דון גבריאל גרסיה מרקס

"שנים של עבודה קשה," הוא אמר, "כל יום משמונה ועד שתיים."
"וכשרון-"
"עבודה." אמר מרקס. "אני סופר ועיתונאי."
"עיתונאי?"
"ודאי." קם מרקס בטון נעלב, מוציא מאחד ממדפי הספרים הארוכים ארבעה כרכים כבדים של מאמרים שכתב בארבעים שנים של עבודה עיתונאית.


מנהל בית המלון ישב במבוא לחצר הרבועה, מביט בטלוויזיה ששידרה את הקרנבל המתקרב, משגיח על מקרר הבירות ועל התיירים הצעירים שישבו ליד שולחנות בחצר, שותים בירה קולומביאנית, נחבאים מהחום הכבד, מפלרטטים עם התוכים שקראו נאצות וצרחו בעליזות ירוקה. "הוא גר כאן קרוב."
"איפה?"
"בעיר העתיקה, מול מלון-"
עצרתי ליד סוחטת מיץ התפוזים, עובר ליד דוכני גבינה לבנה מותכת, צולי נקניקיות, איברים פנימיים, סוויצ'ה, חוצה על יד המזחים שלידן עוגנות הספינות המגיעות מטורבו, מברנקייה ומסנטה מרתה.
סנטה מרתה, הנמצאת במרחק של ארבע שעות נסיעה מזרחה באוטובוס מקרטחנה, נמצאת רק שעתיים נסיעה מארקאטה, כפר הולדתו של גבריאל גרסיה מרקס, או מקונדו שנולדה למאה שנים של בדידות. הספר הגדול של מרקס. בכפר שנדדה אליו משפחת בואנדיה, נולדו הבנים, יצאו למלחמות ומהפיכות, גילו בו את הקרח, הגלידה, כרתו ברית עם משפחת מרקס, התאהבו בכל הכוח שיש ללטינו-אמריקנים, בזו לכנסיה ולשלטון, רקדו, התהוללו, חרבנו, הרגו, נהרגו ונעשקו על ידי חברת הבננות האמריקנית. הספר הוא "טור דה פורס" -מופע ראווה של איש אחד כל-יודע הכותב בכשרון מתפרץ ושופע. מאה שנים של בדידות היא אחת היצירות החשובות, לא בגלל הפנטזיה, אלא משום שמרקס, שכתב את הספר ב- 1967, מתאר את חולייה של המדינה מבלי לנקוט עמדה. שנאתו לצבא הנגוע בעגבת המשמעת העיוורת, תיאור הטבח המוכחש על ידי השלטונות, חוסר ההבדל בשחיתותם של הפוליטיקאים, באפסותה של הכנסיה, בקפיטאליזם המביא את קללת האפליה והניצול. בארוטיות, בתאוותנות ובגרגרנות העולה על גדותיה. בהרס המשמיד, הג'ונגלי.
רציתי טינטו - קפה. מוכרי הטינטו עומדים בקרנות הרחובות או עוברים על פתחי המלונות הזולים, נושאים אתם תיבת עץ ובה שלושה או ארבעה טרמוסים וכוסות פלסטיק חד פעמיות בגדלים שונים. הטינטו, כמו הקוקאין, יופיין של המולטיות, הידידות המיידית, האלימות ושפע הפירות, הוא קולומביה. יצאתי אל פתח המלון. מוכר טינטו ישב על שפת המדרכה, שולף כוסית פלסטיק ומוזג קפה שחור ומצוין מטרמוס.
לצד הסירות עמדו דוכני מיצי הפירות. פאפיה, אננס, בננה, מרקוז'ה, עגבניות עץ טחונות עם קרח וחלב ומרוסקות בכוסות נחושת גבוהות בדוכנים, דגים מיובשים, מאפים על השולחנות בשורות. מצד אחד המפרץ החודר ומקיף את האי של קרטחנה ומהצד השני המגדלים העגולים, שיני החומה, התותחים שלא עצרו את שודדי הים האנגלים מלכבוש ולבזוז את העיר שאין דומה לה בשום מקום אחר בדרום אמריקה ומעטות יש כמוה.
