המיניבוס טיפס אל הרמה האנטולית. החום הוקל מעט והשמים התבהרו מהאד החם. הרמה האנטולית. ליבה של טורקיה, של אסיה הקטנה. כאן, במקום בו חוצה אסיה הקטנה את הקו של החוף המזרחי של הים התיכון, מתחילה מזרח טורקיה. האזור שבחמש השנים שמ- 1992 הפך לאזור שבו נטושה מלחמה בין טורקים לכורדים. עיזים וכבשים על השדות הקצורים. לא המרד הראשון. משאיות עמוסות בערימות שקי גרעינים המתנשאות להרים מעל לארגז המשאית נוסעות בזהירות בכבישים הצרים, על עשר קומות השקים המגמדות את המשאיות רובצים נוסעים המחייכים אל הדולמוש הממהר אל אדיאמן. באדיאמן הייתה הרוח. הרוח החורכת של הרמה האנטולית. מגיחה ממערב או ממזרח, שטה במרחבים הפתוחים, מערבלת ערימות אבק. הדולמוש לקחטה היה טרנזיט מהסוג הישן. עמוס באנשים. כאן, שלא כמו באוטובוסים החדשים הנוסעים בין עריה של טורקיה, ולא כבדולמושים החדישים, לא מחה אף אחד על עשן הסיגריות. החלונות לא נפתחו ושרפרפים הונחו בין קצות המושב לדלת. הערב ירד על התחנה המרכזית הקטנה של אדיאמן כשהניע נהג הדולמוש ונסע לתוך החושך, נוסע על פני הרמה החשוכה אל קחטה. אל המקום בו מתחילה כורדיסטאן.

הדולמוש עצר בחושך. הרוח המשיכה לנשוב ממערב למזרח, מטיחה אבק בחושך. הנהג פרם את חבלי הגג והושיט את התרמיל. איש נמוך חיכה בחושך במקום בו עצר הדולמוש. הוא בירך ושאל אם אני צריך מלון. במדריך מתוארת קחטה כמקום רע מאוד של שקרנים וגנבים. עיינתי במדריך המבוהל כדי לראות מה הוא אומר על המלון. לא דברים טובים ולא רעים. איפרן, כורדי נמוך ששערו שחור ופניו רחבים, הוביל אותי דרך חצר עם שולחנות לתוך המלון. הוא דיבר ללא הפסקה. קחטה היא עיר כורדית. כן, הכל בטוח, אפשר לצאת לסיור בנמרוד דאג לזריחה או לשקיעה או במשך היום. התמקחנו מעט ואחר כך ירדתי אל החצר תחומת החומה ושתיתי כוסית רקי. שני נערים התיישבו לידי, מפטפטים באנגלית. איפרן עבר ליד השולחן, מנפנף את הילדים, מנסה לעשות עסקים, לבדוק אפשרויות. הנעימות הטורקית פינתה את מקומה לדחיפות עיסקית. הוא איש רע -אמר אחד הילדים. אני יכול להדריך אותך על נמרוד דאג. הרוח המשיכה לנשוב ממערב. בשתיים דפק מישהו על דלת החדר. ירדתי למטה. 3 תיירים טורקים מאיסטנבול, שני גברים ונערה עישנו שם. אוטוסאן חדש עם נהג מנומנם. השילוט היה ללא דופי. הכביש לא רע. בחושך אי אפשר היה לראות הרבה. הכביש טיפס בפיתולים, עולה דרך הרים שוממים הלאה, למעלה. הכביש התחלף בדרך עפר טובה. נמנמתי בחושך. אזהרות מטיילים על חטיפות המחתרת הכורדית, הפ.ק.ק., ניראו רחוקות ממקום בו נוסע רכב בודד בשעות קטנות של לילה. הרכב עצר ברחבת חניה קטנה. הרוח מחוץ למכונית היתה חזקה וקרה, חותכת. נימלטנו לבניין בנוי בו ישב קצין טורקי צעיר וכמה אנשים. שתינו תה. עכשיו צריך לעלות – אמר אחד האנשים. טיפסנו בשביל הרחב העולה לפיסגה. הרוח היתה קרה ואכזרית, מקיפה את פסגת ההר ומתנפלת מכל הכיוונים, חודרת לתוך שבלול האוזן בכאב חותך ומנקב. הרמתי את שולי המעיל. על הפיסגה, באור האפור של טרם בוקר, התנשאה במת המזבח הפונה מזרחה, אל השמש העולה. מקדש לזריחה ומקדש לשקיעה. היוונים בירכו את השמש העולה, המצרים, הפרסים והכנענים סגדו לשמש השוקעת – לפולחן המוות. האלים המגנים על אנטיוכוס אפיפנס ה – 1 תיאוס גרמו לו להאמין שהוא, מצאצאיו של ניקטור ה – 1 מייסד האימפריה הסלווקית ומזרעו של דריווש הפרסי, שהתחתן עם נסיכה פרתית, הוא מלך-אל. המקדש הנפלא הפונה אל הזריחה. אריות ונשרים לפי המסורת הפרסית – בבלית משני עברי דמויות הענק הישובות ומחכות לזריחה. זאוס, אנטיוכוס, טיכה, הרקולס. הרוח הקרה הנושבת מהמרחבים עטורי הפסגות שנהרות הזורמים לפרת בין צלעותיהם. העננים האפורים לבנים שהשמש מתחילה להאיר בהילה אדומה תחתיהם. מעט הגנה מתחת לפינה הצפון מזרחית של המזבח. בין רגלי הפסלים העצומים היושבים שראשיהם הותזו והם מביטים חיים לגמרי אל השמש. ארס-ארטגנס הרקולס, אנטיוכוס האלוהי, זאוס – אחורמזדה במרכז וצפונה ממנו טיכה- אלת השפע ולאחריה אפולו-הליוס-מיטרה. הרוח, גם כשעלתה השמש הרחוקה, היתה קרה וחותכת. יצאתי מבין ברכי האלים והקפתי את ההר לצידו המערבי, אל כיוון השקיעה. האלים היושבים פה פחות מסיביים מאלו של המדרון המזרחי אלא שהחיות, הנשרים והאריות, עם ציורי הכוכבים האורטוסטטים שהם כל כך פרסים-בבלים. פסלים שחורים וראשי האלים הרובצים על הקרקע.

