שותא רוסטאוולי


"חלום." אמר הנסיך זאזא ונשם את העיר והנסיכה הביטה במכנסי הג'ינס ובחולצת הטריקו הירוקה שלבש. איזה מכוער חשבה לעצמה, קרפד, שיצא כבר אל העיר ואני אמצא לי פה מישהו ברמה לבלות איתו. שילך אל הנזירים שלו, להתפלל, להצטלב, שיחפש וימצא אלוהים.

 

 

"מה זה המקום הזה?" שאלה קייט. קייט היתה נסיכה. ונסיכות לא רגילות שמביאים אותם למקומות כאלו.
זאזא הביט בפתק. "כתף הינום הוטל. בין הכנסייה הסקוטית לעיר העתיקה."
"זאזא, אי אפשר לסמוך עליך פוחחח- " אמרה קייט וענן הבושם הדק שעלה ממנה התערב בריח היבש של האורנים והאוויר הירושלמי היבש של הסתיו.
ירושלים-" אמר זאזא, "את מריחה כמה קדושה יש באוויר, ואנחנו נלך אחרי הצהרים לכנסיית המצליבה לבקר את שותא רוסטאוולי."
"הוא מת לא?" שאלה קיית באדישות, מושכת סיגריה מתוך קופסת סיגריות אמריקאית. "אתה תלך לבקר את רוסטאוולי, אני הולכת לקניות. אני מקווה שחוץ מאלוהים מוכרים בעיר הזאת עוד כמה דברים."
אה-" אמר זאזא, "בוקר טוב לך, יש לנו חדר מוזמן, זה הינום הוטל?"
"ג'הנום" אמר פקיד הקבלה, ערבי נוצרי משייח ג'ראח. "ואדוני מי?"
"בבקשה-" הושיט זאזא את כרטיסי הביקור.
דיוויד, פקיד הקבלה הביט בכרטיס עליו היו כתובים שמו ותאריו של הנסיך זאזא ציצישווילי ואשתו הנסיכה קיית - אקטרינה איגנטובה. איזה יום הוא חשב לעצמו. נסיכים במלון שלי. למה לא בקינג דיוויד? אבל אולי- אח החלומות. הוא קרא לאחד מהנערים שעמדו בכניסה לחצר מרוצפת האבן ושלח אותו עם המזוודות הכבדות לקומה השלישית.
"אין פה מעלית?" איפרה קיית בבוז על האבן. שיחי בוגנוויליה, גרניום ויסמין הדיפו ריח וסלסלי כסף בגינה שבחוץ, פיניונסים רבצו קבורים בערימות מחטי האורן.
הנסיך הביט בחצר המתוקה שהיתה ליבו של המלון וראה את הנערה היושבת בקצהו, קוראת עיתון של בוקר ומייד לא רצה ללכת לשום מקום אחר. כי הנסיך, כמו גרוזינים רמי מעלה אחרים, היה איש דתי ואנשים דתיים מתאהבים בקלות גדולה.
הוא עלה בעקבות הנסיכה הגבוהה שלבשה מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו ועגילים ארוכים השתלשלו מאוזניה, שערותיה השחורות והארוכות היו אסופות בפקעת ולרגליה היו נעליים מהאופנה האחרונה באיטליה. עננת הבושם העדין שלה מילאה את המדרגות, מיזי חילו אדומות, שטיפסו אל הקומה הראשונה, השנייה והשלישית.
"אין פה טלוויזיה!" אמרה קיית והביטה בבוז בסוויטה. המקרר היה פשוט וריק ובלי מיני באר. הנער פתח את המרפסת וחומתה המערבית של ירושלים שיש בה רק את שער יפו על פני כל הקילומטרים מצפון לדרום נפתחה אליהם, שפע של צלילים - צלצול הדורמיציון, קריאת המואזין מאחד ממסגדי הר הבית ורעש המיית העיר המתעוררת לתוך יום זהוב ונפלא.
"חלום." אמר הנסיך זאזא ונשם את העיר והנסיכה הביטה במכנסי הג'ינס ובחולצת הטריקו הירוקה שלבש. איזה מכוער חשבה לעצמה, קרפד, שיצא כבר אל העיר ואני אמצא לי פה מישהו ברמה לבלות איתו. שילך אל הנזירים שלו, להתפלל, להצטלב, שיחפש וימצא אלוהים. "אלוהים פה בכל אבן." אמר זאזא והדליק סיגריה, מזהם בבת אחת את האוויר הנקי וקיית חשבה שאלוהים יכול להיות בכל כך הרבה דברים רק לא בדבר המכוער הזה שהתחתנה איתו. כמה קשה להיות אציל. הנסיעות האלו, כרטיסי הביקור. למה לא התחתנה עם בגראטאיוני?
"אה-" פנה הנסיך לנער שעמד ביציאה לאחר שהראה את צפונות החדר עם המרצפות המצויירות, את חדר האמבטיה עם החרסינות הארמניות שהנסיך בחן בעיון ואת בקבוק היין ומיץ הלימון שעלי וורדים צפו בתוכו ואת צלחת הפירות הנהדרת שעמדה על השולחן והנסיכה עמדה לידה והטילה ענבים מאוחרים ברישול משועמם אל פיה. "איפה אפשר לקנות כאן חשיש בעיר הזאת?"
"זה לא חוקי-" אמר הנער
"מה זאת אומרת?" שאל הנסיך, "ואיך אתה רוצה שבן תרבות יתענג על היום?"
"אני אבדוק אם יש בקבלה." התעשת הנער והנסיך הניח בידו מטבע של עשרה שקלים. "זה מספיק?"
"תודה," אמר, "אני אבדוק ואגיד לך." הוא חזר אחרי כמה דקות, נושא חבילה קטנה של תפרחות וחפיסת ניירות ריזלה. "אני מצטער, אין חשיש, אבל יש גראס. אומרים לי שזה חומר מצוין."
"תיכף נבדוק!" אמר הנסיך "כמה אני צריך לתת לך?"
"לא לא - זה חלק מהשירות. אביו של בעל המלון בא מפרס ושם זה מקובל להשתמש בקנביס אינדיקה כחלק מהפולחן-"
הנסיך הביט בו בעניין. "מאיפה אתה יודע דברים כאליו?"
"אני סטודנט באוניברסיטה העברית של הר הצופים. אני עובד פה בחופש כדי לחסוך וכדי לאסוף הרפתקאות וסיפורים."
"אה-" אמר הנסיך- "ואתה מעשן?"
"לא כשאני במשמרת."
"חבל," אמר הנסיך, "הייתי מזמין אותך לעשן איתנו."
"מה אתה לומד?"
היסטוריה וספרות."
"שמעת על שותא רוסטאוולי?"
"הלכתי פעם עם אבא שלי אל הקבר שלו בכנסיית המצלבה."
"ליד העמוד הצפון מערבי." אמר הנסיך בהירהור. "איזה סיפור!"
הוא התיישב ליד השולחן והביט דרך הדלת אל חומת העיר העתיקה ואל הכיפה השחורה של כנסיית דורמיציון שמתחתיה נמצא בית הקברות הנוצרי שבו קבורים נוסעים וחוקרים וכל מי שעשה משהו בארץ הזאת של קודש וטירוף הדעת.
"איזה סיפור-" אמרה הנסיכה והתיישבה ליד הנסיך והנסיך פורר את הפרחים והפריד את הזרעים מתוך העלים היבשים וגלגל את הנייר והוציא פומית נעימה למראה ומפותחת שאפשר היה לראות שהוא עושה בה שימוש ותקע את הסיגריה לתוכה ואחר כך גילגל עוד שתי סיגריות והניח אותן על מגש הכסף וסימן לסטודנט לשבת לידו והדליק את הסיגריה שואף ממנה, כמו טועם יין וחיוך מרוצה התפשט על פניו- ארץ זבת חלב ודבש" אמר והעביר לנסיכה את הפומית והנסיכה עצמה עיניים ועשנה ואחר כך העבירה לאמנון את הפומית והוא החליט שבין כה וכה עוד מעט נגמר החופש והוא חוזר לאוניברסיטה ומזמן לא ישב עם נסיך ונסיכה ועישן-
כשהתחילו את הסגריה השנייה ביקש אמנון סליחה וירד להביא בקבוק מים וכמה דברים לכרסם כי אולי יהיו הנסיך והנסיכה רעבים לאחר העישון ודיוויד הביט בו בעניין והסכים להקל מעליו את העומס והוא נעלם במעלה המדרגות. וכשחזר הוציאו הנסיך והנסיכה בקבוק של יין ג'ורג'י מקחטי או מאחוזות מגרליה והוציאו את הכוסות מהארון הקטן והם השיקו כוס. השמש חצתה את מרכז השמים וחומת העיר היתה יבשה וחדה וריקה מכל רוך.
"אה-" אמר הנסיך, "אתה יודע, שותא שלנו היה שר אוצר בממלכת גרוזיה. ולא סתם שר אוצר, אלא שר האוצר של המלך תמר. אתה לא שואל אותי איך זה שלמלך קוראים תמר?"
"אני שואל מעט מאוד כשאני מעשן." אמר אמנון. "אבל אני מקשיב מצוין."
"המלכה תמר שהגברים הגרוזינים המחורבנים לא יכלו לקרוא למלך תמר והיא הייתה שווה יותר מכל גבר-" אמרה הנסיכה אקטרינה איגנטובה ואמנון הביט בה וידע שאחרי אישה כזו היה הולך לכל מקום, נטרף באהבתו.
"אקטרינה איגנטובה היא מהמשפחה של תמר-" אמר זאזא, "סתם אתה חושב-" הוא עצר ואחר כך המשיך. המלך תמר אהבה את שותא רוסטאוולי שהיה משורר ופילוסוף והיסטוריון ושר אוצר ומאהב גדול והוא לא יכל בלי המלך שלו והיא לא יכלה בלי שר האוצר שלה. אלא שלפני כמה מאות שנים, בדיוק כמו היום, יש דברים שאי אפשר לעשות. שאולי צריך ואולי מוטב אבל אי אפשר והוא התפטר מכל תפקידיו המלכותיים ונסע לפה. ובנה את המנזר הגרוזיני שבעמק המצלבה ושם הוא כתב את הספר הכי גדול שנכתב בגרוזינית, את שיר האהבה המיואשת שלו למלך תמר - את "עוטה עור נמר".
"אח, לאמור." אמרה הנסיכה ואמנון יכל לראות שהיא בוכה.
"היא באה לירושלים."
"אני באתי לירושלים." אמרה קיית והיתה בה רכות.
"אני הבאתי את המלך תמר לירושלים." אמר הנסיך זאזא ציצישווילי. "יש לנו פגישה היום עם שותא רוסטאוולי."
אמנון מעך את הסיגריה לתוך המאפירה כשהנסיך סימן לו והכל היה הגיוני ויכול להיות. אור אחרון על החומות. שוב היתה העיר העתיקה רכה. אשלית הרכות האוורירית של ירושלים שכל כך הרבה חולמים התרסקו עליה. "כולנו חולמים-" אמר אמנון ואורות התחילו להידלק.
"כן-" אמר הנסיך, "מזל גדול והנסיכה הביטה בו ובמקום אף גדול, שפתיים צרות, ראשיתה של הקרחה וטינופת הבגדים, ישב לידה שותא רוסטאוולי, האיש שעצר את העולם כדי שמלכתו תוכל להמשיך להיות מלך והוא נסע בשבילה לירושלים לבנות לה כנסייה ולכתוב לה את הספר הנפלא ביותר בעולם.

הוספת תגובה


Security code
רענן