"העיר האצילית וההירואית קרטחנה דה אינדיאס שהיתה כמה פעמים בירת המשנים למלכים, ובשירים היללוה כאחת הערים היפות שבעולם, אינה עוד אפילו צל של מה שהיתה לפנים. תשעה מצורים צבאיים הוטלו עליה מן היבשה ומן הים, ופעמים אחדות בזזו אותה שודדי ים וגנרלים, אבל שום אסון לא השם אותה יותר מקרבות מלחמת העצמאות ומן המלחמות בין הפלגים לאחריה....לא היה אפשר ליישב את התהילה עם הצחנה העולה מן הביובים הפתוחים. הגנרל נאנח ולחש למונטייה על אוזנו: כמה ביוקר עלתה לנו העצמאות החראית הזאת!" (גנרל במבוך)
מעבר לגשר היה רחוב רחב שמקיף את חומות קרטחנה. נכנסתי דרך השער שמימינו מגדל השעון. צבעי האדמה של הבתים. הרחבה המרוצפת. הרחובות הצרים והחנויות שיכלו להיות ספרד או איטליה או צרפת.
הבית של מרקס נמצא בפינה הצפון מזרחית של העיר, לא רחוק מהחומה. שאלתי אנשים שעמדו ליד מוכרי הטינטו בכיכרות הקטנות, והם כיוונו אותי אל חומה בצבע אדמה שהגנה על הבית שבפינת הרחוב. שומר עם רובה קצוץ ומדים ובחור צעיר לידו, עמדו בפתח הבית. שאלתי אותם אם גבריאל גרסיה מרקס בבית. הם שאלו מי אני. ואז הציעו לי לכתוב מכתב. תלשתי דף מהפנקס, מעביר אותו לשומר שנכנס אל הבית. כשחזר, הוא הכתיב לי מספר טלפון ואמר שאתקשר מחר בין תשע לעשר בבוקר, כשדון גבריאל מסיים לשחק טניס. הודיתי לשומרים וחזרתי אל העיר. חום היום נשבר. שווקים של פירות ים, של מיצי פירות, של אוכל רחוב, של מסעדות צהרים המגישות תפריט קבוע בדולר או שניים. עיר קולוניאלית עם סבך רחובות קטנים, צפופים ונחמדים. אוטובוסים צפופים, טנדרים, מיניבוסים, כרטיסנים שמנסים לפתות את הנוסעים. המצודה הנמצאת מעל העיר הטובה קרטחנה, חומת העיר ומגדלי השעון היפים.
הים היה חשוך ואורות קלושים דלקו על הספינות שפרקו או טענו משאות - בקבוקי שתיה, מצ'טות, שקי אורז, חביות דלק, לפני הפלגות של יום עד שלושה לאורך החוף הקריבי של צפון קולומביה. החומות היו מוארות. נטשתי את שותי הקפה ונכנסתי אל כיכר השעון דרך השער המזרחי של העיר. פנימה, לתוך הסמטאות. קירות צהובים ואדומים, חום רך, פסטל, מרפסות מעוטרות, חלונות עם כרכובים, גגות רעפים, מרזבים, עציצים. לרגע נעתקה הנשימה. עיר פלאית. אימתו של גבריאל גרסיה מרקס כשאיים אסקובר, ברון הסמים המת של מדאיין, שיטמון 5 טון חומר נפץ בקרטחנה ויהפוך אותה לגל הריסות. עצם האיום הברברי להרוס עיר יפה כל כך מעורר רעד. עשר בלילה. צעדתי ברחובות הריקים. בשונה ממקומות אחרים בקולומביה: בוגוטה, קאלי או ברנקיה, יכול אדם להלך ברחובות קרטחנה בביטחון יחסי גם בשעת לילה.