ההתפרצות הכורדית החלה ב- 1992. תיירים שטיילו באזור נמרוד-דאג נחטפו על ידי הכורדים לסדרות חינוך על מנת להעלות את הבעייה הכורדית. ומהי הבעייה הכורדית? המזרח משך אותי משום שהיה בו ריח של מלחמה, של אזור שוליים, מעין גבול גדול שכיסה את כל החלק הדרום מזרחי של טורקיה עד למפגש הגבולות של איראן ועירק.למטה, בתוך קרני השמש של הבוקר המוקדם, התעטפו החיילים הטורקים הסדירים במעילים ארוכים ירוקים, מזויינים ברובי אף.אן. ישנים, מטולי לאו ואפודים. הם נימנמו באור השמש המוקדמת, נחבאים מהרוח הקרה מאחורי קיר המבנה. בפנים ישבו הקצין והתיירים הטורקים ושתו תה. שאלתי אם יש התקלויות בכורדים. ‘יוק.’ אמר הקצין, איש צעיר ויפה שמכשיר ראיית לילה מונח לפניו. ‘אתה רואה בעצמך. לא כאן ולא בשום מקום אחר.’

ירדנו מההר דרך אסקי קחטה – קחטה הישנה לארסמיה – בירתם של הקומגנים. נהרות ויערות. הרכב גלש לאפיק הנהר הרחב, חוצה יובלי מים מטפס ועולה מעבר לשוליו של גשר רומאי על פתחו של קניון. בתוך אפיק הנהר הרחב רחצו אנשים מכוניות, נשים ניפצו כביסה על הסלעים. איכר נושא על גבו חרמש חצה את הגשר. עכשיו, אלף מטרים מתחת לפסגה מוכת הרוח, היתה השמש שוב חמה. קילפתי את מעיל הצמר ואת החולצה. קחטה, כמו אדיאמן, עמדה במרכז הרמה השטוחה. הרוח, מתונה עדיין, נושבת על פני העיר. אכלתי ארוחת בוקר של דבש, חמאה, גבינה ולחם נפלא כמו שיש בכל חלקיה של טורקיה. תה.

ירדתי מהמיניבוס במקום בו מתפצלת דרך העפר לכיוון הסכר אתא-טורק. הסכר הענק האוגר את מימי הפרת. המים הטורקיים. הטורקים רואים במים דבר שניתן להם. אין להם חיבה לסורים או לעיראקים מדרום להם.

הלכתי לאורך עצי הנוי עד לשער. אף אחד לא מנע את הכניסה. בשער מרוחק יותר עמדו חיילים. חום הצהריים. התרמיל היה גדול וכבד מידי. החיילים העמיסו אותי על ג’יפ והובילו אותי פנימה, על דרך עפר רחבה שנסעה סביב צלע ההר. מנהרות טורבינות עצומות בצלע הדרומית שמימין לדרך. ביתן עם חיילים. הם בירכו אותי לשלום והורו שלא אעבור את הסכר. הסכר ניראה גדול מסכר אסואן. אבל אולי היה באותו גודל. עבודה טורקית. מנהרות מגלש מבטון מזויין ירדו סימטריות ומעוצבות מאוד לתוך עמק הנהר. בצד הרחוק של הסכר, מצפון, זרמו המים, צונחים על פני הטורבינות. מאחור, ממזרח, נפרש האגם. אגם ענק. זוחל וממלא עמקים בין ההרים, חודר בקרניים של מים פנימה, מטביע כפרים. בקציהו של האגם, מעבר לאדיאמן, יש מקום לו קוראים הטורקים פריבוט – המעבורת. במקום ההוא, מעל כפרים שהוצפו בים, חוצה מעבורת קטנה וחלודה כל שעה מרחק של קילומטר אגם ומחברת את הכביש שנותק על ידי המים. השמש עמדה במרכז השמים והאירה את הסכר ואת המים הכחולים. החיילים חייכו. כוחה של טורקיה. כשחוצה הפרת לסוריה הוא נאצר על ידי סכר סורי. הטורקים יכולים בימות יובש לעצור את המים הזורמים לסוריה. מה עושים הטורקים עם המים חוץ מחשמל, חוץ מהתאווה לשליטה על ברז המים של המזרח התיכון?

האוטובוס לדיירבקיר נסע דרך שדות הרמה האנטולית. המיזוג מופעל לעיתים ומפסיק. חברת האוטובוסים היתה מדיירבקיר. שתי דיילות לבושות בחולצות צהובות ומכנסיים שחורים הגישו מים, עוגות וקפה. סרט פעולה סיני בטלוויזיה מדובב לטורקית. פעם ראשונה שראיתי דיילות באוטובוסים – ממלכה גברית בה עוזר הנהג ענוד עניבה מכניס את התיקים והמזוודות לתאי המטען ומניח קבלת נייר או פיסת פלסטיק ממוספרת בידי הנוסע. במעט מדינות בעולם יש אוטובוסים כמו בטורקיה.

למעלה מ – % 20 מאזרחיה של טורקיה הם כורדים. 13 מליון. מספר דומה של כורדים חיים באיראן ובעירק. המרד הכורדי בעירק החל לפני כמעט 30 שנים בעידודה של ישראל שראתה בדבר אינטרס אזורי בהפחתת כוחה וריתוק גייסות עירקים למלחמה בצפון המורד עתיר הנפט. עזרתה של ישראל בדיכוי המרד הכורדי ופ.ק.ק. במזרח טורקיה הם המשך למדיניות האינטרסים הישראלית. אלא שהפעם מפעילה ישראל לחץ על שכנות ישירות כמו סוריה ולא ישירות כעירק דרך נשק המים באגם אתא טורק, בסכרים המוקמים על הדיקלה – החידקל.

