לורנצו אל מגנפיציו דה מדיצ'י

נהרות וספות, טוסטוסים, פיאטים, לנצ'יות ואלפא רומיאו נהמו בסמטה המוליכה מתחנת הרכבת אל הפלצו וקיו, הארמון הישן, מקום מושבה של הסינוריה, מועצת העיר של פירנצה מאז ועד היום, הצמודה לגלריה אופיצי,  שבנה קוסימו הראשון דה מדיצ'י ב-1559 כדי לכנס את כל משרדי הממשלה תחת גג אחד. האופיצי הפך למוזאון הגדול בעולם לאמנות הרנסנס (כמו שאמר קוסימו, סבו של לורנצו המפואר, "רנסין, רנסין, איפה רנסין?"). פה החל הרנסנס. פה הוא עדיין. השמש החורפית האירה את העיר באור צלול. טוסקנה. קיאנטי. על הווספות והטוסטוסים רכבו הפלורנטיניות, לבושות חצאיות וטייץ בקור הבוקר. לורנצו התחתן עם קלריס אורסיני, בתו של ג'קופו אורסיני ממונטה רוטונדו. לוקרציה, אמו של לורנצו, נשלחה לרומא לבחון את הרומאית, זו לא היתה דרכן של המשפחות הפלורנטיניות המכובדות להינשא עם משפחות מחוץ לפירנצה. אלא שהמדיצ'ים היו משפחה אחרת. ולמרות שאישרה את הנערה אותה ראתה בכנסיה עטופה מכף רגל ועד ראש, עדיין לא יכלה, כפלורנטינית המעריכה את המראה, ההילוך והטעם הטוב, למסור דו"ח שכולו שבחים – "היא לא זוקפת את ראשה כראוי כמו שהנערות אצלנו עושות, אלא שולחת אותו קדימה, אני חושבת שהנערה ביישנית, אם כי בסך הכול היא מעל הממוצע, חזה נראה נאה, ידיה ארוכות ועדינות, פניה די עגולים אבל לא בלתי נעימים, צווארה די אלגנטי אולם מעט דק מדי," גוון עורה לא היה לבן מספיק – שום אשה ברומא לא היתה לבנה ממש – אלא אדמדם. "כמובן," הוסיפה, "אי אפשר להשוות אותה עם שלוש בנותינו שהן, כמובן, לא רק טובות מראה ממנה כפלורנטיניות, אלא בעלות חינוך משובח משלה כשם שכל נערה פלורנטינית מבית טוב תהיה לעומת עמיתתה הרומאית." לי לא היו דיעות נחרצות כשל לוקרציה על בנות פירנצה ורומא, יכולתי, במבט מרפרף, רק להתרשם שפירנצה של היום אינה שונה בהרבה מימיו של לורנצו המפואר, המבנים, נהר הארנו שזרם מתחת לפונטה וקיו, הנשים שמיהרו לכל מקום רכובות על הווספות והטוסטוסים ברחובות הצרים. אולי בעצם יש משהו בדברי לוקרציה על הפלורנטיניות. החינוך אולי.

הכיכר היתה מלאה בתיירים. דוד חיכה בכניסה, כמו שהוא מחכה תמיד מתחת למגדל הפלצו וקיו. המגדל בו נכלא קוסימו דה מדיצ'י, סבו של לורנצו המפואר, אחד האנשים העשירים בעולם,  בבוקר של ספטמבר 1433   בעקבות קשר של משפחת אלביזי. קוסימו גורש מהעיר וחזר רק לאחר שהובס הצבא הפלורנטיני באימולה על ידי צבא מילנו שנה לאחר מכן, מלווה במאה חיילים ונצייניים.

מדיצ'י ופירנצה. כסף, תככים, חוכמה, אומנות, שני אפיפיורים, חתונות  בינלאומיות, רציחות ופאר. 400 שנה שבהן העיר היתה קשורה במשפחה, חייבת לה חלקים רובים מהמורשת האדריכלית, הפיסולית, האמנותית והספרותית. את הרנסאנס.

נכנסתי אל הפלציו וקיו וניגשתי אל המודיעין. הדלתות לא נטרקו מאחורי כמו מאחורי גבו של קוסימו דה מדיצ'י.

"שלום." אמרתי, אני מחפש מישהו ממשפחת מדיצ'י."

"מדיצ'י?" הביטה בי הגברת בתמהון, "אין פה מד'יצ'י כבר מאתיים שנה. הם מתו כולם. הוכחדו."

"אפילו לא אחד? קרוב משפחה?"

"תשאל את המנהל." היא אמרה, מביטה בניירות בחוסר סבלנות ואני פניתי אל המנהל.

"תפנה אולי ללשכת התיירות ליד פלצו מדיצ'י רקרדי." הציע המנהל ואני החלטתי לעלות לגלריות של האופיצי. ומהו קסמו של הרנסנס, של מיכאלנג'לו, בוטיצ'לי, לאונרדו דה וינצ'י, רפאל, דונטלו, ורוקיו, דנטה, טיציאן? האם  בשילוב בין המיתולוגיה היוונית, התנ"ך היהודי והקדושה הנוצרית?

ועם זאת, מה יש לדרוש מאמנות, האם היא הגבעה הפילוסופית שמעל העולם, התצפית הרחבה, ואולי היא המשקפת והטלסקופ שבעזרתם מתקרבים למקומות רחוקים והמיקרוסקופ החודר פנימה. (רנסין רנסין? איפה רנסין?) ציורי הענק, הפסלים הגדולים ההקפדה על פרטים ועל האנושיות. לדה והברבור, דוד, צליבתו של ישו, ונוס העולה מהרחצה. הרנסנס המפואר של לורנצו, קוסימו ופיירו חולה הצינית, בעיר שהיא אם למדעים ולאמנות בעזרתו של הכסף הכל יכול. ארמון פיטי, אל דומו – הקתדרלה המרשימה עם המגדל של ג'וטו, האיש שהמציא את הרנסאנס, את הפרספקטיבה, את העומק, את תנועת שולי הגלימה, שעל שמו ייקרא לוויין המחקר שישולח בזנבו של כוכב השביט האלי ב-1985. אלוהים, כמו שאמר שפינוזה, נמצא בכל אבן מהאופיצי דרך הברגלו ואולמי הענק של הסינוריה שבמגדלה נכלא לורנצו המפואר. גוף ורוח, אחד יוצק את תוויו לתוך השני.

הקפה. קפוצ'ינו. אספרסו. בכל מקום הקפה. התופינים. צעדתי אל הקתדרלה, עובר דרך הברגלו שבחצרו הוצאו להורג מונטסקו, איש הצבא שראשו נערף וברונצ'לי, מי שרצח את אחיו של לורנצו המפואר בקתדרלה אליה צעדתי.

לורנצו המפואר, בנו של פיירו  חולה הצינית – מחלת פרקים שבה יחלה גם לורנצו עצמו – כמעט ונהרג בהתנקשות של פרנציסקו דה-פזי, בן למשפחת הבנקאים שהתחרתה בבנק שיסד אבי משפחת מדיצ'י, אווררדו דטו ביצ'י, ושממנו רצה להפטר האפיפיור  סיקסטוס ה-4.

לורנצו המפואר היה מכוער, תתרן בעל אף שטוח, שיער שחור בעל פסוקת ירד על כתפיו, לסתותיו היו משוכות קדימה ושפתו התחתונה העלימה את העליונה. עיניו היו גדולות וכהות, מודגשות בגבות עבותות ופרועות, וקולו צרוד, גבוה ומאנפף. ולמרות כל זאת, כשדיבר, ולורנצו המפואר אהב לדבר, התעוררו פניו במחול חיוני ומנהגו היה כה שובה לב, שאף לא אחד שם לב לכיעורו.

האפיפיור שנא את לורנצו המפואר מאז היום שבו סרב לתת לו הלוואה של 40,000 דוקטים כדי לקנות את אימולה, עיר אסטרטגית בין בולוניה ופירלי, שלורנצו שאף להוסיף לרפובליקה הפלורנטינית. שנאתו של האפיפיור עלתה בקנה אחד עם זו של פרנציסקו דה פזי, הבנקאי שמשפחתו היתה עתיקה מהמדיצ'ים וקינאה בהם על הצלחתה, ועם שנאתם של פרנציסקו סלויאטי, אחיינו של האפיפיור וארכיבישוף פיזה, שחמד את בישופות פירנצה החשובה יותר, ועם זו של ג'רולמו ריארו,  דוכס אימולה, אף הוא אחיין של הכס הקדוש.

אחד מאבות משפחת פזי היה במסע הצלב הראשון וחזר עם שברי צור ממזבח כנסיית הקבר הקדוש בירושלים. ג'קופו פזי, הדוד הזקן והקמצן היה נגד הקשר כיוון שלמשפחתו היו קשרים טובים עם המדיצ'ים. לפיכך החליט פרנציסקו דה פזי להביא אל הקשר את איש הצבא ז'ן בטיסטה דה-מונטסקו. זה הזכיר לפרנציסקו שהוא בשירותו של הכס הקדוש, ותחת סמכותו של ג'ירולמו ריארו מאימולה. פרנציסקו הבטיח לו שסמכותו של ג'ירולמו אינה שווה שעועית כל עוד שולט לורנצו המפואר בפירנצה, וכי אזרחי פירנצה מתעבים את לורנצו ויתקוממו נגדו ברגע שייקשר הקשר.

"אדוני," אמר מונטסקו לפי יומניו שלו, "דע בדיוק והיזהר ממה שאתה עושה, פירנצה אינה עניין של מה בכך." הוא יצא אל האפיפיור על מנת לשמוע ממנו אם הוא מאשר את רציחתו של לורנצו. האפיפיור אמר בפרוש שהוא רוצה את לורנצו מחוץ לפירנצה, אבל התנגד לרציחתו. ולמרות זאת, הניחו הקושרים כי סיקסטוס הרביעי לא ירדוף את מי שיתנקש בחייו של לורנצו, והחליטו לרצוח את לורנצו ואת אחיו ג'וליאנו.

אפילו ג'קופו הספקן השתכנע לאחר השיחה עם האפיפיור והסכים להזמין את לורנצו לרומא כדי שיירצח שם בשעה שהאחרים הורגים את ג'וליאנו בפירנצה. לורנצו דחה את ההזמנה.

העילה הגיעה כשבא לבקר רפאל ריאריו, דודנו בן ה-17 של האפיפיור שמונה לקרדינל והוזמן על ידי ג'קופו דה פזי להתארח בפירנצה. הוא הביע את רצונו לראות את אוצרות האמנות של המדיצ'ים, ולפיכך קבעו הקרדינל ולורנצו, שלאחר המיסה הגדולה בקתדרלה, יובל הקרדינל הצעיר לארמון מדיצ'י. הרצח תוכנן לארוחה בארמון. אלא שאז התברר כי ג'וליאנו דה מדיצ'י נפגע בתאונה ולא יוכל להשתתף במשתה. יותר מדי אנשים ידעו על הקשר. מונטסקו כבר קידם את כוחותיו אל מתחת לחומות ולקרבת נקודות המפתח בעיר, ועל כן הוחלט כי ההתנקשות תבוצע בכנסיה. פרנציסקו דה-פזי ידקור את ג'וליאנו, נעזר על ידי ברנרדו בנדיני ברונצ'לי, הרפתקן שרצה להרוויח כסף קל. באותו זמן יירצח לורנצו על ידי מונטסקו. אלא שמונטסקו לא הסכים להתנקש באדם במקום בו אלוהים רואה.

למזלם של הקושרים התייצבו למצוותם שני נזירים. אנטוניו מפאי, ששנא את לורנצו על חלקו בדיכוי מרד בעיר הולדתו, וסטפנו דה בניון, מחנכה של בתו הלא חוקית של ג'קופו דה פזי. סוכם כי התוקפים ידקרו ברגע שירכנו המארחים בעת צלצול פעמון הכנסיה. מייד לאחר הרצח, היו אמורים הקושרים לעלות על ארמון הסינוריה ולהרוג כל מי שינסה להתנגד. ב-26 באפריל 1478 בשעה 11 בקירוב בבוקר של יום ראשון, רכב רפאלו ריאריו לתוך פירנצה וירד מסוסו בארמון מדיצ'י. הוא החליף את בגדיו לבגדי קרדינל, וכשירד לפתח הארמון, נלווה אליו לורנצו אל הקתדרלה. אל דומו.

פאר השיש הלבן המעוטר, הכיפה האדירה. השמש הצהיבה את מרצפות הכיכר בין המגדל של ג'וטו למקום ההטבלה. הארכיבישוף סלויאטי הצטרף אליהם, אבל לא נכנס פנימה, והתנצל כי אמו חולה והוא צריך לגשת לדרוש בשלומה. לורנצו הוביל את הקרדינל אל המזבח וניגש לשוחח עם אחדים מחבריו. ג'וליאנו עדיין לא הגיע. פרנציסקו דה פזי וברונצ'לי מיהרו לארמון מדיצ'י להביא אותו. הם גילו כי רגלו מטרידה אותו. הם שכנעו אותו להצטרף למיסה. ברחוב חיבק אותו פרנציסקו בחיבה, צוחק ואומר בזמן שמישש את גופו, כי העלה שומן בזמן הפציעה. החיבוק העלה כי ג'וליאנו לא חוגר חרב ואינו מוגן בשריון כלשהו. הם נכנסו פנימה וג'וליאנו, בשל הנימוס, נשאר איתם. לורנצו עמד בצד השנ  של המזבח, מוקף בארבעה מידידיו.

השמש חדרה דרך החלונות הגבוהים והאירה את חלל הקתדרלה בזהב.

 מאחוריו עמדו שני הכוהנים – מפאי וסטפנו. כשנשמע קול הפעמון, שלפו הכוהנים את הפגיונות מהגלימה, מפאי הניח את ידו ברשלנות על כתפו של לורנצו על מנת לדקור היטב, כשהסתובב לורנצו  למגע היד, הוא הרגיש את מגע הפגיון על צווארו, מפאי נשען קדימה והפגיון פצע את הצוואר, לורנצו זינק לאחור, קורע את הגלימה וליפף אותה סביב זרועו כמגן, שלף את חרבו ודקר את שני הכוהנים שלא הספיקו להגיב, מופתעים מתגובתו המהירה. הוא מיהר וזינק מעל מעקה המזבח למסתור. באותו הזמן היה ג'וליאנו שרוע על הרצפה, טבוח מ-19 דקירות פגיון שנעצו בו פרנציסקו דה-פזי וברונצ'לי. פוליזיאנו, חברו הקרוב של לורנצו והאחרים חיפו עליו בשעה שנמלט מהקתדרלה, טורקים את הדלתות, בעוד הוא נמלט לארמון מדיצ'י שמצפון לקתדרלה ולכנסיית סן לורנצו.

הארכיבישוף סלויאטי לא איבד זמן, הוא מיהר עם קבוצת שכירי חרב מפרוג'ה שעטו את גלימות שומרי ראשו, אל ארמון הסינוריה, מודיע לגונפליונרה פטרוצ'י כי יש לו ידיעה דחופה מהאפיפיור. שכירי החרב הוכנסו לחדרים והדלתות נסגרו מאחוריהם, שאר מלוויו של סלויאטי הושארו במסדרון ורק הוא עצמו נכנס אל פטרוצ'י. במשך מספר דקות גמגם והחליף צבעים ואז קרא הגונפליונרה למשמר. סלויאטי רץ לקרוא לשכירי החרב, אלא שאלו היו כלואים בחדרים שבהם נסגרו. הארכיבישוף השתער על פטרוצ'י, אבל זה הדף אותו ממנו, תפש מחתת ברזל שהיתה הכלי הראשון שמצא, והסתער על פמלייתו של הארכיבישוף, חובט אותם לרצפה. הכיכר החלה להתמלא אנשים מבית פזי הקוראים: חרות! חרות! מדיצ'י נפל! ולעצמתם תומכי מדיצ'י, רבים יותר, שקראו קריאות בעד מדיצ'י. משמר הארמון הסתער על הפרוג'ים הכלואים וטבח אותם, פורץ אל הכיכר כשראשי הטבוחים על חניתותיו. כשהגיעו החדשות על הירצחו של ג'וליאנו, נכרכו חבלים סביב צוואריהם של הארכיבישוף ושל¯ג'קופו דה פוגיו והם הוטלו מחוץ לחלונות הארמון. פרנציסקו דה פזי, שנמלט לארמונו, נגרר פצוע, הופשט והוטל מהחלון במערומיו. שניים מבני לווייתו של הארכיבשוף נחנקו והוטלו גם הם, חמש הגופות היטלטלו תלויות מעל ההמון בפיאצה. פוליזיאנו, שהיה בכיכר, רשם בזכרונותיו כי הארכיבישוף נאבק והסתובב בקצה החבל, שיניו ננעצות בטירוף בגופו הערום של פרנציסקו דה פזי.

עם ערב עמד לורנצו במרפסת, צווארו חבוש ובגדיו מכוסים דם, על מנת להבטיח לבני העיר כי הוא חי. ג'קופו דה פזי נמלט לאחד הכפרים, ושם זוהה על ידי הכפריים, הובא לפירנצה, עונה ונתלה ליד הארכיבישוף. שני הכוהנים, אנטוניו מפאי וסטפנו דה בנון נמצאו מתחבאים. הם סורסו ואז נתלו. מונטסקו התגלה באחד במאי. הוא תאר את השתלשלות מעשה הקשר רק משעונה. ראשו נערף, משום היותו איש צבא, בארבעה למאי בחצר הברגלו. ברונצ'לי, שעזר לרצוח את ג'וליאנו, נמלט לאיסטנבול שם זוהה והוסגר לפירנצה על פי בקשתו של לורנצו מהסולטן. משפחת פזי ירדה מכל נכסיה. בניה נודו, נהרגו או גורשו. ארמונותיה הוחרמו וסמלה, הדולפין, חדל לשמש כשלט אצולה בעיר גם טקס הבאת נתזי הצור ממזבח הקבר הקדוש בירושלים בערב הפסחא, חדל.

"משפחת דה מדיצ'י?" תהו הנערות בלשכת התיירות, "חיפשת בספר טלפונים?" חיפשנו יחד.

"כדאי לך לנסות בארכיבו די סטדו," ארכיב המדינה. "אתה יכול להגיע לשם אם תלך דרך ויה ג'בלינה." מלחמות השושנים. "אתה יכול גם לנסות לשאול באינסטיטוטו נציונאל סטודי סול רנסימנטו בפלצו סטרוזי."

"אה- " אמרה גברת אנגליה, לאנגלים יש חיבה גדולה לפירנצה. משוררים התגוררו בעיר. "תתקשר אלי אחרי הצהריים, יש לי מכר שמכיר את כל המשפחות הטובות של העיר, אני אשאל אותו ואודיע לך."

הודיתי לאיש, לנערות ולגברת שאמרה: "בחמש בדיוק, אני מבקשת ממך לא לצלצל לפני או אחרי." יצאתי אל הרחוב ונכנסתי לארמון מדיצ'י ריקרדי. החצר החמורה, האבנים החומות, שלטי החבצלת, סימלה של משפחת מדיצ'י, על הקירות. בתוך המוזיאון היו תערוכות מתחלפות. לורנצו יסד אקדמיה לאמנות בפירנצה, בין ארמון מדיצ'י לסן מרקו, מפקיד עליה את תלמידו של דונטלו, ברטולדו די ג'ובני. מיכלאנג'לו הצעיר הופנה לבית הספר הזה. שם הבחין בו לורנצו לראשונה מעתיק ראש פיאון בפעם הראשונה בה החזיק אזמל. הוא הוסיף לפיאון¯לשון משתרבבת ושיניים. לורנצו צחק ואמר: "אתה הרי יודע שלאנשים זקנים אין בפה את כל שיניהם, תמיד חסרות כמה." מיד כשעזב, שבר מיכלאנג'לו שן וחפר לתוך החומר כדי שייראה כאילו נשרה השן ממקומה, מחכה בקוצר רוח לשובו של לורנצו. זה צחק מהפשטות והכישרון וסיפר לחבריו. הוא ביקש מלודוויקו, אביו של מיכלאנג'לו, לגדל את מיכלאנג'לו כבנו שלו וזה אכל על שולחנו, התגורר בארמון מדיצ'י ויצר בו במשך ארבע שנים.

ירדתי ברחוב, נכנס לארמון סטרוזי. קוסימו גרש את משפחת סטרוזי לאחר שחזר מגלותו בוונציה יחד עם כמה משפחות אחרות. כשהתלוננו שהוא מרוקן את העיר מהמשפחות הטובות, ענה: "שבעה – שמונה מטרים של בד קטיפה יכתירו משפחות חדשות." טפסתי דרך החצר הפנימית לתוך המכון. הבניינים הפלורנטיניים¯הכבדים. האבנים החסונות.

"הנה הסניורה הזאת מדברת אנגלית," הפנו אותי לגברת חייכנית עם משקפיים.

"דה מדיצ'י? זה קשה. אולי בארכיב המדינה?" הגברות האחרות הנידו בראשיהן. "חיפשת בספר טלפונים? אתה יודע מה, יש לי שכנה שיודעת משהו, תתקשר אלי בערב הביתה ונפטפט." העיר של מדיצ'י למעלה מארבע מאות שנים. לך תמצא אחד. קצה חוט. סוף שושלת.

  אוטובוסים צהובים קטנים ואופנועים. גני בובולי וארמון פיטי מעבר לגשר. לפני שאלך לחפש את המדיצ'ים החיים בארכיב המדינה אעלה לנוח בגינה. הגינה עלתה למעלה אל המצודה שעליה הציב דני קרוון את קרני הליזר שנגעו בכיפת הדומו, הקתדרלה שלידה קבורים המדיצ'ים בסרקופג פורפיר מעוטר בעלי יקינטונים, מעוצב עבור המדיצ'ים על ידי תלמידו המבריק של דונטלו, אנדריה דל ורוקיו. פירנצה על סבך גגות הרעפים, הכנסיות והארמונות. חתול לאה בגינת הקפה. ארמון פיטי. לוקה פיטי היה מידידיו של קוסימו, הוא ניסה לקשור נגד בנו, פיירו בעל הצינית והקשר התגלה על ידי לורנצו, רק משום שהתנצל וזכרו לו את קרבתו לקוסימו, לא גורש מהעיר עם שאר הקושרים. לוקה פיטי היה זה שהשלים את בניית הארמון חמור הסבר סביב 1465, מתנשא מעל הגשר הישן (פונטה וקיו) שהיה מאז ומעולם שוק חנויות הצורפים של העיר, גשר שוק הומה וחיוני. ב-1559, כמעט מאה שנים לאחר שנבנה הארמון על ידי לוקה פיטי, קנה אותו קוסימו הראשון, אותו בן מדיצ'י שהורה לאדריכל ג'ורג'ו וזרי לתכנן את האופיצי,  פלורינים ממשפחת פיטי. ברטלומאו אמאנטי הרחיב את הארמון לרווחת הקיסרית, ובמשך עשר שנים, עד למותו ב-1550, בנה ניקולו פריכולי טריבולו את האמפיתיאטרון והבריכה המשקיפים על הארמון ואחרים פסלו פסלים ונטעו גנים על פני המרחב העצום. גני בובולי.

צעדתי לאורך הארנו וחציתי על הגשר המוביל לפיאצה סנטה קרוסה  ופניתי בוויה ג'יבלינה לכיוון ארכיב המדינה. אנשי המודיעין חייכו והפנו אותי לקומה השלישית. אנשים ישבו בספריות וקראו. יותר ממה שהיה מצנאט אמנות כפיירו או בנאי וארכיטקט כקוסימו, היה לורנצו אספן של מטבעות ארד, מדליות, זהב, כלים רומיים, ביזנטיים, פרסיים, ונציאניים, אבני חן עתיקות, ואבנים חצי יקרות עליהן נחרטו ראשי התיבות .LUAR. MED הוא המשיך לקנות ולהשקיע את כספו בקניית כתבי יד על מנת להרחיב את ספרייתו, שולח את ג'ובני לסקריס למזרח, וזה הביא משם   כתבי יד יווניים עתיקים שרק מאה מהם היו ידועים עד אז. עד 1477, כשנפתח בית הדפוס הראשון בפירנצה, עסקו סופרים ומאיירים בהעתקת כתבי יד והפצתם בטוסקנה, בעיקר לספריית פיזה, על מנת להפיס את תושבי פיזה ששטמו את הפלורנטינים על שליטתם בעירם. לורנצו יסד אוניברסיטה בפיזה ב-1472, ודאג לתמיכה שנתית של המדינה. הוא תמך גם  באוניברסיטת פירנצה שהייתה לאוניברסיטה היחידה באירופה בה לימדו יוונים מבטן יוונית כהלכה, ושם הודפסו לראשונה עבודותיו של הומרוס. "אין מדיצ'י." קבעה המומחית בארכיב המדינה. "הם מתו כולם במאה השמונה-עשרה. נכחדו. אני מצטערת. אין. יש אולי קרובים רחוקים, אבל לא מהזרם העקרי." 

סוף היום. צעדתי בחשיכה לכיוון תחנת הרכבת,  ה-7 לנובמבר 1992. כל שנה, ב-7 לנובמבר, היה לורנצו מכנס את ידידיו – פילוסופים, סופרים, משוררים ואומנים – למשתה, לחגוג את יום הולדתו של אפלטון. חביביו של לורנצו היו המשוררים כותבי האטלקית הטוסקנית ולאו דווקא הלאטינים, שכן הוא היה משורר מוכשר שכתב על חיות הבר והכפר, על ההרים, ציפורי הנוד ונשות האיכרים. בוקצ'ו ודנטה היו אלו מהם למד, דוחה מכל וכול את מי שטענו כי¯הם כותבים ליושבי קרנות הרחוב.

 עליתי על הרכבת האיטית שנסעה לכיוון פיזה, נוסע לסן מניאטו, לקונגרס של אוניברסיטת פיזה במנזר של הקפוצ'ינים.

תבוסת האפיפיור והקשר שקשרה משפחת פזי גרמו לג'רולמו ריארו לפשוט על משכנות השגריר הפלורנטיני ברומא, ורק מחאת השגריר המילנזי והוונציאני מנעו אותו מלהשליך את הפלורנטיני לכלא. הוא החרים את נכסי בנק מדיצ'י ברומא ופגיעותיו באזרחי פירנצה חדלו רק משנזכר כי הקרדינל הצעיר רפאל ריארו נמצא עדיין בפירנצה. לורנצו דה מדיצ'י, הגונפליונרה והסינוריה הוכרזו כמוחרמים, מקוללים, נבזים, דמם הותר ובתיהם צוו להיחרב תוך חודשיים, שאם לא כן תהרס פירנצה. האפיפיור סיקסטוס מצא לעצמו בן ברית במלך נפולי פרנטה. בנו של המלך, דוכס קלבריה, חצה את הגבול על מנת להרחיב את נחלת ארגון על חשבון פירנצה, ושלח אזהרה לעיר ובה קבע תנאים קשים מאלו שקבע האפיפיור. על זה ענתה הסינוריה: "אתה אומר שלורנצו הוא עריץ ודורש מאתנו  לגרש אותו, אבל רוב הפלורנטינים קוראים לו מגיננו…זכור את משרתך הרמה כמשרתו של הצלוב. זכור שמפתחות פטרוס הקדוש לא ניתנו לך להכפישם בזו הדרך…פירנצה תגן על עצמה ועל חרויותיה  ללא¯מורא, בוטחת בצלוב היודע את צדקת מעשיה ואינו נוטש את המאמינים בו. בוטחת בבני בריתה הרואים בעניינה את שלהם ובעיקר בוטחת במלך הנוצרי מכולם – לואי מצרפת שהוא מאז ומעולם פטרונה ומגינה של המדינה הפלורנטינית." מול הנפוליטנים התייצבו מעט גייסות ממילנו, מבולוניה ומפררה. הצד הצרפתי שלח מכתב השתתפות ועידוד. נראה כי עצמאותה של הרפובליקה הטוסקנית קרובה לסוף.

בשל כך אסף לורנצו את נכבדי העיר שעמד בראשם והציע את עצמו כקורבן העיר אם ימנע הדבר את המלחמה. הם ענו כי ילחמו למענו ומינו לו משמר של שנים עשר שומרי ראש.

פירנצה ניצלה באותה שנה, מכיוון שתורת המלחמה האיטלקית של המאה החמש עשרה גרסה: "אתה תבזוז בכיוון שלך ואני אשדוד בכיוון שלי. להתקרב יותר מדי אחד לשני, אינו שם המשחק שלנו." מסע ההתקרבות של שני הצבאות נמשך באי רצון עד נובמבר 1478 ואז נסוגו הצבאות, שמפקדיהם, דוכס קלבריה ודוכס פררה היו גיסים, למנוחת חורף.

השנה שלאחריה היתה מוצלחת פחות. המילנזים חזרו הביתה משום איום של הפיכה פנימית שעוררו הנפוליטנים. הצבאות הנפוליטנים התקרבו כדי שלושים מילין מפירנצה, מעוכבים על ידי עמידתה העיקשת של העיר קול שנכבשה לאחר שני חודשי מצור. פירנצה עמדה בפני שואה כלכלית, מיסי המלחמה מאכלים את העתודות ומטוויות הצמר מושבתות משום הסגר ימי ויבשתי.

הרכבת עצרה בתחנת סן מניאטו. ארבעים קילומטרים מפירנצה. הרחובות המרוצפים. הקפה הקטן מול התחנה שליד דלפקו אפשר לשתות בעמידה אספרסו או קפוצ'ינו. קפוצ'ינים. העוגות המתוקות. מסן מניאטו, בחצי הדרך לפיזה, שלח לורנצו מכתב לסינוריה בה הוא מבשר להם על החלטתו למסור את עצמו למלך פרנטה ולהפסיק את פעולות האיבה. כשהוקרא המכתב בפני הסינוריה בכו הנוכחים. הם לא סמכו על פרנטה שהחזיק את גופות אויביו משומרות במוזיאון פרטי. אלא שהם הכירו באין המוצא ומינו את לורנצו לשגריר בנפולי. הוא הפליג בערב חג המולד מנמל ואדה. הוא היה אז בן 29. על המזח בנפולי חיכה לו פדריג'ו, בנו השני של המלך פרנטה,  אותו הכיר וחיבב, אשתו החכמה של דוכס קלבריה, איפוליטה ספורזה ודיודמה קרפה – יועץ, סופר, ידען ואספן שנעזר באוספיו של לורנצו פעמים רבות. המצב נראה טוב משיכול לצפות לו. או האם באמת יותר ממה שיכול היה לצפות? שכן לורנצו עמד בקשרי מכתבים עם הנפוליטנים עוד לפני ששלח את המכתב לסינוריה, והאוניה שבאה לאסוף אותו מנמל ואדה לנפולי הייתה בשליחות המלך פרנטה. לפרנטה היו סיבות לסיים את המלחמה. הוא לא רצה בהתערבות הצרפתית שהיו לה תביעות לא רק בטוסקנה אלא גם בנפולי וגם הוא, כמו כל האיטלקים, פחד מאיומיו של מחמאט הכובש ששייטותיו הטורקיות הטרידו את החוף האדריאטי.

פרנטה היה איש אטום פנים, נוטה להשמנה וניהל משא ומתן קשוח עם לורנצו. אלא שכמו לורנצו, אהב שירה, היסטוריה עתיקה ואמנות. את האפרים הפתוחים וצייד בעזרת ניצים. בשיחות הארוכות ביניהם, ולורנצו היה איש שופע קסם אישי, ציטט לורנצו מתוך מקורות עתיקים על ערכם של שליטים שהשכילו לשלוט בשלום מול נחיתותם של אלו שנזקקו למלחמה. הוא דיבר על אחדותה של אטליה, מנסה להוכיח לפרנטה כי האפיפיור משתמש בנפולי נגד פירנצה בעוד שלזו יש יותר מה לתרום לנפולי מהכס הקדוש. לאחר שבועיים בהם הוציא הון עתק על שחרור עבדים ותרומות, פקעה סבלנותו והוא הודיע לפרנטה כי יש לו עניינים דחופים בבית. הוא יצא מהעיר ופרנטה מיהר וכתב חוזה שלום, שולח אחריו.

השלום חזר לשכון, ולמרות תנאיו הקשים, הובטח שלומה של העיר. פירנצה ונפולי חזרו להיות בנות ברית.

במרץ 1480 חזר לורנצו לפירנצה, כניסתו מקודמת בהתלהבות שהאפילה על שובו של סבו קוסימו מגלותו ב-1434. חצי שנה לאחר מכן, נחתו גייסותיו של מחמאט הכובש בדרום איטליה, יוצרים ראש גשר. האם היה זה מקרה או שמא-

הנפוליטנים נסוגו מיד מטוסקנה, והאפיפיור נאלץ לאחד את כוחות הנצרות נגד האסלם ולקבל את התנצלות הפלורנטינים. לאחר מספר חודשים מת מחמאט הכובש במפתיע והטורקים חזרו הביתה.

ב-1484 מת האפיפיור סיקסטוס, ואינוסונט השמיני החליף אותו, והפך לידידו של לורנצו שהשיא לאחד מבניו את בתו מדלנה. לורנצו הפך להיות האיש שעל פיו ישק דבר באיטליה. נציגה באירופה ובטורקיה. "מחט המצפן האיטלקי" – כפי שקרא לו אחד מבני זמנו.

עליתי בחושך לסן מניאטו אל אלטו. מבצר ומנזר על הגבעה מעל הכרמים האפלים. השמים היו בהירים והאוויר קר.

ב-1492, למרות שהיה רק בן 43, היה נדמה שסופו של לורנצו המפואר קרוב. התקפות הצינית הפכו אותו לקצר רוח. לאדם שהעז להעליב את המוסיקאי סקווארוצ'אליפו אמר בלעג: "אם היית יודע כמה קשה להשיג שלמות באיזושהי אמנות, היית חוסך מאתנו את בקורת ההבל שלך." וכשאמרו לו אנשי סיינה כי אוויר פירנצה רע לעיניים, ענה: "וזה של סיינה למוח." בפברואר יצא לוילה קרגי עם חברו הקרוב פוליזיאנו. אחרים באו גם הם. הוא דעך לאיטו. ב-5 לאפריל 1492 נלחמו עד מוות שניים מאריות פירנצה בכלובם שבוויה ליאונה. ברק פגע במנורת הקתדרלה ואחד מפעמוני השיש בצריח התרסק לתוך הכיכר. "באיזה צד?" שאל לורנצו וכשנענה אמר: "אני אמות, זה הצד הקרוב לביתי." זאבות יללו בלילות. אורות מוזרים הופיעו בשמים. אשה נתקפה בדיבוק בזמן תפילת המיסה, ורפאים של ענקים הופיעו בגנים, נאבקים ביניהם. לורנצו המפואר מת למחרת ונקבר בסן לורנצו. ליד אחיו ג'וליו, אביו פיירו חולה הצינית וסבו קוסימו.

מנזר הקפוצ'ינים הואר בתוך החושך, עמקים ירדו בחושך בתוך ההרים הרכים. טוסקנה מכוסה בירוק ובעננים לחים ונמוכים. מיכלאנג'לו בואונרוטי, בוטיצ'לי, בוקצ'ו, דנטה, גלילאו, לאונרדו דה וינצ'י, דונטלו, מקיאוולי, רפאל, טיציאן, ורוק'יו, ליפי, ג'וטו. חמש מאות שנים ועדיין-

נערך 7.6.96