בבוקר, אחרי שמזג מוכר הטינטו משקה עשב לימון לכוס הפלסטיק, יצאתי לעיר. בכיכר ישב בוליבר על פלומו בלאנקו, הסוס שנשא אותו במלחמות העצמאות הדרום אמריקאיות, חרבו מתדלדלת בנדן. לעגה של ההיסטוריה. רשעותם של האנשים שצריך לעבור דור ולהרוג את האיש ששחרר אותם בבדידות מנוולת כדי שיוענק לו הכבוד. האיש שהמציא את דרום אמריקה העצמאית, החולם שראה את היבשת כמקשה אחת, נזנח ומת דחוי ובודד בזרועות המאהבת הנאמנה היחידה, לבוש בבגדים נקיים של אחד מאחרוני אוהביו על החוף בסנטה מרתה. "קח אותי במקומו" אומר הגנרל לגרמני עלוב עם תוכי בכלוב שהם פוגשים על נהר מגדלנה הזורם בין מומפוס לברנקיה "אני מבטיח לך שתרוויח יותר כסף אם תציג אותי בכלוב בתורת הכסיל הגדול ביותר בהיסטוריה." (גנרל במבוך)
מול הכיכר היה מוזיאון האינקוויזיציה. מוסדות המקפידים על טוהר דתי, מוסרי ותרבותי, כל טוהר שהוא, משמשים כמסך לזרמים אפלים ואלימים. עליתי בתוך אולמות ובין מתקני העינויים ליד פסלי הבתולה וישו. כמה סבל. אירופה. האלימה ביבשות, ייצאה את שיטות המחשבה אל מעבר לים. הפחד העמום מהכנסיה הקתולית שמסרב למות ממרחק כל השנים.
קבענו פגישה ביום חמישי בו עמד להיות ליקוי החמה הגדול. בין שיחת הטלפון לליקוי החמה והפגישה היה קרנבל בברנקייה. האוטובוסים הבינעירוניים, מאלו שנוסעים לברנקייה וסנטה מרתה, הם אוטובוסים גדולים ודמויי חללית, שברובם מכשירי טלוויזיה המשדרים סרטי וידאו אלימים. הכביש נסע בין הכפרים, עובר בנוף של סוואנה טרופית, עצי באובאב-בומביצאה, הפלו בורצ'ו - העץ השיכור, משום גזעם הנפוח ונוף הענפים הקטן, עמדו בין חוות בקר שרעה בעשב הגבוה. המיזוג היה הקלה מהחום הלח שעמד על פני הירוק של הארץ. בצפון קולומביה יש רק מקום אחד שבו אפשר להימלט מהחום התמידי - בסיירה נוודה, גוש ההר המתנשא מעל סנטה מרתה וארקטה.
מצדו הדרומי של הגוש, בעמק טרופי לח וחם נמצאת ויאדפור - המקום אליו נהרו ציוותי הטלוויזיה לראות ליקוי חמה. האוטובוס עצר על הכביש הראשי, רחוק ממרכז העיר. ברנקייה היא הנמל ועיר התעשיה של החוף הקריבי.
קרנבל קולומביאני! קמח על המכוניות ועל ראשי האנשים. מסכות, תחפושות. ברחוב הראשי שליד האצטדיון התנהלה התהלוכה. מוכרי גלידה, נקניקיות, קוקוס, מיצים, בירה. ליד ברים רקדו חוגגים. התהלוכה היתה קטנה והריקודים לא היו השתוללות. ברנקייה חגגה רק בחלקה. לא הקרנבל הברזילאי הגדול שמכלה את העיר למשך ארבעה ימים.
חום אחר הצהרים הכבד. חגורות שוטרים עמדו לאורך הרחובות. האור דעך. רציתי לחזור למלון כדי להניח את המצלמה והסרטים המצולמים. פניתי אל גשר הדרך הראשית שעברה בשולי האצטדיון. צילמתי מהגשר. בחור בן 17 עם רובה מים התיז סילון לעברי. הסטתי את הרובה והוא הביט בי בלי לחייך. עברתי לצלם בצד השני. הבחור עם הרובה המשיך אחרי. עכשיו כבר היו שלושה. צילמתי מהגשר והוא הושיט יד. עזוב את המצלמה אמרתי. באפס זמן הצטופפו סביבי 7 צעירים. עזוב! אמרתי. לא בכעס, לא בטינה. אני עובד. פניו הפכו לאבן. כשהבטתי היה בהם זעם קר ונחישות. שנאה אל העולם שבאתי ממנו. גרינגו, הוא אמר. זו העבודה שלי, אני צלם, אני לא יכול לתת לך את המצלמה - כן, אבל אתה אמריקאי- הוא משך את המצלמה, שני מניח היד ומגביר את המשיכה האלימה, אני מושך לצד השני. הייתי צריך לברוח ברגע שהתקרבו. לא היה לי כוח לברוח. נמאס לי להיזהר. המשכתי להיאבק אתם במשיכות. עד שהרגשתי את הסכין נוגע בחזה ומתחיל לחדור את העור. אז הבנתי גם אני שהמשחק הרחיק מעבר לשפה, מילים ומחוות. הרכנתי את הצוואר והמצלמה נחטפה. הם פנו ונמלטו במורד הגשר. נשענתי על המעקה והאנשים שסביבי לא הביטו בי. הזדקפתי וחזרתי אל רחוב הקרנבל. רק אז הרגשתי שבתוך המאבק קילף מישהו את השעון מהיד. לקחתי סיגריה ממישהו. הייתי ריק. אפילו לא נעלבתי. שוד ידוע מראש. קל ממשקל מצלמה ושעון, נסעתי למלון. בחוץ, רעשו הרמקולים ואני שכבתי בחושך והבטתי במאוורר התקרה המסתובב ברעש רך.