כשירדתי מהאוטובוס המפואר בתחנה המרכזית של דיירבקיר, פנה אלי איש דק שניראה בשנות הארבעים לחייו ושאל מנין אני. הוא דיבר אנגלית בסיסית וכשהחמאתי לו אמר:’אני מורה לאנגלית בדיירבקיר. אני חוזר עכשיו ממרסין. המשפחה של אישתי שם,’ אם תקבל כורדיסטאן עצמאות אי פעם – תהייה דיירבקיר הבירה. ‘אתה יודע שחומות דיירבקיר הן השניות בגודלן לאחר החומה הגדולה של סין?’ חום עמד בתוך חומות הבזלת השחורות של העיר. ג’יפ עם חיילים חבושים בקסדות ורובים מופנים אל הקהל הצפוף עבר באיטיות. משאית קטנה שמושביה הושמו גב אל גב במרכזה ועליה חיילים שבידי אחד מהם מקלע. חיילים הילכו ברחובות. מתח באוויר. נכנסתי לפתח המוצל של המלון מהרחוב החם. עמדתי פחות משתי דקות ליד שולחן הקבלה שאיש לא דיבר בו אנגלית ומן הרחוב נכנס בחור צעיר שהתמקח איתי ועם פקיד הקבלה, משכנע את שני צדדים. ‘אני אחכה לך כאן בלובי.’ אמר אירפן. התקלחתי מיום הנסיעות. הטלפון צילצל. אירפן הזכיר שהוא מחכה למטה. הוא הזמין אותי לשתיה קרה. יחד איתו היה החבר שדיבר אנגלית טובה. הם שאלו מה ארצה לעשות בדיירבקיר. אמרתי שארצה להיפגש עם פ.ק.ק. הם היסו אותי וחייכו. ‘אין פ.ק.ק. אבל אם אתה רוצה להיפגש עם מישהו – צריך אישור של לשיכת העיתונות. מחמט הביט בשעון. ‘יום שישי, חמש בערב, בוא נלך מהר, אולי נספיק.’ יצאנו מהמלון.

‘אנחנו שומרי הראש שלך. אנחנו נישמור עליך מפני אנשים לא טובים.’ אמר איפראן.

‘אני אגיד לך למה לא עניתי לך במלון על הפ.ק.ק. אמר מחמט, ‘מכיוון שעל חברות, אזכרת שם או פגישה עם הפ.ק.ק. אתה יכול להיכנס ל- 36 שנים בכלא. או יותר.’ בכיכר, מעבר למוכרי האבטיחים והמלונים הניפלאים, עמדו קבוצות של שוטרים מזויינים בקלשניקובים ושיריונית צבאית. מרכז דיירבקיר לא ניראה שונה ממרכז שכם בימים בהם ישב שם הצבא הישראלי. לישכת העיתונות היתה סגורה. ‘אתה רוצה שנבוא איתך?’

‘בטח שהוא רוצה, צריך!’ אמר איפראן, נוזף במחמט בכורדית. ‘יש פה אנשים רעים!’

‘מה אתה רוצה לעשות?’ שאל מחמט, הוא היה דק גיזרה, נמוך ובעל נימוסים טובים בהרבה מאיפראן.

להיסתובב.’

צעדנו מזרחה, לעבר המקום בו יצא הכביש החוצה מהחומה השחורה. מכוניות צבא עמדו או נסעו ברחובות. חיילים חמושים, חבושי קסדות.

‘זה הדיקלה.’ אמר מחמט . ביוב זרם במפל מרשים ומסריח מחומת העיר, הופך לפלג אפור ומקציף, גולש במדרון של עשרות המטרים אל החידקל. מתחת לעיר נמשך גשר אל הגדה המזרחית. המים היו נמוכים מאוד. ‘המים נמוכים בגלל הכותנה. מגדלים יותר ויותר כותנה וכל שנה יש פחות מים.’ שוב המתח בין עושרה של טורקיה במים לבין הניצול הלא מאוזן. אל הנהר המתייבש זרמו שפכי העיר.

‘רוצה ללכת לשם לראות את הכנסייה? אבל אל תצלם. יש שם עמדה של הצבא הטורקי והם יכולים לירות.’ אמר איפראן, מדלג מעל נחל ביוב. המדרון היה מסריח ומכוסה אשפה. שחר התרבות האנושית הוא כניראה היכולת האנושית להתרבות על אשפה. חצינו את הזרם. מעבר לו נבע מעיין קטן מתוך צינור. ‘אתה צמא?’, לגם איפראן מהמים. טיפסנו חזרה וישבנו על אחת החומות המביטות אל הדיקלה.

‘מה אתם רוצים?’ שאלתי את מחמט. הוא ניקה את נעליו מבוץ הביוב.

‘יש כאלו שרוצים אוטונומיה, יש כאלו שרוצים קונפדרציה והרוב הגדול רוצים לחיות בשקט. אנחנו מוכרי קילמים ששכחו איך למכור – אין תיירים. אני עמדתי לנסוע היום לאנטליה כדי למכור קילמים בחנות. קניתי כבר כרטיס. פה אין עבודה. אבל כשראיתי אותך וחשבתי שתהייה אולי עבודה איתך – באתי למלון.’

‘מה אתה עושה?’

‘אני מסתובב עם כתבים של עיתונים זרים בגלל שאני יודע אנגלית.’

פנינו מזרחה לתוך חאן ובו חנות קילמים. ‘לפה אנחנו מביאים את האנשים לדבר איתם על הבעיות שלנו. רוצה לשתות?’ ריאל פוליטיק. ‘אפשר להיכנס לחדר פנימי, יהיה שם יותר קריר.’ מוכר עם מיכל נחושת צבעוני שטף כוסות מתוך קנקן מים, מוזג שרבט לא מתוק לתוך כוסות מתכת. נסים, חבר של מחמט, איש בן יותר מארבעים קונן על היעדרם של התיירים המפחדים להגיע למזרח טורקיה. ‘אתה נסעת כאן – אתה ראית שאין בעיות.’ אמר, ‘יש לנו קילמים טובים. מצפון פרס ומכורדיסטאן שבעירק.’

