חשיש - אססיון אססינים, המקורות בני האלף של החיזבאללה

אחת הקבוצות שהשתמשה ביעילות במיסטיקת החשיש שהיתה מקובלת בפרס באותו זמן ובנשק הטרור האישי, נולדה לפני כתשע-מאות שנים בהרים של צפון פרס, מקום שם טיפחו הפאטימים האיסמעיליים - מוסלמים שיעים, כת של מרצחים שחייהם אינם נחשבים, לא בעיני שליטיהם ולא בעיניהם - מכונות הרג אנושיות חד-פעמיות. הכת האיסמעלית הניזארית נוסדה בסוף המאה העשירית בצפון פרס על ידי חסאן אי-סבאח, משורר, תיאולוג ופילוסוף, והגיעה להישגים מדיניים עד כדי ריבונות טריטוריאלית ודתית על פני שטחים, שומרת על עצמאותה מפני גושים ומעצמות מקומיות ואזוריות.

החיזבאללה הוא לא המצאה חדשה. יש לו מקורות בני אלף. וגם הם שיעים עם פיתוח פרסי.
קראו להם האססיון, מה שעבר לשפות הלטיניות ולאנגלית כאססינים - רוצחים מתאבדים שלהם מטרות פוליטיות.
את המקור הרעיוני של האססינים אפשר לראות אולי בחמדאן בן אל אשעט המכונה קרמט שהיה מנהיג אסמעילי שיעי שפעל בראשית המאה העשירית בסוריה, בארץ ישראל ובעירק. מוצאו של קרמט היה מדרום עירק, שם יצר חברה בעלת רכוש משותף שצייתה בנאמנות למנהיג אחד. חברה עובדת ורודפת צדק חברתי. הקרמטים הקימו מדינה דתית בחצי האי ערב, כבשו את מכה ב-930 והחזיקו בעיר 20 שנה, שודדים את האבן השחורה שבכעבה.