התקשרתי למרקס ביום חמישי בבוקר. "מתי אתה רוצה לבוא?" הוא שאל.
"בחמישה לשתים-עשרה הליקוי."
"אני עובד כרגיל. כמה זמן אתה חושב שתצטרך? שעתיים? זה מספיק זמן לכתוב ספר-"
"לפחות שניים אם קוראים לך סימנון." אמרתי והוא צחק.
במלון בו הייתי היו גם שני עיתונאים שוויצרים. אחד מהם התגורר בבוגוטה. הוא אהב את בוגוטה. עיר שטוב לחיות בה אם יש לך כסף. כסף לאבטח את הילדים, לשומר ומערכת אזעקה לבית, למכונית משוריינת, לבתי הספר המוגנים. הפשע האלים, גם כשהוא קורה לך, הוא דבר שאינו נתפס בהכרה. כמו ההבנה שפוליטיקאים, נשיאים, גנרלים וברוני סמים הם חיות אנושיות המדברות מילים, אוכלות ומחרבנות.
בשעת צהרים עמדו אנשים מרכיבי משקפי שמש כסופים והביטו בירח המכסה את השמש. אור מוזר, אפור מתכתי, כמו לפנות ערב מאוחר, ירד על העיר. פתאום אפשר היה לשבת לכמה דקות על ספסל לא מוצל במרכז הרחבה שמול מוכרי ממתקי הקוקוס. נערות צעירות התיישבו לידי ופטפטו בעליזות. אחת הנערות שאלה משקפי שמש שיועדו להביט בליקוי והעבירה לי אותן, מחייכת בידידות. הקולומביאנים, מולטים חייכנים וחמים. קסמי הארץ.
החום היה עדיין כבד כשהקפתי את חומת העיר המאורית על שפת אחד ממפרציה של קרטחנה. חצי אי לתוך ים קריבי חום. על שיני החומה, ליד המגדלים המאורים, על התותחים העגולים, ישבו זוגות נאהבים.
אחר הצהרים הלכתי לבית של מרקס.
מחוץ לבית, בצל חומת האבן הגבוהה המטויחת בצבע חול, עמד שומר מזוין. איזה איש הוא מרקס? מה עושה ההצלחה לאנשים? המעמד? הפרסום והכוח הכלכלי?
יצירת דמות הארץ מגוש החומר שהיא עטופה בו. ב"ידיעה על חטיפה" (1996) מרקס כואב, מדויק ואוהב. ב"מאה שנים של בדידות" תיאר את הארץ כמו שהיא, פלאית, שטופה באמונות הבל, קרועה וחיה בנואשות בתוך תאוותיה מזילות הזרע והחרא. ב"גנרל במבוך" מחפש מרקס את הסיבות למצבה העכשווי של היבשת. אמריקה הלטינית היא כישלון סוער של מאה וחמישים שנה. "דרום אמריקה היא חצי הכדור שיצא מדעתו" (גנרל במבוך) ועם זאת, יש מקום אחד בו קיימת יבשת אחת. בשפה, בתרבות. ב"גנרל במבוך" תיאר את הסיבות לכישלונה כיבשת שאינה ראויה לאנשים ולרעיונות גדולים, ב"ידיעה על חטיפה" מנסה מרקס להציל את הארץ ממה שקורה בהווה - אקטואליה שמנסה לזעזע בשניה לפני שהכל מתפרק, מרקס משמש כצינור שאינו מתערב בשטף האירועים- מכוון את הזרימה לחשוף את שבירותה של החברה הקולומביאנית. זו גם הפעם הראשונה שמרקס עוזב את הנופים של קולומביה הקריבית שבין קרטחנה לארקאטה, ברנקייה, סנטה מרתה וריוצ'ה שעל גבול ונצואלה.