שאלתי את מחמט על פתרונות אפשריים. ‘אם הורגים יתוש – לא עושים כלום, אם מייבשים את הנהר – פותרים את הבעיות.’ החוכמה העממית. הכל נכון ויפה במשפט הזה אם מתעלמים מההבדלים הברורים בין טורקים לכורדים, בכך שמחמט בעצמו זילזל כמה דקות לפני ביכולתם של הכורדים להתאחד ולהקים מדינה, בכך שהאינטרסים הכורדים מחולקים בין 3 עמים – הפרסים – עם עם יכולת רבת שנים שמיעוטים מעולם לא נחשבו בעיניו, הטורקים שתפארת העבר וכוחו הזאבי של אתא טורק מניעים אותם ועירק, למרות חולשתה אין הכורדים מצליחים ליסד בה דבר.

‘מה עם אופיום?’ מזרח טורקיה היה עד לפני כמה שנים אחד מאזורי גידול והברחת הסמים הגדולים בעולם.

‘אין יותר.’ אמר מחמט ‘כל 5 מטרים בכפרים יש חייל או שוטר. הצרות ב- 92 וב- 93 חיסלו את הכל. אין.’

‘אתה רוצה אופיום? חשיש? אנחנו יכולים להביא לך.’ אמר איפראן. ‘אם אתה רוצה בית זונות אני יכול לקחת אותם אליו, שם הנשים נותנות לך לעשות להן מה שאתה רוצה. מאחורה, מקדימה-‘

‘תודה.’

‘יש לך מאה וחמישים דולאר בשביל זה?’

‘אני חושב שאסע לאנטליה. יש לי אוטובוס בשמונה.’ אמר מחמט, מסיט את השיחה בחזרה לעבר הכללי.

‘תן לי לקנות לך את כרטיס האוטובוס.’

‘כבר קניתי.’ אמר מחמט.

‘אם כך, אני אתן לך את הערך בדולרים,’ הוצאתי שטר של 20 דולר.

‘אבל אני לא עשיתי עבורך דבר.’

‘למה שלא יתן לנו?’ שאל אירפאן בזעם ‘אנחנו לא אימא שלו, ולא אבא שלו.’

‘אני קונה מימך את הסיפור.’ אמרתי למחמט. ‘היה לי ספק אם הוא נוסע לאנטליה.

‘הוצאתי את הכסף האחרון שלי על כרטיס.’ אמר מחמט ‘ולא נישאר לי כסף אפילו לקנות לעצמי אוכל נסיעה. איך אוכל להודות לך? אתה בטוח שלא תצטרך מדריך בעתיד? אני אקח אותך לכל מיני מקומות.’

צעדתי למלון, איפראן מלווה אותי. ‘זה ברור לגמרי, אתה לא אימא שלו ולא אבא שלו ולא דוד שלו. שום דבר זה לא מתנה בחיים. אני הייתי בצבא הטורקי. והם התחילו לקלל אותי. ואז אני התחלתי להשתולל. אני הייתי בוואן. רוצה שאבוא איתך לוואן? יש לך כבר כרטיס אוטובוס?’

‘לא.’

‘חכה רגע במלון, אני הולך לברר איזה אוטובוס נוסע לאן.’ הטלפון צילצל בחדר לאחר מספר דקות. ‘בוא מהר, מצאתי אוטובוס.’ ‘אין דבר קל מלמצוא אוטובוס בטורקיה. הוא הוביל אותי למשרד החברה הנוסעת לטאט-וואן. ‘הם כולם שקרנים, הם יגידו לך שהמחיר הוא יותר גבוה ממה שהוא באמת, מזל שאני שומר עליך. אני שונא טורקים, בטח שאני שונא טורקים, כולנו פה בעד הפ.ק.ק.!’ הוא אמר, ‘אני לא פוחד מהם. יש לך אולי כסף בשבילי בשביל בירה? אתה מטייל ומגן על אנשים והם חושבים שאתה דוד שלהם או אמא שלהם. אתה מבין אותי? אני יכול לספר לך משהו שמעניין אותך? אנחנו מבני זאזא – מצפון איראן, שבט מדרום כורדיסטאן, יש הרבה כאלו כאן בדיירבקיר. אתה רוצה תה?’ הוא הזמין תה על חשבוני ממוכר התה.

‘אני הולך לישון עכשיו. תודה.’

‘תודה? זה הכל? אנשים חושבים שאתה דוד שלהם, מה זה ארוחה מתנה? אנחנו קורבי משפחה או משהו?’

‘חכה רגע.’ עליתי לחדר והוצאתי חבילה של 10 קופסאות.

‘סיגריות? אנחנו קרובי משפחה או משהו? מתנות? אני יכול לשתות בירה עם זה?’

‘מצידי תמכור את זה, כמו שאמרת, אנחנו לא קרובי משפחה ואני לא חייב לך כלום.’

‘אני לא אומר שתיתן לי כמו שנתת למחמט, אבל לפחות לכוס בירה, עכשיו כשהוא נסע ואין לי אל מי לדבר-‘ הוצאתי 250,000 לירות טורקיות, דולר וחצי, ונתתי לו. ‘זה מספיק לבירה?’

‘תודה איפראן.’

‘ומה מחר?’

‘מחר אני מסתובב לבד. לילה טוב.’

קמתי מוקדם. המסגדים קראו כסדרם. האיסלאם הגיע לפה עם הכיבוש הערבי. דיירבקיר היא עירם של בני בקיר. דת היא מפלטם של הכבושים והמקופחים. המדינה הטורקית של אתא טורק התנתקה מהדת. באולו ג’מי ישבו הגברים או התגלחו ליד מתקן המים שבחצר המסגד. אחרים התפללו בפנים. פה, מעבר לגבולה של טורקיה, בכורדיסטאן הטורקית, היה המסגד מוסלמי יותר, ערבי. מקום של מפלט מהרחוב. קנקני יוגורט בצל הרחוב וזקן טועם ומוצץ את קצה אצבעו. אנשים ישבו בצל הקירות הנמוכים ושתו תה, כפיות בוחשות ומקישות בדופנות הזכוכית. החידקל מעבר לחומות.