כת האססינים נוסדה בסוף המאה העשירית בצפון פרס על ידי משורר, תיאולוג ופילוסוף, אידיאולוג עם כוח שיכנוע, יכולת אירגון וקסם אישי שניקרא חסאן אי-סבאח.
מדינת הטרור של האססיון הגיעה להישגים מדיניים על ידי שימוש בטרור עד כדי ריבונות טריטוריאלית ודתית על פני שטחים נירחבים בין פרס ללבנון, שומרת על עצמאותה מפני מעצמות ומדינות חזקות ממנה בהרבה.
הסונים, שלא הצליחו להתמודד עם האססיון (הטהורים, משהו בדומה למפלגת האל – החיזבאללה), ניסו להשמיץ אותם בטענה שהם מקריבנים ומתאבדים בגלל החשיש. הם קראו להם החששיון – אנשי החשיש.
חסאן א-סבאח טיפח כת של מרצחים שחייהם אינם נחשבים, לא בעיני מנהיגם ולא בעיניהם - מכונות הרג אנושיות חד-פעמיות.
האיסלם השיעי נולד זמן קצר לאחר הולדת האסלם כתוצאה מוויכוח שפרץ מכיוון שמוחמד לא מינה לו יורש מסודר. יורשיו, שיצרו את הזרם המסורתי הסוני, טענו כי למוחמד יש מחליף - חליף והוא ממשיך דרכו. חליף זה נבחר על ידי קבוצה של מקורבים, בעוד משפחתו של מוחמד, בתו פאטימה ובעלה עלי, טענו כי הנבואה עוברת במשפחה ודם חזק מסמיכה חיצונית.
על רקע מחלוקת בסיסית זו נוצר פילוג באסלם כשהשיעה טוענת להורשת ההנהגה ולא להעברתה לאדם נבחר - אימאם. אין דרך לדעת למי תועבר ההנהגה חוץ מאשר על ידי סימן אלוהי, ולפיכך המנהיג - האימאם - הוא דמות כל-יכולה שלה השפעה אדירה על מונהגיה.
השיעים הגיעו לשיא כוחם בין המאות התשיעית והאחת-עשרה עם כינונה של השושלת הפאטימית שנקראה על שמה של בת מוחמד. הפאטימים ייסדו את קהיר (אל קהירה – המנצחת) ופארו אותה במדרסות (בתי מדרש), מוסדות לטיפול בחולי רוח וחאנים מרשימים וייסדו את אוניברסיטת אל-אזהר.
עם ירידת כוחם של הפאטימים, לקראת סוף המאה האחת-עשרה (1094), נוצרה מחלוקת בתוך הפאטימים חלק תמכו ביורש בשם ניזאר, והצבא ששלט למעשה במדינה בה היו המנהיגים הפאטימים בובות תמך והמליך את מוסתעלי .
התוצאה היתה שהאיסמעלים התפלגו לתומכי במוסתעלי ולשלא הכירו בו וטענו כי ניזאר הוא האימאם הבא.
האיסמעילים ניזארים קבעו את מרכז ההתנגדות בפרס.
חסאן אי-סבאח, המייסד של האססיון, נסע למרכז הפאטימי בקהיר, ברח משם עם התחלפות השושלת, נדד 9 שנים, ובדרכים של הטפה, דוגמא אישית וויכוחים תיאולוגיים בהם הוכיח עליונות, הרחיב את בסיס הכת, יוצר לעצמו רשתות של מאמינים מסורים וסודיים בכל רחבי מרכז אסיה, פרס והמזרח הקרוב.
חסאן אי-סבאח נולד ב-1060 בעיר הפרסית קום, התחנך עם המשורר, המתמטיקאי והאסטרונום עומר חיאם ועם
דרכי השלושה נפרדו מוקדם יותר כשעומר חיאם שקע במתמטיקה וכתב בהסתר את ה"רוביאת" בני האלמוות, ניזאם אל מולוק היה לווזיר הסלג'וקי הגדול וגרש את חסאן אי-סבאח מהחצר הסלג'וקית משזה התמודד איתו על מקומה של העוצמההוא נרצח בזקנתו, בדרכו מחצר המלך להרמונו, בהוראתו של חסאן אי-סבאח.
לאחר שגורש מהחצר הסלג'וקית, בחר חסאן אי סבאח לעצמו את המבצר הבלתי ניתפס של אלמות בהרי אלבורז שבצפון פרס.
אלמות נמצאת בקצה עמק שהדרך אליו מובילה בקניון צר עם נחל שוטף. מעבר לנקיק הקניוני נפתח הנוף לעמק. מעל העמק הניסתר נמצאת הטירה שהיתה לבירת האססינים.
מרקו פולו מתאר את האססינים וקורא לטירה מולחת אלמות (כופרי המוות) -קן הנשרים.

מכיוון שלא היו בידיו של חסאן אי סבאח קטיושות או טילים, הוא ייצר את מטריית ההפחדה על ידי אימון האססיון כמתאבדים אנושיים קטלניים ומדוייקים הפך אותם למכשיר מיירא ואיסטרטגי שבעזרתו הרתיע את הכוחות הסלג'וקים – האימפריאליים שהיו על הנייר חזקים ממנו בהרבה, מלגעת בתחומו.
הם תוארו על ידי הנוסע הפרסי נסיר א-חוסרו ועל ידי הגיאוגרף הערבי אל מוקדסי:
"...לחסאן אי-סבאח שיטה משלו לחינוך- חיי פרישות מחמירים, אין נגינה או שתיה. את שני בניו הוציא להורג, האחד משום שהואשם (בעדות שקר) כי הרג דא'י - מטיף - ואת השני משום ששתה."
הוא שיכלל וחישל את הכת על ידי חשאיות, אימון בטכניקות הרג, מבחני אומץ וציות עיוור למנהיג היחיד - מנהיג רוחני וצבאי כאחד - האימאם.
לפי אחד מהמקורות השחירה אם את פניה וגזרה את שערה משום שבנה חזר חי ממשימת רצח בה נהרגו כל חבריו.
בבסיס פילוסופית הכת עמד האדם האידיאלי – פרסי במוצאו, ערבי בדתו, עירקי בתרבותו, יהודי בנסיונו, נוצרי בשיטותיו, סורי בדרך חייו, סופי בדבקותו, יווני במדעיו, הודי בחוכמתו, מלאך בהתנהגותו, שמיימי ברעיונותיו וידיעותיו ומיועד לחיי נצח.
מדיניות הרצח של החששים כללה עשרות קורבנות בחוגי שלטון הסלג'וקי – טרור פוליטי על מנת לערער ולזרוע אימה בחלונות הגבוהים.
לפי אחד הסיפורים תקעו האססינים סכין בצידו של הסולטן הסלג'וקי סנג'ר בשנתו כרמז לכך שיניחו להב בליבו אם לא יניח להם לנפשם. הם התנקשו במושל בגדד הסוני ולאחר מכן חגגו שבעה ימים ושבעה לילות את מותו באלמות. רצח והתנקשות כתגמול על פגיעה בנחלותיהם הפכה לשיטה.