השומר פתח את הדלת לחצר הפנימית ומנהל הבית הוביל אותי במדרגות לקומה ראשונה בה היה שולחן במסדרון פתוח המביט אל הים. אישה מבוגרת, לבושה היטב, עלתה במדרגות, מעיפה בי מבט. סוכנת הבית הובילה אותי לחדר גדול ששולחן כתיבה כבד מצדו האחד ומולו חלון ומרפסת המשקיפים אל הים. בין השולחן לבין החלון היתה ספה לבנה, שולחן וכורסאות. מרקס ניכנס אל החדר. הוא לבש מכנסיים קצרים, חולצת טריקו ונעל נעלי התעמלות. הוא חייך ושנינו ביקשנו מים מסוכנת הבית. החמאתי למרקס על הבית.
"שנים של עבודה קשה," הוא אמר, "כל יום משמונה ועד שתיים."
"וכשרון-"
"עבודה." אמר מרקס. "אני סופר ועיתונאי."
"עיתונאי?"
"ודאי." קם מרקס בטון נעלב, מוציא מאחד ממדפי הספרים הארוכים ארבעה כרכים כבדים של מאמרים שכתב בארבעים שנים של עבודה עיתונאית. 'ידיעה על חטיפה' הוא מארג של ראיונות עיתונאים עם כוח של מספר הטווה את הכל לסיפור. ומה אנחנו דורשים ממספר? שנאמין לו. אם הוא דובר אמת או שקר. "אין הבדל בעיני בין עיתונות לספרות. אני סופר, נובליסט ועיתונאי. החלק העיתונאי שלי עצום, בכרך הזה יש 623 עמודים ובזה 691. עבורי זו אותה עבודה והשוני היחיד הוא ביחס למציאות. הסיפורים עולים כנשים ללא פנים. זוהי תרבות עממית. אין לי שיטה אקדמית, הכל הוא תרבות עממית ובקולומביה מותר הכל."
אמרתי למרקס ש'ידיעה על חטיפה' הוא אחד המסמכים היותר טובים שקראתי. שאלתי אותו מה רצה להשיג.
"יש הרבה דברים משותפים באמריקה הלטינית, אלא שלכל מדינה דברים שונים ולכל פרובינציה ורחוב יש דברים אחרים - זה תלוי במרחק. אני חושב ש'ידיעה על חטיפה' היא מראה מיקרוסקופי ופנימי ובמידה זו - הספר לא דומה למה שקורה במדינות אחרות. המבקרים אמרו שקולומביאנים שקראו את הספר השתנו, אלא שטבע המדינה לא ישתנה. בקולומביה צריך לשנות את היסוד והיסוד הוא החינוך, פה מדברים על דמוקרטיה אבל הדבר הראשון הוא החינוך. החליפו נשיאים, חוקה, ואת החינוך הקלאסי והרפרסיבי לא החליפו, חינוך שנמצא לגמרי מחוץ למציאות. המדינה הזו חיה במאה שעברה.
קולומביה היא מדינה אלימה ביסודותיה. האלימות השחיתה את כל שכבות החברה אלא שבכל זאת יש פה אנשים."
עברנו לדבר על סמים. הספר הוא הטיפול הישיר הראשון של מישהו בנרקו-טרפיקו - סחר הסמים הקולומביאני, בהתייחסות לנפשות הפועלות, לא להילה ולרומנטיקה, לא לעצם ההברחה ולמסחר, אלא ציור מערכת הכוחות החשופים וההרסניים המטלטלת את קולומביה ומקרינה על כל מרכז אמריקה עד ארצות הברית. מי חזק יותר, עשיר יותר? שליש מקולומביה נשלטת על ידי קבוצות גרילה - מאבק שהתחיל כמאבק אידיאליסטי הפך לקשר סימביוטי עם רשתות הסמים. הנשיא סמפר הואשם על ידי התקשורת שנבחר בסיוע של 6 מליון דולר שהעמיד לצורך מסע הבחירות שלו קרטל הסמים של קאלי. ראשי מדינות מסרבים להיפגש אתו. אין אפשרות לעבור בין קולומביה לפנמה במעבר דריין. נרקו-טרפיקו. רצח ושנאת תקשורת מערבית
ומקומית, חיסול אנשי שלטון ואוהדי חוק בכל מקום. שפע של נשק, אינספור אמצעים. עולם של יערות גשם, סירות נהר מהירות, סירות דייגים תמימות, איים, מטוסים קלים, כסף וקוקאין.
