הודו - הקומבה מלה

עיתונות - כתבות מהעולם



ג'ונה אקהרה - נזירי הנחש של שיווא

אל הקומבה מלה. לחגו של הכד. כל שלוש שנים בעיר אחרת. כל 12 שנים באללאהבאד. לזכר 12 הימים בהם נמשך הקרב הנורא בין הטוב לרע. כי כל יום בחייו של בן האלמוות שווה לשנה אצלנו, בני התמותה המתגלגלים. כל 144 שנים נסגר מחזור מיסטי מאז ימי הקרב.
בדרך לקומבה מלה


"בוא לכאן אדוני, אני אקח אותך. לאן אתה רוצה, לפהאר גאנג'? לא כדאי לך, האוטובוס של איר אינדיה, יותר טוב מונית. פיקסט פרייס!" עברתי את שורת המוניות וניגשתי אל הכיכר הקטנה שמחוץ לשדה התעופה האפרורי של דלהי. טוקטוק, תלת אופן שנקרא גם אוטוריקשו, הביט בי בשאלה, מטה את ראשו שמאלה וימינה בדרך ההודית. נכנסתי אל התלת-אופן ונתתי לעוף המוזר, העצבני, שצבעיו שחור וצהוב, לדהור במלוא מנועו הקטן והמתאמץ על הכביש הרחב, המוליך מהקצה הדרום-מערבי של דלהי אל המרכז. יש משהו קריפטי באוטוריקשו. למרות פתיחותו אל העולם והיותו סממן הודי מובהק.

הודו - הקומבה מלה
קוף


דלהי היא השער להודו. אני מעדיף אותה בהרבה על בומבי. נהג התלת-אופן הביט בי בשאלה דרך המראה והשתחל בין שתי מכוניות בתנועה שהלכה וגברה. הוא זז מדרכו של אוטובוס שפנה לתחנה המרכזית, המובילה לרג'אסטאן. מתחת לעצי הפיקוס הקדוש עמדו מוכרי הפורי והסמוסות. תה הודי מבושל בחלב ממותק עם תבלינים. מצוין. הקפנו את כיכר קונוט פלייס, שבה ניצלתי פעם ראשונה בהודו, כשנכנסתי ביום חם לפני 18 שנה לתוך הגלידרייה של "נירולה" כדי לנשום כמה דקות אוויר שהוא לא הודי צפוף, חם ומעיק.

רחוב ארוך יוצא מקונוט פלייס - הגבול של ניו דלהי שהקימו הבריטים - וחודר לתוך העיר המוגולית. בניו דלהי שדרות רחובות, בתים מסוגננים, מדרכות גבוהות. שום שטות כזאת לא קיימת בדלהי הישנה, זו שאני אוהב, שממנה בעצם מתחיל המסע. כמו כלב ציד שמביאים אל התא שלו, כדי שיאגור כוחות לקראת הזינוק. דלהי נמצאת על גדות נהר הימונה. היובל האדיר של הגנגס, שאל הכינוס שלו - במפגש שבין הגנגס והימונה באללאהבאד - אני נוסע.

הטוקטוק פונה ונכנס לתוך הכאוס של הפהאר גאנג', המיין בזאר, השוק של דלהי, מקום שבו נמצאים המלונות של התרמילאים. בחרתי בטוב מכולם. בזה שיש בו מיזוג אוויר וחדרים קולוניאליים. הודו כל כך זולה שאפשר להתפנק ולא להיגרר למאורות של החבורות הצעירות. מקלחת לקלף את הזוהמה והלאה, בחזרה אל הטוקטוק. אל הנהר.

נהג אוטוריקשו הוא דבר חשוב בהודו. מילא דלהי, שבאמת הייתי בה כבר מספר פעמים, אבל במקומות שהם פעם ראשונה, נהג מוצלח הוא בהחלט סוג של טייס אוטומטי שאפשר להזין בו נתונים מתוך ספר, מדריך או שמועה, והוא ילהטט בתלת-אופן שלו, יוביל לכל מקום שהנפש או הגוף שוקקים אליו ויחכה רגוע לרופיות שהוסכם עליהן.

