בנגב. יש 130,000 בדואים, הרוב צעירים. רק 21% מהם עובדים, השאר נתמכים על ידי הביטוח הלאומי.
השמש שקעה מעבר למפעלי רמת חובב והגברים הצעירים פרשו את מרבדי שיער הגמל, נטלו ידיים, מתפללים לכיוון מכה. הילדים הצעירים הסתדרו מאחור. לאבאד ניהל את התפילה. שאלתי אותו אם הבדואים היום יותר דתיים ממה שהיו.
“אבא שלי היה מתפלל. אבל משנות השמונים, אולי משום המחסור בחינוך, יש עליה בדת.”
הנערים הביאו את ארוחת הערב. טס נחושת ועליו צלחת שעועית ברוטב אדום, חומוס סמיך מאוד שגרגריו נטחנו בגסות, טונה ועגבניות מעוכות. שקית ניילון מליאה פתירים גדולים, אווריריים ורכים, נצבטו לתוך הצלחות בדרך הנוודית שבה יושבים אנשים מסביב לטס מרכזי ואוכלים בחברותא.
החושך העמיק ואני תהיתי אם הטעם המתכתי בפה הוא מישקע שהביאה הרוח.
לא רציתי לישון מול המפעלים. לי, להבדיל מלאבד, היה לאן ללכת. נכנסתי לאוטו ונסעתי דרומה לציר הנפט שחוצה את הנגב מדרום לרמת חובב, שטחי אש של הצבא מצפון ומדרום לדרך. עברתי את ירוחם בחושך והגעתי לשפת המכתש הגדול. כאן, על גדת המכתש, מתכננת המדינה להקים שכונת יוקרה ליוצאי המוסד. התיישבות וביטחון. פרשתי את שק השינה והדלקתי מדורה קטנה מענפי הרותם. כל חיי אני מנסה ללמוד משהו על תרבויות הנוודים המדבריות, על נימוס, על איך אתה יוצר מרחב ולא מציק, לא נדחף, מכבד אדם וטבע. והמדינה היחידה שבה אני מרגיש בבית לא חושבת ששום דבר מהדברים האלו חשוב.
גמלים בנגב. לפני סערה |
בבוקר המוקדם יצאתי אל האוהלים העומדים מול הכניסה למפעל. עודה, גבר בן 75 ששבריה כסופה חגורה על הגלביה שלו, ישב באוהל והזמין אותי פנימה. היריעה המערבית מופשלת לרוח בוקר צוננת שעברה דרך כסף המתכת של המפעלים שמעבר לכביש. האוהל היה בנוי עמודי טלפון. שתינו תה של בוקר. “לאן אלך? אלו החיים שלי.” אמר עודה. “אני באוהל הזה 75 שנים.” מעבר לאוהל היה בוסתן מוקף במשוכת צבר. בעלי חיים. עלי העצים קמוטים ממגע הכימקיאלים. חזרתי מעט צפונה, עובר על פני תחנת הכוח ונוסע דרך צריפונים ואוהלים בדואיים שנחבאו בואדיונים, עולה למשטח הלס הגדול ועובר גבעה נמוכה, בעקבות ילדים שצעדו לבית הספר. בית הספר של העזזמה, שאולי יחובר בתוך 10 ימים עד שבועיים לחשמל פעם ראשונה אחרי 50 שנה לתפארת מדינת ישראל, נמצא בקו אווירי, במרחק של פחות מ – 2 קילומטרים מאתר הפסולת הרעילה ומהמפעלים הפטרו כימיים. 1100 תלמידים. למעלה מ- 40 מורים. לא יכולתי שלא לחשוב על התקלה הבאה. 1100 ילדים בענן של חומרים רעילים? לא היה שום מקלט בסביבה. המבנים היו מבנים טרומיים מהסוג הרך ביותר. האם אוטובוס יכול להגיע למקום כדי לפנות?
מועצת רמת חובב היא מועצה תעשייתית – אחת המועצות העשירות בארץ. זוהי מועצה המורכבת ממפעלים בלי תושבים שיש לתת להם שירותים. לבדואים אין ייצוג במועצה.
