השד מהסטף

ספרים - השֵד מהסַָטַף - אגדות




יש כפר אחד בהר ירושלים שקוראים לו הסָטַף. היום לא גרים בכפר ורק מטיילים עולים ויורדים בין הטראסות היפות שלו. והן יפות נורא, צומחים עליהן המון עצי פרי – תאנים ולימונים ושקדים וזיתים וגפנים מטפסות ותעלות מים מוליכות את המים משני מעיינות הנקבה של הכפר אל חלקות קטנות של ירקות שמגדלת המשפחה של הפקח שגר שם ומתקן את הטרסות.אבל פעם גרו שם הרבה אנשים וזה היה כפר שלא רק מטיילים הלכו בסמטאותיו, הוא היה בנוי על צלע ההר והביט על הפיתולים העגולים של ההרים הירוקים שנחל שורק זורם ביניהם רחוק, למטה למטה, בעמק הירוק.


אורית הראל על השד מהסטף

את שני המעיינות של הכפר חצבו האנשים שהתיישבו בו לפני שנים. זה היה כשהאנשים הבינו שאם הם רוצים לגדל המון תאנים וזיתים הם צריכים יותר מים מהזרם הדקיק של המעיין שנבע בין הסלעים הקשים והמחורצים.
הם היו חכמים הכפריים הקדומים, והתחילו לחפור ולחפש את המקום ממנו נובעים המים. הם חצבו ניקרה לתוך הסלע וככל שהנקרה גדלה, גדלה שפיעת המעיין והם יכלו למשוך עוד תעלה ולבנות עוד טרסה ולהפוך את צלע ההר לגן פורח.
הם הלכו עם המים. הם חצבו נקרה בגובה אדם, המים זורמים על הקרקעית, שמו נרות משמן הזית שנתנו הזיתים הראשונים שניטעו במעט המים שהיו בהתחלה, וחצבו את דרכם לבטן ההר.
כל יום זרמו יותר מים, ועל מנת לאגור את המים שהספיקו ליותר ממה שהיה צריך, וכדי שיוכלו ליהנות מהם גם בימים החמים של הקיץ, הם חצבו בריכה עמוקה שהמים נאגרו בתוכה וילדי הכפר החלו לקפוץ לתוכה בימים החמים בעוד החוצבים ממשיכים במלאכתם וחוצבים את הנקבה.
יום אחד, הם גילו כי המים נוזלים מלמעלה. הם דפקו בפטישים ובאזמלים והראשון מביניהם הבקיע את תקרת הנקרה וטיפס למעלה. הוא ביקש נר שמן מזה שהיה מאחוריו והרים אותו למעלה, מגלה שהוא באולם עתיק שהמים יצרו בעצמם, ממיסים את הסלע במשך הרבה שנים. מים נזלו מכל הכיוונים.
השמחה היתה גדולה ובני הכפר ערכו חגיגה גדולה והזמינו את הכפרים האחרים שהחלו לחצוב להם מעיינות נקרה בהרי ירושלים
אבל כל זה לא נמשך הרבה.