הלאה, דרומה ומזרחה, אל המבצר האדום שבנה שאה ג'האן המוגולי, מהר לפני שיסגרו אותו. מבצר אבן חול אדומה שהיקף חומותיו שלושה ק"מ. מולו, בתוך השמש השוקעת, מאדים מסגד יום השישי שבנה המלך בן המאה ה-17. מתחתיו יש גן שבו משחקים ההודים קריקט. המסגד שמעבר לכביש הוא אחד הנפלאים שיש, ואותו אף אחד לא יסגור לי. ככה זה אצל אלוהים, הדלת תמיד פתוחה.

עברתי דרך חנויות העתיקות של הכניסה המוארכת והגבוהה. יש פה מציאות שמעט כמוהן בהודו. המוגולים הגדולים. שושלת שהגיעה ממרכז אסיה, עם הפרסיות והאיסלאם, ונתקלה בהודו שקיבלה את השושלת והוציאה ממנה את מה שמקומות עם תרבות נותנים. חציתי מזרחה אל הפביליונים. אשה צעירה בסארי ירוק, נזם זהב באפה, נקודה אדומה למזל על המצח. שדות רחבים, מסילת ברזל עם צפצוף ארוך ומתמשך. והנהר. הימונה. כאן הוא כבר נהר. זורם במקביל לאפיק של הגנגס ממורדות ההימליה. מהתחנה ההררית של סימלה בהימלאצ'אל פראדאש (שם הוא נהר לבן וקוצף בתוך הרים ירוקים ולחים) אל השפלות החמות והמהבילות של האוטר פראדראש. זורם אל המפגש עם הגנגס.

הודו - הקומבה מלה
יוגי


אל אללאהבאד – עירו של אללה. המקום בו היה הקרב בין האלים והשדים, וכשנטתה הכף לצד השדים, פנו אלו בתחינה לברהמה, שפנה לשיווה, שציווה על שני הצדדים לחבוץ את ים החלב בעזרת הר, שעליו היה כרוך הנחש האינסופי, ובין שאר הדברים שצפו מהים החבוץ היה כד קטן שהכיל את משקה האלמוות. השדים מיהרו אל הכד, אלא שהאל וישנו הפך לנערה יפה והסיח את דעתם, וברהמה חטף את הכד, הסתובב איתו 12 ימים מסביב לעולם, מקדש ארבעה מקומות - אוג'אין, נאסיק, הארדוואר ופראיאג (שמה הקדום של אללאהבאד) - בהם נשרו ארבע הטיפות מהכד.

אל הקומבה מלה. לחגו של הכד. כל שלוש שנים בעיר אחרת. כל 12 שנים באללאהבאד. לזכר 12 הימים בהם נמשך הקרב הנורא בין הטוב לרע. כי כל יום בחייו של בן האלמוות שווה לשנה אצלנו, בני התמותה המתגלגלים. כל 144 שנים נסגר מחזור מיסטי מאז ימי הקרב. נוסע אחר עמד כאן לפניי. שואן דזנג הסיני, נסיך עולי הרגל נסע, לאללאהבאד (שנקראה אז אחרת) ב-634. הוא כתב שהמאמינים מרעיבים ומטביעים את עצמם במים הקדושים כדי להיוולד מחדש. שואן דזנג כתב שגם קופים ואיילים באים לצום ולטבוע במים הקדושים. נסעתי והלכתי לאורך מסלולו של שואן דזנג מסין דרך המדבר, שאיש לא יוצא ממנו חי, חציתי את ההרים השחורים וירדתי אל עמק ההונזה, ועכשיו אל התחנה הבאה שלו. שלי.

ה-144 האחרון היה ב-1988. אז היו שם כמה מיליונים. השנה הרבה יותר. ואני לא בטוח שאספיק להגיע בגלגול הזה לעוד 132 שנים. רק הידיעה המרגיעה שהנהר יהיה והודו תהיה, ובעוד 132 שנים יעמוד מישהו ויביט אל הנהר ויחשוב על הדרך שהוא עומד לעשות לאורך הנהר כדי להגיע למקום בו הכוכבים והירח מתייצבים בצורה המדויקת בשמים ומביאים למזל וברכה שאין כמוה ומזור לנפש הטובל במפגש הנהרות.

