קול אחד או העורב עם הראש הסגול


זה הסיפור על היום בו החליטו העורבים שכל הציפורים ידברו בקול אחד.
סיפר לי אותו הדרור שגר בפיקוס אחד בחולות שליד אשדוד.
ליד אשדוד יש יער של פיקוסים. ויש להם פירות אדומים ומתוקים ונושרים והציפורים מאוד אוהבות אותם ולכן על הפיקוסים ולידם גרות המון ציפורים.
ושם, כשנחתי בצל אחד הפיקוסים האלו והעורבים קרקרו ושועל קטן התחמק כאילו אני לא רואה אותו, שאלתי את  הדרור ששר וצייץ בקול עליז – דרור, אתה יכול לספר לי מה אתה כל כך שמח?
"כדאי לך", נד הפיקוס הזקן בעליו. אני אוהב פיקוסים. הם העצים של מישור החוף והם צומחים בחולות, ועל רכסי הכורכר ובמרזבות האדומות שבין הרכסים ואני אוהב סיפורים.

"אני שמח," אמר הדרור, "כי היום הוא יום הדרור הבינלאומי שאנחנו חוגגים פעמיים בשנה לפחות, והוא היום שבו סיכלנו את מזימת העורבים שחשבו שהם יכולים להגיד לכולם מה לעשות ואיך לדבר ולהתנהג כמו עורבא פרח.
"תקשיב," אמר לי הדרור, "הכל התחיל מהעורבים-" ואני לא הופתעתי כי מקובל לחשוב שהעורבים הם החכמים בין הציפורים ויש להם זיכרון והם יודעים ללמוד וכולם קצת חוששים מהם כי הם זוכרים ונוקמים ונעלבים בקלות ורעבתנים ויש להם קול מקרקר והם שחורים ומבשרים רעות.
"אבל העורב שהתעלה על כל העורבים," סיפר לי הדרור, "שלרוב לא אכפת להם מכלום וכולם עוזבים אותם והם עוזבים את כולם, היה העורב הסגול. זאת אומרת הוא לא היה סגול, אבל בזריחה ובשקיעה, כשהשמש היתה נוגעת בציצות שערות ראשו, הוא היה ניראה סגול, כאילו היתה לו הילה סגולה מעל הראש והוא בעצמו ידע את זה וטיפח את זה וחשב שהוא עורב הסגולה, מלך מלכי העורבים, ויום אחד הוא החליט שהוא לא רק מנהיג העורבים הטוב והשווה מכולם, אלא הוא מנהיג הציפורים כולן.
"ויום אחד, הופיע התוכי שהעורב הסגול מינה לדובר של הציפורים. (עד אז לא היה אף פעם  דובר לציפורים) והעורב הסגול, אמר לתוכי, לבשר לשאר הציפורים ששאר העורבים בחרו אותו, את העורב הסגול באסיפה עורבוקרטית.
והוא טס ואמר לציפורים, וכשכמה מציפורי השיר אמרו לתוכי שאף אחד לא הודיע להם על האסיפה, ושהעורבים הם לא כל הציפורים והם לא יכולים להחליט לבד, אז הוא אמר שהעורבים קראו קרע-קרע המון פעמים ואף אחד לא שם לב.
"בוודאי," התלונן העפרוני, "למה שנקשיב לקרע-קרע שלכם?"
אבל זו שפתה של העורבוקרטיה, הנפלאה והחופשית והטובה שבשיטות!" אמר התוכי, שהיה חכם בדיוק כמו תוכי ושליחם של העורבים, "ומעכשיו כל הציפורים יקראו רק -רע-רק רע כדי שלא תוכלו להתלונן שלא קראו לכם קרע – לכם קרע -  לאספות שדרכן יתנהל העולם."
ומכיוון שהוא היה תוכי, הוא חיקה למופת את הקרע-קרע, רק-רע של העורבים ונשמע כמו כאילו העורבים בעצמם מסרו את המסר, ולא תוכי חקיין שהיה לדובר העורב הסגול.
ומה הבטיח העורב הסגול לתוכי?
שמים וארץ.
בעיקר את השמים.
אבל הוא התנה תנאי אחד עם התוכי, שהתוכי יהיה נאמן רק לו.
"לא לציפורים?"
"אני ציפור." אמר העורב.
"לא לעורבים?"
"אני עורב," אמר העורב הגדול.
"לא לעורבוקרטיה?"
"אני העורבוקרטיה." אמר העורב שהיה גדול, רציני , זועף, לא היתה לו טיפה חוש הומור וכשעופף בכבדות מרשימה מעל ענפי הפיקוסים וראה את כל הארץ, הוא החליט שכל מה שהוא רואה, וכל מי שחי שם, בעיקר ציפורים אבל יכול להיות שכולם, יהיו שלו ויכבדו אותו ויהיה לו את הקן הגדול הנפלא והמצויד ביותר שיש. ושהציפורים האחרות יבנו לו את זה.
"ואיך כל הציפורים ידעו שאתה מלך הציפורים?"
"יהיה לי כתר!" אמר העורב.
"יש לי רעיון יותר טוב, אמר התוכי, כתר יכול לעוף לך כשאתה עף, אבל אם תצבע כמה נוצות, והן יבלטו מעל הראש הענק שלך- כולם ידעו שאתה המלך."
"רעיון גדול!" אמר העורב הגדול. "סגול!"
"סגול?" היטה התוכי את ראשו מצד לצד, "דווקא סגול?
"סגול!" אמר העורב הגדול, "זה מה שהעורבת אוהבת. סגול!"
שרשה לה פאם." אמר התוכי לעצמו.
"מה אמרת?"
"רעיון נפלא." אמר התוכי במתק מקור וקד קידה קטנה ומקסימה לפני העורב עם הראש הסגול.
התוכי היה החלק השני.
החלק הראשון היה אסיפת הציפורים שהיתה בעצם אסיפת העורבים. היו שם עורב או שניים ששאלו למה דווקא אתה? ולמה שלא נבחר בצורה דמוקרטית?
והעורב, שהיה גדול ומפחיד, הביט בשואלי השאלות וניגש ועמד אליהם קרוב-קרוב, ופער את מקורו ואמר קרע-קרע! כל כך מפחיד, שמיד נעמדו לידו עוד עשרה עורבים גדולים ומפחידים שראו שהעורב הסגול הוא בדיוק כמוהם, רציני ומפחיד ובריון ואוהב לאכול, וכל מי שחשב שדמוקרטיה היא המקום בו מותר לדבר על כל דבר, הבין שדמוקרטיה היא שלטון העם. והעורב הסגול קובע מי פה העם ומה מותר להגיד. שבעורבוקרטיה החדשה, שדומה מאוד לדמוקרטיה הישנה, רק העורב הסגול אומר מה ואיך יהיה. כמעט אותו דבר.
כי אחרת אתה יכול לסבול מאוד.
ומיד יצא התוכי לספר ולבשר לכל הציפורים על העורבוקרטיה החדשה והרעננה ולספר לציפורים שמעכשיו כולן חייבות לדבר בקול אחד. ולקרוא רק-רע, רק-רע!
"ומי שלא?" שאל דרור אחד.
"זה בחינם." אמר התוכי, "ואם לא תקראו רק רע – העורבים יקרעו לכם את הצורה. כי מהיום העורבים מנהלים את העולם וכולם חייבים לדבר בשפה אחת. אי אפשר עם כל הצפצופים והציוצים והשירים האלו. סדר צריך להיות!"
החסידות הסכימו. כי ככה זה חסידות וחוץ מזה הקול שלהן די דומה לזה של העורבים. והן רגילות לישון באמצע היום על רגל אחת באמצע המים, לשים את הראש מתחת לכנף ולאכול צפרדעים.
אבל אף אחד לא באמת מאמין להן כי הן טיפשות כאלו, שפעמיים בשנה, אם צריך או לא צריך, נודדות לאפריקה וחוזרות.
"העורבים?" שאלו הגיבתונים.
"העורבים." אמר התוכי וקרא: קרע! ומיד הגיע להקת עורבים מהדסת מרגל לרגל וכל ציפורי השיר הבינו שאסור להתעסק עם העורבים הגדולים והמפחידים שזוכרים הכל והיונים התרוממו בבהלה ואפילו הבזים והנשרים, שיש אומרים שהם חזקים ולא טיפשים, החלו לקרוא קרע-קרע כי לא רצו להסתבך עם העורבים, ובמיוחד עם העורב הגדול עם הכתר הסגול ועם התוכי שסיפר לכולם כמה סגול הכתר הוא עורב סגולה והשמש זורחת לו מהראש ולכן הוא סגול ושהוא העורב הכי מופלא בעולם וכמה הוא עורבוקרט וגאון כלכלי ושאבא שלו היה היסטוריון ובכלל אין אף אחד יותר מתאים ממנו לנהל את הציפורים.
ורק הדרורים שתקו. הם לא קראו קרע וגם לא זמרו את שיריהם רק פטפטו את פטפוטיהם בקול נמוך שהעורבים לא ישימו לב ובנו את קניהם בין ענפי הפיקוסים הכי מרוחקים ממגורי העורבים.
ובכל רחבי מממלכת הציפורים נשמעה מאז רק קריאה בקול אחד – קרע קרע, רק-רע רק-רע ואי אפשר היה לברוח ממעשיו של התוכי החנפן והזומם, שכל הזמן דיברר בקולו המעצבן את העורב סגול הראש ופעם בשלוש דקות קרא: רק רע! רק רע!
ובוקר אחד, כשאפרוח של ברווז שאל בתמימות למה דווקא העורבים הם ששולטים ואיך העורב הסגול נהיה מלך העופות, והאם לא נכון לומר שהעיט המלכותי או הנשר הם העופות החשובים יותר- זינק התוכי שתמיד הקשיב בין הסבכים לכל מה שמישהו אמר וקרא: "קרע! איך אתה מעז להטיל ספק בעורב הסגול  קרע! שסבא שלו הוא זה שהביא את עלה הזית לנוח בסוף המבול!"
אבל הברווזון המכוער, שבאמת לא חי הרבה, והיה תמים כמו ברווז רק אמר – זו לא היתה יונה?"
"הבת יונה! קרע!" קרא התוכי. "אתה מסלף את ההיסטוריה?"
ומיד הופיע בשמים מטס של עורבים שחורים, ומרחוק, מהקן הגדול שבנו הציפורים בראש הפיקוס הענק אפשר היה לראות את ראשו הסגול של העורב השחור שהאכיל את ילדיו בכל הדברים הטובים ובת זוגו העורבת צורחת שהקן לא מספיק גדול ושהציפורים ילכו משם ושיתנו להם לישון כי עורבים הם ציפורים עדינות וצריך לזכור שהם הביאו את עלה הזית לנוח ומאז כולם חייבים להם.
והמצב נהיה באמת רע. והיחידות שנהנו מהמצב היו הקוקיות שרגילות להטיל את הביצים שלהן בקינים של העורבים שחושבים שהם כל כך חכמים ולכן העורבים דוגרים לקוקיות על הביצים. יותר עורבים – יותר גוזלי קוקיה מוגנים. כי העורבים כמובן חושבים שהם הכי חכמים – אבל הנה מה שקורה למי שחושב שהוא הכי חכם.
אז התכנסו כל הדרורים, ובמעגל השני עמדו הבולבולים ובמעגל השלישי החוחיות ועל כל הכינוס השגיחו היונים שכולם הסכימו שאם הם ימריאו פתאום ויפחידו את כולם – אף אחד לא יחשוב  שבאמת משהו קרה, כי הן הפחדנות בכבודה ובעצמה.
וכך עמדו הציפורים ודיברו, והתווכחו וקיטרו וצייצו ובכו וצווחו ובסוף, כשנמאס לעורבני הכחול שחור (שהוא דומה מאוד לעורבים ושונה לגמרי), הוא יילל את יללת החתול שלו וכולם השתתקו והוא אמר:
"נלך לשועל."
"לאיזה שועל?"
"לשועל איזופוס שגר במאורה שיש לה שבעה פתחים, אחד לכל יום בשבוע ושום עורב לא יודע מאיפה הוא נכנס, מאיפה הוא יוצא ולאן הוא הולך."
"לאיזופוס לאיזופוס!" צייצו הדרורים בהתרגשות אבל בדיוק באותו רגע המריאו היונים שנבהלו מצל של תוכי מלקק פנכה וכל הציפורים פרחו להן.
ורק דרור אמיץ אחד, חיכה שתשקע השמש וכשהיה בטוח שהעורבים התכנסו לשנת הלילה ושהתוכי נרדם בנוחות על ענף שנמצא מולם, עף מעץ לעץ, ומשיח לשיח וכשעצר אותו הינשוף שרצה לטרוף אותו וכבר שם עליו את טפריו צייץ הדרור האמיץ ואמר לו : "אני בשליחות."
"מעניין את הסבתא שלי" אמר הינשוף שבעצמו ניראה כמו סבא עם משקפיים.
"טוב מאוד", אמר הדרור, "אני צריך את עזרתה."
"אמר הנטרף לטורף, מה לך ולסבתא שלי? היא טרפה לך את אבא?" הביט בו הינשוף בעיניו החמדניות.
"אני מחפש את השועל איזופוס."
הבאת גבינה?"
"יש לנו בעיה עם העורבים."
"אה-" אמר הינשוף החכם, "שמעתי, אבל זה נוגע רק לציפורי היום, לא לדורסי הלילה."
"ככה זה מתחיל. קודם הם ישתלטו עלינו ואחר כך יגיעו אליכם."
"שינסו." אמר הינשוף ופער את מקורו.
"עזוב אותו." אמר לפתע קול.
הינשוף הרים את עיניו אבל לא שיחרר את הדרור. "תיראו-תיראו, הוא אמר בהפתעה, "מי אם לא השועל איזופוס בכבודו ובעצמו?"
"עזוב אותו," אמר השועל איזופוס, "אני לא אגיד את זה שוב."
"ואז מה?"
"רוצה לבדוק אותי?"
"לא." הודה הינשוף בצער, "שמעתי עליך."
"מה עושה דרור קטן בשעת ערב כשינשופים אורבים לציפורי שיר לא זהירות?"
"אנחנו, צריכות עזרה." אמר הדרור.
"מי זה אנחנו?"
"ציפורי השיר. העורבים-"
"החכמים האלו, "קטע אותו איזופוס, "מה עכשיו?"
והדרור סיפר לו במהירות על העורב עם הנוצות הסגולות ועל התוכי המלשן ועל העורבת שאסור להפריע לה בקן הגדול שכל הציפורים בנו בשבילה ואיך העורב הסגול מינה לו שוטר ראשי, ומרגל ראשי, ויועץ ראשי ומדברר תוכי ומעכשיו כולם חייבים לקרוא: "רק רע! רק רע!" כי אחרת העורבים ינקרו אותו למוות.
"העורב לא שחור בגלל שהתגלגל בזפת והחסידה לא לבנה בגלל שהתגלגלה בסיד ושום עורב לא נהיה מלך בגלל שהוא צובע לעצמו כמה שערות בסגול-" אמר איזופוס לעצמו. "שמעתי, רוץ לך מהר אל הלהקה שלך ותתחבא בין ענפי הפיקוסים שהינשוף הזה ובני מינו לא יאכלו אותך ואני אחשוב על משהו."
"משהו עם גבינה?" התעניין הינשוף שעמד בצד וניקה את משקפיו. כי כולם הכירו את הסיפור איך השועל הוציא לעורב הגדול עם הראש הסגול שחשב שהוא חכם גדול את הגבינה שהוא רצה לאכול כשביקש ממנו לשיר.
וכל מה שהעורב הסגול חלם בלילות בקן הגדול זה איך הוא תופס את השועל עם גבינה בפה ומכריח אותו לשיר.
"אולי," חייך השועל איזופוס, ליטף את זנבו הארוך והאדמוני ומיהר במורד הנחל לחפש לעצמו ארוחת ערב קלה של עכברון לא זהיר או כרם לא שמור.
ואחר כך חזר למאורה שלו שיש לה שבעה פתחים לכל יום בשבוע והלך מפתח לפתח, מציץ פעם לכוכב החתולים (שבטעות קוראים לו כוכב הצפון) ואחר כך הלך לפתח השני שמביט דרומה והסתכל שם על אוריון הצייד ושאל אותו ואת שני הכלבים שלו מה יעשה, אבל אחר כך נזכר שלכלבים אין אף פעם עצות טובות לשועלים אז הוא פנה לקיפאוס המלך שהביט על הקסיופאה שנראית כמו האות האנגלית דבל יו ואז נצנץ לו רעיון שהיה כמו כוכב אדמוני, כוכב הלוחמים בשמים שקוראים לו מארס על שם אל המלחמה והוא חייך לעצמו והלך בחזרה אל הענף על ישב הינשוף.
"הי ינשוף!" קרא השועל,
"שוב באת להפריע?"
"כן." אמר השועל "באתי לבקש את עזרתך."
"מה פתאום?"
"כי אתה ציפור חכמה."
"ברור," אמר הינשוף שלא היה טיפש במיוחד.
"אתה מבין שאם העורבים ימשיכו לעשות מה שהם רוצים, לא יהיו יותר ציפורי שיר בעולם רק עורבים."
"ומה נורא בזה?"
"אתה ישן?"
"ביום." אמר הינשוף.
"ואתה מצליח להירדם?"
"לא משהו," אמר הינשוף "כל היום יש רק קרקורים של עורבים שצועקים רק-רע רק-רע!"
"ואין ציוצים וזמירות?"
"אין. באמת קשה להירדם ככה." אמר הינשוף.
"אז?"
"אז באמת צריך לעשות משהו. מה אתה מציע?"
"תוכל להביא את הכוסות, האוחים והתנשמות?"
"כל מי שתבקש, לא ישנו כבר שבוע ימים." אמר הינשוף. "יש לך רעיון איך לפתור את זה ולשחרר את העולם מהעורב הסגול?"
"רד רגע," אמר השועל וכשהינשוף ירד, הוא אמר לו מה הוא מבקש והינשוף הניע את ראשו מצד לצד כמו שינשופים עושים, כי ינשופים לא מחייכים לעולם, הם חיות רציניות מאוד, ואחר כך טיפס לענף והפיל את עצמו לתוך שמי הלילה במעוף נמוך לאסוף את הכוסות, האוחים והתנשמות לאסיפה ולעזרה.
והשועל חייך לעצמו, חזר בטפיפה מהירה כשזנבו המפואר מלווה את אחוריו ונרדם במאורה שממנה מובילות שבע מחילות לשבעה פתחים ורק הוא מחליט כל יום מאיזה יצא.
וכשהדרור האמיץ הגיע למחרת ועמד לפני פתח המחילה שממנה יצא השועל תמיד ביום ראשון, הוא לחש לו לאט את פרטי התוכנית והדרור חייך.
כי זו היתה תוכנית מצוינת.
הדרור חזר לעץ הפיקוס הגדול שבו חיו הדרורים בין רכס הכורכר של החוף והרכס השני. במקום שיש לא מעט פיקוסים ענקיים ושבחלק מהם גרים העורבים, ובחלק אחר הנקרים, והחסידות שעמדו בבריכת החורף על רגל אחת הביטו בעיניהם המטופשות בדרורים וניסו להגיד קרע-קרע ויצא להם משהו לא ברור ובכלל מאז שכל הציפורים הצטוו לדבר בקול אחד- הם בעיקר שתקו, כי הם לא הצליחו להגיד את מה שהן רוצות ולא באמת יכלו להגיד את מה שהעורבים אומרים ורק התוכי החנפן חזר על קריאות העורבים וכל היום וכל הלילה נשמעו קריאות רק-רע ! רק- רע! בכל רחבי החולות, רכסי הכורכר והפיקוסים הגדולים. וזה היה די עצוב.
הלילה ירד על הפיקוסים.
ובאותו לילה, לילה של ירח מלא, כשאור מכושף מכסה את העולם, יצאו כל דורסי הלילה, הינשופים, התנשמות, האוחים והכוסות במעוף נמוך בין עצי הפיקוס הגדולים, חולפים כמו ציפור אחת גדולה, וטסו לכיוון הים.
שם, על החוף, הם פגשו את ציפורי הים, השחפים והיסעורים, שהביאו להם רשת גדולה שמצאו צפה על פני הים. הם פרשו אותה על החול, וכל ציפור תפסה קצה של רשת עם המקור וכשנתן הינשוף הממושקף את האות הם המריאו ביחד, הרשת מתוחה בין מקורי כל הציפורים והכוכבים נוצצים בתוכה כאילו זו רשת מליאה כוכבים.
הם הגיעו עם הרשת מעל יער הפיקוסים בחצות בלילה, העורבים ישנו שנת ישרים. גם העורב הגדול עם הראש הסגול והעורבת המפונקת אשתו לידו.
"עכשיו!" קרא הינשוף החכם שטס מלמעלה ופיקח על הכל  והציפורים, שחפים, יסעורים, ינשופים, כוסות ואוחים, שמטו את הרשת בבת אחת.
הרשת כיסתה את הפיקוס הגדול עליו היו קיני העורבים ושוליה ירדו על האדמה.
העורבים הישנים לא הרגישו כלום חוץ ממשב רוח לילית שהביאה ריחות של פרדסים רחוקים מתוך הארץ.
עופות הלילה, מומחים בטיסה נמוכה ושקטה, צללו אל האדמה שם חיכה להם השועל והורה להם איפה לתקוע את היתדות.
ואז הם פנו כל אחד לדרכו. ציפורי הים חזרו לים ודורסי הלילה יצאו לחפש להם עכברים לא זהירים.
והשועל חזר אל המחילה שלו והתלבט רגע אם הוא עדיין צריך להיכנס בפתח של יום שני, או בגלל שזה אחרי חצות לזה של יום שלישי, ובסוף הוא החליט שמכיוון שהיום הוא יום מיוחד, הוא בכלל ייכנס דרך הפתח של שבת.
ומה שהעיר אותו בבוקר היו הצפצופים, הציוצים והזמירות שמזמן לא נשמעו בכל יער הפיקוסים של חולות אשדוד. והוא חייך לעצמו, ויצא שוב דרך פתח השבת כי היה בהחלט יום חגיגי. ורץ בריצת השועלים הטופפת, עד שהגיע אל פאתי הרשת שכיסתה את עץ הפיקוס עם הקן הגדול שבו התעופפו העורבים הלכודים ברשת.
"תשחררו את הרשת הזו מיד!" שאג העורב הסגול.
"כן, שחררו את הרשת מיד או ש-" קירקר התוכי.
"או שמה?" שאל השועל.
"או שיהיה רע מאוד לכל הציפורים."
"מזה אני מבין שעד עכשיו היה טוב."
"בטח," אמר התוכי "גן עדן."
להקת דרורים חלפה על פני הפיקוס, מצייצת בשמחה.
"מה אמרת? לא שמעתי," אמר השועל
"הדרורים האלו – הם מצייצים-"
"תפסיקו מיד לצייץ!" שאג העורב עם הראש הסגול.
אבל הדרורים רק עפו וצייצו והתעלמו מהעורב עם הראש הסגול, וכך גם הגיבתונים, והיונים שעפו בבת אחת והקוקיה שעשתה קוקו, אבל זה בגלל שהיא תמיד חשבה שהעורבים הם ציפור מטופשת ורעה והעורב הסגול הכי גרוע מכולם.
היום האיר, הצהיר, החוויר ודעך. וכל הציפורים עמדו ללכת לישון. ורק העורבים, שכל היום השתוללו מכעס בתוך הרשת, לא אכלו ולא שתו כלום.
"לילה טוב" אמר השועל "הייתי יכול להמשיך להסתכל עליכם שעות, "אבל אני צריך לעשות לביתי." ושוב הוא נעלם בהילוך השועלים ונכנס למחילה שלו דרך הפתח השבת והחג.
למחרת היו העורבים פחות אמיצים וכועסים. והתוכי עמד ליד אחד החורים שברשת וקרא לדרור הקטן. "שחרר אותי," הוא אמר "אני תוכי, אני בכלל לא עורב, אני בעצם ציפור שיר."
"בטח" צייץ הדרור. "אתה כבר לא עושה רק-רע, רק-רע?"
"מה פתאום?" אמר התוכי. "הוא הכריח אותי, אני בחיים לא הייתי עושה את זה אם לא –"
"אה-" אמר הדרור ועף לו והתוכי הסתכל אחריו וחשב כמה הדרורים הם כפויי טובה ואיך הוא ניסה לעזור להם בעולם העורבים אבל אז הוא ראה את הדרורים חוזרים בלהקה וחייך לעצמו והושיט את כנפיו החוצה והדרורים תלשו לו את הנוצות והוא נמלט בצווחות.
ככה זה חנפנים וזה מה שצריך לעשות להם.
ובתוך הרשת, רבו העורבים אחד עם השני. ואחר כך התנפלו על העורב עם הראש הסגול ותלשו לו את השערות הסגולות ונשאר רק עורב גלוח ראש.
ואז הם פירקו את הקן הגדול והעורבת בכתה ולא עזר לה.
וביום השלישי, שהיה חמישי בבוקר, העורבים נכנעו ללא תנאי והסכימו שלעולם לא יפגעו בציפורוקרטיה וכל ציפור תשיר בדיוק איך שבא לה והעולם יהיה נחמד וצבעוני ורב גוני ומצויץ.
ומאז אפשר לשכב מתחת לעצי השיטה שבמרזבה שבין רכסי הכורכר שממזרח לאשדוד ולשמוע את ציוצי הדרורים, וקריאות הקוקיה, ואת הגיבתונים, ואפילו את קרקורי העורבים ואם מקשיבים טוב, גם את קריאות השחפים מהים שמזכירים שכשצריך – כל הציפורים יודעות לעשות את מה שצריך. עם קצת עזרה מהשועל איזופוס שגר במחילה שבקיר החמרה האדום ויש לו שבעה פתחים, אחד לכל יום בשבוע.
"איזה סיפור יפה. אתה חושב שזה יכול לקרות גם אצל בני האדם?"
"בטח." אמר הדרור, "הכול יכול לקרות, אני רק מקווה שיהיה להם דרור אמיץ אחד ושועל חכם אחד וינשוף רציני ושחפים ורשת ללכוד את העורב עם הראש הסגול שלהם."
גם אני. אמרתי וצעדתי דרך החולות והפיקוסים לים להסתכל בשחפים שדואים מעל לגלים של הים.


הוספת תגובה


Security code
רענן