הכורדים הם שבט עתיק. השפה שייכת לקבוצת השפות האירניות למרות שמוצאם ברמות שמסביב לאגם ואן. הם מרדו באירנים במחצית המאה ה- 19, בטורקים בראשית שנות העשרים של המאה העשרים ודוכאו בחריפות, בעירקים בשליש השני של המאה ה- 20 ועכשיו שוב בטורקים. נוודים, חצי נוודים, שנואים וחשודים על ידי כל העמים שהם שולטים בהם. הקילמים הניפלאים של טורקיה ארוגים ברובם על ידי הנשים הכורדיות בחודשי החורף. סומק. הקילם עם החיות המגיע מצפון מערב איראן. כל מקום שיש בו הרים יש שם כורדים. את האיסלם קיבלו כמרבית שבטי המזרח התיכון עם הכיבוש הערבי, נישלטים החל מהמאה ה- 11 על ידי שבטים טורקים.

איפראן הופיע מאחד הרחובות ‘אתה רוצה שאבוא איתך לתחנה?’

‘לא. אני רוצה להיות לבד.’

בתחנה המרכזית ניגש אלי איש צעיר. ‘אני יושב לידך.’ הוא אמר באנגלית ‘רציתי להתנצל לפניך. האיש בחברת אוטובוסים אמר לי שהביא אותך אליו איש רע, שרצה שהוא יקח ממך עוד מאה אלף לירות כדי שיתן לו. הוא לא רצה, אבל לא היתה לו ברירה. הוא סידר לי לשבת לידך ואמר לי להגיד לך.’

האוטובוס יצא מדיירבקיר, מטפס לכיוון טאט ואן. מחסום בצד הדרך. החיילים סימנו לאוטובוס לעצור. ‘הם יבקשו מאיתנו תעודות זהות ודרכונים.’ השוטרים עברו דרך האוטובוס ולא הביטו בתעודות. האוטובוס המשיך לנסוע. ‘7 שנים לא הייתי בטאט ואן’ אמר דרוואן גוסם. סטודנט לארכיטקטורה שהוריו היגרו לאנקרה לפני 7 שנים.

‘איפה אתה לומד?’

‘בדיירבקיר. יכולתי ללמוד איפה שרציתי. הפקולטה בדיירבקיר לא כל כך טובה, אבל לסטודנטים שם יש דיעות דומות לשלי.’ הכורדים יוצאים לחפש עתיד טוב יותר באנקרה ואיסטנבול, המהגרים העניים בשכונות הפחים שמסביב לערים. הכורדים היו המכשיר הטורקי בהשמדת הארמנים בשנות העשרה של המאה העשרים. הארמנים עשו יד עם הרוסים בזמן מלחמת העולם הראשונה בתיקווה לזכות בעצמאות. מיליון וחצי ארמנים הושמדו או ברחו לשטחים הרוסיים. הארמנים קיבלו מחוז אוטונומי שיסד להם סטלין. מחוז שהפך למדינה שגבולותיה נושקים לאלו של טורקיה. ולאזרבייג’אן. חוץ ממילים לא התערבה טורקיה לעזרת האזרים במלחמה על נגורנו קרבך. שהשואה הארמנית בה הופעלו הכורדים כנשק השמדה מול הארמנים, מוכחשת על ידי הטורקים.

דרוון שאל אותי על המצב בישראל ומדוע אנחנו הורגים פלשתינאים. לא שמעתי חדשות בעשרת הימים שלפני הפגישה. מדוע אנחנו יורים בכדורי פלסטיק. הוא נתן את הדוגמא של הפ.ק.ק. שהפסיקו להשתמש במוקשים מכיוון שזהו נשק הפוגע לאחר זמן גם בחפים מפשע. האם יש דרך להגן על סיכסוכים לאומיים? מדוע אנחנו יורים בילדים? עוד מחסום של הצבא. הפעם עלו החיילים פנימה. שריונית צבא יושבת עם מקלעיה מכוונים אל האוטובוס. איש בלבוש אזרחי עבר בין יושבי האוטובוס ובדק רשימת שמות. מבוקשים. הוא העיף עין בדרכון והחזיר לי אותו. חיילים בדקו בתאי המטען. האוטובוס המשיך לטפס, ההרים מצטופפים ונעשים גבוהים יותר. הוא שאל אותי מה אני עושה. ‘טוב-‘ הוא אמר ‘אתה עיתונאי, אתה מקבל משכורת מהממשלה, ודאי שתגן על המדיניות הישראלית.’

‘לא-‘ אמרתי, ‘ בישראל אין עיתונות של המדינה, בישראל לרוב העיתונות היא נגד הממשלה – כל ממשלה, ישראל היא דמוקרטיה שונה לגמרי ממה שאתם קוראים בטורקיה דמוקרטיה. אני עצמאי. אני כותב מה שאני רוצה – לפעמים גם לא מה שבעל העיתון רוצה לשמוע.’ האם יש עיתונות חופשית? כמו כל דבר כניראה. היחסיות.

שאלתי את דרוון על החילים. הכומתות הכחולות הם קומנדו, הכומתות האדומות הם חילות מיוחדים והשחורות לשיריון. החיילים בעיר עם העיגולים הכחולים-אדומים על כובעי הקסקט הצבאיים הם הקומנדו העירוני.

‘הצבא הטורקי אולי גדול, אבל הוא מיושן.’ אמר דרוון. ‘הדבר היחיד שחדיש בצבא הטורקי הוא חיל האוויר. אבל עכשיו הפ.ק.ק. בצפון עיראק קיבלו טילי סטינגר וס.א.ם 7 , הם הפילו בחודש האחרון 4 מטוסים. כשהצבא הטורקי ניכנס, הפ.ק.ק. פינו את השטח והטורקים חשבו שהם ניצחו, ואחר כך הם התקיפו מההרים. הם הכינו מלכודת לצבא הטורקי. כמו שהצ’צ’נים עשו לרוסים’ אמר דרוון בחיוך, ‘עכשיו הטורקים התחילו לסגת. עוד מעט הם יצאו משם.’