בניימין מטודלה ( 1170-1183 ) פגש באססיון פעמיים. פעם בלבנון וסוריה ופעם בפרס. בפרס הוא מצא יהודים בין האססיון.
"..ומשם ד' ימים לארץ מולחאת היא האומה שאין מאמינים בדת הישמעלים ויושבים בהרים גדולים והם עונין לזקן שבארץ אל חשישין ובינהם ד' קהילות מישראל ויוצאים עמהם למלחמה ואין עליהם עול מלך פרס כי בהרים הגדולים הם דרים ויורדים מן ההרים לשלול ולבוז ועולים להרים ואין אדם יכול להילחם עימהם והיהודים שבתוכם בינהם תלמידי חכמים והם תחת רשות ראש הקהילה שבבבל."

שיטת ההתנקשות שהוכיחה את עצמה, הפכה לאיסטרטגיה העיקרית שהופעלה על ידי האססינים גם כשמת חסאן אי-סבאח ורשיד אל דין סינאן, האיש הזקן מההרים, ירש אותו. הוא זה שבנה את מדינת האססינים בסוריה ולבנון שאחד ממבצריה, לעת קצרה, היה קלעת נמרוד. שם גם נפגשו הצלבנים ואנשי המערב באססיון ומשם התגלגלה המילה לאיטליה ולשפות האירופאיות כאססין -מתנקש.

רשיד אל-דין סינאן, תואר על ידי הביוגרף שלו קמאל א-דין:
"אחי (אללה ירחם עליו) סיפר לי, שסינאן שלח שליח לסלאח א-דין (אללה ירחם עליו) והורה לו להעביר את ההודעה רק בפרטיות. סלאח א-דין הורה לחפש על השליח וכשלא נמצא דבר מסוכן על גופו הוא שיחרר את הנוכחים, משאיר רק כמה משומרי ראשו, וביקש מהשליח למסור את ההודעה. אלא שהשליח אמר: אדוני הורה לי לא למסור את ההודעה אלא בארבע עיניים. סלאח א-דין שילח את הנאספים, מותיר רק את שני שומרי ראשו הממלוכים ואז אמר: מסור את הודעתך. השליח ענה: "הצטוויתי למסור את ההודעה בארבע עיניים. סלאח א-דין אמר: שניים אלו לא עוזבים אותי לעולם. אם אתה רוצה - מסור את הודעתך, ואם לא – לך לדרכך. השליח שאל: למה אינך משלח את שני אלו כמו ששילחת את השאר? סלאח א-דין ענה: שניים אלו הם כמו ילדי שלי. הם ואני - אחד. ואז פנה השליח אל שני הממלוכים ואמר: אם אורה לכם בשם אדוני להרוג את הסולטן הזה האם הייתם מבצעים את הדבר? הם ענו שכן, שולפים את חרבותיהם וקוראים: צווה עלינו ונעשה כמצוותך! הסולטן סלאח א-דין (אללה ירחם על נשמתו) נותר ללא קול. השליח עזב, לוקח את שני הממלוכים איתו. ומאז החליט סלאח א-דין (אללה ירחם עליו) לכתוב ברית שלום עם האיש הזקן מההרים ולכונן קשרי ידידות. ואלוהים יודע הכל."

ציותם העיוור של החששים היה אגדי. לפי אחד המקורות הצלבניים, בזמן שביקר הנרי משמפניה, מלך ירושלים, באחת מטירות האססינים שבסוריה, הזמין אותו מארחו לטיול על חומות הטירה. על מנת להדגים את נאמנותם המיידית והבלתי מעורערת של נתיניו, הסתובב שליט הטירה לעבר קבוצה של פדאינים – כינוי למי שמוכנים להקריב את חייהם על מזבח אמונה - שעמדו לתומם על אחד המגדלים הסמוכים, ובניע זרוע סימן להם לזנק מהחומה. הצעירים זינקו ללא שהות מהחומה, מתנפצים למוות אל הסלעים שמתחת.
היכרותם של הצלבנים עם האססינים הייתה טובה מכיוון שהאססינים, בהיותם כת שיעית אסמעילית היו בסכסוך עם שליטיה הסלג'וקים - המוסלמים הסונים של דמשק, ולפיכך התבצרו במבצריהם ההרריים וכרתו בריתות הגנה עם הצלבנים. אחד ממבצריהם היה קלעת נמרוד שמעל מקורות הבניאס. בניאס היתה עיר אססינית. בעקבות ההסכם שנחתם ב-1129, נכנסו אביריו של רניה די ברוס הנורמני למצודת קלעת נמרוד שבשולי החרמון.
שם נגעה הכת ישירות במערב, רוצחת לא רק סונים סלג'וקים ועבאסים, אלא פוגעת בצלבנים. אחת הרציחות המשמעותיות של החששים, הייתה רציחתו של קונראד ממונפורט, נושא תואר מלך ירושלים ונסיך צור. קונראד היה בעימות עם ריצ'ארד לב הארי האנגלי ועם סלאח א-דין שחיסל את ממלכת ירושלים הצלבנית כמה שנים לפני כן. מותו עצר את המסע המתוכנן לכיבוש חוזר של ירושלים. רצח פוליטי במקום ובזמן. רציחתו מתוארת על ידי אמברווה, משורר החצר שהתלווה למחנהו של ריצ'ארד לב הארי.

" ...שני עלמים קל לבושם
לא לבשו הם גלימות, פגיונות בידם,
אליו היישירו לפתו את גרונו
הינף אחד לאדמה הטילו
וכל אחד משניהם שיקע בגוף את סכין להבו
המנוולים, שככה בגדו בו
היו אססינים מההרים... "

במזרח הגיעה אימתם של החששים עד למונגוליה. וויליאם מרוברוק, איש דת ונוסע שהגיע ב-1254 לקראקורם, בירת החאן המונגולי, מספר על פחדו של מונגקו, החאן המונגולי מחששים שהסתננו למחנהו. אין ביטחון באיש. אולי הם לובשים בגדי חיילים מונגולים. השמועות אמרו שהצליחו להסתנן למשמר האישי.

וויליאם מצור, שנולד ב-1130, אחד ההיסטוריונים החשובים בזמנו, היה נוסע מנוסה, היסטוריון בעל עין שדיבר ערבית והכיר את יושבי הארץ, התבקש על ידי אמלריק לכתוב את ההיסטוריה של המלכים הלאטיניים של ירושלים. ספרו של וויליאם נקרא: "היסטוריה של מעשים שנעשו מעבר לים" (1182-1184)
"יש במחוז צור, הנקראת גם פיניקיה, ובמקורות אחרים טורטוסה, עם השולט בעשר מצודות חזקות, עם הכפרים העצמאיים השייכים להן, מספרם, כפי ששמענו לעיתים קרובות, הוא 60,000 ואולי אף יותר. מנהגם הוא למנות להם מנהיג ולבחור אחד מתוכם לראש, ואין הדבר נעשה מתוך זכות ירושת השלטון, אלא מתוך התחשבות בתכונות נעלות. מכיוון שהם מתעבים כל תואר כבוד אחר, הם קוראים לו הזקן. קשרי הציות והנאמנות הקושרים עם זה למנהיגו הם חזקים כל כך, שאין שום משימה שהיא קשה, בלתי אפשרית או מסוכנת עבורם שמי מהם יסרב להוציא אל הפועל בקנאות ובדבקות מוחלטת ברגע שמנהיגם הורה זאת.
אם יש למשל נסיך אותו שונאים אנשים אלו, או שאינם בוטחים בו, המנהיג נותן לאחד או לכמה מהם פגיונות. מייד יוצאים לדרכם אלו שקיבלו את הפקודה, מבלי לחשוב על תוצאות המעשה או על דרך מילוט. קנאים להשלים את המעשה, הם מתחבלים תחבולות, מתכננים וממתינים כל פרק של זמן שצריך המעשה, עד שהמצב מתאים את עצמו על מנת שיוכלו לבצע את פקודת מנהיגם. גם אנשינו (הצלבנים) וגם הסרקנים (המוסלמים הסונים) קוראים להם אססיני, איננו יודעים את מקורו של השם."
במערב נקשר שמם של האסיסיון לתרבות מעוררת האימה של ההתנקשות והרצח על ידי דנטה כאססינים , חודרת למילון הלטיני והאנגלי כשם תואר למתנקש.
ארנולד מליבק נשלח לסוריה כסוכנו של הקיסר הגרמני ברברוסה ב-1175. ארנולד הניח כי סם כלשהו אחראי על התנהגותם הפנאטית של החששים. האססיון נקראו חששיון, כחלק מהתעמולה האנטי שיעית של הסונים שטענו כי הם רצחניים מכיוון שהם פועלים תחת השפעת החשיש.
"בהרים שבקרבת דמשק, אנטיוכיה ואלפו, מתגורררת קבוצה של סרקנים (מוסלמים) הנקראים בלשונם הם חששינים, ובלטינית סניורס דה מונטניה (אדוני ההר). אנשים אלו חיים ללא חוק, ניזונים מבשר חזיר בניגוד לחוק הסרקני ומשתמשים בכל אישה שבנמצא, כולל אחיותיהם ואימהותיהם. הם גרים בהרים, ומבצריהם בלתי ניתנים לכיבוש. ארצם אינה פוריה, ולכן הם חיים על בהמותיהם. ובקהלם יש נסיך אחד המטיל אימה על כל הנסיכים הסרקנים הקרובים ומרוחקים מממלכתו. אימתו נופלת גם על הנסיכים הנוצרים השכנים לו, מכיוון שהוא הורג בהם באופן קבוע בדרך מפליאה. הדבר נעשה בדרך הזו: לנסיך זה יש בממלכת ההר שלו אינספור ארמונות נפלאים המוקפים בחומה גבוהה וחזקה, כך שאיש אינו יכול לחדור דרך החומה חוץ מאשר דרך פשפש קטן השמור בקפידה. ושם הוא מגדל רבים מבניהם של האכרים מאז שהם נערים רכים. נערים אלו לומדים שפות רבות: יוונית, לטינית, רומאית, סרקנית ושפות רבות אחרות, נערים אלו מלומדים על ידי מוריהם לציית לכל מילה או צו היוצא מפי אדונם, ואם יקפידו לעשות כך, יתן להם אדונם, שלו כוח רב מכל אל חי שלו עבדו בעבר, את כל מנעמי גן העדן. נאמר להם, שלעולם לא יגיעו לגן עדן אם יכשלו במילוי מושלם של משאלות לב אדונם. הם אינם רואים או פוגשים איש מלבד את מוריהם ואדוניהם מילדותם ועד שאדונם ממנה אותם לרצוח.
ביום שהם מובאים בפניו, הוא שואל אותם אם הם יצייתו לפקודותיו, על מנת שיוכל לתת להם את גם העדן. ואז, משום אימונם רב השנים, ללא מחשבה שנייה או התנגדות, הם משליכים את עצמם לרגלי אדונם ועונים בדבקות כי יצייתו לו בכל דבר שיצווה עליהם. ואז נותן להם אדונם פגיון זהב ושולח אותם להרוג את הנסיך או המלך שבחר.
אני אספר לכם דברים על האיש הזקן הזה שאולי יראו לכם טיפשיים ומופרכים, אולם, הם נמסרו לי בשבועה על ידי עד מהימן. האיש הזקן הזה הוליך שולל את בני ארצו על ידי כשפים וגרם להם להאמין כי אין אלוהים מבלעדיו. ובנוסף לכך, הוא כישף אותם באופן מוזר על ידי הבטחות ותיקוות על תענוגות נצח, ובכך גרם להם כי יעדיפו את המוות על החיים. כמה מהם, הנמצאים על חומה גבוהה, יקפצו למטה ברגע שיסמן להם, מנפצים את גולגלתם למוות באופן המחריד ביותר. המבורכים מכולם, הוא אומר, שופכים את דמם של האחרים ואז מוצאים להורג כגמול על מעשיהם. ולכן הם בוחרים במוות בדרך הזו – רוצחים במזימה מישהו ולאחר מכן מוצאים להורג.
הוא ייתן להם סכינים, שהן, כך נאמר, מקודשות ומשוחות ברעל, ואז הוא משכר אותם על ידי שיקוי והם נכנסים למצב של אקסטזה ושיכרון הדעת, ואז הוא מראה להם בעזרת כוחות הכישוף שלו חלומות פנטסטיים, חלומות המלאים בתענוגות ואושר - או אולי מוטב לומר אווילויות - ולאחר מכן הוא מבטיח להם כי תענוגות אלו אותם ראו בזמן חזיונות השוא הם תגמול הנצח אותו יחקבלו בעבור מעשיהם."

סופם של החששים היה כשהמונגולים החליטו שאינם מוכנים לסבול יותר איומים. החאן המונגולי הולגו עלה על אלמות עם כוחות גדולים ב-1254. הוא לכד את מנהיג האססיון ותבע ממנו לפנות לאנשיו שיכנעו. המנהיג האססיני עשה בדיוק מה שאמרו לו. אחרי שהולאגו גמר להכניע וללכוד את טירות האססיון אחת אחרי השניה הוא לקח אותו למדבר ושם סגר אותו בתוך שק שנירמס על ידי פרסות הסוסים.
באותה תקופה בדיוק עלה ביבארס הממלוכי שהביס את הצלבנים והקים אימפריה שהשתרעה בין קהיר לדמשק. גם הוא לא היה מוכן יותר לפשרות, איומים וסחטנות. סדר חדש. הוא הרס את טירותיהם של החששים אחת לאחת והעלים את המדינה האיסמעילית-ניזארית חששית מעל פני האדמה.

לאחר חניקתם של האססיון על ידי הממלוכים בצד הסורי-לבנוני והמונגולים בצד הפרסי, הם נעלמו כקבוצה בעלת זהות טריטוריאלית ונפוצו למקומות שונים. היום יש קבוצות איסמעליות-ניזאריות בהודו, סין, פקיסטאן וטאג'יקיטסאן, כשמנהיגם הוא האגא חאן – מנהיג של כת רודפת שלום באופן קיצוני שחיבורה לעברה הקנאי ושותת הדם ניראה מרוחק מאוד.
מה שאומר שבנחישות ובתקיפות אפשר לשנות כיוון של קבוצות אלימות ופנאטיות.



הוספת תגובה


Security code
רענן