דג הפיל

עיתונות - כתבות בארץ



אחד המרכיבים החשובים ביותר בביטחון ישראל הוא דג. לא הליוויתן (רעו של שור הבר מגן עדן), גם לא הדולפין החכם והצחקן (שמשמש שירותי ביון ואבטחת נמלים ברחבי העולם) ואפילו לא הכריש או הגפילטע פיש אלא דג קטן עיוור ורועד שחשיבותו למרות גודלו ( שאינו עולה על 20 סנטימטרים ) רבה בהרבה מזו של מפלגת הגימלאים.


זהו דג של עסקים בטחוניים אפלים ומוצאו מהמים העכורים ביותר שיש. הוא הוא הדג שביטחון מדינת ישראל נסמך על גבו הזעיר ורגע האמת שלו יגיע ברגע בו יהפכו רעידות זנבו לרעידות בקצב אחר.

דג הפיל: עיוור, רועד ותוקע את החוטם בבוץ


אנשי המקצוע קוראים לו דג הפיל (Gnathonemus petersii). יש לו חוטם ארוך ורך בו הוא משתמש לנבור בקרקע הבוצית והרכה של הנהרות הבריכות ומאגרי המיי בו הוא נמצא ולטרוף להנאתו כל מיני בעלי חים זעירים.
הוא עלה לארץ לפני שנים מהמים החשוכים של נהר הניז'ר בניגריה, קמרון וקונגו והוכנס מייד לשירות פעיל במקורות, עסוק בסיורים עיוורים ואלימים (כלפי זואופלקנטון) בצינורות המוביל הארצי, ויותר נכון, בעיקר במאגרים של המוביל באגם אשכול שבבקעת בית נטופה ובמאגר צלמון.

הדג הקטן הזה, ששייך למשפחת דגי החשמל, הוא המזהיר הלאומי. הרבה יותר מוצלח מכל אחד אחר באותו תפקיד בדרגות הרבה יותר גבוהות.


דג הפיל


הוא נבחר לתפקיד הרגיש מכיוון שיש לדג מערכת חשמלית בבסיס זנבו, שמשמשת כמגלה כיוון מקומי (מכ"ם) על ידי כך שהדג מרעיד את הזנב, משגר גלי תנודה בתוך המים האפלוליים וההד החוזר מהגופים בהם נתקלים הגלים, מגלה לו מה יש שם.
הרעידות הן המפתח. כי מתברר שכשעולה רמת הרעילות של המים (כי מישהו שפך רעל במקרה או במזיד), היא משפיעה על מהירות הרעדות ותנודות שמפעיל זנבו של דג הפיל. מהירות התגובה של הדג לשינויים הסביבתיים המרעילים היא מיידית. יותר טוב מכל גלאי או חיישן אלקטרוני. את רמת התנודות של זנב הדג ניתן למדוד על ידי חיישנים שיש במוביל ובאגמים (שמחוברים למחשב מהסוג הפשוט והזול שיש). ומייד לגשת לבדוק למה הדג הקטן העיוור, לוחך הבוץ ובעל האף המוזר, לא מרוצה. כי בהפוך ממה שנדמה – שלמה הטוב הוא שלומינו. לא להיפך.
למדינת ישראל יש את אחת ממערכות המים הטובות (והבזבזניות) ביותר בעולם. המוביל הארצי, שמוכיל את המים לרוב אזרחי מדינת ישראל, הוא צינור אחד שעובר מהכינרת לרוב המדינה, כשבמקומות מסויימים הוא מקבל לתוך המערכת שלו מי קידוחים מאקוויפר ההר. ובמקומות אחרים הוא קולט מים מקידוחי החוף או מספקים שמטהרים לו מים מליחים (כמו קיבוץ מעגן מיכאל). אלו זניחים בדרך כלל.
זה יתרונה של המערכת – הריכוזיות והיחידות שלה. זוהי גם נקודת התורפה שלה.
ומכיוון שהמוביל עצמו הוא צינור ענק שנמצא ברוחבו מתחת למטרים של אדמה, או שהוא עובר במנהרות באזורים ההרריים, חשוף בעיקר בקטע התעלות הפתוחות שלו זו שבין חוקוק לצלמון, ובין המקום בו הוא יוצא ממנהרת עילבון וזורם למאגר הגדול בבית נטופה. לשם חוששים החוששים (ויפה הם חוששים), יכולים לזרום זיהומים מריסוסי שדות, מחקלאי לא זהיר שיחליט להיפטר מחומרים מזיקים או סתם ממישהו שחושב שיש פה יותר מידי אנשים וכדאי להרעיל חלק מהם או את כולם.
ולכן דג הפיל הוא השומר המופלא מכולם ואחד המרכיבים החשובים ביותר בביטחון הלאומי הישראלי. הרבה יותר מהחץ, מהצוללות נושאי הטילים הגרעיניים וממתקני הדלק שאמורים להזרים את הנוזל הדליק על פני תעלת סואץ ב-1973. והוא זול יותר למרות שאינו פיתוח ישראלי אלא ייבוא מהיבשת שנחשבת במקומותינו למפגרת ביותר בעולם.


דג הפיל: תרשים זרימה


דג הפיל נחשב לסוג של סוד לאומי עד לפני זמן לא רב. רק לפני כמה חודשים הפך הדג לעניין רשמי, לאחד מהארסנל לסיכול איומים איסטרטגיים על מדינת ישראל. הוא לא היחיד.

ציפור קטנה
הקנרית התרבותית ( Serinus canarius domesticus) גם היא קו קדמי חשוב בהגנה על החיים. אם דג הפיל אחראי על המים – הקנרית היא העוף שמחליט על מצב האוויר. בעיקר בגלל שהיא ציפור רגישה.
מה שמדהים בקנריות, שמאז שהגיעו הספרדים לאיים הקנריים לפני 550 שנים, הפכו הקנריות (שבויתו לראשונה באיטליה ומאז טופחו במשך מאות שנים ) לציפורי שיר שמגודלות בהמון בתים בגלל כמה סיבות טובות – הן עמידות, חביבות על ילדים, לא מזיקות, יש להן זימרה נעימה והן קשוחות למדי.
קשוחות ורגישות בעת ובעונה אחת.
הרגישות של הקנריות לגזים רעילים שהם תוצר של פעילות אנושית, התבררה כבר לכורי הפחם במאה ה-19 ואלו נהגו לקחת אותן איתם למעמקי האדמה. הקנריות אומנם קטנות, אבל מליאות אנרגיה ופעילות ומפטפטות כל הזמן וכשהיתה נפסקת השירה ושקט היה משתרר –ידעו הכורים שהחמצן התמעט ועלו כמות הגזים הרעילים באוויר ויש לצאת ולעלות במהירות מבטן האדמה. יחידות לזיהוי חומרים מסוכנים נוהגות להתסתובב עם כלובי קנריות. זה התחיל כבר במלחמת העולם הראשונה, במלחמת החפירות שבה היה שימוש בגז על מנת להבקיע את החזית ונמשך עד היום. עדיין אין כמו הציפור הקטנה והעליזה שמתה על גזים וחומרים כימיים מסוכנים. זה התפקיד שלה. למות או לחיות. היא, מעבר לכל בעל חיים אחר, מגש הכסף. עליה ודאי שאי אפשר להגיד מה איכפת לציפור. ועדיין כל תהילתה לפניה, כי האלף הזה, על איומי הטרור שלו, מציע לקנריות תפקיד חדש ומרתק – שירה לפני קהל באי מנהרות הרכבת התחתית שם היא תעזור לזהות במהירות ויעילות כל שינוי באוויר. כמו שהיא עושה בחללים תת קרקעיים אחרים במקומותינו.

אזובי הקיר
מכיוון שעל הדולפינים שמאומנים אצל חילות ים שונים (והחלק הגלוי מסייע ללידות תקינות של אמהות צעירות ותורם לחוסן הלאומי של המדינה) אסור כמובן לדבר, לא נותר אלא לעבור לחזזיות.
גלאיות פשוטות, פרימיטיביות, קשוחות ועתיקות אלו (שילוב של אצה ופטריה), עסוקות כבר לא מעט שנים בלדעת מה מצב האוויר – אותו רוצח שקוף שאנחנו מזהמים בכל הכוח. החזזיות מטמיעות הכל וזוכרות הכל ויודעות לספר בדייקנות מה מצב האוויר. הן מתות ונעלמות באוזרים של זיהום כבד וחלקן הגדול מטמיע מתכות כבדות ובהן עופרת שהיא מוצר הלוואי שנפלט מפירוק דלקי המכוניות והתעשיות שלנו. שווה לבדוק את החזזיות ליד רידנג ד' ושאר תחנות הכוח המסרטנות שלנו. או ברמת חובב. בשביל זה צומחות חזזיות בכל חלקי הארץ בלי הבדל ובלי משוא מפנים כמו שקבעה מגילת העצמאות.
ולכל אלו, המגינים והשומרים עלינו ללא לאות למרות שלא נולדו פה, לא גדלו פה או שסתם היו פה תמיד מאז ומעולם, מוקדש המאמר הקטן הזה. ולתפארת מדינת ישראל.

ראה גם: סוף הדרך מותה של מדינה

תגובות 

 
+1 # תודה 30-10-2012 16:17
:-)תודנ שרשמתם מידע
ענה | ענה וצטט | צטט
 

הוספת תגובה


Security code
רענן