האם צודק דרוון והצבא הטורקי הסתבך בצפון עירק? נוף ההרים הגבוהים בהם לשריון אין שום יתרון. הציוד המיושן של הצבא כפי שנירא לאורך הדרכים במחנות הצבא הפזורים – טנקי פטון מדגמים מיושנים, רובי אף.אן וקלשניקוב בידי חילות הרגלים. האם השתבש משהו במערכה הטורקית נגד הפ.ק.ק. בצפון עירק? מרחוק, כמו משולחן החול של הגנרלים, הדברים ניראים פשוטים יותר, הזזת כוחות, במקומות בהם ההרים גבוהים והכפרים עויינים – הדברים שונים.

‘הטורקים הרסו 3,000 כפרים ב- 5 השנים האחרונות והעבירו את האנשים לערים. הכפר של המשפחה שלי ליד טאט-ואן נהרס. ואי אפשר לללכת לבקר שם. הצבא לא נותן.’ הטורקים לא נותנים לתיקשורת ולטלוויזיה להיכנס לאזור.

‘ואיך אתם יודעים על צפון עירק?’

‘יש לנו תחנת טלוויזיה כורדית עצמאית שמשדרת.’ חייך דרוון. ‘כולם צופים בה. משם אנחנו יודעים את האמת.’ תיקשורת עצמית היא קול של שילטון מתהווה.

‘אנחנו עם ללא שפה. אתה יודע שאין לנו שפה כתובה? אנחנו יכולים ללמוד כל שפה באוניברסיטה – רק לא כורדית.’ האם חסרונה של שפה הוא אשמת הכובש או תופעה של קבוצה שאין לה כוח פנימי? הכורדים כותבים טורקית. בעירק כותבים הכורדים ערבית. באיראן- פרסית.

‘אבא שלי פעיל במפלגה הכורדית באנקרה. אבל הוא פיאודל. הוא רוצה שבעלי האחוזות ישלטו באיכרים ושנשים לא יעבדו.’

‘ואתה?’

‘אני רוצה מהפיכה! סוציאליסטית, מתקדמת,’ אמר דרוון, ‘לא כמו האבא שלי.’

‘וטורקיה?’

‘פדרציה אני חושב,’ אמר דרוון, ‘ממשלה שלנו ופדרציה עם הרפובליקה הטורקית.’

לצד הדרך היו מצדיות בטון ששלטו על הכביש. ‘אלו מבצרים של משתפי פעולה.’ אמר דרוון בתיעוב, ‘הטורקים מינו מוכתרים בכפרים מטעם השילטון ומלשינים. יש להם מכשירי קשר. אם מגיעים מבקרים לכפר, הם מדווחים מיד לצבא שמגיע למקום ועוצר את האנשים. בריונים, אנשים שהיו פושעים.’ מחסום נוסף. שוב עלו החיילים לתוך האוטובוס לבדוק תעודות זהות ולעבור על רשימת מבוקשים. הבודק ליטף את ראשו של תינוק שהוחזק על ברכיו של אביו. ‘חייל טורקי.’ אמר דרוון.

‘איך אתה יודע?’

‘הוא מדבר במבטא של מערב טורקיה. ‘גם זה שיושב שתי שורות מאחוריו.’ הכבישים, המכוניות, האוכל, האוטובוסים והלבוש היו ללא שינוי בכל המסע ממערב למזרח טורקיה. אלא שהבתים היו שונים והארץ, שהיתה רמה מוזהבת או הרים ירוקים ושופעים של חופי ים הפכה להיות מרירה וקשה. ‘כורדיסטאן!’ אמר דרוון בגאווה. 7 מחסומים בין דיירבקיר לטאט-ואן. ‘כבר ביטליס?’ אמר בהפתעה, ‘אנחנו כבר קרובים לטאט ואן. 7 שנים לא הייתי פה. הדבש של ביטליס הוא הטוב ביותר בכל כורדיסטאן.’

העמק של ביטליס היה סלעים אפורים, צפצפות הגבוהות, נהר הזורם בתוך קניון שמעליו הכביש, מצודה השחורה השולטת על העיירה מלמעלה. האוטובוס עצר לזמן קצר ואני מיהרתי אל המצודה. ילדים נצמדו לעקבי, מבקשים סיגריה, ילדים חצופים של מקום קשה. הם לא פחדו מכלום, לא היה בהם גם שום נימוס. ‘הדבש הטוב ביותר בכורדיסטאן.’ אמר דרוון. חלות דבש בחלונות הזכוכית. משאיות צבא גבוהות שחיילים דרוכים יושבים בארגזיהן, מקלעים דרוכים ורובים מכוונים אל הרחובות הצרים. האוויר היה אפור ודחוס. כיבוש ומרדנות.

בשעת אחר צהריים מאוחרת, עצר האוטובוס בטאט-ואן. דרוון ליווה אותי למלון, בנדיבות ובעדינות שלא דמו במאום לדרך בה נדבק אלי איפראן בדיירבקיר. הוא הבטיח שיבוא להיפגש איתי בערב וילך איתי לדבר עם פעילים כורדים. הוא לא חזר. אולי ננזף על ידי חבריו הסטודנטים על פרץ גילוי הלב שיכול ברפובליקה הטורקית הדמוקרטית להוביל לחקירות ולכלא.

השמים התכסו בעננים אפורים. כמעט שני קילומטרים מעל הים הרחוק. הגשם הצליף בחלונות. יצאתי דרך הגשם וירדתי מהמלון הפשוט שהיה בו חום של בית לחוף אגם. טאט ואן נמשכת לאורך רחוב ראשי החובק את החלק המערבי של אגם ואן. שני רחובות מעל, שני רחובות מתחת ורחובות מחברים כשידרת דג. נכנסתי לאחת המסעדות. הגשם שהפסיק התחדש, תחילה בטיפות קטנות ולאחר מכן בסילונים ארוכים.