תחנה שנייה: אגרה

בשוק היתה אפלה כשחציתי אותו אל הרכבת, ערפל לח ישב על העיר. הרציפים האפרוריים הוארו באור צהוב. הרכבת – "הבוֹפָל שטבּדי אקספרס" - עמדה לאורך הרציף. בשש בדיוק היא החליקה לתוך הערפל, דרומה ומזרחה לאגרה.

"אלו הרוחות הלחות שבאות מאפגניסטן ומרכז אסיה", אמר נאווין קָפור שישב לידי, "לכן הרכבת נוסעת כל כך לאט". מלצר דהוי הגיש לנו תה בכוסות פלסטיק.
לאן נעלמו כוסות החומר שהיה אפשר לנפץ על המסילה? הכול זורם.

שאלתי את נאווין על הסכסוך בין מוסלמים להינדים באָאוֹדְיָה, צפונה מאללאהבאד. "אלו ההינדים הפנאטים – פעם היה שם מקדש, אחר כך באו המוסלמים ויש שם מסגד 400 שנים, ואחריהם הבריטים והם רוצים להחזיר את הגלגל אחורה, אבל ויג'פאי (ראש ממשלת הודו) לא ייתן להם. הוא העביר את זה לבית המשפט ואמר שעד שבית המשפט לא יחליט יישאר שם מסגד. הוא איש חכם ויג'פאי, אני עבדתי אתו, כי בית המשפט לא יחליט וככה לא יהיו שם מהומות". הודו, תערובת נפוצה של הינדים ומוסלמים.

"והחיים בדלהי?" "אני גר במקום מצוין, אבל יש מקומות שהשבט של הגנבים חודר אליהם. הם שולחים ילד שיחדור דרך החלונות. הילד פותח את הדלת, הם ערומים לגמרי והגוף שלהם משוח בשמן כך שאי אפשר לתפוס אותם. יש להם רק עלה ביד. הם חודרים אל הבית, מנפצים את גולגלות הישנים וגונבים הכול. הם לא משאירים עדים".

בחוץ עלתה שמש צהובה וחולנית, חורף הודי. אגרה. הטאג' מאהל. הנחתי את הדברים במלון מול הקבר וחיכיתי שהערפל יתפוגג, חוצה את הנהר על גשר הברזל הצפוף. הנהר היה נמוך ואיטי. נשים חבטו כביסה על הסלעים והקרקע החולית כוסתה בדים צבעוניים, שנפרשו לייבוש, ותאואֵי מים שעמדו על החול הלבן.

מעבר לנהר עמד ה"בייבי טאג'". זוהי אחוזת הקבר היפה שבנתה נוּר ג'האן. ג'הנגיר, המלך המוגולי, התאהב בה כשהיתה אשתו של קצין ממוצא פרסי ושלח את בעלה למות בקרב, כדי שתהפוך לגברת הראשונה, שניהלה למעשה את הממלכה. עיר של נשים, אגרה.

40 ק"מ מהעיר נמצא הפַאטֵפוּר סיקרי, בה ישב, בימיו של אכבר, סלים צ'ישטי, דרוויש סופי. לאכבר היו שלוש נשים – הינדית, מוסלמית ונוצרייה ואף לא בן אחד. הדרוויש הבטיח לו בן. ההינדית נענתה לברכה וילדה לו את ג'הנגיר. האחרות ילדו גם הן. ולפיכך בנה שם אכבר את בירת הניצחון שלו, עיר מושלמת באבן חול אדומה שננטשה 15 שנים מאוחר יותר כשחזרה הבירה לאגרה.

דובים על הדרך. דובים? ביקשתי מנהג המונית לעצור. הדובים, שנלכדו כגורים ברג'סטאן יצאו במחול. חוטמיהם נוזלים ליחה. המקל קורע את אפם ולא מתיר להם ברירה.

לא קל להיות הודי. אפילו אם אתה דוב. הערפילים התחממו מעל הארץ. התנועה הצטופפה בדרך חזרה לאגרה. אגרה היא המבצר האדום הנפלא שחומותיו סובבות ק"מ.