סלמאן אל עמראת בן ה- 38 שלו 7 ילדים, חיכה לי בחדר המורים של בית הספר. הבטתי בדו”ח הביניים של המשרד לאיכות הסביבה על הדליקה שגרמה התקלה “תרגלתם את זה?”
“עדיין לא עשינו תרגיל. אנחנו מתכוננים אבל מה אם זה יקרה בלילה כשאנשים ישנים והפלאפונים סגורים? בלילה זה יקח זמן. הרוח היא הסכנה מכיוון שהרוח יכולה להיות בכיוון שאתה רוצה להודיע והיא תגיע לפניך. האיתוריות לא מפחיתות את הסכנה הן כיסוי תחת. הפתרון היחיד הוא שהמדינה תפתור את הבעיה – לא רמת חובב. אנחנו מבקשים מקום חלופי, לא איתורית ולא פלאפון – כי כשזה יקרה, האסון, יהיה כרגיל, מאוחר, ורק אז יחשבו על פיתרון.
“בשנה האחרונה יש בעיות של קוצר נשימה ומחלות עור. אם תבדוק פה בבית הספר, תראה שיש לכמעט חצי מהילדים בעיות עיניים. בקשנו ממשרד הבריאות שיערכו בדיקות לכל השבט. חשבנו שהמשרד לאיכות הסביבה יפעלו לטובתינו, הסתבר שהם אלו שמפעילים את המפעל של הפסולת הרעילה. אז מה זה שווה. כמה שהמועצות פה בסביבה רוצות לסגור את אתר – אנחנו בסכנה הרבה יותר גדולה. וזה לא רק המפעל של הפסולת הרעילה- הם לא יעבירו את המפעלים ולכן צריך להעביר את הבדואים. כל מה שאנחנו מבקשים זה אדמה ותשתית רגילה כי שם אנחנו רוצים לבנות ולא לחיות בצריפים אפלים.”
“ולמה לא תעברו לשגב שלום?” שגב שלום הוא ישוב בדואי מוכר הנמצא כ- 5 קילומטרים ממזרח לבאר שבע על כביש באר שבע דימונה.
“שגב שלום לא מתאים לנו – אנחנו שבט שמכיר אחד את השני. בשגב שלום יש משת”פים מדהניה ובדואים מהטרבין ומעט מאוד מהעזזמה. אנחנו לא כמו היהודים שלא דופקים בדלת של השכן. אנחנו 5,000 איש פה -אז מגיע לנו יישוב. היום יהודי שמבקש חווה מקבל 30 דונם וחי בקראוון. לי אסור לשים קראוון – כי אם אני אשים, אני אקבל צו מבית משפט להרוס אותו. אנחנו רוצים פתרון מהמדינה. אם המדינה חושבת באמת על הבדואים. אנחנו מבקשים יישוב בדואי שמתאים למסורת הבדואית – יש הרבה אנשים שיש להם צאן ובקר אין להם פרנסה אחרת חוץ מזה.”
יצאתי מבית הספר, נפרד מלאבאד אבו עפאש וסלמאן אל עמראת. חשבתי תוך כדי הליכה על החבר שסיפר לי בדאגה על ההשתלטות הבדואית, על היקף ההתיישבות של אוהלים ופחונים לאורך הכביש שבין באר שבע לערד ובין באר שבע לכיוון צומת סדום. על כך שהם מנכסים לעצמם את הנגב. בין 2002 ל-2005 הפעיל מנהל מקרקעי ישראל לחימה מהאוויר בשטחי העיבוד והמרעה של הבדואים – ריסוס במטוסי ריסוס. הם השתמשו בראונדאפ, גליפוגן – קוטל צמחיה רעיל במיוחד שכשהוא חודר לדרכי הנשימה יכול להזיק. אלו הם חומרים שמאושרים לשימוש חקלאי. אבל המרססים השתמשו גם בטייפון. חומר שאינו מאושר לשימוש בדואים ובעלי חיים נפגעו. שטחים הושמדו. בג”ץ אומנם אסר על המנהל להשתמש בריסוס מהאוויר ב-2003 אבל אנשי המנהל שכחו את הוראת בית המשפט מפעם לפעם. כי במלחמה כמו במלחמה.