הגשם התחזק והפך למבול סוחף. נוחצ’י. בני נוח. התיבה על האררט. קציהו המערבי של הסיפור. מרק ראש כבש. קבאב ופודינג אורז לקינוח. הגשם המשיך לרדת בכוח. הרמתי את שולי המעיל וחציתי את השדירה מול חוטמו של ג’יפ צבאי, יורד בדרך החצץ הרטובה אל המלון. בנו של בעל המלון הביט במשחק כדורגל בטלוויזיה. טלוויזיה היא עדין מותרות בטאט ואן. בעל המלון הקטן הניח לפני כוס צ’אי והתקשר לנהג מונית שהבטיח לקחת אותי לקפליז’ה – למעיינות החמים. הדרך ללוע הוולקני של נמרוד דאג המזרחי היתה סגורה. מזג אויר. פ.ק.ק. פתחתי את חלון והקשבתי לגשם.

עננים אפורים מעל ההרים השחורים. העשב ירוק מאוד. ‘ארץ של חורף הארץ שלי.’

‘טורקיה?’

‘לא.’ חייך דרוון, ‘כורדיסטאן. 9 חודשי חורף בשנה אביב קיץ וסתיו קצרים כל כך.’

התחנה המרכזית בואן היתה מחוץ לעיר. המיניבוס הניח אותי במרכז. האיש במלון ניסה לשכנע אותי שאין בעיות במזרח טורקיה. שוטרים חמושים בקלשניקובים במרכז העיר. מכוניות צבא מפטרלות. ועם זאת – היה הכיבוש יותר נינוח מאשר בדיירבקיר.

הדולמוש התמלא ונסע דרומה דרך הרים צחיחים, עובר על פני נהר סכור לאגם שעל גדותיו מחסום של הצבא הטורקי. ירדתי מהדולמוש וחייל טורקי סימן לי להרים ידיים, מחפש על גופי מילים לא ראויות.

ירדתי בחוסאפ-קלה. הדולמוש המשיך אל הגבול האיראני. המצודה נבנתה ב- 1643 על ידי שליט מקומי בשם סולימן בייי משבט מחמודי . על הציר לטיבריז הכורדית. המצודה התנשאה מעל נהר הדונמק. מים חומים לבנים סוערים. גשר אבן מקושת מהמאה ה- 16 הוביל לצד המזרחי מצריפי בתי התה והמסעדות שמשאיות עצרו לידן. צפצפות לאורך המים הסוערים. בתים בנויים מעל הנהר. גם היום, בשחר המאה ה- 21, מהווים הרים גבוהים ממלכה בפני עצמה – גבול שאין לו דבר עם הגבול המוטווה על מפות – אנשים שיותר משהם שונים אחד מהשני, ההרים הופכים אותם לדומים – אנשי שוליים שהשילטון המרכזי בטורקיה ובעירק מחזיק בכוח הזרוע. בכל מקום בו דרך איסטרטגית בין שני מרכזי כוח בעלי אינטרסים מצטופפת בין עמקי ההרים הגבוהים. הילדים ליוו אותי במדרון ודרך שער המצודה. גשם אחר צהריים החל לרדת בטיפות גדולות, שוטף את חומות האבן האפורות-חומות. עדר כבשים לבנות חזר לכפר שמעבר. חומות המצודה השתרעו על הרכסים שמעבר.

הגשם ניגמר ואני הרמתי יד. מכונית טופש עם 3 נוסעים. הם חייכו ופתחו חלונות. במערב טורקיה נוסעים הטורקים בחלונות סגורים. כאן, בספר הכורדי, פתחו נוסעי המכוניות את החלונות ונתנו לרוח להיכנס פנימה. הם שאלו שוב לפני שירדתי אם אני רוצה לרדת בשעת אחר צהריים מאוחרת כזו בצ’וואש-טפה. כן. טיפסתי למעלה אל הגיבעה המאורכת. כתובות יתדות על פתח המקדש. אוררטו. על הכביש למטה התנהלה שיירה של רכב צבאי קרבי. ספרתי 30 כלי רכב ועצרתי. המסע אל הגבול האיראני והגבול העירקי. מפגני הכוח של המדינה שבירתה מרוחקת למעלה מ- 1000 קילומטרים מערבה. כמה דומה הכל בכל מקום. הדרכים, המאבקים, התפוררותו של העולם בסוף המאה ה- 20 שוב לגושים לא נשלטים פרט למקום בו יש למדינות עדיין כוח אגרסיבי או כוח פנימי.

ירדתי מהגיבעה. מונית עצרה על הכביש. הנהג חייך. מוזפר. ‘ארמני-כורדי-טורקי!’ הוא עצר במקום בו מתגלה אגם ואן לבאים מדרום. מהגבעות המתנשאות מעל האגם המרוחק כדי עשרה קילומטרים היה המראה מלכותי. מעבר לאגם, במרחק של כמה עשרות קילומטרים,אפשר היה לראות הר געש אדיר לשמים שכיפתו לבנה. האררט. ‘שם-‘ הצביע מוזפר מעבר לגבעה הירוקה שירדה בתלילות, ‘יש בית קברות ארמני. אבל אין יותר ארמנים. רק אני שאבא שלי כורדי ואמא שלי ארמנית.’ השמדה מוחלטת או טרנספר. הטורקים, בדרכו של אתא טורק הם אנשים של כן ולא – נדיבות גדולה ואכזריות גדולה. בלי תכסיסי ביניים. בלילה קראו המסגדים בואן. מסוקים עברו בשמי הלילה.

משהגיע מספר מספיק של נוסעים, הועמסו השקים והקנקנים על הגג לצד התרמיל והדולמוש יצא לדרך. הכביש נסע על גדת האגם, מטפס בתוך גבעות ירוקות ופוריות. כפרים בודדים במרחב. פסגות ההרים נעלמו מתחת לעננים. טיפות גשם על חלון הנהג. קצה האגם. מחסום דרכים. החיילים הטורקים, לבושים במעילים, חבושים בקסדות וחמושים ברובים סימנו לעצור. ירדתי עם הנוסעים מהרכב. חייל אסף תעוזדות זיהוי ודרכון. חייל אחר סימן לי להרים ידיים, מעביר ידיים בחיפוש גופני. הוא שאל מה יש לי בתיק. מצלימה אמרתי. למה? כי אני תייר! הסמל שעמד מאחוריו חייך וסימן לי לחזור למכונית. נסענו הלאה. שלושה אנשים צעירים סימנו לנהג ליד שדירת צפצפות. הוא עצר והעמיס אותם ואת מטענם. האגם נעלם והדרך המשיכה צפון מזרחה, לכיוון הגבול האיראני. שדות בזלת עצומים השתרעו משני צידי הדרך. שדות שחורים מדהימים שניראו כאילו נזלו לפני זמן לא רב מהר געש פעיל. כפרים עמדו על גדת ים הבזלת השחורה שעשב ירוק ופרחים צמחו מצדדיה. הכביש עבר על פניו של כפר דל שבתיו נבנו בזלת. עוגות זבל נערמו בערימות ליד הבתים. עוד מחסום. החיילים בדקו תעודות, מסמנים לי לחזור לרכב. תעודתו של אחד מהצעירים לא מצאה חן בעיניהם. הם סימנו לו להישאר איתם, דוחקים אותו בקני הרובים. הם הורו לנהג להמשיך ולנסוע, מושיבים את הצעיר על האדמה לצד הביתן שלצד המחסום. מעמדה במורד הדרך הביט חייל טורקי דרך כוונות המקלע.

נהרות בזלת עצומים שגובהם עשרות מטרים, נחשים שחורים ופרועים משני צידי הכביש וכפרים מעטים במפרצים ביניהם. הכביש ירד מהרמה הגבוה שעליה נחשי הבזלת לכיוון העמק של דוגבאייזט. האררט בחלונות הדולמוש. עננים על ראשו. היום דעך. מחסום של הצבא על הדרך. שיירה של משאיות. ‘היה שיטפון בדוגבאייזט. הכביש חסום.’ גלגלתי סיגריה וישבתי בחושך. הקצין הטורקי עמד לידי. פיטפטנו בשברי אנגלית וטורקית.

הכניסה לדוגבייזט היתה בוץ וסחף. שטפון פתאומי שגרף איתו בתי חומר. עיירת גבול. מקום של מסחר הזורם דרך הגבולות, עיר שיש בה הכל המגיע בצורה חוקית ולא חוקית. כמו שאמר דרוון – ‘אנחנו יכולים לעבור לאירן בלי שום ויזה. להיכנס ולחזור. אנחנו מוכרים להם קילמים, מביאים משם דברים.’ שני הצדדים של הגבול כורדים. המדינות, מתוך חוכמה של חוסר ברירה, מניחות לסחר לזרום לשני הכיוונים ובהרים מתנגשים סיורים טורקים במבריחים. האזור של דוגבייזט היה אזור מגדלי ומבריחי האופיום של מזרח טורקיה. מאז 1992, עם התחזקות הפיקוח הצבאי והזרמת הצבא ומחסומיו חדל הסחר והגידול הפורמאלי. אנשי המפיה הכורדית – ראשי הכפרים לאורך הגבול שתשתיתם נהרסה, עברו לעירק שם הם נירדפים על ידי הצבא. איש צעיר הציע עזרה כישרדתי מהדולמוש. ‘לא בשביל כסף.’ תודה אמרתי, עייף מעוזרים מהרגע בו נכנסתי לכורדיסטן. ‘חינם,’ הוא אמר. תודה אמרתי. ‘מאיפה אתה?’ ישראל אמרתי. ‘ישראלים דפוקים.’ הוא אמר בכעס.

הנחתי את התרמיל במלון שחדר הכניסה שלו היה אפל מהפסקת חשמל.

המואזוליאום של איסק פשה מעל דוגבייזט היה עוד מבצר-ארמון על שולי ההרים. מקום בו מושל מניח את ביצוריו כדי לעצור ולאצור את זרימת הזהב הבא מההרים, מהארצות שמעבר, על דרך המשי הבאה מאיראן וממרכזה של אסיה. דלתות הזהב נילקחו על ידי הרוסים במלחמת העולם הראשונה למוזיאון ההרמיטאג’ בסנט פטרסבורג. מעל הארמון, מעבר לאפיק הנחל, התנשא מסגד . משפחה כורדית צלתה קבאב בגינה שליד. קדושת הקבר והחיים הגשמיים. שתיתי תה עם המשפחה והם הזמינו אותי לחזור איתם לעיר. מעל המסגד התנשאו החומות של המבצר האוררטי. ילדים עקבו אחרי כשטיפסתי במעלה הגבעה, יושב בצל ומביט אל המישור. למטה בעמק, בחצי הדרך אל העיר, ירו טנקים והדי רעם הפגזים היו ברורים מאוד. הטורקים הצמידו מחנה לכל עיר. עיר שחציה אנשי צבא. חזרתי ברגל אל העיר דרך השדות והכפרים שערימות עוגות זבל יבשות נערמו בחצרותיהם. ישבתי לאכול גלידה. ממול, בחצר בניין המשטרה עמדה קבוצה של נשים, גברים וילדים לבושים בלבוש כפרי. החיילים והשוטרים הקיפו אותם. ריח הכיבוש חצה את הכביש והתפזר לתוך קערת הגלידה. כוחה של המדינה. עיני הזאב של אתא טורק ‘אנחנו לא רוצים יותר ולא ניסתפק בפחות’ אמר אתא טורק במלחמת העצמאות הטורקית, קובע את גבולותיה של הרפובליקה, יולד מדינה חדשה מתוך אפר האימפריה. מדינה שעדיין נולדת כמו נחש המקלף את עורו הישן כל כמה שנים.