טאג' מאהל


קופים על החומות ואם כל הפנינים. הטאג' מאהל. ארג'מאנד, אחייניתה של הקיסרית נוּר ג'האן, נישאה לקהראם, בנו של ג'הנגיר, ברחה אתו מאימת האב והפכה להיות מומטאז אי-מהאל (נזר הארמון). קהראם הפך לקיסר שאה ג'האן והיא למלכה. בגיל 39, כשליוותה את בעלה למסע מלחמה במרכז הודו, כרעה ללדת את ילדה ה-14 ומתה. שאה ג'האן סירב להינחם.

הקבר הלבן, שיש בו מיופיים המרחף של המבנים המוגוליים, הוא שילוב של פריז, הודו, מערב ומרכז אסיה. פרחים עדינים על השיש הלבן, צריחים, כמו ארבעה שומרים על הקבר, בריכות מים מוארכות של השתקפויות. כל התיירים שבעולם וכל מה שנכתב לא ישוו למקום שיש בו אהבה אינסופית ועצב שהומר ליופי.

מתחת לקבר, מצפון, זורם הימונה, איטי, נושא פסולת ופרחים. סירות לוקחות את המבקשים לגדה השנייה כדי לראות את השמש צובעת את השיש בצבעים מתחלפים. חומות אדומות מסביב וגנים ירוקים עם אנפות בקר לבנות. יפה הטאג' מאהל, אם צריך אדם סיבה לנסוע להודו היא שם.

זה מה שמוציא גברים למלחמות, אהבת נשים, אהבת אלוהים, הרצון לכבוש והייאוש האינסופי כשהכול נגמר ונשארת רק האבן ללוש מתוכה את הצער.

צעדתי בחזרה אל המלון. לילה, נהגי ריקשות, פרות, קופים, דובים אומללים על הכביש ומשהו נצחי אחד.

רק הרעב הקטן היה ברור ולא בר כיבוש – מחכה להיסגר באוכל הודי חריף וכוס תה מבושל בחלב סוכר והֵל.

הקומבה מלה


זרמים של אנשים באים והולכים, נשים בסארי, גברים בבגדים חומים, יוגים עירומים, סאדוס עם זקן ארוך ורעמת שיער קשה מאבק, פרות ברחובות, נשים עם סלים על ראשיהן, שמיכות, כדי נחושת למים, ילדים על הידיים, אבק עולה מרחובות דאראגאנג' (Daraganj), הכפר הקטן שיושב במקום בו נפגשים הימונה והגנגס. מָמָה גַנְגָה, אם כל הנהרות, מקור הבריאה. זרם בלתי פוסק של אנשים אל אפיק הנהר הלבן שהגנגה זורם בתוכו בזרם חום.

הודו - הקומבה מלה
מול השמש בסאנגאם



המבצר האדום של אַכְּבָּר עומד מעל צומת הנהרות, מביט אל הסנגם (Sungam), המקום בו מתערבבים המים הכחולים והעמוקים של הימונה עם המים החומים-אפורים של הגנגה. ממה גנגה.

בתוך המבצר נמצא העמוד של אשוֹקָה – הקיסר הבודהיסטי הגדול. באללאהבאד הקרובה נולד נהרוּ, זה המקום בו קרא לורד קינג את ההצהרה המכתירה את ויקטוריה לקיסרית הודו. את מי זה מעניין.

עיר אוהלים משתרעת על פני קילומטרים. שבעה קילומטרים ממזרח למערב, חמישה מצפון לדרום על שתי גדות הגנגס. אבק לבן של התקופה היבשה עולה מרגלי האנשים.

מיליונים. ההתקהלות החוקית הגדולה בעולם. כמה היו פה השנה? כמה יהיו? 30 מליון, 70? שום מספר לא מעביר את המסה, את ההרגשה שאתה אף פעם לא לב. צפוף. מאובק. כמעט חם ביום וקור צורב בלילה. ושום אלימות, שום זעם, שום עצבנות. כל עשרה הודים שלחו נציג מכל רחבי הודו. סוניה גנדי הגיעה לבקר, הדלאי לאמה מגיע. ושלא כמו ברחובות הודו – אין קבצנים, אין טרדנים ואין הפקעת מחירים. הילה קדושה שורה על המקום, סוג של קדושה לא מאורגנת – קדושה עממית שלידה בא להיטהר במי מפגש הנהרות.