הדרך הלבנה והמבוקעת העלתה אבק והיום היה חם כמו שיום יכול להיות חם במדבר הלבן הזה שדופקים אותו מכל הכיוונים. נסעתי לתוך רמת חובב. מפעלים. הרבה מפעלים. הוותיקים שבהם הם מפעל הברום ומכתשים. מפעל הפסולת הרעילה נמצא בחלק הצפוני. כמה תקלות היו במפעל מאז היווסדו? הרבה. המשכתי מזרחה לבריכות פסולת. בוצה. הריח החריף של הכימיקאלים. במקום מסויים החלטתי שאין לי רצון להיעלם בתוך האדים המרעילים של רמת חובב. הסתובבתי וחזרתי, מתרחק כמה שאני יכול במהירות מחלקת הארץ המזוהמת והאומללה הזאת. עצרתי לשתות מים, לנסות להיפטר מטעם המתכות הכבד בפה. מחום היום. מפעלי רמת חובב מפה. כור גרעיני משם. מה יקרה אם יהיה אסון שאינו בר שליטה עם רוח לא נכונה? מי ימות קודם? הבדואים של רמת חובב ברוח מערבית? תושבי שכונת נווה נוי בבאר שבע ברוח סערה דרומית? קבוץ רביבים ומשאבי שדה שיהפכו לארץ רפאים אם ייפול עליהם ענן רצחני? הרכבת העבירה את הקו שלה שנבנה בשנת 2004 בסמוך לבאר שבע, לא מרחיקה את הקו מהעיר. הרכבת ורמת חובב לא שונאים בדואים במיוחד. פשוט לא איכפת להם מאף אחד.
“המשרד לאיכות הסביבה רואה את המתקן לפסולת רעילה כמפעל כימי לכל דבר ואנחנו לא רואים הבדל מהותי בין מפעל מכתשים, מפעל ברום והמפעל לפסולת רעילה.” אמר אריק בר שדה, מנהל סניף דרום של המשרד לאיכות הסביבה.
“מי מנהל את האתר?”
“חברה ממשלתית מנהלת את אתר הפסולת הרעלה – מי שממנה את הדירקטורים הוא המשרד לאיכות הסביבה. טרם הקמתה של החברה הממשלתית נוהל האתר על ידי כל מיני גורמים ולא כמו שצריך.”
“והיום?”
“אני לא שבע רצון מפעילותה של החברה הממשלתית שמנהלת את האתר. באוקטובר 1991 יצאו תנאים לרישיון אתר הפסולת הרעילה כדי שהמפעל יפעל בתנאים סביבתיים נאותים. נקבעו הרבה מאוד תנאים מבחינת פליטות חומרים רעילים לאוויר, לתת-הקרקע, אבטחה וכדומה. אלא שהתנאים לא עבדו לשביעות רצונינו ועובדה שהתרחשו אירועים רבים באתר.”
שפתו הנקייה של אריק בן דוויד מכסה על מה שאמרו אנשי המשרד לא לציטוט על כמות גדולה של תאונות שרק חלקן הקטן דווח, על הזנחה פושעת של החומרים, על חוסר שליטה באחד המקומות הרגישים והמסוכנים שיש, על מינויים פוליטיים, על מנהל אתר שרשלנותו ואי אמינותו יכולה להיות מוגדרת רק כפושעת. לא שלא היו תאונות עד היום, למרבה המזל של חבר השוטים שחי בקרבה מיידית או רחוקה – עדיין לא קרתה קטסטרופה. האסון יבוא. שאלה של זמן. לא במובן של אסון גדול ומהדהד – פיצוץ וענן מרעיל כימי או ביקוע של חומרים גרעיניים אלא אסון שמצטבר בשקט בגוף כל מי שמסביב. כמה אנשים נושאים בריאותיהם ובתאיהם מחלות כרוניות? סרטן? מחלות עור שנגרמו כתוצאה מהזנחה של 30 שנה? במפעלים עצמם?
האם האפשרות של תקלה רצינית באתר הפסולת הרעילה לא מדיר שינה מעיניך?”