"גם מריחואנה היא סם." אמר מרקס בנחרצות. "רק בדרגה אחרת. למה קונים סם? כי רוצים שימחה. אין להם אפשרות אחרת. לא רק אנחנו - כל העולם. אני לא רוצה לעשן. כשאני כותב - זה הסם החזק ביותר - אני שמח. אבל עם כל חוסר הצדק שיש- הסם קונה שימחה. וכדי לשמוח רוצחים, שודדים, משחיתים. זוהי דרך דו מסלולית - השחיתות משחיתה. לקנות מריחואנה זה כמו הירואין. וההירואין מקרב את המוות. לכן, דבר ראשון, צריך לשנות את תנאי החיים.
"בארצות הברית יש 30 מליון מכורים, אלא ששם המאפיה חזקה יותרה והשחיתות בשילטון גדולה בהרבה מאשר בקולומביה. בקולומביה יש מרכזים גדולים של אלימות אלא שהם לא משפיעים כמו הפוליטיקה האמריקאית ויחסה לסמים. וזה מה שאמרתי לקלינטון. יש לו 30 מליון מכורים - שיפתור את הבעיות אצלו, מה שמעודד את השוק זה לא הייצור - זו הצריכה. והצריכה היא בעיה חברתית. ואני חושב שהוא היה משנה את המדיניות אם הקונגרס היה מרשה.
"מכיוון שהאלימות היא תרבותית והסמים הם מרכיב תרבותי, הפתרון הוא שינוי תנאי החיים והחינוך. זה קשה, אבל זו בעיה איומה שיש לצעוק אותה בכל אמריקה הלטינית."
מרקס מחלק את חייו בין מקסיקו לקולומביה. לפחות חצי מהשנה הוא גר במקסיקו סיטי. שאלתי אותו על הזפטיסטים במקסיקו.
"הזפטיסטים הם תוצאה של המצב החברתי-כלכלי בצ'יאפאס. אינטרסים לא מעטים מעורבים בזה. יש סיכוי טוב שיצליחו לשפר את התנאים שלהם."
סיפרתי לו על הבריגדה הבינלאומית - אירופאים, דרום ומרכז אמריקנים לא אינדיאנים שראיתי בכפרים בצ’יאפאס, מאורגנים כמחתרת מרקסיסטית.
"ודאי - המאבק בצ’יאפאס הוא דגל המהפכה שלהם, קרלוס (פואנטס) מכיר היטב את מרקוס אבל המצב שם רחוק מפתרון. האירופאים שוכחים כי האינדיאנים היו שם 2000 שנים קודם. ואני אצטט לך את בוליבאר שאמר לאירופאים - השאירו אותנו במנוחה. אני רוצה לחיות כדרום אמריקאי תרבותי ולא להרוג את האינדיאנים כמו האירופאים."
"אין לי ספק שזו דעתך," לא הסתיר הגנרל נעימה אירונית, "האירופאים סבורים שרק מה שאירופה ממציאה טוב לעולם כולו, וכל דבר אחר ראוי לבוז." (גנרל במבוך)
"למה גרים הסופרים הלטינו אמריקנים במקסיקו?"
"מקסיקו, גם בזמנים הגרועים ביותר, היתה מקום טוב לתרבות. המדינה המקסיקנית תמיד הגנה על הסופרים - לא מכבוד, אלא מפחד, פחד ממה שיגידו על המקסיקנים בעמים. זה דבר טבעי למקסיקו. ואלו גם שני הקטבים - ארגנטינה ומקסיקו. ארגנטינה במשך שנים רבות היתה מאוד אירופאית. מקסיקו היא מרכז התרבות העממית. אני גר במקסיקו 30 שנה. יש לי ילדה מקסיקנית. אני לא מקסיקני ולא קולומביאני - אני אזרח העיר הענקית הלטינו-אמריקאית שבתוכה אנחנו מחפשים את הזהויות שלנו."
"והספרות הלטינו אמריקאית?"
"אנחנו לא בזמן שיא של הספרות, יש הרבה פרסומים בספרדית, מעט מהם טובים. ובכלל הזמן הזה הוא לא זמן טוב או רע, אלא פשוט לא זמן גדול לספרות."
"מה זה רגע גדול?"
"הרומנטיקנים. הנובלה הצפון-אמריקאית. בסוף המאה ה-19 היה זמן גדול לספרות האנגלית והרוסית, עכשיו - כלום"
סיפרתי למרקס על השיחה עם מריו אלברטו קררה הגואטמלי. גם הוא חשב שעכשיו הוא לא זמן מוצלח ממש לספרות. קררה האשים את הטלוויזיה והמחשב.
למרקס היו מחשבות אחרות. "הטלוויזיה והמחשב לא שייכים. הנובלה עולה ויורדת, היא לא תעלם. הנובליסטים יהיו תמיד בליבה של הספרות. עבורי אין דבר טוב יותר מלקרוא נובלה ולנסות להבין איך כותבים טוב יותר."
"ואיזה סופרים אתה אוהב?"
"לרוב אין לי דעה, מכיוון שאם היתה לי, הייתי יכול לפגוע באחרים שלא הזכרתי והזיכרון שלי לא כל כך רחב. יש רבים. לא כולם טובים, אבל יש רבים ועל כולם נכתב הרבה. מילן קונדרה הוא מצוין אבל מחר יהיה לי שם אחר. אני אוהב את רושדי אבל אני לא מבין הכל, הוא הילד הנורא של האיסלאם, קראתי את הספר (פסוקי השטן), זו חידה בעיני מה רוצים ממנו, אני לא מבין מספיק באיסלאם, מה אנחנו יכולים לעשות על מנת לעצור את הרדיפה?"
שאלתי את מרקס אם אפשר לצלם אותו. הוא חייך והוריד את המשקפיים שהרכיב. "למה האתה מסיר אותן?"
"כי עם המשקפיים אני ניראה כמו אינטלקטואל, ואני רוצה שתצלם אותי כסופר."
"מה ההבדל?"
"לאינטלקטואל יש דעה מוקדמת על העולם - סופר ממציא כל פעם מחדש, אין לו מושג איך ניראה העולם. כששוחחנו, שאלת אותי כמו אינטלקטואל ועניתי לך כאחד - אבל אני מעדיף להיות סופר."
הטלפון צלצל. אישה מצדו השני של הקו. הוא לקח תיק עור ואנחנו ירדנו אל מפלס החצר הפנימית. שלוש מכוניות בחניה.
"היית בישראל?"
"לא. אבל יש לי הרבה חברים טובים בחלק ההוא של העולם."
"ומתי תבוא לבקר?"
"כשיהיה שלום."
"אף פעם." אמרתי ומרקס חייך.
"נעל את מגפיך ועזור לי לסיים את המלחמה המחוריינת הזאת" כשאמר הקולונל אאורלינו בואנדיה את הדברים לא העלה על דעתו שנקל לפתוח במלחמה מלסיימה."(מאה שנים של בדידות)
"לאן אתה צריך?"
"המלון קרוב מאוד - באזור כיכר השעון."
"אתה יודע איפה המלון שלו?" שאל מרקס את הנהג שהיה בן גילו של מרקס שניראה צעיר מ-70 שנותיו. המילה הכתובה שומרת על הכותב. המצאת העולם המתחדש כל רגע.
"כן דון גבריאל." אמר הנהג ואנחנו נכנסנו אל המושב האחורי ונסענו אל כיכר השעון. כשעצר הנהג ומרקס יצא להיפרד ממני לשלום, עצר לידו איש והביט בו בחיוך אוהב "דון גבריאל - בנה האהוב של קרטחנה!" אנשים הביטו מסביב וחייכו, מרקס חייך חיוך שהיו בו סיפוק ומבוכה.
"שלח לי את מה שאתה כותב, אתה לא חייב כתובת, זה יגיע."
צעדתי באור אחר הצהרים הרך שירד על חומות קרטחנה. במפרץ, ליד הרציף עם דוכני מיצי הפירות עמדו ספינות העץ הרקובות שמפליגות לטורבו. בקולנוע הציגו את טיטניק וסוחטת מיץ התפוזים שלי לא זזה ממקומה.


הוספת תגובה


Security code
רענן