ביום שלפני השאיס נאן (Shais Nan), יום הטבילה של המלך שנקרא על שמו של אכבר, שרצה לחבר בין איסלאם והינדואיזם ובא לטבול פה בקומבה מלה של
המאה ה-16. הלכתי לראות את היוגי מאטה קאילה גירי מה (Yogi Mata Kaila Giri Ma), יפנית שנקברה בחדר תת-קרקעי למשך שלושה ימים בלי אוכל ומים, יושבת בטראנס היפנוטי ממנו העיר אותה פיילוט באבא (Pilot Baba), הבאבא שהיה טייס והפך לגורו. היא הרימה את ראשה ויצאה ללא עזרה, מטפסת על סולם מכוסה בפרחים אל קהל עשרות אלפים נלהב, שרמס הכול כדי לראות את הקסם, לגעת בקדושה שחזרה לחיים. באחד האזורים יושב פקיר על מיטת כידונים התלויה מעל אש, מפלרטט עם צוותי התקשורת טרוטי העיניים. פילים עומדים לאורך שדרות המקדשים ומחנות הבאבות, אנשים נוגעים בחדקיהם, מניחים רופיות שהפילים מניפים בחן. עדין אל המהוט (נהג הפיל) שיושב

על עורפם. אנשי הָנוּמָן, הקוף, מאופרים כקופים, כוהני שיווה עם קלשון שלוש השיניים.

הלילה שלפני. השמש שוקעת על הסנגם. שני נהרות ארציים ונהר לא נראה שמימי – הסארסווטי (Saraswati). זהב השמש, זהרורים על הנהרות, מסך אבק וחשיכה המוארת במיליוני נורות ומדורות. אנשים מתכופפים על גדת הנהר הלבנה, חוצים בזרמים בלתי פוסקים על גשרי הדוברות שנמתחו מצד לצד, יוצאים ונכנסים אל המחנות המקודשים. מנופפים בדי סארי ארוגים מול רוח הלילה. מעבר לנהר נמצא המחנה של הנאגא-גורוס, הגורואים של הנחש. הקוברה הוא אחד מסמלי האלוהות ההודית. הנאגאס עירומים, שיערם ארוך והם האלימים שבכיתות ההודיות. הם יושבים מסביב למדורות קטנות, מעבירים את הצ'ילום - המקטרת ההודית הקצרה - שבתוכה צ'אראס (חשיש) מעורב בטבק. יש אומרים שבאי הקומבה מלה צורכים 100 ק"ג של צ'אראס וגנג'ה (גראס) ליום פעילות. לא רע. הרים הנעים מתערבב בריחות אחרים. אנשים באים לקבל ברכה מהנאגאס. הכול קדוש.

2:00 לפנות בוקר. ה-24 בינואר 2001, מאוני אמווסיה (Mauni Amavasya) – ירח שחור. צינת הבוקר, ענני אבק, זרמי אנשים, היום הוא היום שאין שני לו. ב-3:00 מתגבר הזרם, בוקר אפור, מאובק ודחוס אדם עולה ב-6:00 על הסנגם, מפגש הנהרות. סירות נושאות עשרות אלפי אנשים מתחת למבצר האדום אל עבר השרטון שבמפגש הנהרות. משפחות. ההתרגשות בפניהן. הסירות מפליגות לאט, שתיקה על פני המים הרחבים של הימונה. סירה נוגעת בסירה. ליד השרטון הם מתפשטים וטובלים במים. שמש זהרורים על המים, מיליוני אנשים מקבלים את השמש, מי הנהרות מטהרים אותם. הנאגאס - הגורואים העירומים והפראיים רוקדים בטירוף את דרכם אל הנהר. אבוי לצלם. הם ממהרים בשירה פראית אל המים, משתוללים על שרטון החול. אסור להפריע להם בדרכם. כל חייהם התכוונו אל המים.

עוד תהלוכה ועוד תהלוכה. טרקטורים סוחבים עגלות מקושטות בפאר הודי מצועצע. אבק מכסה את הכול, אבק שאין בו קדושה ואי אפשר למנוע ממנו לחדור ואין בו כדי לערפל את יופיו, דחיסותו, צבעיו ונפלאותיו של הרגע. עכשיו, 12 שנה לפני הפעם הבאה.

מדריך הודו

הוספת תגובה


Security code
רענן