ההווה

עיתונות - טורים אישיים

ב-31 למאי 2010 התעוררתי בחמש וחצי בבוקר. לא יכולתי לישון יותר. וכשניכנסתי למחשב, סביב 6 בבוקר, כבר דיממו החדשות על המסך. אין לי מושג מה העיר אותי. אין לי מושג מה יעיר אותנו.
זה טור שנכתב באוקטובר 2000, בחודש הראשון של האינתיפדה המדממת ההיא.
שום ד בר לא השתנה. אותה אלימות. אותה איוולת. אפילו אותו שר ביטחון.
במה הסתבכנו עכשיו?
לא הסתבכנו. סיבכנו את עצמנו. מה שהיה הוא שיהיה. עד שניקח את גורלנו בידינו ונשלוט בו ולא נניח לטפשים מחוכמים לנהל אותנו.


אנשי הצבא, האנשים המדויקים ויודעי הכל, הבטיחו אתמול כי העימות ימשך לפחות שנה. טוב לדעת, אם כי (רק בהסתמך על ניסיון העבר) אין להם מושג ממה שיהיה, עם כל היכולת של צה"ל האדיר לראות מעבר לאופק ולחרב את העולם הידוע והלא ידוע, העתיד (המרוחק כמטחווי אבן), ניסתר מעיניהם. אבל זה יפה, כי רוב האנשים יש להם נטייה לחיות בעתיד או בעבר. כי העבר תמיד ברור והעתיד יש בו הבטחה וסוג של אופטימיות, וכשנחרב העתיד (כמו שקרה לכל מי שהשלה את עצמו) – ניראה שזהו סוף העולם. ומה עם ההווה (יהווה)? הדבר הנזיל הזה, הברור, שאפשר לראות אותו בצורה בהירה מאוד דרך מסכי הטלוויזיה, רשתות האינטרנט, העיתונות והרדיו?
תקשורת היא המיפוי של הפעילות האנושית. לא יותר, לא פחות. אנחנו לא נראים אלימים – אנחנו אלימים. ואם ניראה דרך מסכי הטלוויזיה צבא ישראלי אדיר שמחזיק ילד קטן בידיו הענקיות וזה מצליח מקסימום לשרוט אותו לפני שהוא מת מכדור בחזה או גולת מתכת מצופה גומי בעין– זו המצאות ולא איזשהו דבר מומצא. וכן, ערפאת וסעיב עריקאת וברגותי הם ציניקנים ששולחים ילדים מול רובים כי זה הכי משתלם להם.

בבוקר מגעיל במיוחד בינואר 1999 עליתי במקרה על הטבח ברצ'אק שבקוסובו. הייתי העיתונאי הראשון שהגיע למקום. אינטואיציה. גם לפה הגעתי יומיים לפני שזה התחיל. סרבים טבחו אלבנים בחלק הארץ שהוא הקדוש והיקר ביותר לסרבים. האלבנים (עם מחורבן לכל הדעות) הם הרוב בקוסובו. האלבנים עיצבנו את הסרבים לא פחות ממה שהפלשתינאים מעצבנים את הישראלים והסרבים (ששלטו בשטח ללא עוררין) הגיבו בפראות. הם ניסו טרנספר. שם לא היה מצב ביניים ערפילי של שטח כבוש – קוסובו היתה (ועודנה) חלק מסרביה. הסרבים שם לא היו מתנחלים. אני לא צילמתי את הטבח והבאתי את כל התקשורת העולמית מפני שהיה לי משהו אישי נגד הסרבים או בעד האלבנים אלא מכיוון שהטבח היה מממשי, עכשיווי, חדשותי ולא שייך לעבר או לעתיד. אבל מה שיצא ממנו היה ההתערבות של הכוח הבינלאומי, הריסת סרביה, השפלתה וקריעת קוסובו.

קוסובו היא הדבר הקרוב ביותר אלינו עכשיו. כשרצו המעצמות לקרוע את מזרח טורקיה אחרי מלחמת העולם הראשונה, אמר אתא טורק: אנחנו לא רוצים יותר ולא נסתפק בפחות!

גבולות מדינת ישראל נקבעו בהסכמי רודוס ב- 1949 , בסוף מלחמת העצמאות. אל תבלבלו את המוח בקשר למה שהיה לפני או אחרי. זה קו פרשת המים. כל מה שבתוכם הוא מדינת ישראל – כל מה שמחוץ להם - הוא לא מדינת ישראל. הוא חלומות, הוא התרפקות על עבר שקרי ועתיד לא צפוי. אלו לא שטחים פנויים של מדבר (את אלו נתנו למצרים שלא מוכנים לסכן את זה במלחמה מטומטמת). יש שם בני אדם שרובם רוצים את מה שרובינו רוצים – שלום, כבוד, להתפרנס, לגדל את הילדים ולדעת שמה שטוב היום יהיה רק יותר טוב מחר – הייאוש דוחף אותם למעשי ייאוש- שלילת העתיד, גדולת העבר המחסור בהווה שווה.

אנחנו מפספסים את העיקר. במקום לבנות מדינה ולשמור את הצבא ואת העקרונות שלנו לשעות מבחן (ופריחה) שוב עולות ההתנחלויות והמתנחלים ומסיתים אותנו מהעיקר. הסיקאריים – אותם פנאטים שנשאו מתחת לגלימתם את הסיקא – החרב הקצרה והמתנקשת – הם שהביאו לחורבן ירושלים מול האיום של טיטוס. היסטוריה, כרגיל, היא סכום הטעויות האנושיות החוזרות.

ועל הכל מנצח איש הצבא הגמד שלא מסוגל לבצע את ההחלטה הדה-גולית האמיתית ולהוציא את ההתנחלויות ולהתנצל בפני הפלשתינאים על 43 שנות כיבוש. במקומו יש לנו נפוליון קטן שמשתוקק להשמיד את הצבא הגדול במלחמה מיותרת כשלידו איש צבא פוליטי שמונע על ידי פחדים, יוהרה, ותאוות שלטון.

זה ההווה. כי כמו שנאמר – הכל צפוי והרשות נתונה.

הוספת תגובה


Security code
רענן