הפנים של יפו

יפו היא הלבנט.

לבנט (Levant  )  במילון אוקספורד היא המילה שמתארת את המקום בו זורחת השמש ואת חלקו המזרחי של הים התיכון ואייו. הלבנטיניות היא ערבוביית השפות, הדתות, הפרצופים, סגנונות הבניה, שמות הדגים והאוכל שלנו.

אבל הלבנט, אומר גם ששום דבר (חוץ מהשמש), לא צפוי.

יפו היא הלבנט.

 

לגלרית  התערוכה הפנים של יפו

 

 

אבל כדרכם של דברים, העיר הזרה, ההפכפכה והלא צפויה, הופכת אישית ומסבירת פנים בגלל שאתה מכיר אנשים. מבדיל בין טוב ורע, בין שווה לפחות.

יפו היא לא אותה העיר אליה הגעתי ב-1991. אבל גם אני לא. היא השתנתה ונשארה אותו דבר. את רוב המצולמים אני מכיר מהרגע שהגעתי ליפו. ויש לי חיבה אליהם ולעוד רבים שלא צילמתי לא בגלל שהם לא ראויים – אלא משום שאני אחד .

האם אני יפואי? נולדתי בירושלים. עברתי לתל אביב כשהייתי בן 8. באתי ליפו בן 32. זה המקום בו אני חי את פרק הזמן הארוך ביותר שחייתי באיזשהו מקום. רבים מהיפואים הם כאלו. כמו בכל עיר, אנשים מתחלפים. באים והולכים.  במהלך השנים  השתתפתי עם חלק מהאנשים במאבקים פוליטיים, חברתיים ואזרחיים שקבעו את אופייה של העיר. חלק נתנו את הטעם.

בלי מוחמד עטיה האופה ואביו עליו השלום, לא הייתי לומד שלכל מאפיה יפואית יש את טעם הפיתה שלה. בלי  ג'ורג', ג'וני ומיטרי  באהו לא היו ברזילי העיר מתכופפים וממוסגרים. הם אלו שעשו את סורגי חלונות מסגד חסאן בק.  בלי אחמד זיבדה הנגר היו העצים מיותמים ושום שולחן לא היה קם על ארבעותיו ובלי עומר סיקסיק, עבד סאטל וחבריהם באגודה למען ערביי יפו, שותפים לאינספור מאבקים והפגנות, לא הייתי שומע את מצוקותיהם של תושבי יפו הערבים, שכניהם של תושבי יפו היהודים. רחוב יפת הוא דארב אל ע'זה הוא שרע עג'מי.  דרך יפו-תל אביב היא הדרך לשכם. עולי ציון היא הדרך של עולי הרגל לירושלים.

ליפו  זיכרון ארוך. היא זוכרת מתי נולדה תל אביב. ונשארת יפו.

יפו היא נייר הלקמוס של החברה בישראל. כל מה שקורה כאן,  כל מה שאנחנו אוהבים ופוחדים– קורה בכל מקום.  חומוס והפגנות. חיים זהירים ומנומסים פחות או יותר של תושביה השונים, שיודעים ששום דבר לא צפוי וצריך לבנות ולתחזק את שלומה כל יום מחדש. מה שמחזיק אותנו ביחד הוא חומוס. ופיתה. והים וחיבתנו לעיר העתיקה. עיסות וקירות מלכדים אותנו. והגלים מרגיעים אותנו.

פניה של יפו הם עופר ללוש שמצייר ומפסל, של יאן ראוכוורגר  הצייר ושל אשתו  גלית שמצלמת וחורטת, של  עולש קי שקומם את רחוב רבי חנינא ואת שוק הפישפשים, של  מורן שוב האוצרת מחלון נגה היקרה, של דניאל ודניאלה יפה בוני צעצועי עץ שגרים על הסירה  איתה הקיפו את העולם וגלי סירות הדייגים ממתיקים את לילותיהם, וחליל אסמר מוכר הדגים מיפת פינת מנדס פראנס.  בקפה הנרגילות של חמודי שם שילבו ידיים נגנים יהודים וערבים בשעות קשות של אינתיפדה, יושבים והקלפנים שלא איכפת להם מכלום והם אוהבים את העשן המתוק ואת קול המסגד, ומעל כולנו מרחפת רוחו הטובה של אבו חסאן שלימד אותנו לנגב מסבחה שמימית עם הפיתות של עטיה. זכר צדיק.

אלו פניה של יפו.

"תערוכת הפנים של יפו הוצגהבמסגרת חודש האמנות של שנת המאה של תל אביב-יפו."