כי יום אחד הופיע על גדת הברכה השד.
והוא הודיע לאנשי הכפר שאין יותר מים חינם והמים הם בעצם שלו. לא מהמעיין הזה ולא מהמעיין השני ושיודיעו בבקשה לכל הכפרים בהרי ירושלים שהוא, השד האחראי על המים, נציב המים של השטן, לא מרשה לאף אחד להשתמש במים שלו.
ושידעו להם שהוא קיבל אישור מראש הממשלה של השדים שהחליט להפריט את המים כדי שהזהב יצטבר אצלו ומינה את שר התשתיות של הגיהנום בתיאום מוחלט עם נציב המים של השטן.
הכפר התכנס.
וממתי המים שייכים לשד? אנחנו חצבנו את הנקרה!
המים מהשמים! אמר אחד האנשים, מאלוהים! מה פתאום השד הזה תופס לנו אותם?
אולי נשאל אותו מה הוא רוצה?
כן, אמרו האנשים, אולי נשאל אותו מה הוא רוצה?
וויכוח גדול טלטל את הכפר אם לדבר עם השד או להילחם בו.
ואיך נילחם בשד?
ובסוף הסכימו שישלחו את משלחת הזקנים לשאול את השד מה הוא רוצה.
"את כל מה שיש לכם." אמר השד. היו לו עיניים אדומות שזרחו באור צהוב, אף ירוק, שיער שחור, זנב מחודד, רגלי תרנגולת, קלשון משולש וגלימה אדומה עם שולי זהב שלבש  כי היא התאימה לו לעיניים.
הוא היה דומה מאוד למלך השדים. והיו גם כאלו שטענו שהוא מלך השדים בכבודו ובעצמו ולא כדאי להתעסק איתו כי יש לו את כל הקשרים במקומות הנכונים.
ומה יישאר לנו? שאלו הזקנים.
גם אם תעבדו קשה מאוד, לא הרבה, אמר השד. אבל מים זה מים ובלי מים אי אפשר לחיות והמים שחצבתם מהסלע הם שלי.
ואיך זה קרה שהמים שבאים מהשמים הם שלך?
זה נכון שהם באים מהשמים אמר השד, אבל הם נכנסים לתוך האדמה, והאדמה ומה שמתחתיה היא שלי ואתם לא הסתפקתם במה שאני בטוב ליבי נותן לכם – קצת פה ושם, אתם רוצים יותר, או הכל. ועל זה צריך לשלם.
ממתי האדמה היא שלך?
בוא נגיד, אמר השד ועיניו מנצנצות, שאף אחד לא אמר אף פעם שהיא לא שלי ולכן היא שלי.
הכפר שעמד בטרסה מתחת והביט בזקנים מדברים עם השד יכל לשמוע כל מילה.
השד שכב שרוע על גלימתו האדומה עם שולי הזהב על גדת הברכה, קטף התאנים הצהובות והביט בהם בעיניו האדומות.
לשלם במה?
נתחיל עם זה שהזיתים, שמן הזית, התאנים, הדבלים, החרובים, המשמשים, האפרסקים, הענבים והיין שאתם עושים מהם – הם שלי.
"ומה יישאר לנו?"
אני אחשוב על זה. ועכשיו אני הולך לנוח בחדר שלי ומחר בשעה הזו תבואו ותגידו לי מה החלטתם.
הזקנים הסתובבו וחזרו למקומם והשד חזר דרך הנקבה לתוך המערה, מגחך לעצמו.
סיפור השד מהסטף נפוץ במהירות בהרי ירושלים וכל הכפרים שמהם עלו מקושי חופרי הנקרות עצרו בחפירתם ובאו למחרת היום לשמוע את הזקנים והשד.
באנו לנהל משא ומתן. אמרו הזקנים.
על מה? שאל השד שיצא מתוך הנקרה, קפץ לתוך בריכת המים הצוננים וישב מתחת לתאנה, קוטף לעצמו עוד פרי צהוב ובשל.
על החלוקה בינינו.
אין חלוקה. אמר השד. אתם עובדים – אני נהנה.
וממה נחיה?
מעמל כפכם, גיחך השד, כמו שלימדו אתכם הספרים העתיקים שלכם.
אבל מים זה לא מותרות! רטנו הזקנים.
בודאי שלא, אמר השד, לא היה עולה על דעתי לגעת לכם במותרות.
אין לנו מותרות. אמר אחד הזקנים.
נכון, אמר השד, ולכן לא אגע בהם. מותרות יש רק לשדים כמוני שכל חייהם אורבים להזדמנויות.
אבל, מכיוון שאני רוצה שתיראו שגם לשד זקן כמוני יש לב, אני אשאיר לכם מספיק מים כדי לשתות ובחורף תוכלו להשתמש במים שירדו על פני האדמה.
השד הרים את עיניו וראה את הכפריים מהכפרים הסמוכים שהקשיבו לשיחה.
הסטף יהיה כפר לדוגמא, הוא אמר להם, אחר כך אגיע לצובא, לקובי, לסעדים, ולכל מקום שבו חצבתם לתוך המים שלי.
שקט נפל על הרי ירושלים. יותר לא באו הילדים להתרחץ בבריכת המעיין, והנערות השואבות חיפשו פלגים זניחים והאיכרים שכל ימיהם עבדו בשיפוץ ובניית טרסות כדי להפוך את ההר הקרח לגן מדרגות פורח, קמו בבוקר בלי חשק והזקנים ראו איך העשבים גדלים והעצים נחבאים בתוך ים הקוצים וליבם נחמץ.
התכנסה מועצת הזקנים וטקסה עצה.
ולא מצאה.
ואז הגיעה יסמין היפה ששערה שחור כעורב ועיניה הירוקות והגדולות גרמו לכל גבר מהכפרים של הרי ירושלים לקפוא במקומו ולהביט רק בה והביטה בזקנים.
פחדנים. היא אמרה.
והזקנים, שרצו לכעוס עליה והרימו את פניהם ופערו את פיותיהם כדי לנזוף עצרו כשהמשיכה-
שד אחד ואתם פוחדים להשתמש במים. זהו, אין גברים כבר יותר בהרי ירושלים שילחמו בשדים? בשד אחד עם רגלים של תרנגול?
את יודעת למי יש רגלים של תרנגול?
לשטן, לשטן, לחשו הזקנים האחרים שיומם הלך והתקרב והם לא רצו להסתכסך עם מי שבא מהעולם הבא. חיה ותן לחיות.
מה את מציעה? שאל זקן הזקנים שהיה כמעט בן מאה ועשרים.
את עצמי – אמרה יסמין שהיה לה ריח של יסמין ובשעה הזו של הערב כשהשמש שוקעת מעל נחל שורק וההרים הופכים להיות מן עיגולים רכים, היה לה קסם גדול הרבה יותר מהפחד מהשד.
את עצמה – חייכו הזקנים כשנזכרו בנעורים הרחוקים.
ולמחרת הודיעו שמי שיעז להיכנס לנקרת המערה ולהרוג את השד – יסמין תהיה שלו.
גם השד שמע את זה ולכן לא היה מופתע ממנו כשלמחרת לפני השקיעה הגיעה יסמין לשאוב מים מהברכה.
אה! צעק השד, אבל יסמין התעלמה ממנו.
"זה המים שלי!" צעק השד.
יסמין התעלמה ממנו, מילאה את הכד וירדה לביתה והשד נעלם רועד מזעם בנקרת המערה. זה עוד לא היה לו. נערה יפה עם ריח של יסמין שלא מפחדת ממנו.
בלילה הגיע ראשון הנערים שרצה ביסמין. הוא הדליק לפיד, חדר אל פתח המערה, אבל השד חיכה לו במקום בו יוצאת הנקרה אל החדר, במקום בו יש לטפס אל האולם ושם בדיוק הוא שפך עליו מים ועיניו האדומות זרחו באפילה, מטילות אימת חשיכה על הצעיר שקפא במקום וכשהצליח לצאת מהקיפאון, נמלט בכל המהירות במורד הנקרה, כמעט טבע בברכה, טיפס ממנה, ודהר במרד המדרון ולא חזר יותר להרי ירושלים.
וזה היה מוזר. כי הירושלמים ידועים באומץ ליבם ובקשי עורפם. אבל גם במהירות ריצתם.
השד ישב אחר הצהריים ואף אחד לא העז להתקרב. רק יסמין עלתה אל הברכה, התעלמה מהשד ושאבה מים.
הצעיר השני הגיעה מעמק המעיינות שמתחת. הוא הדליק את הלפיד בחצי הלילה ונכנס אל הנקרה. השד נתן לו לטפס לתוך האולם ואז התגנב מאחוריו וכיבה את הלפיד בבת אחת. הנער שהיה אמיץ  לב, הסתובב  באפילה ותקע את חרבו בכל כוחו מלמעלה למטה, אבל כשניסה להסתובב, לא הצליח לזוז ושמע רק את צחוקו של השד. הוא מת מפחד ומעולם לא יצא מפתח הנקבה מכיוון תקע את חרבו בכנף בגדו ומסמר את עצמו לאדמה.
השלישי הגיע לפני עלות השחר, רגע לפני שהשד עמד ללכת לישון את שנת היום שלו במעמקי המערה והוא כל כך התרגז, שדחף את הצעיר המבוהל החוצה דרך הנקבה והוא נפל לתוך הברכה העמוקה וכדרך הירושלמים ההרריים, לא ידע לשחות, וגלגל ההצלה עם הברווז הצהוב נשאר בכפר ממנו בא, ורק צעקותיו המבוהלות כשנפל למים הקרים והתחיל לטבוע, הביאו אל הברכה כמה אמיצי לב ששלו אותו רועד ומבוהל.
וימים רבים לא היה שום צעיר שהעז להיכנס לנקבה ולנסות להוציא משם את השד.
ויסמין תהתה לאן נעלמו כל הגברים השווים ואיך זה יכול להיות שבכל הרי ירושלים אין אפילו אחד שיש לו מספיק אומצ ותחבולות להתגבר על שד קטן אחד עם רגלי תרנגול עיניים אדומות ואף ירוק.
וגם לאמא ואבא שלה לא היו תשובות. ולא לזקנים ממועצת הזקנים.
אבל יום אחד הגיע לכפר נער אחד שחי על גדות הירקון ונהג לתפס גלים לא רחוק מהמקום שבו הנחל נשפך לים ולדוג את דגי הבורי הקטנים שמנצנצים כשהשמש שולחת את קרניה על פני המים. שערותיו היו צהובות מהשמש ועיניו ירוקות כמו של יסמין. גופו היה שזוף והוא טיפס אל בריכת המעיין וקטף מהתאנים.
יסמין הביטה בו והוא הביט בה.
יש לכם פה שד. הוא אמר.
כן. אמרה יסמין, הוא לוקח לנו את המים ואנחנו צריכים לשלם לו על כל מה שהוא לא עשה.
אצלנו אין שדים. אמר הנער.
מאיפה אתה?
מהים אמר הנער. מארץ השמש. אצלנו אין להם איפה להתחבא. הם לא אוהבים שמש ומלח. ניראה לי שהגיע הזמן לסלק את השדים שלכם.
שד. אמרה יסמין. עם עיניים אדומות וזנב ירוק ורגלי תרנגולת.
מצוין, אמר הנער וירד אל הברכת המעיין
באמצע היום שאלה יסמין?
ומתי, בלילה כשהשד רואה בחושך ואני לא?
מלמטה, ממורד הכפר, נפוצה השמועה על הנער שבא מהים וטיפס לאורך אפיק נחל שורק, קוטף לעצמו פטל קדוש וחרובים.
ואיך תכניס את האור פנימה? קראה יסמין ממעקה האבן של הברכה העמוקה כשהנער עמד להיכנס לתוך הנקרה.
תיכף תיראי. אמר הנער. אני והשמש חברים גדולים. הוא הוציא מכנף הבגד המון בורים קטנים וכסופים איתם עשה הסכם שלא ידוג אותם יותר אם יעזרו לו להבריח את השד. הבורים הקטנים (שכשהם קטנים הם נולדים בשפכי הנהרות המתוקים ורק אחר כך יוצאים לים המלוח ולכן הם יכולים לחיות גם במים מתוקים וגם במים מלוחים) שחו על פני המים וכיוונו את קרני השמש עם קשקשיהם לפתח המערה. הנער נכנס אל תוך הנקרה ואחרי כמה מטרים, הכניס את היד לבגדו ושלף משם מראה. הוא כיוון אותה לפנים המערה ואחרי עוד מטר הוציא עוד מראה שקלטה את קרני השמש שדגי הבורי שלחו לו ממי ברכת המעיין, התיזה את הקרניים למראה שמכוונת אל תוך הנקרה, שוטפות אותה באור גדול. הוא התקדם והציב מראה ועוד מראה, הופך את פנים הנקרה ליום ואז הגיע לנקודה בה היה האולם מעליו והוא צריך לטפס. הוא כיוון למעלה לאולם את אור השמש ששלחו דגי הבורי למראות, מציף את האולם באור חם ונפלא, וכשטיפס למעלה, מצא את השד נדחק לאחת הפינות האפלות ומגן על עיניו האדומות שהצהיבו מאור השמש.
מה אתה רוצה? שאל השד.
שתלך מפה. אמר הנער.
ומי אתה שתגיד לי את זה?
אה, צחק הילד, אני לא אגיד, אני אראה לך את הדרך – והוא כיוון את אור השמש אל השד שניראה הרבה פחות מפחיד כשהאור האיר אותו.
די! צעק השד, אני שונא אור, תכבה את זה!
מהברכה קישקשקו דגי הבורים הקטנים בקשקשיהם והאור התגבר והשתבר במראות ושיחק על הקירות ולרגע ניראתה המערה כמו מועדון לילה, המים זורמים בעליזות על קירותיה.
הנער המשיך לכוון את אור השמש אל השד שהפך לבן באור השמש העז, והרגיש שהוא תיכף ניצלה ואז בבת אחת הפך השד לקטן מאוד, החליק לתוך פסי האפלה שבין קרני השמש, נעלם בכל המהירות דרך הסדקים ולא חזר יותר.
הנער, הביט מסביב, ראה את הנער שתקע לעצמו את החרב בכנף בגדו בלילה ומת מפחד, שלף את החרב מסלע המערה, העמיס את הנער על כתפיו ויצא אל האור.
יסמין חיכתה לו בפתח המערה.
ובני הכפר שמשקל עצום הוסר מעל כתפיהם טיפסו אל פתח הנקרה.
מים בקעו ממנה בכל פכפוך עליז.
הנער מסר את המת וחרבו לאנשי הכפר, הוריד את בגדיו וקפץ לשחות בברכת המעיין בתוך להקת הבורים הקטנים שקפצו משימחה, קשקשיהם מחזירים את השמש ומרצדים כמו זהב טוב.
אם כי מים זה יותר מזהב. הרבה יותר. ולכן הם ניתנו לכולם ולא רק לעשירים.
ומייד אחריו קפצו כל ילדי הכפר ומכל הרי ירושלים, ומכל מעיינות הנקבה עלה קול גדול ושמח של נתזי מים, ומאז לא הרשו יותר אנשי הכפרים לשום שד להשתלט להם על המים שיורדים כמו תמיד מהשמים, נכנסים אל האדמה ומשקים את התאנים, הגפנים הזיתים והפטל הקדוש.
ויסמין? והנער?
אה- זה סיפור אחר. הלפיד בבת אחת. הנער שהיה אמיץ  לב, הסתובב  באפילה ותקע את חרבו בכל כוחו מלמעלה למטה, אבל כשניסה להסתובב, לא הצליח לזוז ושמע רק את צחוקו של השד. הוא מת מפחד ומעולם לא יצא מפתח הנקבה מכיוון תקע את חרבו בכנף בגדו ומסמר את עצמו לאדמה.
השלישי הגיע לפני עלות השחר, רגע לפני שהשד עמד ללכת לישון את שנת היום שלו במעמקי המערה והוא כל כך התרגז, שדחף את הצעיר המבוהל החוצה דרך הנקבה והוא נפל לתוך הברכה העמוקה וכדרך הירושלמים ההרריים, לא ידע לשחות, וגלגל ההצלה עם הברווז הצהוב נשאר בכפר ממנו בא, ורק צעקותיו המבוהלות כשנפל למים הקרים והתחיל לטבוע, הביאו אל הברכה כמה אמיצי לב ששלו אותו רועד ומבוהל.
וימים רבים לא היה שום צעיר שהעז להיכנס לנקבה ולנסות להוציא משם את השד.
ויסמין תהתה לאן נעלמו כל הגברים השווים ואיך זה יכול להיות שבכל הרי ירושלים אין אפילו אחד שיש לו מספיק אומצ ותחבולות להתגבר על שד קטן אחד עם רגלי תרנגול עיניים אדומות ואף ירוק.
וגם לאמא ואבא שלה לא היו תשובות. ולא לזקנים ממועצת הזקנים.
אבל יום אחד הגיע לכפר נער אחד שחי על גדות הירקון ונהג לתפס גלים לא רחוק מהמקום שבו הנחל נשפך לים ולדוג את דגי הבורי הקטנים שמנצנצים כשהשמש שולחת את קרניה על פני המים. שערותיו היו צהובות מהשמש ועיניו ירוקות כמו של יסמין. גופו היה שזוף והוא טיפס אל בריכת המעיין וקטף מהתאנים.
יסמין הביטה בו והוא הביט בה.
יש לכם פה שד. הוא אמר.
כן. אמרה יסמין, הוא לוקח לנו את המים ואנחנו צריכים לשלם לו על כל מה שהוא לא עשה.
אצלנו אין שדים. אמר הנער.
מאיפה אתה?
מהים אמר הנער. מארץ השמש. אצלנו אין להם איפה להתחבא. הם לא אוהבים שמש ומלח. ניראה לי שהגיע הזמן לסלק את השדים שלכם.
שד. אמרה יסמין. עם עיניים אדומות וזנב ירוק ורגלי תרנגולת.
מצוין, אמר הנער וירד אל הברכת המעיין
באמצע היום שאלה יסמין?
ומתי, בלילה כשהשד רואה בחושך ואני לא?
מלמטה, ממורד הכפר, נפוצה השמועה על הנער שבא מהים וטיפס לאורך אפיק נחל שורק, קוטף לעצמו פטל קדוש וחרובים.
ואיך תכניס את האור פנימה? קראה יסמין ממעקה האבן של הברכה העמוקה כשהנער עמד להיכנס לתוך הנקרה.
תיכף תיראי. אמר הנער. אני והשמש חברים גדולים. הוא הוציא מכנף הבגד המון בורים קטנים וכסופים איתם עשה הסכם שלא ידוג אותם יותר אם יעזרו לו להבריח את השד. הבורים הקטנים (שכשהם קטנים הם נולדים בשפכי הנהרות המתוקים ורק אחר כך יוצאים לים המלוח ולכן הם יכולים לחיות גם במים מתוקים וגם במים מלוחים) שחו על פני המים וכיוונו את קרני השמש עם קשקשיהם לפתח המערה. הנער נכנס אל תוך הנקרה ואחרי כמה מטרים, הכניס את היד לבגדו ושלף משם מראה. הוא כיוון אותה לפנים המערה ואחרי עוד מטר הוציא עוד מראה שקלטה את קרני השמש שדגי הבורי שלחו לו ממי ברכת המעיין, התיזה את הקרניים למראה שמכוונת אל תוך הנקרה, שוטפות אותה באור גדול. הוא התקדם והציב מראה ועוד מראה, הופך את פנים הנקרה ליום ואז הגיע לנקודה בה היה האולם מעליו והוא צריך לטפס. הוא כיוון למעלה לאולם את אור השמש ששלחו דגי הבורי למראות, מציף את האולם באור חם ונפלא, וכשטיפס למעלה, מצא את השד נדחק לאחת הפינות האפלות ומגן על עיניו האדומות שהצהיבו מאור השמש.
מה אתה רוצה? שאל השד.
שתלך מפה. אמר הנער.
ומי אתה שתגיד לי את זה?
אה, צחק הילד, אני לא אגיד, אני אראה לך את הדרך – והוא כיוון את אור השמש אל השד שניראה הרבה פחות מפחיד כשהאור האיר אותו.
די! צעק השד, אני שונא אור, תכבה את זה!
מהברכה קישקשקו דגי הבורים הקטנים בקשקשיהם והאור התגבר והשתבר במראות ושיחק על הקירות ולרגע ניראתה המערה כמו מועדון לילה, המים זורמים בעליזות על קירותיה.
הנער המשיך לכוון את אור השמש אל השד שהפך לבן באור השמש העז, והרגיש שהוא תיכף ניצלה ואז בבת אחת הפך השד לקטן מאוד, החליק לתוך פסי האפלה שבין קרני השמש, נעלם בכל המהירות דרך הסדקים ולא חזר יותר.
הנער, הביט מסביב, ראה את הנער שתקע לעצמו את החרב בכנף בגדו בלילה ומת מפחד, שלף את החרב מסלע המערה, העמיס את הנער על כתפיו ויצא אל האור.
יסמין חיכתה לו בפתח המערה.
ובני הכפר שמשקל עצום הוסר מעל כתפיהם טיפסו אל פתח הנקרה.
מים בקעו ממנה בכל פכפוך עליז.
הנער מסר את המת וחרבו לאנשי הכפר, הוריד את בגדיו וקפץ לשחות בברכת המעיין בתוך להקת הבורים הקטנים שקפצו משימחה, קשקשיהם מחזירים את השמש ומרצדים כמו זהב טוב.
אם כי מים זה יותר מזהב. הרבה יותר. ולכן הם ניתנו לכולם ולא רק לעשירים.
ומייד אחריו קפצו כל ילדי הכפר ומכל הרי ירושלים, ומכל מעיינות הנקבה עלה קול גדול ושמח של נתזי מים, ומאז לא הרשו יותר אנשי הכפרים לשום שד להשתלט להם על המים שיורדים כמו תמיד מהשמים, נכנסים אל האדמה ומשקים את התאנים, הגפנים הזיתים והפטל הקדוש.
ויסמין? והנער?
אה- זה סיפור אחר.

משה גלעד על השד מהסטף, גלריה הארץ.

לרכישת הספר:

69 ש"ח לספר אחד, 124 ש"ח לשני עותקים או 179 ש"ח לשלושה.

צ'ק יש לשלוח עבור מבדד רמון תד 651 מצפה רמון  80600000

העברה בנקאית : לחשבון מבדד רמון, בנק מזרחי סניף 436 חצרות יפו, חשבון 158291 ולכתוב שם: עבור השד מהסטף.
לאחר ההעברה נא לשלוח במייל את צילום המסך ולהעביר כתובת מליאה ומדוייקת למייל:
כתובת דוא"ל זו מוגנת מפני spambots, יש לאפשר JavaScript על-מנת לראות את הכתובת

למשלמים בכרטיס אשראי - ההנחה מתבטאת במשלוח מכיוון שספר + משלוח הם 69 ש"ח ואין תוספת מחיר למשלוח יותר ספרים בחבילה.

השד מהסטף - הגירסא הקולית
לרכישת הספר הדיגיטאלי: