מיקי קאופמן - תהילה בינונית

עיתונות - טורים של אחרים




חודש חלף מאז דרג ה"LONELY PLANET" את העיר תל-אביב במקום השלישי ברשימה העולמית והמאוד מכובדת של "ערים שטוב להיות בהן" ואני עדיין לא נרגעתי: למה לא במקום הראשון!?

להלן קורותיו של יום בהיר עד מעונן חלקית, שלגמרי במקרה היה יום הולדתה ה-75 של עירנו האהובה. השנה היא 1984 והמקום הוא מיסעדת הטיילת, הממוקמת כידוע בדיוק מול השקיעה הכי יפה בתל-אביב. שלושה אנשים ישבו סביב השולחן השלישי משמאל, בשורה הראשונה. בינם לבין האופק הפרידו רק המכוניות התקועות בפקק לעייפה. אציג את השלושה: כבוד השר, פרופ' אמנון רובינשטיין, כבוד ראש העיר מר שלמה להט ואנוכי, שלמרות מאמצי להתפרסם נותרתי אנונימי עד היום. את השר הכרתי מקרוב, בימיה הטובים של התנועה-הדמוקרטית-לשינוי. את כבוד ראש העיר פגשתי במקרה במשתנה המפוארת של המשכן לאמנויות הבמה. עמדתי מול הקיר, השתנתי שמאלה והבטתי ימינה. הבלורית הכסופה נראתה מוכרת וכדי להסיח את הדעת מעצמי שאלתי:
" ואיך קראו לך לפני שהילדים ברחובות התחילו לקרוא לך צ"יץ".
-    לֶהנֶר, שלמה היינץ להנר.
-    להנר? אתה רוצה להגיד שמכל ראשי העיר דווקא אתה הוא היקה?
-    יקה כן  -  ענה צ'יץ'  -  אבל בלי המילה השנייה.

מכל מקום, במלאות 75 שנים, לתל-אביב התיישבנו שלושתנו לצהריים במסעדת הטיילת. צלמת של עיתון העיר, חלפה עברה מבלי שזיהתה אותנו, או שכך היה נדמה לי.
על השולחן הונחו שלוש קעריות עץ פיליפיניות ובתוכן סלט הקיסר שלא חסר בו דבר, ושלוש כוסות שתייה גבוהות אליהן נמזגו בזה אחר זה יין לבן, סירופ תפוחי עץ שעינו כעין הנחושת וסודה שקופה וקפואה. היה זה מן המשקאות הטובים ביותר בארץ שיש בה גליל אבל אין בה סיידר.

אמנון שהיה שקוע בשרעפיו, התנער לפתע כמי שמתעורר מחלום שנשא אותו למרחקים. הוא חזר בגופו אבל התודעה התעכבה עדיין באוסטרליה. "צ'יץ'" קבע אמנון... אתה חייב לתל-אביב מוניומנט" ומייד המשיך "אתמול חזרתי מאוסטרליה ובית האופרה של סידני...
בית האופרה של סידני
אם נוהגים לדבר על שבעת פלאי עולם, בית האופרה של סידני הוא השמיני, אי-אפשר לתאר במלים את החוויה הזו, ממש מונומנט מונומנטאלי. מונומנט שהופך כל עיר לבירה וכל כרך למטרופולין. ודווקא כשאנו חוגגים יובל-וחצי לת"א אין לנו אפילו חצי מונומנט להתגאות בו

הוא נשם עמוקות ותלה מבט שואל בפני עמיתו:
"צ'יץ'", אמר אמנון, צ'יץ', אתה חייב לבנות משהו, לכל מטרופולין עולמי יש את המונומנט שלו ורק לתל-אביב אין...

לא המתנתי לסופה של השיחה.
הפטרתי איזו התנצלות חטופה ויצאתי לדרך.
עכשיו, מהר, לבדוק, לחפש, לגלות, להעריך ולברר: האמנם אין במטרופולין שלנו שום מוניומנט מונומנטלי??

סחבתי זוג אופניים וטסתי עד לבית הכנסת הגדול. זו הייתה שטות כמובן, אחד מן המבנים הפחות מרשימים בעיר. צריך לזכור שלא היו אז בנמצא לא מגדלי עזריאלי, לא אקירוב, לא גולדה על הפארק ואפילו לא המגדל המכוער בבזל, ואני מציין חיסרון זה כיתרון המאפשר גם לגופים צנועים כמו בת-הים-הקטנה וכמו הפישר הקטן לעשות את קופנהאגן ואת בריסל, למה שהן היום.

ואם כך, אמרתי לעצמי, הבה נלך בקטנות. עזבתי את בית הכנסת הגדול ירדתי באלנבי ופניתי ימינה בקינג' ג'ורג' ושוב ימינה, מסביב לאובליסק הקטן עד שהגעתי אל אנדרטת האריה שתום-העין וקצוץ הזנב, בסימטה פלונית או אלמונית, אני אף פעם לא אזכור אם זו או זו...
אין עוד אריה מרופט כזה בכל העולם כולו, אבל, ועם כל הכבוד, היכולה גרוטאה כזו לייצגנו בעולם? ספק...

נפרדתי מן האריה והתגלגלתי לרחוב מכבי. כאן היה מגרש הכדורסל שבו שיחקו רלף קליין, תני כהן=מינץ, פריש, חסיד וגולוביי ושטרקמן, הצלף מרמת-גן שהיתה לו בלטה סודית, ג14 על ה8 למי שמבין, ממנה קלע פעם 99 שלשות מתוך 100 וזה עוד לפני שהמציאו את השלשה. ומיקי ברקוביץ' שניצח במו ידיו, שנייה לסיום, את נבחרת יוגוסלביה הגדולה. מי ידע ומי האמין שתתפתל ותתפצל עד שתהיה לעשר מדינות.

נפרדתי מהמגרש וחציתי את הכביש הצר. והתרגשתי. נורא התרגשתי. עצרתי ליד עמוד החשמל מול קולנוע אוריון. כאן התנשקתי לראשונה בחיי. כלומר, היו אלפי נשיקות לפניה, ואלפי נשיקות אחריה, אבל לא הייתה נשיקה כמותה. לעמוד החשמל מול קולנוע אוריון הייתה השפעה מאגית. כאילו שנקלענו לשדה מגנטי שנברא רק עבורנו. פתאום מצאנו את עצמנו חבוקים ופיותינו לכודים ולא היינו נחלצים מן המלכודת עד היום אילולא נגמרה ההצגה השנייה בקולנוע אוריון וזרם אנשים אדיר שטף אותנו בעוצמה, עד שנסחפנו, כל אחד לחוף אחר.
עמוד החשמל מול קולנוע אוריון, אמרתי לעצמי, היה היה פנס בודד
העמוד הזה יכול להיות המונומנט של תל-אביב, חבל רק שהרסו אותו

המשכתי בקינג ג'ורג, חציתי את כיכר מסריק, ליד הבניין הישן של ביטוח-לאומי חמקתי דרך רייך לשטנד כשהמגרש הריק שבו נחת הפגז הירדני במלחמת ששת הימים, נמצא מימין ורק בפרישמן 62 ליד תיבת הדואר האדומה הקבועה בגדר האבן, עצרתי. התיבה הזו וככל הידוע לי רק התיבה הזו נמחקה בטעות מרשומות הדואר ואין לה שעות הרקה ואולי כבר שנים שלא הוריקו אותה ובכל זאת מתמלאת מדי פעם במכתביהם של אוהבים תמימים ונושים קצרי רוח המקווים עדיין שיום אחד יגיע המכתב למישהו שיקשיב לשברון ליבם, או לחילופין, ישלם את החוב האבוד. אין עוד תיבת-דואר כזו בעולם כולו אבל עם כל הצער שבדבר חייבים להודות, תיבת דואר אינה יכולה לייצג מטרופולין.

ושוב על האופניים. מערבה מתיבת הדואר יורד פרישמן במדרון מתון, חוצה את ריינס, את דיזנגוף וחוזר ועולה בשיפוע בלתי מורגש את פרישמן עד בית-ספר תל-נורדוי. נכנסתי לחצר של הבניין הישן, כרעתי ליד ברזי הנחושת שהרוו את צימאונם של חיים פרחי עליו השלום, אברם בלייך וישראל שושני וזיו תבור ואח של אברם, ניב. כולם נשא הרוח וכולם יחזרו לתל-אביב אם רק תיתן להם את הסימן הנכון, כמו למשל הברזייה של תל-נורדוי שעמדה מתחת לעץ-הנחשים, שהרוותה את צמאוננו בכל הפסקה: כרענו ברך לצידה, הארכנו צוואר באלכסון עד שהגיע הרגע המיוחל שבו הצמדנו שפתותינו לשפתות הנחושת. ובמפגש הרחובות מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם עמדה מכולת ניסנבאום המיתולוגית כמצודה שלעד לא תיכנע

ובכל זאת, אגדיים ככל שיהיו, המכולת והברזייה אינן מוניומנט ראוי.

המשכתי לחוף פרישמן. עליתי על בגד ים ספידו, והתפרצתי לגלים. חתרתי עד מחוץ לשוברי הגלים והסתובבתי חזרה. עכשיו הייתי מול העיר המונחת על מגש של חול ומדגמנת קו-רקיע. מגדל שלום, בית אל-על, מגדלי הדיזנגוף סנטר, מלון דן.
אולי מלון דן?
המלון היחיד בעולם שצבוע בכחול-לבן ובכל צבעי אגם.
גם-כן, לא.

חזרתי למסעדת הטיילת. צ'יץ' ואמנון כבר הלכו הביתה. השולחן היה פנוי, השמש כבר קרובה למים, עוד מעט כיבוי אורות, אבל אני בעננים. מצאתי פתרון לייחודה של תל-אביב:
תל-אביב היא המטרופולין הכי מפורסם בעולם שאין בו מוניומנט

נשמתי לרווחה. הזמנתי עוד סלט קיסר וחצי חבית גולדסטאר. אחר כך חגגתי על קופת שרצים טעימה להפליא עד שחיוך של שביעות רצון התפשט על פני.

הצלמת של עיתון העיר חזרה וביקשה שאצטלם, קורא בעיתון העיר.
אני ???? העמדתי אותה על טעותה, אני לא אמנון ולא צ'יץ' שהלכו הבייתה, לא שלמה ארצי, אמרתי, ולא בורוויל, למרות שיש דמיון. ואתם" הוספתי "אתם הרי תמיד שמים צילום של סלבריטי קורא ב"העיר". ותאמיני לי אני ממש אנונימי!

"זה בסדר" אמרה הצלמת, זה בדיוק מה שאני צריכה.
היום ביקשו ממני להביא תמונה של מישהו שאיש אינו מכיר".

הוספת תגובה


Security code
רענן