“לא. אנחנו חושבים שאין דבר כזה שבמפעלים כימיים אין תקלות. ומה שחשוב הוא מהירות האיתור והטיפול בתקלה. כיום אנחנו מדווחים מייד. בתוך תנאי הרישיון יש תנאי שהם חייבים לדווח לנו תוך 7 דקות. גדולת מפעלים כמו “ברום” ו”מכתשים” שהתקלות מאותרות ברמת שיא ומתגברים עליהם.”
“אבל אתר פינוי הפסולת הרעילה הוא מקום שאליו מגיעות כל הפסולות הכימיות- ביולוגיות ורדיו אקטיביות, הוא בכל זאת מקום מורכב יותר-“
“החשש הגדול הוא מתקלה בלתי נשלטת. ב- 1998, ארבעה חודשים לפני הפיצוץ, ביקר באתר צוות כיבוי אש שדיווח שההערכות לקויה ומסכנת חיי אדם. הבאתי את זה לשר והיו שם חילופי כוח אדם מכיוון שהחברה הממשלתית המנהלת לא השכילה להבין את דפוסי הביקורת והבקרה כמו שצריכים להיות שם.”
“זאת אומרת שהשריפה היתה ידועה מראש?”
“ביקרתי בסככה שבה פרצה השריפה כמה שבועות לפני הפיצוץ והיה איתי זאב צל, מנהל החברה. הצבעתי על חביות מתנדנדות ומערומי חביות שעומדות על קרקע ולא על משטחים או שהן פתוחות – ואלו חומרים שרגישים לחדירת מים. הם דיווחו לי שהם תיקנו. זו הסככה הרגישה באתר.”
“ולא תיקנו-“
“אתה אמרת. היו עשרות מקרים שלא טופלו והוסתרו.”
אחד הסיפורים הנאים ברמת חובב הוא סיפור הטמנת הליטיום. כדי שהרעל לא יחלחל לאדמה – מבודדים אותו ביריעות פלסטיק עבות בשכבות רבות. ברמת חובב חיפפו. הליטיום דלף מתחת ליריעות ושם, במגע עם מים, הפך לגז והחל לנפח את היריעות הפרושות על האדמה – מה שהקנה להן מראה של ליוויתן גוסס. כדי להעלים את התקלה קיבלו העובדים הוראה לירות ביריעות – כדי שהגז המסוכן ישתחרר אל האטמוספירה. הליוויתן שקע אלא שדרך החורים החדשים דלף עוד רעל. או כמו שאומר ד”ר אורי זיק, פיזיקאי ממכון ויצמן שעמד בראש ארגון ‘גרינפיס’ בארץ – “ליטיום ומים זו פצצת זמן.”
“האם רעלים חילחלו למי תהום?” שאלתי את אריק בן דוויד.
“יש עשרה מוקדים של חילחול רעלים למי תהום. בתקופה בה לא היה פיקוח, בזמן שהאתר נוהל על ידי חברה פרטית, לפני החברה הממשלתית, נקבר קוקטיל של חומרים בקרקע שכוסו.”
ד”ר אורי זיק הגיש דו”ח על אתר הפסולת הרעילה. עותק מהדו”ח שהוגש כבר ב-1996 נמצא במשרד לאיכות הסביבה. במהלך בדיקתו התברר כי תקלות של שקים פתוחים וחביות דולפות הן ארוע יום-יומי. הדו”ח מסביר כי חילחול רעלים אל מי התהום של נחל בשור זורם אל אקוויפר מישור החוף.
“והבדואים?”
למשרד לאיכות הסביבה אין שום אחריות על הבדואים. אחריות המשרד לאיכות הסביבה היא שלא יהיו חריגות לאוויר למים שמחוץ למפעלים.”
“אבל בבאר שבע אתם פועלים-“
“אני לא יכול למדוד אצל הבדואים. תפקידי הוא לשבת על המפעלים ולדאוג שלא יפלטו את מה שאסור. אני הוצאתי מכתב בהוראת השר למשרד הפנים לדאוג לבדואים.”
בבית החולים סרוקה התנהל מחקר פנימי שבדק את כמות המומים המולדים של האוכלוסיה הבדואית סביב רמת חובב ביחס לשאר האוכלוסיה הבדואית ולאוכלוסיה בכלל. הנתונים הראו כי אחוז המומים המולדים גבוה. זה כמו לעשות סקר בבית קברות ולראות שהמתים אכן מתים.
אתר הפסולת הכימית- ביולוגית -רדיו אקטיבית הרגיש במדינה, מנוהל בצורה שלומיאלית. אין שום תוכנית לפינוי תושבים. אף אחד לא חשב על ההשלכות כשנבנו המפעלים. אף אחד לא בדק והניהול היה רשלני ופושע במשך עשרים שנים שהאתר פועל. כמה מי התהום ניזקו? כמה אנשים- בדואים, קיבוצניקים ועירונים מבאר שבע נושאים בגופם מחלות הרסניות? כמה מתו? כמה ימותו או יוותרו נכים באסון הבא כשיבוא? הוא יבוא. הוא כבר כאן כל יום.
והבדואים? הבדואים הם רק משל. לפני בערך 10 שנים התחילו הפריצות לכלי רכב בנגב. כמעט בכל נקודה שמטיילים משאירים את כלי הרכב שלהם הם חוזרים לכלי רכב שנפרצו. חלקם נגנבים. על ציר הנפט ליד עין חווה. בחניון שליד עין עקב, בראש מעלה העקרבים מעל נחל גוב. בכניסה לשביל המנסרות במצפה רמון. בנחל חווה החיבור ישיר. פה ריססה המדינה בעצת מנהל מקרקעי ישראל את שטחי חיטת הבעל שזרעו הבדואים. ממערב לכביש, במקום בו יושבת משפחה של העזזמה, מיקמו אנשי ההתיישבות חוות בודדים שמפרידות בין אוהלי המשפחה, יוצרות חיץ של מבנים וגדרות. הבדואים לא חוקיים, גם אלו שנולדו פה ושירתו ברגל הביטחון הישראלית צריכים להוכיח שנולדו וחיו כאן לפני שיקבלו תעודת זהות ודרכון, על הנשים להוכיח שהן יודעות עברית כדי לקבל תעודת זהות. עיד מהעזזמה שנולד וגר מול עבדת עובד כפקח של רשות הטבע והגנים. הוא קיבל את דרכונו רק אחרי שנים של ייסורים למרות ששירת בצבא. טעות בירוקרטית קטנה. כל עולה חדש, בתנאי שהוא יהודי, או שסבתא שלו אולי היתה יהודיה, יקבל תעודת זהות ודרכון בשדה התעופה. אלו הבדואים של העזזמה, הדפוקים בין הבדואים של הנגב והם רק משל לשאר. אנשים שתרבותם וחייהם נירמסים והם הופכים לאוכלוסיה נתמכת סעד, עבריינית, אלימה ומפחידה מתוך אטימות השלטון ופקידיו ומתוך שתיקה קרנפית של מי שעיניים בראשו.
“אנחנו הבדואים הכי נאמנים למדינת ישראל ואין ביננו מישהו שמתנגד למדינה.” אמר סלמאן אל עמראת בבית הספר הדל של העזאזמה “אנחנו שוקלים את עינייננו לבד ולא הולכים למישהו אחר כמו טלוויזיה בשלט. אנחנו לא חושבים על אינתיפדה – אלא לחיות בדמוקרטיה ובשלום ואת הזכויות שמגיעות בשנות 2000 לאזרח במדינה דמוקרטית.”
המדינה רואה באזרחיה הבדואים אבק אדם שאפשר לגרש, להעביר, לבזות, לדחוף לתוך בתיהם ואוהליהם כימיקאלים מזיקים, תחנות כוח, בתי כלא ולהזניח את חינוך ילדיהם ואת בריאותם. פיצוץ כימי חברתי ופוליטי הולך ומבשיל בשדות המרוססים, בפחוני ואוהלי הפזורה, בשטחים המורעלים.
מתוך: סוף הדרך, מותה של מדינה
ראה גם: